אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן קמא

סימן רעב

ס"א מעומד ובמג"א סק"א כב"ח דאפילו דיעבד לא יצא וכו' דהמלך קורא ויושב וא"א דאפילו דיעבד ל"י משום כבוד לא שרי לכתחלה וכה"ג דייקינן גבי עדות עכ"ל ולע"ד י"ל כיון דמיושב אסור כמ"ש המחבר א"כ הוי מהב"ע דאפילו דיעבד ל"י אף את"ל דקריאה מצוה דרבנן כמו לולב הגזול ביום שני עיין סוכה ד"ל ע"א ולקמן סימן תרמ"ט ס"א וס"ה בהג"ה ובשע"ת שם דאפילו בגזל דרבנן הוא כן ועיין נוב"ת חא"ח סימן קל"ג דמהב"ע גם דיעבד ל"י ואף דהיה יכול לקיים מצות קריאה מעומד בלא העברה מ"מ הא גזול ביוט"ב היה יכול לקיים בשאול בלא כונה לגזול רק לשאול ע"ד להחזיר מיד וכמ"ש הפנ"י בפרק לולב הגזול שם בד"ה בגמרא אריב"ב ומ"מ אר"י ארשב"י שם דהוי מהב"ע וכ"פ כ"פ לקמן סימן תרמ"ט והכא גרע דהעברה באה ע"י המצוה דאין איסור לישב רק משום שקורא בתורה ואפשר יתוקן ג"כ האיסור דא"ל יצא ידי קריאה בצבור הוי לימוד בעלמא דאין איסור לישב ומלך דמותר לישב ממילא הוי כדיעבד בלא עברה ומה דדייקינן בעדות ה"ט דל"ל משום מהב"ע לפסול העדות דזולת המצוה יש תועלת בעדותו לפטור ולחיוב וזה עיקר תכלית המכיוון ומהב"ע ל"ש רק לפסול המצוה כיון דנעשה בעברה אינה מצוה וא"כ בעדות נהי דמצוה לא קיים מ"מ הועיל עדותו ממילא ל"ל שיחזור ויעיד מעומד כיון דאין תועלת עוד בעדותו ליכא מצוה אלא דל"ת דעדות מעומד דוקא הוי עדות מגזה"כ ע"כ דייק הר"ן מדת"ח מעיד מיושב הרי דעדות הוה אלא דמצוה לעמוד ובת"ח יש נגדה עשה דאת ד' אלקיך תירא.

ועוד דהקורא שליח צבור וי"ל אשלד"ע אף דלא יעשהו שליח רק על הקריאה י"ל מה שישב אדעתיה דנפשיה עביד וכמ"ש המל"מ פ"ג מגנבה ה"ו מ"מ הכא דקרא מיושב בפני הצבור הוי כשלוחם גם על העברה ואדעתייהו עביד וכדלקמן סימן רנ"ב ס"ב אלא דמבואר בפ"ק דב"מ חי"ת ע"א שותפין שגנבו אמרינן מגו דזכי לנפשיה ולרש"י שם אף דהגביה אחד לבד ולתוס' שם בד"ה ושותפין י"ל נמי דמודו הכא כיון דא"ל יוציא הצבור גם הוא אינו יוצא דהתקנה קה"ת בצבור ובכה"ג לכ"ע מגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני וכמ"ש בנתיבות חו"מ סימן ק"ה ס"ב.

ס"ב והעולה לא יקרא בקו"ר ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"ץ כדי שלא תהא ברכתו לבטלה במ"ג הביא מן המ"ב דאיך כתב הרא"ש דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ הא כיון דאינו קורא בקול רם ע"כ מברך על קריאת הש"ץ דעל קריאת עצמו א"א לו לברך שהרי בזה אינו מוציא אחרים י"ח וברכה זאת לא נתקנה אלא כשמוציא אחרים י"ח דיחיד הקורא בתורה אינו רשאי לברך עכ"ל ולפמ"ש הלבוש כאן ס"ד דהש"ץ במקום משה והעולה הוא מקבל התורה במקום הצבור ובשליחותם לפ"ז י"ל דמוציא הצבור גם בלא שמיעתם והא דלא די בשמיעתו לבד דעל השמיעה א"א לעשות שליח לדעת הרא"ש בנדרים דף ע"ב ע"ב לכן כך התקנה עכשיו דקריאת שבעה גברי וברכתן העולים מוציאם לצבור ומ"מ חיוב שמיעת הצבור הקריאה אשר תיקן מרע"ה כדי שלא ילכו בלא תורה ג"י נשאר שישמעו בעצמם דהם ענינים מופרדים עיין במרובה דף פ"ב וברמב"ם פי"ב מתפלה לכן צריך הש"ץ להשמיע לרבים בדיוק ובת"ה סימן מ"ד כתב דאם הצבור קורין מהחומשין ואינם שומעין מהש"ץ כשקורא מס"ת אפילו רק אחד שומע די כיון דבאותו ענין עסיקו עיי"ש וא"כ ה"כ הש"ץ אינו מוציא הצבור רק ע"י ששומעין ממנו חשיבו עסוקין באותו ענין ויוצאין ע"י העולה בברכתו נלחש ודידי עדיף חדא דשומעים מהש"ץ שקורא בתורה ממש לא בחומשין ועוד כיון דהוכרחו לתקן להקרות לפני העולין ותרי קלא לא משתמע וע"כ פעולה קורא בלחש ולעשות כיש נוהגין דס"ג הוי טרחא כפולה א"כ היכי דאניסי יוצאין בלא שמיעה כדאיתא בשילהי ר"ה.

בטו"ז סק"ג ותמוה לי וכו' הנה לשון הירושלמי הקורא את המגלה עומד ויושב יצא מה לשעבר הא בתחלה לא והא תני מעשה בר"מ שקרייה מיושב בבית הכנסת של טבעין ונתנו לאחר ובירך עליה כינו מתניתא מותר לקרותה יושב מה נתנו לאחר ומברך לפניה זה קורא וזה מברך מכאן ששומע כקורא ע"כ והמפרשים שם נדחקו בפירש מה נתנו ועם כ"ז קשה למה הוסיף מלת לפניה עתה והרמב"ם פ"ב דמגלה ה"ז כתב קראה יושב יצא אפילו בצבור אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור וכתב הה"מ דכן פרשו בירושלמי אפילו לכתחלה ובלח"מ נתקשה דהא הרמב"ם פליג על הירושלמי וכמ"ש הטור ותירץ דירושלמי מיירי ליחיד עיי"ש וקשה הא בבית הכנסת של טבעין משמע ברבים ועוד א"כ למה לא תירץ הירושלמי דהמשנה דמשמע דוקא דיעבד יצא מיירי בצבור ועוד מניין הוציא הרמב"ם לחלק בין צבור ליחיד לכן נלע"ד דבלא"ה קשה למה לא בירך ר"מ בעצמו הלא טוב שיתחיל במצוה ויגמרנה כדתנן בברכות מ"ב ע"ב דהוא אומר על המוגמר וברמב"ם פי"א דברכות ה"י כתב דאחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה ובת"ה סימן ק"ם כתב דהתוקע להוציא עצמו ואחרים עדיף טפי דהתוקע יברך כיון דאיהו דתקע ואף דכתב שם דאין להרבות בברכות זה טעם על שאין מברכים כל השומעים כ"א לעצמו אבל מ"ש דשפיר טפי דהתוקע יברך בלא"ה הוא מדכתב כיון דאיהו דתקע ואפילו כבר יצא לעצמו העיד הת"ה דנהגו שהתוקע מברך ולא השומע עיי"ש ובפר"ח סימן תקפ"ה וא"כ למה ר"מ לא בירך בעצמו לכן נלע"ד כיון דרצה לקרות מיושב ואין כבוד הצבור אשר שלוחם המוציאם ישב לכן נתן לאחר לברך לפניה על מקרא מגלה והמברך נעשה שליח הצבור להוציאם ור"מ קרא במקומו ובשליחותו וכמ"ש רבינו יונה הביאו הב"י ריש סימן ק"ם דהחזן קורא במקום העולה המברך וכאלו קורא הוא דיינינין ליה וכ"כ הטו"ז שם סק"ב וא"כ העולה המברך הוא שליח לצבור וכמ"ש הלבוש וכ"כ הת"ה סימן ק"ם בשם הרא"ש והחזן הקורא הוא שלוחו של המברך ועיין בא"ע סימן קמ"א סמ"ב בטו"ז ס"ק כ"ה דשליח שעשה שליח הוה שליח ראשון נגד השני כבעל נגד השליח ולכן שליח ראשון יכול לבטל לשני דלא נסתלק האחד עיי"ש וה"נ החזן שליח למברך הוא ומ"מ לא נסתלק המברך משלוחותו וא"ל א"כ בנשתתק העולה מה בכך כיון דהחזן כבר נעשה שלוחו ופיו כפיו דהא אם מת שליח ראשון לא נתבטל השליחות השני בגט כמבואר בא"ע שם הכא שאני דעל הברכות לא עשאו שליח וא"א לו לברך בסוף דהברכות שייכו להדדי וכאחד נחשבים וא"א לחלקם לשני בני אדם וכמ"ש בטו"ז לעיל סימן ק"ם סק"א וכיון דהמברך הוא שליח לצבור ועומד והחזן הקורא במקומו יושב לא נגרע כבוד הצבור דיש היכר עמידת המברך לכבודם וכאילו העומד קורא בשביל הצבור וזה ביאור הירושלמי דמדקתני יצא משמע רק דיעבד והלא ר"מ קרא מיושב א"כ ה"ל למתני מותר לקרותה יושב דאפילו את"ל מתניתין לאו דוקא כמ"ש הר"ן מ"מ מוטב ה"ל למתני מותר לקרותה מיושב כיון דא"צ להאריך יותר כדי שלא נטעה וס"ד דנתנה לאחר לברך היינו ברכה שלאחריה כדאיתא בתוספתא דמגלה פ"ב ומשני מה נתנה לאחר לברך לפניה ובזה ניכר דהמברך נעשה שליח הצבור להוציאם ור"מ רק במקומו קורא וכאלו המברך קרא והרי הוא עמד ור"מ דנעשה רק שליח ליחיד ישב אלא דכ"ז לר"מ דס"ל בגיטין דף ס"ו ע"ב מילי ממסרי משליח לשליח אבל לדידן דלא ממסרי כמ"ש הרמב"ם בה"ג פ"ב ובהלכות זכיה פ"ד א"כ ל"ל דהמברך שליח לצבור והקורא שלוחו וע"כ לא הביא הרמב"ם הך דיכול הקורא לישב ואחר יברך ומוכח מהירושלמי לחלק בין יחיד לצבור.

עתה נחזור לקושית הטו"ז דלפמ"ש א"ש דנהי דשומע כקורא היינו כקורא לעצמו אבל ל"ל דהוי כקורא להוציא הציבור ע"י שהחזן קורא במקומו לדידן דמילי לא ממסרי לשליח וברכה זאת נתקנה רק בשביל כבוד הציבור דאין כבודם להוציאם בלא ברכה וע"כ צריך המברך לקרות דאל"כ אין לו ענין עם הציבור לכבדם בברכתו כיון דאינו מוציאם בקריאתו ול"ל דמוציא בברכתו את המקרא חדא כיון דא"צ להוציא עצמו א"י להוציא אחר הבקי כדאיתא לקמן סימן רע"ג ס"ד ועוד אפילו להפר"ח לקמן סימן תקפ"ה דגם בקי יכול להוציא מ"מ הא צריך לכוין להוציא כדאיתא בר"ה דכ"ט והכא דכל הקרואים מברכים אינו יודע כלל דהוא להוציא את המקרא וצ"ע הא דאיתא במגילה דכ"ג דקטן עולה למנין שבעה דהא אינו בר שליחות ועיין ב"י ס"ס קל"ה בשם הרוקח והגמ"יי ולהחולקים שם י"ל כיון דמנין הקרואים תק"ח הם אמרו והם אמרו וגם כשנאמר דתקנת הברכה אינו בשביל שמוציא הציבור בקריאתו רק כיון שקורא ברבים תקנו שיברך לכבוד התורה י"ל קושית הטו"ז דשאני מגילה דכולן חייבין לברך גם על השמיעה ע"כ יכול לברך גם כשאסר קורא דמוציא עצמו ואחרים אבל בס"ת דכבר בירך בה"ת ועל השומעין ליכא חיוב ברכה כלל וכמ"ש לעיל סי' קל"ט א"כ אף דשומע כקורא מ"מ א"צ לברך ולא עדיף העולה מכל הקהל זולת כשקורא ממש דהא אין צריך להוציא השומעין אף דשומע כקורא ולקמן סימן רפ"ב במג"א סק"ו משמע ממ"ש בשם הר"ם מלונדרש דהעולה אינו מוציא הציבור עיי"ש בהגהות לב"ש ועיי"ש באשל אברהם להפרמ"ג ובמטה יהודא לקמן סימן רפ"ב סק"ו כתב בשם הכנה"ג דהעולה לתורה יעמוד לימין והש"ץ משמאלו אף אם הש"ץ לבד קורא כיון דשלוחותיה דעולה קעביד העולה עיקר ושם סק"ז כתב מה דקטן עולה למנין זיי"ן כיון דקצת קריאה נתקיים בגדולים סגי דהם אמרו והם אמרו ומזה ראיה למ"ש.

עוד י"ל קושית הטו"ז דמבואר בת"ה סימן ק"ם בשם הרא"ש דהברכה להוציא אחרים מתורת שליחות ובלבוש כאן כתב נמי דהעולה הוא שליח הקהל והנה קי"ל מילי לא ממסרי לשליח ודעת מהרי"ט גם לחד שליח ובתוספת רע"ק ר"פ השולח אות ל"ד כתב דלמ"ד אימר אמרו פסול ע"כ דחד שליח נמי לא מצי משוי על מילי והעלה שם דמילי לא הוי רק כשאינו גמר הדבר וצריך עוד למעשה של אחר עיי"ש וכה"ג מבואר בתוספת בגיטין ס"פ האומר בד"ה דבורא ולפ"ז א"ש מה דאחד מוציא אחרים בתפלה וברכה מתורת שליחות ובחתם סופר יו"ד סימן שכ"א הקשה איך ש"ץ מוציא בדיבור פיו הא הוי רק מילי ותירץ דהוא מטעם כל ישראל ערבים ומטעם שומע כעונה עיי"ש והנה שומע כעונה גופא משום שליחות דפה המדבר כפיו ועמ"ש לעיל סימן ס"א למה צריך ערבות והרי בת"ה הנ"ל ובב"ח לקמן סימן תל"ד מבואר דמשום שליחות הוא מה דמוציא אחד לחברו בברכה ותפלה ולפמ"ש א"ש כיון דאינו מחוסר דבר הוי מעשה ולכן נעשה שליח וחשוב כאלו משלחו עשהו אבל משום ערבות לבד איך יחשב מעשהו כאלו חברו קיים המצוה ולולא הטעם ערבות לא היה רשאי להיות שליח לחברו לברך כיון דכבר יצא הוי ברכתו לבטלה וכמ"ש במג"א לקמן סימן ר"ג סק"ז וא"כ אשלד"ע אמנם צ"ע איך מוציא חברו בברכה הא מחוסר המעשה שמברכין עליה והוי מילי וי"ל עפימ"ש בחת"ס יו"ד שם דאם עשהו שליח על מעשה ודיבור הטפל למעשה נעשה שליח כנתינת גט דצ"ל הר"ז גיטך עיי"ש וה"נ העיקר המצוה והברכה טפלה לה דברכות אין מעכבין וכל עיקרה לא באה רק ע"י המצוה אמכם בלאה"כ י"ל כיון דבידו לגמור הדבר שמברך עליו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה כדאיתא בקידושין דף ס"ב ואם מברך להוציא בברכתו לחברו שעושה המצוה או אוכל בעצמו כמי כיון שביד המשלח לגמור ל"ה כחוסר מעשה וכמו שכתבתי בחידושי לגיטין דף כ"ט דכל שביד השליח או המשלח לגמור הדבר הוי כנגמר ול"ח מילי אמנם אם אחד מוציא הציבור בקריאתו ואחר מוציאם בברכה כמעשה דר"מ בירושלמי הנ"ל קשה איך המברך מוציאן הא מחוסר הקריאה ואם השני לא יקרא הוי ברכתו לבטלה ואפילו רק יפסיק הרבה צריך ברכה אחרת ומידי דתלוי באחרים ל"ח בידו כמבואר בזבחים דף ל"ד ע"ב עיי"ש פרש"י בד"ה שבידו ולא מבעיא אם המברך אינו בקי בקריאה וכן השומעים אלא אפילו בקיאין מ"מ כיון דאין בדעתם לקרות בעצמן ל"ח בידם וכמ"ש בתוספת זבחים שם בד"ה כל שבידו דאם אין בדעתו ל"ח בידו אלא דר"מ ס"ל מילי ממסרי לשליח בגיטין דף ס"ו ע"ב ואנן קי"ל מילי לא ממסרי ואומר אמרו פסול כמ"ש הרא"ש בגיטין שם ע"כ לא יתכן שיברך על קריאת הש"ץ ומ"ש הרא"ש בר"ה פ"ד ס"ס י"ב דאף א"ל יכול המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך היינו התוקע לבד וכשקורא בנחת עם הש"ץ נעשה שליח דברכה טפל לקריאה ומ"ש הרא"ש דהוי ברכה לבטלה ולא כתב דאינו מוציא הציבור בברכתו הוא משום דהא דמילי לא ממסרי תליא בפלוגתא דאומר אמרו ומבואר בר"ש פרק המגרש ס"ו דהוי ספק הלכה ואזלינן לחומרא וא"כ לענין דרבנן י"ל סד"ר לקולא אבל ברכה לבטלה דהוא משום לא תשא ספקו לחומרא ומספקא לא אמרינן ברכה לבטלת כמ"ש בתר"י ספ"ק דברכות גבי פתח בדחמרא וכיון דאם מילי לא ממסרי אינו מוציא הציבור והוי ברכתו לבטלה יש להחמיר ול"ל הא עכ"פ מוציא עצמו בברכתו על שמיעתו דשומע כעונה ממילא ל"ה ברכה לבטלה דז"א דהא כבר בירך בבוקר בה"ת וברכה זו לא נתקנה אלא להוציא כל הצבור כמ"ש המ"ב הבאתיו לעיל וכיון דאינו מוציא הצבור ממילא הוי ברכתו לבטלה ולפ"ז בתקיעה ומגילה דגם יחיד צריך לברך ואהני ברכתו לעצמו או לתוקע ולמקרא המגלה ממילא גם הצבור יוצאין דהוי סד"ר לענין זה דברכות דרבנן ואם רחוק הוא בכונת הרא"ש מ"מ נכון בעצמותו לתרץ סתירת הירושלמי ותוספתא דבירושלמי פ"ד דמגילה ה"ג איתא דאם א"י לקרות רק אחד קרי והדר קרי ומזה מכחו דמי שאינו יודע לקרות אינו עולה וכמ"ש הפר"ח בסימן קל"ט והרא"ש הוכיח ג"כ מתוספתא כן כמבואר ברא"ש במגילה פרק הקורא עומד ס"י והרי בירושלמי הנ"ל מבואר דיכול לברך על קריאת האחר דשומע כקורא.

ובזה י"ל דברי הטור לקמן סימן תקפ"ה שכתב דאם בירך ולא יכול לתקוע תוקע השני על סמך ברכתו ול"ה ברכה לבטלה כיון דיוצא בתקיעת השני והקשה הב"י הא אפילו המברך הולך לו או סותם אזנו ל"ה ברכה לבטלה כיון דהשני יוצא בברכתו ולפמ"ש א"ש כיון דהשני ל"ה מתחלה דעתו לתקוע לא חשוב בידו כמ"ש לעיל בשם התוספת דזבחים והמברך דהיה דעתו לתקוע אגלאי דאין בידו דהא לא יכול לתקוע א"כ הוי מילי ואינו יכול להוציא חברו בתורת שליחות רק אם בעצמו יוצא ש"ה ברכתו לבטלה והשני תוקע על סמך ברכתו דלענין זה הוי ספיקא דרבנן ואף דהטור בחו"מ סימן רמ"ד הביא מחלוקת באומר אמרו לענין מתנה וכתב דמסתבר דל"ה מילי מ"מ נקט בא"ח סימן תקפ"ה מלתא דפסיקא לכ"ע.

ובטו"ז לקמן סימן תקפ"ה כתב בישוב דברי הטור משום דלכתחלה לא יברך זה על דעת שיתקע אחר עי"ש בהגהות לב"ש ומוכח שם דגם אם המברך יוצא ג"כ בתקיעת השני הדין כן וביו"ד סימן א' ס"ק י"ז כתב הטו"ז ג"כ דלפיכך אלם לא יתרום ואחר יברך דאין לחלק עשיית המצוה לזה והברכה לזה ובמשבצות זהב שם כתב דלפ"ז שופר ומגילה אם אחר יוכל לתקוע אין לחלק המצוה אלא אחר תוקע ומברך עיי"ש ותלי"ת כונתו לדעתם בזה לעיל וצ"ע דלא הרגישו בהך דר"מ קרא ונתן לאחר לברך והך דיו"ד י"ל דמגלה שאני דשומע כקורא וכאלו בעצמו עושה נמי המצות משא"כ כשיתרם הוא ואחר יברך נהי דשומע כעונה והוי כאלו התורם מברך מ"מ המברך אינו תורם ואין לחלק הברכה מהמצוה מצידו אלא דלא משמע כן מסתירת הטו"ז והמ"ז כן ועוד גם הירושלמי דר"מ הוציא הצבור בקריאתו והשני הוציאם בברכתו והרי מצד הצבור נתחלקו הברכה והמצוה ועוד בהך דסימן תקפ"ה מוכח דגם כשהמברך יוצא נמי בתקיעת האחר דאין לחלק הברכה והתקיעה לשנים ונהי די"ל דבירושלמי מיירי דהמברך לא בקי בקריאה מ"מ ר"מ היה יכול לברך ואין טרחא כ"כ לברך מעומד ומ"מ גוף הדין נכון ול"ק מהירושלמי לפמ"ש לעיל כיון דאין לקרות מיושב להוציא הצבור משום כבוד הצבור לכן חשוב כדיעבד ורשאי לקרות וליתן הברכה לאחר דכבוד צבור עדיף וכמבואר ביומא דף עי"ן דמשום כבוד הצבור קורא בע"פ דברים שבכתב עיי"ש.

וראיתי בפתיחה לפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"ג סעיף כ"ח ז"ל וכל היכא דשליח לאו בר חיובא ל"ש ביה תורת שליחות כמו אשה במ"ע שהז"ג ובן כרך בי"ד וכדומה ואין עבד נעשה שליח לקבל קדושין וגיטין לפי שלא שייך ביה ה"ה כאן וכל המצות אעפ"י שיצא ומוציא דהוי' כמחויב בדבר מטעם ערבות ומ"מ עיקר שאחד מוציא חברו מטעם שליחות הוא וא"כ קשיא קטן דלאו בר שליחות הוא אמאי באכל האב שיעורא דרבנן מוציא בן לאביו כמ"ש בסימן קפ"ו וגם ערבות ל"ש בקטן כ"ש דעיקר מטעם שליחות וי"ל דשומע כעונה וברכות צריך שישמע מפי המחויב בדבר ומש"ה קטן דעכ"פ מחויב מדרבנן והאב שומע ממנו יוצא וכו' ולפ"ז יצא לנו הדין בקטן אינו מוציא עם שבשדות בר"ה עכת"ד ונראה מדבריו דצריך לומר טעם ערבות דאל"כ א"י להיות שליח כשיצא דל"ה כמחויב בדבר ולא הבנתי דא"כ איך עושה שליח לגרש אשתו כשלא נשאה חן בעיניו דליכא חיוב לגרש והוי כברכת הנהנין דל"ש ערבית ועוד אף שיצא מ"מ שייך בגוה כשיזדמן לו וע"כ מה דצריך לטעם דערבות דאל"ה אסור לברך ברכה שאינו צריך לו וכמ"ש לעיל ומ"ש הפרמ"ג מקטן כבר הקשתי כה"ג לעיל ומצאתי בספר החיים סימן תרפ"ט תירץ לפמ"ש תוספת בגיטין ס"ד ע"ב בד"ה שאני דמלתא דאיתא בנפשיה גם קטן נעשה שליח עיי"ש ויפה תירץ אלא דאפשר תוספת לא כתבו כן רק למ"ד קטן זוכה לאחרים מדאורייתא ואנן קי"ל דאינו זוכה לאחרים כדאיתא בחו"מ סימן רמ"ג ועיין פנ"י שם ומ"מ למ"ד זה הא אמר שם בגיטין שאני שיתופו מבואות דרבנן הרי בדרבנן זוכה לאחרים ונעשה שליח ומ"ש הפרמ"ג דבקטן ליכא ערבות לפמ"ש א"ש דגם ברכה לבטלה ל"ש גביה רק משום דלא ליתי למסרך שיגדל וכה"ג דמוציא לאחר הרי לשיגדל יהא שייך בו ערבות ומ"ש הפרמ"ג משום שומע כעונה הרי הא גופא משום דפה של שליח כפה המשלח וכמ"ש לעיל סימן ס"א וכן מבואר בש"ע של התניא סימן רי"ג ס"ו וכ"כ בשאגת אריה ס"ו והא דצריך לשמוע כבר כתבתי משום דעל השמיעה א"א לעשות שליח וחוץ חיוב הדיבור בפה מחויב לשמוע ולכוין לבו עיי"ש בסימן ס"א שוב ראיתי בתוספת פ"ג שאכלו מ"ח ע"ב סד"ה עד כתבו כלשון הפרמ"ג הנ"ל דמחמת ערבות חשוב כמחויב בדבר אף שיצא אלא דלא הוזכר שם ענין שליחות וצ"ע בדבריהם דלמה להו טעם ערבות לתירוצם הא בלא"ה י"ל קטן או אשה דאינן חייבין מן התורה ל"ח בר חיובא לכן אינם נעשין שליח להוציא כיון דליתא גבייהו אינן דומין למשלח אבל גדול אין אף דעתה לא אכל מ"מ כיון דבר חיובא הוא כשאכל נעשה שליח ואפשר כונת התוספת ג"כ לתרץ איך אפשר להיות שליח לברך שאינו מחויב בה עתה דהוי לדידיה ברכה לבטלה וא"א לאדם חטא שיזכה חברו ע"כ כתבו טעם ערבות ודברי הרא"ש ורבינו יונה בפרק מ"ש דכתבו משום דנשים אינן בכלל ערבות קשין מאד דאפילו יהיו בכלל ערבות מ"מ כיון דאין חייבין בבהמ"ז א"א לעשות שליח כדאמרינן בגיטין כ"ג ע"ב דאין עבד נעשה שליח לקבל גט כיון שאינו בתורת גיטין י"ל דאם היו בכלל ערבות היו כמחויבין והיו נעשין שלוחין ולפמ"ש בחתם סופר חא"ח סימן קט"ז לתרץ דעת מתרי"ט דס"ל דא"י לעשות שליח להקדיש משום דמילי לא ממסרי לשליח והקשו עליו מתמורה דף יו"ד דמבואר שם דשוי שליח להקדיש ותירץ הוא דשם מיירי דיש לשליח שותפות בגוייה וכה"ג מהני עיי"ש ונ"ל סברתו משום מגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני כדאיתא בפ"ק דב"מ דף חי"ת ע"א ועיין בש"ך חו"מ סימן ק"ה סק"ב ולפ"ז רמב"ח ורבא בתמורה שם אזלו לשיטתייהו בב"מ שם ולפ"ז י"ל ה"ט דגבי ברכות אינו מוציא חברו רק אם מחויב עתה גם הוא באותה ברכה בברכת הנהנין ובברכת המצות דמוציא אף שיצא משום ערבות הוי כמחויב עתה וכמ"ש התוספת בפ"ג שאכלו מ"ח ע"ב ולמה לא יוציא מטעם שליחות אם רק בר חיובא הוא ושייך ביה כשיזדמן לו אלא ה"ט כיון דהוי מילי א"א להיות שליח רק אז מחויב גם הוא עתה ומגו דזכי לנפשיה וכן מטעם ערבות הוי כזוכה לעצמו נמי אולם לפ"ד הסמ"ע והתומים בסימן ק"ה סק"ג וכן לדעת התוספת בפ"ק דב"מ ד"ח וכ"כ האס"ז בשם הרמב"ן דכל דליתא ע"י שליח נסתר תירץ החת"ס.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה