ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות משא ומתן סימן קנו
דכל תורה שאין עמה מלאכה בפ"ב דאבות יפה ת"ח עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון עיין ב"ח דהוי סתירה דתחלה משמע ד"א עיקר ולבסוף משמע תורה עיקר ולע"ד מי שבחינתו מעשיה העיקר אצלי ד"א להתתקן במעשה ומי שבחינתו מיצירה ולמעלה העיקר אצלו תורה להשלים בחינת הרוח וע"כ ברישא אמר יגיעת שניהם משכחת עון דבעשיה הרע גובר וצריך יגיעה לשכחו וביצירה צריך רק הזהרה שלא יגרר עון והבחינה לזה נ"ל דאם נפשו חשקה למצות מעשיות ודאי לתכלית זה בא לעוה"ז ונפשו יודעת מאד ומזליה חזי דצריך לתקן נפשו בחינת עשיה ואם חשקו לתורה ודאי לתכלית זה בא לתקן בחינת רוח ומ"מ מחמת התכללות דכל עולם כלול מאבי"ע צריך להטפל גם בחינה האחרת.
הפרמ"ג באשל אברהם נסתפק באותם דמורידים המבוארים ביו"ד סימן קנ"ח וקכ"ט אם גזל ממונו וקידש אשה אי מקודשת דאף דאסור לאבד ממונו מ"מ ליקח לעצמו אפשר דשרי עיי"ש ובפרש"י פרק שני דר"ה דף כ"ב ע"ב בד"ה מאתים מוכח דס"ל דאסור מדפירש דרשאי לעכבן מן הבייתוסים דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר הרי דרק התם משום דקנסוהו להשוכר שרי ועיין ש"ך יו"ד סימן קנ"ט סק"י ובש"ך חו"מ סימן שפ"ח ס"ק ס"ג ובפירש המשנה לרמב"ם בפ"א דאבות על משנה דאנטיגנוס איש סוכו וצ"ע מברייתא זאת למ"ד בב"ק דף קי"ט דמותר לאבד ממונם למה הוצרכו בר"ה לומר מאתים זוז נתונין לך במתנה ואפשר דמשום אימת מלכות הוצרכו למצוא עולה אבל מפרש"י משמע דדינא קאמר.