ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ו
ס"א יברך א"י וכו' רופא כל בשר נלע"ד דסמוך לחתימה מעין פתיחה הוא דהחכמה תחיה בעליה ובהסתלק הארת החכמה ח"ו בא החולי ובחזרתו נרפא כמבואר בלק"ת להאריז"ל ביאור ד' יסעדנו על ערש דוי ושמואל טמנו ברמ"ז שוינהו אב"א לכ"ע קצירי הובא בטו"ז דרופא חולים משמע דסילק הארתו ואח"כ חוזר ורופא אלא רופא כל בשר דאינו מסלק הארתו.
ומפליא לעשות דכמה העלמות יש מאור א"ס עד בחינת עשיה בכדי שיוכל להמציא בחינת עשיה ולא יתבטל.
ס"ב בשע"ת סק"ה כתב בשם ברכת אברהם דאם עשה צרכיו קודם שבירך ענט"י יברך תחלה א"י ואח"כ ענט"י וכתב עליו השע"ת דלכאורה נראה שהדין עמו כיון שברכה זו חיובה עתה וברכת ענט"י הוא תשלומין מבע"ל לברוכי חובת שעתיה ברישא עיי"ש ולענ"ד ל"ד דכשלא התפלל שחרית ועבר זמנה יתפלל קודם מנחה דזמנה עתה ואח"כ שחרית שעבר זמנה אבל ענט"י לא עבר זמנה רק נתחייב כבר ואדרבה הסברא נותנת דצריך לפרוע מה שנתחייב כבר תחלה ובברכות דכ"ח היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף מתפלל מנחה קודם שהיא תדירה ורש"י פירש שם הטעם שלא יקרא פושע גם על המנחה ומוסף כבר איחרה וזמנה אינה עובר עכ"ל כי רש"י ל"ג בש"ס שהיא תדירה וכן הרי"ף ל"ג וכ"כ שיטה מקובצת שם דרבנן לא יהבי טעם למלתייהו עכ"פ בין לגרסת הגמרא בין לרש"י חזינן דלא אמרינן להקדים מנחה מחמת דמוסף היה מחויב קודם וכבר איחרה אע"כ כיון דעדיין זמנה היא חשובה כמנחה ועכצ"ל טעם דתדיר או טעמיה דרש"י וע"כ נט"י דחיובה כל יום א"י אינה תדיר יותר וגם פושע ל"ה כשיאמר א"י אח"כ וגם מה שלא בירך נט"י לא פשע דהוצרך לצרכיו ולא היה רשאי לברך ואפילו היה רשאי לברך ענט"י לאחר נטילתו אלא ששכח עד שהוצרך לנקביו א"צ להקדים א"י וראיה משו"ת רש"ל סימן צ"ז שכתב מי שאכל דבר שחייב עליו ברכה אחרונה בנ"ר ושכח והלך להטיל מים ונזכר קודם שבירך א"י איזה מהם קודם אם בנ"ר דזמנה קודם או מאחר דלא בירך בנ"ר בזמנה מוטב לברך א"י בזמנה קודם והשיב שיקדים ברכת א"י דהיא תדירה ובנ"ר יכול להיות כמה ימים זולתו וכגון שלא אכל ולא שתה רק תוך הסעודה ועוד דברכת א"י א"ל שיעור עיי"ש וא"כ בנ"ד דליתנייהו להנהו טעמי אינו מוכרע גם בשכח שיחויב לברך א"י קודם ומסברא נראה דמה שנתחייב קודם יברך קודם ובר"פ א"ד בש"א ברכת היום קודם לברכת היין שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא וב"ה ל"פ רק משום דיין תדיר יותר ועוד ענט"י תדיר יותר מא"י דלקמן סימן מ"ו בב"י חושב במאה ברכות שבכל יום ג"פ ענט"י ופ"א א"י ונהי דענט"י לפת אינו חיוב א"ל ירצה לאכול פת מ"מ גם א"י אינו חיוב ובשבת חיוב לאכול פת ועוד נ"ל כיון דנט"י מחויב וא"א להפטר ממנה וברכת א"י רק מקרה אם מטיל מים חשוב נט"י יותר ועוד דברכת ענט"י צריך היה לברך עובר לעשייתן כברכת המצות רק דאין ידיו נקיות וא"כ עכ"פ צריך להקדימה להסמיכה בכל האפשרי וכדאיתא בב"י סימן זה סברא זאת ולפמ"ש לעיל ס"ד מוכרח להקדים ענט"י ועיין לקמן סימן תרע"ו דמברך להדליק ואח"כ שעשה נסים נראה משום דלהדליק הוי ברכת המצוה קודם לברכת הודאה אף דשניהם חובת היום.
להמתין עמג"א ולשון מט"מ סכ"ז אדם היוצא מביתו שחרית קודם שיתפלל יש לו לומר פסוק זה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עכ"ל מבואר דל"ד כשהולך לב"ה וגם אצ"ל רק פסוק שמע ולא פרשה.