אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן קפו

סימן קפד

ס"א נשים וכו' הרא"ש בפמ"ש ד"כ כתב דאף דאיש כשאכל שיעור דרבנן מוציא למי שאכל כדי שביעה מ"מ אשה אם חיובה רק מדרבנן אינה מוציאה דאינן ערבות לנו והקשה ישע"ק דא"כ מסתמא אנשים אינם ערבים בעדן ג"כ ואיך הוציא שמעון ב"ש להמלכתא אפילו הוה אכל כזית ולק"מ דהא כשלא יצא מוציא גם בברכת הנהנין דל"ש טעם ערבות במגו דמוציא לעצמו וכשיצא אינו מוציא רק במצות מטעם ערבות דאזי הוה כלא יצא בעצמו וממילא אם מוציא אחרים שהוא ערב להם, דהוי כאכל בעצמו ולא יצא יכול נמי להוציא נשים וה"נ כשמוציא לחברו במוציא של מצה וכה"ג מוציא כמי אגב זה לאחר במוציא של רשות ומצאתי בצל"ח כ"כ ובמג"א סימן תרצ"ב כתב דאיש שיצא יכול להוציא נשים בקריאת מגילה וכן עמא דבר וכ"כ מהרי"ט בחדושיו לקדושין דף עיי"ן ע"ב דנשים אינן ערבות לאנשים אבל אנשים ערבים בעדן.

ואינן מוציאות בפ"ג דברכות ד"כ ע"ב א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאפוקי רבים י"ח א"א דאורייתא אתי דאוריי' ומפיק דאורייתא וא"א דרבנן הוי שאינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא רבים י"ח ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אא"ב דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא וכו' הב"ע דאכל שיעורא ויל"ד דנהי שאינו מחויב א"י להוציא מצד עצמו הא בלא"ה צריך חברו לשמוע ולא יגרע מהרהר לבד דלרבינא דס"ל שם דכד"ד ועיין באר יעקב דף ק"כ ע"ג פלפל אם רבינא דמבע"ל הוא רבינא דס"ל הרהר כד"ד והובא במלא הרועים אלא דבלא"ה הא הרמב"ם פסק דהרהר כד"ד ואף דפסק בפ"א דברכות ה"ז דצריך דיבור לכתחלה מ"מ מן התורה אין לחלק בין לכתחלה ודיעבד ורבנן דאצרכו דיבור לכתחלה ומדרבנן נשים חייבות ויוציאו אנשים בדיבורן וי"ל דלפיכך אמר כ"א לאפוקי רבים דהיינו שלשה כדאיתא בגיטין דמ"ו וצריכין צירוף לזימון וכשיוצאין ע"י הרהור לבד ליכא צירוף וצריך שהמזמן יהא שלוחם עיין מג"א לעיל סימן קפ"ה ס"ק י"ב בשם הרשב"ץ ולעיל ריש סימן קכ"ה במחצית השקל ולפום ריהטא נראה בפ"ג שאכלו דזימון מן התורה ואפילו נאמר דקראי אסמכתא בעלמא ננהו עיין שאגת אריה סימן כ"ד מ"מ כיון דגם מדרבנן יוצאין דיעבד בהרהור ליכא צירוף כלל וכיון דע"כ מתכוונין לצאת מן התורה ע"י הרהור א"י לזמן וע"כ לא אמר רבינא נ"מ להוציא אנשים ולפ"ז קשה מה פשיט לו רבא מהא דאשה מברכת לבעלה ואפילו ת"ל דרבא לא ס"ל הרהור כד"ד איך יפשוט לרבינא דמחלק בין רבים ליחיד ושאל לו על רבים דוקא ועוד דתנאי פליגי בברכות דט"ז ולר"מ אפילו לכתחלה מהרהר בלבו ואפשר לתרץ דלשון מברכת לבעלה משמע דיוצא בברכתה לא ע"י עצמו ומצאתי בריטב"א סוכות דל"ח כתב דלפיכך לא מוקי בעונה אחריהן אמנם בירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן א"כ נהי דרבינא ורבא לא ס"ל הכי משום דלא קתני כדתנן במשנה דסוכה שם דמקרין אותם ועונים אחריהן מ"מ המ"ל משום הרהור יוצאין לכן נ"ל לפמ"ש הריטב"א שם עוד דלפיכך חזר ותני בברייתא למי שאשתו ובניו מברכין לו ולא תני תהא לו מארה לבד כדתנן במשנה דסוכה שם אלא דר"ל דאפילו מברכין להם ע"י זימון נמי עיי"ש ובזה מדוקדק מה שהאריך רבא להביא הך סיומא דברייתא ומיושב נמי למה לא מוקו בעונים אחריהן כבירושלמי ומשום דבירושלמי ברייתא אחרת היא דלא מסיים בה אבל אמרו וכו' וכן הוא בתוספתא פ"ה דברכות נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים י"ח באמת אמרו אשה מברכת לבעלה בן לאביו עבד לרבו ותו לא וע"כ שפיר מוקו לה בעונים אחריהן משא"כ ברייתא דמייתי רבא דמסיים בה כדי להוסיף כשמברכין בזימון ל"ל בעונים אחריהן דצריכי לצאת ע"י המזמן דוקא שיצטרפו ונ"ל הוכחה דהך סיומא להוסיף במזמן דיל"ד דרישא פתח בבן ועבד ואשה ובסיפא השמיט עבד ולא נקט שאשתו ועבדו ובניו מברכים לו אלא דרשב"א הקשה לרש"י דפירש בעיא דרבינא משום דנשים אין להם חלק בארץ דליבעי נמי עבדים די"ל דעבדים פשיטא לו דאפילו בירושה אין להם וראיה מרש"י בערכין ד"ג דפירש דנשים א"א ברית ועבדים א"א נחלתנו וא"כ עבדים ודאי לא מזמני אפילו לשלשה בנ"ח וגם לרבינא דמוקו באכל שיעור דרבנן י"ל לפמ"ש המג"א לקמן סימן קע"ז סק"ג דנשים י"ל ברית דכמאן דמהולו דמיין א"כ יכולה לזמן לשלשה אנשים משא"כ עבד דא"י לומר על נחלתנו ואפילו לרש"י היינו למה דקי"ל לקמן סימן קפ"ז דכל שלא אמר ברית לא יי"ח לכן נשים א"י להצטרף לזימון אבל לרב ור"ח בפ"ג שאכלו דף מ"ט דס"ל כתנאי דשם דלא מצרכו רק לומר ארץ חמדה א"כ גם אנשים יוצאים כשלא הזכירו ברית אבל נחלה מעכב לכ"ע וליתא בעבד ואפילו לרשב"ץ דכתב דלדידן דברית ותורה מעכב באנשים תקנו חכמים נוסח זה גם בנשים שלא לשנות מטבע הברכות נלע"ד דזה ל"ש רק בנשים דעכ"פ לא יאמרו שקר ומטעם שכתב הבד"ה והמג"א אבל עבדים איך ישקרו ואף דמרשב"ץ ל"נ כן מ"מ אין הסברא כמותו וברשב"א בברכות דמ"ט כתב דעבדים יאמרו על ארץ שהנחלת לישראל הרי אף דכתב שם דיש לתקן מטבע השוה מ"מ עבדים ע"כ ישנו הנוסח וגם בזה חילק הראב"ד דאנו נוחלים והעבדים מודים דע"כ בכונה השמיט עבדים ויש מזה הוכחה לראב"ד.

ולשון הרמב"ם ז"ל צ"ע דכתב בפ"ה דברכות הט"ז בד"א שיי"ח בזמן שאכלו ולא שבעו משמע דאפילו דיעבד אינם יוצאים ע"י אשה ועבד וקטן דאפילו בלא זימון עיי"ש ולמה הלא פסק דאפילו בירך בלבו יצא דיעבד ואיך יגרע שמיעה מהרהור לבד ואפילו לכתחלה הל"ל דיוצא וכמ"ש ואפשר אה"נ כשמתכוין לצאת בהרהור אלא אם מיכוין רק לצאת ע"י אחר שאינו מחויב אינו יוצא דרמב"ם פוסק בפ"ב מהלכות שופר ה"ד דצריך כונה לצאת וצע"ג ומצאתי בשאגות אריה סימן י"ג דאם הרהור כד"ד יוצא בשמיעתו מן אינו מחוייב עיי"ש ולא ידענא איך יפרנס דעת הרמב"ם.

ואינן מוצאות אלא למי וכו' בערכין ד"ג פרש"י דנשים מזמנות לעצמן שתי נשים אין מצטרפין שאין אומרת ברית נראה כונתו דאחת לא תגרע מלא אכל רק גרוגרת דאינו מברך כלל נוסח בהמ"ז מ"מ מצטרף כ"ש אם פטור רק ממקצת אלא דקשה כיון דחייבין בברכה ראשונה לגמרי כאנשים יצטרפו לזימון דאינה יותר לכ"ע כדלקמן סימן רי"ש ואפשר דשא"ה דעכ"פ נתחייבו יחד בכל בהמ"ז בשוה לכן נצטרפו ועוד דראויין להצטרף לכל בהמ"ז וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אמרינן גם לענין צירוף כמ"ש מהרי"ל הובא לעיל סימן נ"ה בטו"ז וע"כ לצורך סמכינן מזה וא"צ להפסיק מאכילתו רק בברכה ראשונה ותחלה צריכין צירוף ממש דלא אמרינן כל הראוי לבילה כשלא כעשה כלל מאותו ענין כמבואר ביד מלאכי סימן של"ז.

ובא"ז בהלכות מגילה הוכיח מפרש"י זה דס"ל דנשים בבהמ"ז דאורייתא דאי דרבנן אפילו היו אומרת ברית לא היו מוציאות דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא דצירוף ולהוציא שוה ולא ידענא מנ"ל דשמא ס"ל דנשים ספק חייבות בבהמ"ז מה"ת ומ"מ יצטרפו לזימון דכל עיקרו אסמכתא כמ"ש לעיל אבל להוציא החייבים מדאורייתא לא דהא אם אחד אכל כדי שביעה ושנים אכלו רק שיעור דרבנן לא אישתמיט מ"ד דלא מצטרפו לזימון ולהוציא ס"ל לבה"ג דאינו מוציא ותוספת ורא"ש דס"ל דמוציא משום דבר חיובא הוא וכל ישראל ערבים ועוד דרש"י הוכרח לומר טעם דאין מזמנין עם אנשים משום שא"א ברית דל"ל משום דאין חייבין מה"ת א"כ תפשוט בעיא דרבינא.

והג"א פ"ק דמגילה הביא הך דא"ז דנשים חייבות בבהמ"ז מה"ת ואין מוציאות אנשים משום שא"י לומר ברית ותמהו עליו האחרונים עיין בשו"ת ש"א דהא בפירש אתמר בברכות דף כ"ף ע"ב למנ"מ לאפוקי רבים י"ח אלמא אם חייבות מה"ת מוציאות לאנשים ולע"ד כיון דהזכרת ברית מדרבנן כמ"ש רשב"א בברכות דמ"ט וא"כ היכי דלא סגי בלא"ה ודאי לא דחינן חיוב דאורייתא מפני דרבנן דעכ"פ יוציאם הנשים בחיוב הברכות של תורה ורבינא דמוקי שם דאשה מברכת לבעלה באכל שיעור דרבנן י"ל דמ"מ אמירת ברית הוי תרתי דרבנן ולא נדחה חד דרבנן מחמתו ורש"י דפירש דאינן מצטרפות לזימון ה"ט דזימון נמי רק דרבנן וכיון דמדרבנן אין חיובן שוה לא מצטרפו והא"ז ע"כ לא אמר רק אם יכולים לצאת זולתה ועיין מג"א לקמן סימן קצ"ד סק"ג וסי' קצ"ט סק"ז ולפ"ז יצא לנו דאפילו לא אכלו האנשים רק שיעור דרבנן לא יצאו ע"י נשים רק א"ל סגי בלא"ה אבל כשיכול לצאת ע"י בנו שהגיע לחינוך יוציאו בנו ויש הוכחה קצת לזה דתחלה תנו ברייתא בן מברך לאביו והדר אשה מברכת לבעלה ואח"כ קתני תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו הקדים אשתו לבניו אלא דאם יש לו בן לברך לא תברך האשה לכן הקדים הבן ואפשר גם עבד מוקדם לפמ"ש הרשב"א בפמ"ש דעבד בכלל זכרים שנטלו חלק בארץ ובפ"ג שאכלו כתב דעבד יאמר שהנחלת לישראל ונראה גם רש"י ס"ל כן לכן פירש בערכין דנשים א"א ברית ועבד א"א נחלתנו דהל"ל דא"א נחלה כמו שלא פירש דנשים א"א בריתך שחתמת בבשרנו רק נקט גוף הדבר לבד אלא דנשים לא מזכרי ברית כלל ועבד מזכיר שהנחלת לישראל רק א"א נחלתנו. ועיין לקמן סימן תע"ג ס"ה דהמוקדם בגמרא צריכין להקדים אם יש לו ולפ"ז מדוקדק רישא וסיפא דנקט בדרך לא זו אף זו.

ולפמ"ש דהא דאשה מוציאה לאיש אף דא"י לומר ברית משום דלא דחינן דאורייתא מפני דרבנן י"ל קושית הרא"ש בפמ"ש שם דלמה מי שאכל כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה אף דבכזית אינו חיוב לברך רק מדרבנן ואשה אם חיובה מדרבנן אינה מוציאה לאיש ולפמ"ש א"ש כיון דאין חיובה רק מדרבנן ל"ל דלא דחינן דאורייתא דממ"נ מן התורה אינה מוציאתו ומדרבנן נמי כיון כל שלא אמר ברית אינו יוצא ואשה א"י לומר ברית.

אלא מדרבנן בטור כתב דלהוציא חברו צריך שיאכל כזית דגן ומקורו הערה הב"ח מפ"ג שאכלו דף מ"ח דאר"ח אפילו לא אכל אלא כגרוגרת אחת מצטרף ולהוציא הרבים י"ח עד שאכל כזית עוד אר"ח דאינו מוציא עד שיאכל כזית דגן ומדאמר תרתי ובשניה לא אמר רבים ש"מ אפילו בשנים צריך שיאכל כזית אף דאצ"ל שאכלנו ע"ש ועדיין קשה דהיה די באידך מימרא עוד הקשה הב"ח דלמה כתבו תוספת ורא"ש דמשום שצ"ל שאכלנו בעי כזית דגן ת"ל דלהוציא חברו לבד צריך שיאכל כזית דגן משום דאסמכוהו אקרא ואכלת ושבעת וברכת דמי שאכל יברך ונדחק בזה ונראה דמבואר באס"ז לברכות שם דמשום דבהמ"ז דמיא קצת לברכת הנהנין עשאוה כברכת הנהנין למימרא דבעינן שיהנה עיי"ש והנה בנהנין הטעם דל"ש ערבות דלא להתני כמבואר ברש"י ר"ה דכ"ט וכבר העירותי לעיל סימן ס"א וקמ"א דמ"מ יוציא מטעם שליחות והבאתי שם דברי מהרי"ט דמילי לא ממסרי גם לחד שליח והח"ס כתב הא דש"ץ מוציא מתורת שליחות אף דהוי מילי משום דכל ישראל ערבים עוד כתב הח"ס דאם אית לו שותפות בגוה מילי ממסרי לשליח ולפ"ז נהי דליכא ערבות בנהנין מ"מ הא דלא סגי בשליחות משום מילי אבל בשלשה דאפילו אכל גרוגרות מצטרף א"כ יש לו שותפות בגוה כאלו אכלו יחד ומילי ממסרי לשליח לכן צ"ל הטעם דא"י לומר שאכלנו נמצא בשנים קמ"ל אף דאצ"ל שאכלנו אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן ובשלשה קמ"ל אף דמצטרף ויש לו שותפות בזימון זה אינו מוציאם עד שיאכל כזית דגן.

ס"ב כדי שביעה בפ"ג שאכלו דמ"ח הקשו רש"י ותוספת למה גדול שאכל כזית אף דאינו מחויב רק מדרבנן מוציא למי שאכל כדי שביעה וקטן שהגיע לחינוך דג"כ חייב מדרבנן אינו מוציא לגדול שאכל כדי שביעה ונ"ל בשלמא גדול מחויב מלא תסור דנצטוינו בכלל שלא לסור מדברי חכמים והוי דאורייתא ומפרט דלשון הגמרא דף כ"ף ע"ב והם דקדקו על עצמם בכזית משמע דקבלוהו מעצמם והוי כנדר וגם בכל תק"ח כתב הב"ח בשו"ת הישנות סימן נ"א דהוי כשבועה ונדר אבל קטן אינו בנדר ובלא תסור.

עוד י"ל לפמ"ש לעיל סימן ס"א וקמ"א הא בברכות הנהנין כשאינו מחויב אינו מוציא חברו מתורת שליחות הוא דא"י לברך דהוי ברכתו לבטלה כיון דאינו מחויב ואינו ערב ועיין מג"א לקמן סימן ר"ט סק"ה ורי"ג סק"ז וממילא כשמחויב מדרבנן דאין ברכתו לבטלה יכול להוציא חברו משום שליחות אפילו מן התורה אבל קטן אינו בר שליחות אלא אם היה בר חיובא מן התורה נעשה שליח במידי דאיתא גביה כמ"ש תוספת בגיטין דף ס"ד ע"ב בד"ה שאני ע"כ פריך בברכות ד"כ ע"ב דקטן לאו בר חיובא ומשני כשאכל האב רק שיעור דרבנן וקטן ג"כ מחויב מדרבנן ממילא נעשה שליח במידי דאיתא גביה.

ס"ב שם מג"א סק"ג עמ"ש סימן תרפ"ט שם כתב בשם הרא"ם כיון שיכול לאכול כדי שביעה להביא עצמו לחד דרבנן יכול להוציא גדול חד דרבנן וקשה בשלמא בגדול כשיכול להביא עצמו לידי חיוב סגי משום ערבות כמ"ש תוספת בפ"ג שאכלו דף מי"ח אבל קטן אינו בערבות וכמבואר במהרי"ט בחידושיו לקדושין דף עי"ן ע"ב בסד"ה קשים גרים דטף ונשים וגרים אנו ערבים להם והם אינם ערבים לכו וכ"מ בפרמ"ג סימן תרפ"ט ונלע"ד לפמ"ש לעיל דמשום שליחות יכול להוציא היכא דאין ברכתו לבטלה במידי דשייך בנפשו וכיון שיכול להביא עצמו לחיוב הרי איתא בנפשו משא"כ במגלה דלעולם הוי בקטן תרי דרבנן הוי כליתא בנפשו לגבי חד דרבנן וא"ל למה צריך שיאכל הקטן הא כתבו תוספת בעירובין צ"ו ע"ב בסד"ה דלמא דקטן מברך בהמ"ז דחייב לחנכו ואינו מוזהר על לא תשא דשא"ה דליכא חשש דאתי למסרך דלכשיגדיל לא יהא ברכתו לבטלה אבל כשלא אכל יש חשש דאתי למסרך כדאיתא בעירובין דף מ"ם ע"ב.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה