אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן רלה

סימן רלד

א' דין א' ומשש שנים וכו' מקחו מקח טעות וכולי ומה שיכול למכור בו כן יכול לחלוק בו ודוקא שיהיו הם בעצמם החולקים אבל אין להם להרשו' אחרים דהרשאה היא שליחות ואנן קי"ל אין הקטן עושה שליח מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן קנ"א עיין שם משמע דפחות מבן שש דאין מקחו מקח הוא הדין שאינו יכול לחלוק בו דחלוקה הוי כמכר כמ"ש האחים שחלקו הרי הם כלקוחות מיהו יכול לחלוק קרקע שירש מאביו קוד' עשרים שנה אף על גב דאינו יכול למכור כמו שכתב מהר"י ן' מיגש שם ועיין בס' ארעא דישראל מערכת הק' אות יו"ד שכתב דודאי דלמאי דקיימא לן דקטן אינו יכול לעשות שליח ה"ט משום דקיימא לן דמילתא דלא מצי עביד, לא מצי משוי שליח ואם כן למאן דאמר דקטן יכול לקדש שיחולו הקידושין לכשיגדל פשיטא דיכול לעשות שלית עיין שם ולפי זה הכא נמי קטן דממכרו ומקחו במטלטלין קיי' יכול לעשות שליח וליתא דהא בפרק קמא דמציעא אמרי'. דקטנה יש לה יד וחצר אפילו הכי אין לה שליחות ופי' רש"י משום דבשליחות איש כתיב וכן פסק הרמב"ם ומרן בסימן קפ"ח עיין שם אלמא אף על גב דיכולה לעשות בעצמה אינה עושה שליח דשליחות לאו מהאי טעמא הוא והיא הדין קטן אף על גב דיכול למכור בעצמו אינו יכול לעשות שלית וכמו שכ' מהר"י ן' מיגש

ב' ומתנתו קיימת וכו' ונראה דהוא הדין דמחילתו מחילה וכבר כתבתי בסי' ס"ו דין כ"ג אות מ"ב דאפילו קטן שמחל השטר אם הגיע לעונת הפעוטות מחילתו מחילה כדברי התוס' והר"ן בפ' הכות' והרא"ש סוף פרק קמא דב"מ וכן כתבו התוס' בכתובות דף ק"ז בד"ה קטנה וכו' וז"ל ואם תאמר וכו' ואי לא ספקא אם כן היכי מחלה למאן דאמר צאי מעשה ידיך והא אין מחילת קטנה כלום וכולי א"נ בפעוטות דמקחו מקח ומתנתו מתנה עיין שם וכן כת' הרשב"א בתשובו' חלק שני סימן ג' והריב"ש סוף סי' ק"ח בשם הרמב"ן דקטן שהגיע לעונת הפעוטות מחילתו מחילה עי' שם וכן מוכח מדברי הרמב"ם פכ"ט מהלכו' מכירה וכבר תמה המ"מ שם על הראב"ד שכ' שהקטן אין לו מחילה ע"ש וכן כתב המבי"ט חלק א' סימן י"א הביאו הרב כנסת הגדולה ומהר"י באסן בתשו' סי' מ"ה כ' אפשר דסב"ל דדוקא במתנה שהקטן נותן בידו אי לאו דעבד ליה לא הוה יהיב ליה דאין דרכו של קטן לתת מה שבידו לאחר בחנם אבל המחילה שאינו נותן כלום בעין אלא בדברים בנקל יכול להטעותו ואפשר דמודה הרמב"ם בכל מחילה ולא קאמר אלא במחילה דאונאה פחות משתו' ומ"מ אין להוציא ממון מהנתבע בסברא זו החלושה עיין שם ונרא' דאם תמצי לומר הכי כהראב"ד דמחילה בקטן אינה כלו' ודאי דאין להוציא מהמוחזק דהרי הרשב"א במיוחסות סי' ב' כ' דקיימ"ל דמחילת פעוטות הוי מחילה דהא אסיקנ' בפ' הנזקין דמתנתו מתנה ומחילה ומתנה כי הדדי נינהו עיין שם ול"ל דלא אמרה בנדון דידן שנתן הקטן מתנת קרקע והמקבל אכל פירות דשייך האי טעמא דמשום דעבד ליה נייחא יהיב ליה ומחל לו הפירות דמלשון הרשב"א משמע דבכל מחילה קאמר והתימה על מהרשד"ם סימן רל"ה שכ' וז"ל ואם מטעם מחילה בשטר וכו' ל"מ אם עדיין כשנכתב השטר היו קטנים דלאו כלום הוא שאפי' מכירה אין לקטנים למכור חזקת קרקע אביהם עד שיהיו בני עשרים שנה וכו' עיין שם דהא אפילו קטנים שהגיעו לעונת הפעוטות מחילתם מחילה וכל שכן פחות מבן ך' דמתנתו מתנה בקרקע והוא הדין מחילה וזה ל' הריב"ש סוף סי' ק"ח וכ' הרמב"ן דמחילתו מחילה גם כן דאף על גב דעדיין קטן הוא ואמרינן בעלמא דיתמי לאו בני מחילה נינהו היינו בסתם כגון באונאה פחות משתו' דבשא' בני אדם הוי מחילה וביתמי לא הוי מחילה אבל במה שמוחל לדעת כיון שהגיע לעונת הפעוטו' דמתנת' כמטלט' הכא נמי מחילתם מחילה ולזה הודאתם בהם הודאה עד כאן לשונו ובמ"ש דבאונאה לא הוי מחילה תמהני שלא זכר הרמב"ם שכ':

ג' בין במתנת שכיב מרע וכו' כ' המרדכי בפרק מי שמת בשם ר' גרשום והובאה גם כן בתשובו' מהר"ם הארוכות סימן תקמ"ז על יתום קטן שצוה בפני עדים ונתן כל אשר לו לשמעון מקרקעי ומטלטלין וכולי דאין מתנתו לגבי מקרקעי אבל לגבי מטלטלין מתנתו קיימת עיין שם ונראה דסבירא ליה לרבי' גרשום כדעת ר' שמחה שכתב המרדכי וז"ל מעשה בא' שהקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות בב"א ונחלקו בדב' חכמי הדור י"א דדמי לאת וחמור בפרק מי שמת כמו שלא קנה המעות לא קנה גם המטלטלין וקרקעות וי"א קנה הכל במגו וכו' ור' שמחה כת' אף על גב דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלין קנה וכו' והכא נמי אף על גב דלא קנה קרקעות קנה מטלט' וכן למ"ד התם דקנ' הכל אפשר דמודה הכא כמו שכתב הסמ"ע בסימן ר"ג סקי"ט דהיינו דוקא במעות דשייך קנין ההגבהה ומשיכה לכך אמרינן דחל נמי עליו ק"ס במגו דחל על המטלט' אבל הכא דאין קטן יכול למכור הקרקעות בשים קנין לא חל הקנין כלל אפילו במגו אבל לדעת יש אומרים דכמו שלא קנה המעות לא קנה גם המטלטלין הכ"נ אמרינן כמי שלא קנה הקרקעות לא קנה גם המטלטלין ואפשר דלמ"ד התם דקנה הכל במגו כיון דשייך קנייה בקרקעו' של קטן ע"י ב"ד או אפטרופוס:

ד' בין במתנת שכיב מרע וכולי כתב המרדכי בפר' מ"ש בשם ר' גרשום והובאה גם כן בתשוב' מהר"ם הארוכות סימן תקמ"ז על יתום קטן שצוה בפני עדים ונתן כל אשר יש לו לשמעון מקרקעי ומטלט' וכו' דאין מתנתו מתנה לגבי מקרקעי אבל לגבי מטלטלים מתנתו קיימת עיין שם וכן כ' הרא"ש בתשו' סוף כלל א' דכל הגאונים סבירא להו דנתינת קטן אפי' בקרקע שלו אינה כלום וכן בתשו' ר' גרשום וכולי וי"א דמתנת שכיב מרע יכול קטן ליתן והכל הוא בידם וכולי והכי אמרינן בבבא בתרא מילתא דאיתיה בבריא איתיה בשכי' מרע דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע והלואתו לפלוני ליתיה בשכיב מרע אלא משום דאיכא בבריא במעמד ג' אם כן נתינת הקטן דלא שייך בה קנין בבריא גם בשכי' מרע לא מהני עיין שם וה' דברי אמת בקו' ז' סי' ג' כ' דהי"א פוסקים כרב פפא דאמר הלואתי לפלוני קנה משום דיורש יורשה והכא נמי מתנת קטן שכ"מ מהניא מהאי טעמא דעשאוה כירושה הואיל ויורש יורשה יכול ליתן אבל הרא"ש פוסק כרב אחא דהלואתי לפלו' משום דאיתיה בבריא במעמד שלשה עיין שם:

ה' שטר חוב דינו כמטלטלין וכו' לאפוקי הריטב"א בתשו' דסבירא ליה דלא מהני בקטן מכיר' שט"ח וכן כ' הרשב"א בתשו' חלק שני סימן רי"ט וז"ל ובשטרות גם כן לא עשו ולא כלום לפי שאפי' בגדול אין להם מכירה ומתנה אלא בכסף ומסירה או באגב ואם בכסף ומסירה הרי צ"ל באותה כתיבה הריני נותן הם ושעבודם וכל מ"ש בתוכם והפעוטות אין להם הבחנה כל כך שידעו ליתן מה שאינו ידוע להם כשעבוד שאין לו גוף ולא עומד בפניו שידע ליתנו פעוט כבן שש ואפילו הוא חריף וכל שכן שאינו נותן באגב שהרי אין מעשיו כלום בקרקע וכיון שאין מתנתו מתנה בארבע אמות מה יועיל מה שנותן על גביו ועוד דאפשר לו' שהשטרות דין קרק' יש להם לכל דבר וכו' עכ"ל וכן כ' הריטב"א בחידושיו לגיטין דף נ"ט וז"ל ואפילו כשאין לו אפטרופוס דמקחו קיים וממכרו ממכר דוקא כשהוא מקנה במשיכה או בהגבה' אבל באגב לא דהא לאו בר אקנויי הוא ואיכא מאן דאמ' דה"ה לחליפין ושטר חו' נמי אינו מקנה אותו דהא צריך כסף ומסירה ואיהו לאו בן כתיבה ומסירה הוא וה"ה נמי דאינו יכול לתתו במתנת שכיב מרע דכיון דבמתנת ברי' א"א לקנות אותו משום דאינו בן כתיבה אף במתנת שכי' מרע אינו יכול לתתו ומתנתו אינה מתנה וכו' וכן דנתי לפני רבי' נר"ו והודה לדברי עכ"ל ונראה דלא קיימ"לן כרב פפא דאמר בפרק מי שמת טעמא דהלואתי לפלו' קנה בש"מ אף על גב דליתיה בבריא הואיל ויורש יורש' דהכא נמי קטן שנתן שטר חוב במתנת שכיב מרע קנה מהאי טעמא הואיל ויורש יורשה אלא קיימ"ל כרב אחא דטעמא דמשום דאיתיה בבריא במעמד שלשה וא"כ שטר חוב שנתנו קטן במתנת שכיב מרע לא קנה דליתיה בברי' אלא בכסף ומסירה וקטן לאו בן כסף ומסירה וכי האי גוונא כ' הר"ן בספר א"ז שם וז"ל אמר רב פפא הואי' ויורש יורשה ולפי זה אויר נמי דאיתיה בירושה בלא גוף כגון מי ששייר אויר שמורישו ליורשיו איתיה נמי בשכיב מרע מיהו טעמא דר"פ לא סליק אלא האי טעמא וכו' במעמד שלשה קנה הילכך אויר דליתיה בבריא בשום ענין אנא אגב קרקע לא מקני נמי במתנת שכיב מרע אלא עם הקרקע עכ"ל והביאו מרן הב"י סי' רנ"ג עיין שם הרי דסבירא ליה דרב פפא ורב אחא פליגי דלרב פפא כל שהיורש יורשו כגון אויר דאיתיה בירושה בלא גוף ש"מ יכול להקנותו אבל לרב אחא אינו יכול להקנותו כיון דליתי' בבריא וקי"ל כרב אחא והכא נמי נפקא מינה לקטן שנתן שטר חוב במתנת שכיב מרע לרב פפא כיון שהיורש יורש' שכיב מרע יכול להקנותו אבל לרב אחא כיון דליתי' בקטן בבריא ליתיה בשכיב מרע ורשב"ם בבתרא דף קכ"ד כ' וז"ל וי"מ דאם אמר איני נוטל בשטר חוב שיש לאבי על אחרים פי שנים וגם איני נותן בשטר חוב היוצא עליו פי שנים רשאי ושיבוש גמור הוא שהרי השטר היוצא על אביהם אינו דינו לגבות משטר שיש לאביהם על אחרים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אלא מקרקעי הוא דגבי וכו' עיין שם ונראה די"מ סבירא להו דשטרות דין קרקע יש להם לכל דבר כמו שכתב הריטב"א והרשב"א והכא נמי ב"ת גובה משטר שיש לאביהם על אחרים דמשתעבדי לב"ח בקרקע אבל רשב"ם ס"ל דשטרות הוו כמטלטלין דלא משתעבדי לב"ח וכן כתב הטור סי' ס"ד וסימן ק"ז עי"ש ואפשר דיש מפרשים נמי סבירא להו דשטרות הוו כמטל' אלא מיירי בשעבד לו מטלטלין אגב מקרקעי דשטרות נמי משתעבדי לב"ח וה' פני משה ח"ב סי' ס' כתב דשכ"מ שאמר הלואתי דגוי לפ' קנה אפי' למ"ד דהלואה דגוי לא מהניא במעמד ג' דמילתא דאיתיה בבריא מיקרי דבתר כללות ההלואות אזלינן דשם הלואה מקניא במע"ג עיין שם ואין נראה כן מדברי הריטב"א דקטן אינו יכול להקנות שט"ח כיין דליתיה בבריא בקטן גופיה ולא אזלי' בתר כללות השט"ח דנקני' בכו"מ בגדול וה"נ דכוותה ונראה דלכ"ע דאינו יכול להקנות באגב קרקע ודוקא בכו"מ ס"ל (א"ה עכ"מ):

ו' דין ב' אבל אם היה לו אפטרופוס אין מעשיו כלום וכולי ואין הלואתו הלואה כמו שאין לו מו"מ הרב תרומת הדשן סימן שמ"ח עיין שם ודעת הרמב"ם ומרן דגם במתנה אם יש לו אפטרופוס אין מעשיו כלום וכן דעת הר' יונה בש"מ לבתרא דף קנ"ה עמוד שני וכן כתב הרשב"א בחי' בפרק התקבל דגיטין וז"ל וההיא נמי דאמרינן בסוכה לא ליקני איניש לולבא לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מיקני מיירי וכולי כשיש לו אב המפרנסו א"נ אפטרופוס דאז אין מתנתו מתנה כדאמרי' מקחן מקח ואין ממכרם מכר וה"ה למתנה דהא דייק לה התם מדתנן המשליש מעות וכו' וכן הוכיח בתשו' ח"ב סימן ס"ו עיין שם וכן כתב הר"ן בתשוב' סימן מ"ט עיין שם וכן כתב הריטב"א שכן עיקר וכ"כ תר"י שכן הורה רבי' הלכה למעשה והובאו דבריהם בש"מ ס"פ מציאת האשה עיין שם מיהו כתב שם דר' יצחק סחאב ס"ל דמתנתו מתנה אפי' יש אפטרופוס וכן כתב רב האי גאון שכן פסקו הראשונים ע"ש והסמ"ג עשין פ"ב העתיק ל' הרמב"ם וסיים פסק ר"ח בשם ר' האי דלענין מתנה אין חילוק בין יש אפטרופוס לאין יש אפטרו' דלעולם מתנתו מתנה ורבי' ישעיה הא' בספר המכריע סימן נ"ד כתב על בן י"ג שנה ויום אחד שנתן במתנה קרק' שירש מאביו דרב צמח גאון סבירא ליה דאם אין עליו אפטרופוס מתנתו מתנה ורב נחשון ס"ל דאפי' יש לו אפטרופוס מתנתו מתנה דאין מעכב אפטרופ' דוקא לפעוטות אבל זה שהוא בן י"ג שנה ויום א' אין אפטרו' מעכב ואפי' לא הביא שתי שערות אין בכך כלום והוא חלק עליהם דכל שלא הביא שתי שערות דינו כפעוטות ואין מתנתו מתנה במקרקעי אבל במטלטלי מתנתו מתנה אם אין לו אפטרופוס עש"ב הרי דהגאונים ס"ל דקטן גם במתנת מטלטלין אין מעשיו כלום אם יש עליו אפטרו' אלא דפליגי בבן י"ג שנה שלא הביא שתי שערות וז"ל בעל העיטור באית מתנה דף צ"ד כיון שהביא ב' שערו' מתנתו מתנה אפי' במקרקעי דאבוה וכו' ומסתבר' אפי' יש אפטרופוס מתנתו מתנה והרי הוא כבן עשרי' שמוכר בנכסי אביו אפי' במקו' אפטרו' דהא גדולה מן הנישאין אף על גב דאיכא שליש אם אמרה ינתנו לבעלי הרשות בידה להוציא מתחת יד שליש ק"ו מיד אפטרופוס וכולי וכן הסכמת האחרונים וכתב הרב פרח מטה אהרן חלק שני סימן צ"ב דמהר"ם אלשיך סימן ק"א נראה דפסק כרוב הפוסקים ומ"מ הביא דעת הר"ן וריב"ש דסבירא להו כהרמב"ם ואין ספק דכוותייהו נקטינן עי' שם ועיין בס' כרם שלמה סימן ס"ה והרב שארית יוסף סי' י"ד כתב דה"ד לפעוטות אבל בן י"ג שנה שנתן קרק' שירש מאביו אפי' יש לו אפטרופוס מתנתו מתנה וכ"כ בהדיא הריב"ש סימן קס"ח עיין שם וכ"כ מהרי"א סימן קל"ג וראיתי להרב בית יהודה סימן י"ג שכתב מה שטענו היורשים דיתום זה הרי יש לו אפטרופוס ואין מעשיו קיימים עד שיסכים על ידו האפטרופוס שלו וכולי מדמו דין זה להך דהפעוטו' מקחן מקח וממכרן ממכר במטלט' דה"ד דאין להם אפטרופוס וכולי תשובה שאני פעוטות דלפי הדין אין במעשה קטן כלום אלא שחכמי' תקנו משו' כדי חייו וכשיש אפטרופוס אין במעשיו כלום אבל בגדול פחות מבן עשרים דמן הדין מעשיו קיימים במתנה אין צריך לאפטרופוס וכן מצאתי בס' דברי ריבות סי' קל"ג בשם הר"ן והגמ"י דגדול פחות מבן עשרים אפי' היה לו אפטרופוס מעשיו קיימי' ע"ש וכבר כתבתי דברי הגאוני' בזה ומאי דפשיטא ליה לה' דגם במתנת שכ"מ אם היה קטן ויש לו אפטרופוס אין מעשיו כלום לכאורה נראה דמתנת שכיב מרע אין צריכה אפטרופוס משום דמתנת שכיב מרע אלמוה רבנן ועשאוה כירושה כדי שלא תטרף דעתו עליו שהרי המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אבל נתנו מתנת שכיב מרע אינו יכול למחול כדאיתא בפרק מי שמת וכה"ג כת' הרשב"א דמקבלי עדי צוואה על הקטן מה"ט כמ"ש בסימן כ"ח סי"ט עיין שם וה"נ אלמוה רבנן טפי ממכירה ומתנה דבריא דאם יכול האפטרופוס לבטל מתנתו תטרף דעתו עליו ולכך עשאוה כירושה ומה שייך אפטרופוס בירושה וכן ראיתי למהר"ם אלשיך סי' ק"א שכ' אפשר דמתנת שכיב מרע כיון דאינה קונה עד לאחר מיתה לכ"ע קנה דבשעה שחלה המתנה אחר מיתה הו"ל כאלו אין לו אפטרופוס עיין שם ואי מהא ל"מ דכל מתנת שכ"מ אף על גב דבשע' המתנה אין הנותן קיים קנה משו' דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים למפרע משעת נתינתו ואמירתו ויזכה מאותה שעה כמ"ש התו' והרא"ש ספ"ק דגיטין עיין שם:.

וראיתי בשיטת סנהדרין להרב כנסת הגדולה דכ"ח וז"ל צוואת שכיב מרע שיצאה בב"ד והעדים קרובים למת ורחוקים לבניו פסולה שהרי מסירת העדי' פסולים היו למצוה ומכל מקום מקצת גאונים הא' הכשירוה הואיל דאף בשעת מסיר' העדו' כשרי' לזוכה והר' יונתן כתב וכולי דאיבעי' מקמי גאון מענין מי שצוה בשעת מיתתו בפני קרוב לו ורחוק מבניו עדותו כשרה היא או לא והשיב להם דלאו כשרה היא וכו' י"ס דל"ג לה לפי דמתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה וכו' לאו מתנה כשרים הם מתחילה ועד סוף וכולי עכ"ל ונראה דלדברי התוספות והרא"ש דקנה למפרע משעת אמירה וזכה מאותה שעה:

ומה"ט כתב הרא"ש בתשובות דשכ"מ שנתן לעובר אם מת קודם שנולד העובר לא קנה דהא בשעת נתינה לא היה ראוי לזכות שלא היה בעולם ואחר שנולד כבר מת הנותן כמ"ש בסימן ר"י ע"ש וה"נ כיון דבשעת נתינה היה לו אפטרופו' ואין מעשה הקטן כלום לא קנה למפרע וכה"ג כתב הרשב"א בתשו' בשם הראב"ד הביאו הכנה"ג וח"ב סימן ל"ג דא' מהעדים שהוא קרוב למצוה מחמת אשתו אינו יכול להעיד אע"פ שאין עדותו מתקיימת אלא לאתר מיתה דאין כאן קרובה ע"ש וה"נ אעפ"י שאין צואתו מתקיימת אלא לאתר מיתה דהוי כאלו אין אפטרופוס אין מתנתו מתנה וכן ראיתי למהרח"ש ח"א סי' צ"ז שכתב במתנת שכ"מ של קטן בלא אפטרפוס מחלוקת ר"ח והרמב"ם ואם כן מספק הנכסים בחזקת היורשים עיין שם וכן כתב מהר"ש צרור בספר חוט המשולש סימן ג' ומהריט"ץ סימן ח' עיין שם הרי דס"ל דגם במתנת שכ"מ אין מתנתו כלום כשיש לו אפטרופו' וגם מהר"ם אלשיך כתב אח"ך אבל מסתברא דקבלת הגאונים וכולי וכ"נ סברת רגמ"ה וכולי עיין שם נראה דעתו נוטה דאין חי' בין שכ"מ לבריא וחזר ממ"ש דרגמ"ה לא קאמר אלא במתנת שכ"מ וכן פסק מהר"ם גאלנטי בתשובות סימן מ"ו במתנת קטן שכ"מ כהרמב"ם ודעמיה דאין מעשיו כלום עיין שם מיהו כתב מהריט"ץ שם דה"ד באפטרופוס שמינהו אביו או ב"ד אבל אם סמכו אצל בעל הבית מעצמם אע"ג דכ' הריב"ש שדינו כמינהו אבי יתומים היינו דוקא במכר אבל במתנה ודאי אין כחו גדול כאפטרופוס ממש עיין שם ואין נראה כן מדברי הרשב"א בתשובות ח"ב סימן מ"ט דכל דין אפטרופוס שמינהו אבי יתומים יש לו וכן כ' בסימן קכ"ז דהוי אפטרופוס גמור ושוה למינהו אבי יתומים לגמרי עיין שם ועיין בתרומת הדשן סימן שמ"ח וכבר כ' מהר"י הלוי בתשובות בספר בתי כהונה ח"א בבית ועד סימן ו' דבתשו' הריב"ש יראה דבין במכר ובין במתנה יתומים שסמכו אצל בעל הבית דינו כאפטרופוס וה' המחבר סימן נ"ז דמ"א ע"ג הסכי' עמו עש"ב גם מ"ש מהר"ם אלשיך עוד הטעם ה"ד מתנ' בריא שהיא הקנאה אבל מתנת שכ"מ שאינה בהקנאה דאדרב' אם קנו מידו לא הוי מתנה צ"ץ אפטרופוס וכן דייקי' לשון הרמב"ם שכתב אם היה לו אפטרופוס אין מעשיו כלום ולא אמר אין ממכרו ומתנתו כלום משמע דה"ק מה שתלוי במעשה מיירי דהיינו הקנאה דמכר או מתנה עיין שם אין נראה דמתנת שכ"מ נמי בהקנאה דאמירתו כמסירה דאם קנו מידו לא הוי מתנה כבר כ' רשב"ם בבתרא דקנ"ב דקני באמי' בעלמ' ל"ל לאקנויי בסודר אלא דעקר ממנה כח מתנת שכ"מ ואינו רוצה שיקנה באמירה בעלמא אלא בקנין סודר ואין קנין תופס לא נתכוון אלא לאחר מיתה ומיד כשמת נפלו נכסים קמי יורשו ולא חיילא מתנתו עיין שם והרמב"ם שכתב אין מעשיו כלום לומר דגם מחילתו והודאתו אינה כלום:

ז' שאם רצה לקיים וכולי ה"ד במטלטלין אם קיים האפטרופו' מכירת הקטן כיון דשלא אפטרו' היה יכול למכור אבל אם מכר קרקע קיומו של אפטרו' אינו כלום כיון שעיקר המכר בטל הרשב"ש בס' תקון סופרים שער י"ג עיין שם וכן במטלטל' אם היה קטן פחות מבן שש דממכרו בטל אפילו קיימו האפטרופוס וכן כתב מהר"ש צרור סי' ג' ע"ש וזה פשוט:

ח' דין ו' אבל הקטנה וכולי שאלה על שטר מתנה וז"ל עמד בפנינו ראובן והודה וכו' שנטל וקבל שמעון סך שני אלפים מטבע כסף שנתן שמעון הנז' על ידינו אנו עדים ח"מ לבתו הקטנה בתורת מתנה מהיום ולאחר מיתה אגב דא"ק מתנה מחיים מתנת בריא בכל אופן ותי' רז"ל והכל היה בקש"מ וכולי:

תשובה נראה דאע"ג דקי"ל בסימן ע"ר דאם נתנו אחרים מתנה לבן הרי היא לאביו וכן אם נתנה לו אביו מתנה לא קנה דאין לו יד לזכות לעצמו כמבואר בנ"י פ"ק דמציעא עיין שם ה"ד בזכייה ע"י עצמו אבל אם זיכה לו ע"י אחר קנה הבן כמ"ש מהרש"ך ח"ב סימן קס"ב וסימן רי"א וה' בית שלמה סימן ל"ה וה' כנה"ג בתשובות סימן קע"ו עש"ב וכן כתב מהראד"ב בס' לחם רב סימן רי"ז עיין שם ועיין בתשובות מהר"י באסן סימן ע"ג וראיתי לה' בית יהודה ח"ב סימן ט"ו שכ' דקטנה זכתה בקנין כמו שפסק הרמב"ם ומרן דקנה חצרה מידה תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה ואע"ג דק"ס לא היה מידה עצמה הא קי"ל דמהני סודר של עדים אפילו שלא בפני הקונה דאותו סודר הקנאהו בעליו ללוקח וחשיבי שלו וחזר וקנה מטלטלין באותו סודר בחליפין עיין שם משמע דס"ל דק"ס של העדים לא מהני לקטן אבל לקטנה מהני ולא דק דאם הקנין של העדי' הוי זכייה מהני אפילו לקטן ואם לא הוי זכייה אלא שליחות אפילו לקטנה לא מהני דאין שליחות לקטנה כמבואר בפ"ק דמציעא עיין שם והתימא על הרשב"ש הימן רמ"ו שכתב וז"ל בפ"ק דמציעא אמרינן דקטנה אין לה יד וה"ה לקטן וכולי דבפ"ק דמציעא מבואר דלכ"ע קטנה יש לה יד ובמסקנ' חצרה משו' ידה אתרבאי וקונה לה ע"ש אבל אין שליחו' אפי' לקטנה וכ"כ הרמב"ם ומרן בסימן קפ"ח עיין שם בכנה"ג בסימן זה אות ט"ו ובסי' רמ"ג אות כ"ו כתב דמהר"א מונסון הוכיח דק"ס לא מיקרי זכייה לקטן אבל מהרימ"ט סימן ר"ב כ' דק"ס מיקרי זכייה וכן מצאתי בתשובות הרשב"א כ"י בה' מתנת סימן מ"ו והיא סימן פ"ו וכן כתב מהראד"ב וכן מוכח מדברי מהר"ם בתשובות השייכי לס' קנין סימן ל"ב ע"ש גם מהרח"ש ח"א סימן ט' הוכיח מדברי התוס' בגיטין דס"ה בד"ה צרור וכולי שהק' מדתנן בפ' מ"ש זכין לקטן וכולי דהא הכא אמרינן דזוכה לעצמו ותי' דההיא דזכין לקטן בקנין חליפין דאין מבחין עיין שם אלמא זכה אפי' ע"י קנין חליפין וכן נראה מדברי הר"ן עיין שם וכ"כ הרא"ש בפ"ב דכתובות בשם הרמ"ה והביאו מרן הב"י סימן זה גבי שוטה דאם הקנו לו בקנין או בחזקה ע"י אחר קנה קנין גמור עיין שם ואם כן נר' דנקטי' כדעת הני רבוותא דקנין סודר ע"י העדים מיקרי זכייה לקטן ותשו' הרשב"א היא בח"ד סימן רס"א וכ' שם דאפילו הקטן המוטל בעריסה זכי בקנין ע"י אחרים עיין שם ועיין במח"א ה' זכייה סימן ה':

וראיתי לרב"א בתשובות סימן ל"ח שהוכיח מתשו' הרשב"א שכתב וז"ל ראובן היו לו ג' בנים ונתן לכל א' קרקע ידוע וסמוכי' על שלחנו ונפטר א' מהם ואלמנתו תובעת כתובתה וטוענת ששליש הפרקמטיא של בעלה וראובן אומר כי כל המטלטלין והמעות והפרקמטיא שלו שלא זיכה לבניו אלא מקצת קרקעות וכולי אם היו אונות ושטרות על שם אותו הנפטר הם שלו אע"פ שהיה נושא ונותן בתוך הבית דאימור מפירות קרקעות שנתן לו אביו וקמץ וכולי וק' דהא הרשב"א ס"ל דאפילו שכירות ומעשה ידן הם של אב וא"כ אמאי האשה גובה כתובתה מכל אונות ושטרות שהם על שמו משו' דאימור מפירות קרקע שנתן לו אביו קמץ אפילו כך היה של האב הם אלא משמע דס"ל דכיון (א"ה עכ"מ):

וראיתי לה' שמחת יום טוב סי' א' שכ' על המרדכי בשם גאון דיכו' להרשות לעבדו והביאו מרן הב"י סימן קכ"ג דצריך טעם מאחר דקי"ל דאין יד לעבד לקנות לעצמו מרבו אם כן כשכתב לו זכי לנפשך לא קנה ויכול הנתבע לומר לאו בע"ד דידי את ונלע"ד דס"ל כדעת הר' אלחנן דע"י אחר זוכה וגבי הרשאה מסתמא קנו אחרים מיד רבו שהעדים קונים מידו בסודר שלהם והו"ל כזיכה לו ע"י אחר ומהראנ"ח ח"ב סימן ב' כ' דהר' אלחנן יחיד ולע"ד דעת הגאון גבי הרשאה קאי כוותיה עש"ב ולא דק דהגאון מיירי בעבד דזוכה ע"י אחר ומהראנ"ח באשה שנתן לה בעלה דסובר הר' אלחנן דאם לא זיכה לה ע"י אחר לא קנת' קאמר דס' יחידאה היא אבל בעבד דס"ל דזוכה ע"י אחר אפשר דמודה וה' דברי אמת בקו' ז' דס"ג ע"ג הוכיח דמהראנ"ח ס"ל דק"ס לא מיקרי זכייה דנ"ד מתנה שנתן הבעל לאשתו בשטר ומסתמא היה כתוב בו וקנינא מיניה והו"ל קנין וזכייה ע"י אחר ומאי ק"ל מדברי הר' אלחנן הרי הוא הצריך זכוי ע"י אחר אלא ודאי ס"ל דק"ס לא מיקרי זכייה וצריך שיקנה המקנה בפי' כדי שיזכה בו לפ' ע"ש ועיין בתשובות רבני א"י בתשובות בס' גו"ר כלל ה' סי' ט' כ' דגם לדעת הר' אלחנן מודה בק"ס ע"י העדים דקנתה ע"ש ולא הרגישו בתשו' מהראנ"ח (א"ה עכ"מ):

ט' דין ז' קטן שקנה קרקע וכולי כן מפורש בפ' י"נ גבי ההוא דקלא אזל רב ביבי אקניי לבנו קטן המ"מ וכתב הלכות יום טוב דקצ"ג ע"ג ולע"ד עוד ראייה מדאמרינן בפ' אז"נ גבי ההוא גברא דמשכן ליה פרדסא לחבריה וכולי אזל אקניי לבנו קטן עיין שם וכבר מהרש"ך ח"ב סימן רי"א הק' דמההיא דרב ביבי אין ראייה דל"ג לבנו קטן אלא לבנו סתם כמ"ש המ"מ בפי"ב מה' זכייה והו"ל להוכיח מעובדא דפ' אז"נ ונדחק לפרש כן כוונת המ"מ עש"ב וכן כתב מהרימ"ט חח"מ סימן כ"א וכן כתב ה' תפארת שמואל עיין שם אבל התוספות בבכורות דמ"ט בד"ה ודידיה וכולי נראה דס"ל דלא שייך קטן שקנה קרקע אם לא שנפל לו בירושה כמ"ש ה' הלכות י"ט שם וכן ראיתי בשטה לקידושין ד' י"ט שכתב וז"ל ובדידיה פשיטא לא דגדול הוא כיון שקנה אמה העבריה דאע"ג דהפעוטות מקחן מקח וממכרם ממכר במטלטלין עבדא כמקרקעי דמי ואפילו עבד עברי כדאמרינן בר"פ עיין שם נר' דס"ל דבמקרקעי אין מקחן מקח ועבד כקרקע דמי אפילו עבד עברי כדעת רש"י וכמו שהסכים הש"ך בסימן צ"ה עש"ב וההיא דפ' י"נ אפשר דל"ג לבנו קטן אלא לבנו סתם כמ"ש רשב"ם שם והמ"מ בפי"ב מה' זכייה וכן מדאמרינן בפ' השולח גבי עבד אזל אקני' לבנו קטן שהביא מהרש"ך שם ומהרימ"ט ח"מ סימן כ"א עיין שם נ"ל דאינה ראייה דהא אמרי' התם דמוקמי' ליה אפטרופו' ומקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא וכתב רש"י משום דמקחו מקח וממכרו מכר במטלטלין וכ' ה' פרח מטה אהרן סימן כ"ט דס"ל דבדין דרבנן עבדים כמטלטלין וכן כתב ה' כנה"ג בתשו' סי' קע"ט וסימן ק"ף ע"ש וכן מה שתקנו חכמי' דהפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלין דין העבדי' כמטלטלין וכן כתב מהריט"א בס' קהלת יעקב דף י"ב עיין שם ואם כן אימא דבקרקע לא מהניא זכייה לקטן ודוקא במטלטלין תקנו דמקחן מקח וה"ה בעבדי' דדינם כמטלטלין בדין דרבנן אבל ק' מעובדא דפ' אז"נ וה' הלכות יו"ט שם כ' דה"ד במתנה דס"ל דאין הקטן זוכה כשיש דעת אחרת אלא במתנה שהיא זכות גמור אבל במקח דאפשר אם היה גדול לא היה חפץ לקנות לא וכמ"ש מור"ם בסימן קצ"ה דהא דנקנה המקח שלא בפני הקונה ה"ד במתנה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות לא קנה וקטן כשלא בפניו דמי ע"ש ואין צריך דכבר כתב המ"מ ונר' דבמתנה קנה מדאורייתא דדוקא במקח שאין נתינתו בדמי' נתינה אין מעשיו כלום מדאוריית' אבל במתנה אם זכו לו קנה מדאוריית' כיון שיש דעת אחרת והובא בב"י רס"י זה עיין שם וא"כ נראה דקרקע נמי נקנה לו במתנה מדאורייתא וכן מצאתי להרמ"ה הובא בספר אסיפת זקנים לכתובות דף ך' גבי בבר שטיא שקנה קרקע ומכרו דאמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין כתב וז"ל ולפיכך אם ירש או שנתן לו אחר במתנה אינו יכול למוכרם ולא ליתנם במתנה וכ' מ"ש דכי זבן מידי כשהוא שוטה דאמרי' דיכול לזבוני' וכו' ה"ט דזביני וכולי דכיון דבעי למיתב ליה זוזי למוכר ל"מ מוכר לזבוני ליה שלא כרצונו כדי לחייבו בדמי ואשתכח דדעתיה דלוקח נמי בעי ושיטה כיון דלית ליה דעת אין זכייתו זכייה גמורה אבל מתנה כיון דלא מחייב נפשיה בשום מדעם זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ומ"ה ל"מ מזבין ולא למיתב במתנה דאין חבין לו אלא בפניו ודוקא היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה ע"י אחר אבל ע"י עצמו לאו זכייה גמורה היא ומצי מזבין וכולי עכ"ל הרי דס"ל דמתנה ע"י אחר זכייה גמורה לשוטה וה"ה לקטן אפילו לא הגיע לעונת צרור וזורקו וכולי דומיא דשוטה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' זכייה דין ז' דשוטה דינו כקטן שלא הגיע לצרור וזורקו וכולי עיין שם וא"כ קטן אפי' לא הגיע לצרור וזורקו וכו' ושוטה שנתן לה במתנה ע"י אחר זכייה גמורה היא אבל במכירה דבעי' נמי דעת הלוקח לאו זכייה גמורה היא ואם כן ההיא דאקניי' לבנו קטן וכולי נראה דה"ד במתנה ע"י אחר כמ"ש הרא"ש בתשובו' כלל פ"ד סימן ב' דאקני היינו במתנה שנתנו לו בקנין מדלא קאמר זביני וגם לבנו קטן לא היה מעות והוי כמו לא ליקני איניש לולבא לינוקא שהוא לשון מתנה עיין שם אבל המוכר לקטן אימא דהמוכר נמי יכול לחזור דאינה זכייה גמורה וכן כתב הר"ן גבי בר שטיא דהמוכר יכול לחזור וכן כתב הרא"ה ושטה ישנה בספר א"ז שם וה"ה לקטן אבל הרמב"ם דס"ל דמוכר לקטן אין המוכר יכול לחזור ומשמע אפי' לא הגיע לצרור וזורקו וכולי נראה דה"ה לשוטה דאין המוכר יכול לחזור ואפ"ה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין וה"נ קטן שקנה יכול למכור דאמרי' כשהוא קטן זבן וכשהוא קטן זבין ולכך כתב הרמב"ם ומרן לעיל דקרקע שנתן לו במתנה או שקנה לו אפטרופוס וכולי דדוקא נתן לו במתנה דהוי זכייה גמורה, וכן קנה לו אפטרופוס הוי זכייה גמורה אינו יכול למכור אבל קרקע כקנה הקטן בעצמו כיון דאם ירצה הקטן יכול לחזור לא הוי זכייה גמורה ואמרינן כשהוא קטן זבן וכשהוא קטן זבין דומיא דשוטה וכן כתב הסמ"ע סקי"ב עיין שם וכה"ג כתב הרמב"ם פ"ז מה' תרומות וז"ל חש"ו שקנו להם עבדים אינם אוכלים אבל אם קנו להם ב"ד או אפטרופוס או שנפלו להם בירושה הרי אלו אוכלים והיא תוספתא פ"ט דיבמות עיין שם אלמא אם קנה להם אפטרופים אוכלי' בתרומה משום דהו זכייה גמורה ואין יכולים לחזור בהם אבל אם קנו הם בעצמם אין אוכלים בתרומה משום דלא הוי זכייה גמורה כיון שיכולים לחזור כמו שהאריך ה' מהריט"א בספר קהלת יעקב די"ב אלא שכ' דמשמע שאם נתן להם במתנה אין אוכלים בתרומה דומיא דשוטה דקי"ל דשוטה אפילו בדעת אחרת אין לו זכייה ובשלמא קטן איכא למימר דמיירי בשלא הגיע לעונת צרור וזורקו דהוי דומיא דשוטה אבל חרש אם נתן לו במתנה שדעת אחרת מקנה יש לו זכייה מדאורייתא ואמאי לא יאכל בתרומה עש"ב ולא זכר דברי הרמ"ה שכתבתי דס"ל דשוטה נמי אינו יכיל למכור במתנה שנתנו לו משו' דיש לו זכייה דזכין לאדם שלא בפניו ואם כן אפי' קטן שלא הגיע לצרור וזורקו וכו' יש לו זכייה גמורה במתנה דומיא דשוטה וכ"נ מדברי הרמב""ם וכן כתב הרשב"א במיוחסו' וז"ל שנינו בגיטין בפ' המקבל ובה' זכייה ומתנה להר"ם קטן שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ואני שואל ראובן שנתן בקנין לפחות מזה קרקע וכתב לו שטר היזכה בקרקע או לא תשובה לא אמרו בפחות מזה שאינו זוכה לא לו ולא לאחרי' אלא על ידי עצמו לפי שאין לו יד כלל אבל בקנין על ידי אחרים א"נ במזכה לו על ידי אחרים דבר ברור הוא שזכין לו וכולי ואפשר דזכין להם דבר תורה כדמשמע בפ' הא"מ וכולי ואפי' לקטן המוטל בעריסה וכו' ע"ש הרי דס"ל דאפילו קטן המוטל בעריסה שנתנו לו קרקע בקנין על ידי אחרים קנה מדאורייתא ומשמע שכן דעת הר"ם ואם כן ק' אמאי חש"ו שנתן להם עבדים במתנה אמאי לא יאכלו בתרומה והרשב"א בחי' לקידושין ד' מ"ב הק' לדעת רש"י דזכייה מדין שליחות מההיא דפ' השולח דהוצרכו להעמיד לו אפטרופוס ולקרקושי ליה לינוקא בזוזי וא"א לכפייה לאב לכתוב לו גט שחרור דהא דידיה הוא דבר תורה וזכיית הקטן אינו אלא מדרבנן ואתי דאורייתא ומפיק דרבנן עיין שם ונראה דס"ל כדעת הרמ"ה שהביא ה' פרח מטה אהרן דאיסור דעבד בתר ממונא אזיל ואם קנו אותו אחרים אפילו בתקנת' דרבנן יכולים להוציאו לחירות מדאורייתא עיין שם אלמא קנין דרבנן מהני לדאורייתא וכן כתב הריטב"א בחי' לע"ז דס"ג והודה לו הרא"ה גבי אתנן עיין שם וא"כ כיון דקטן יש לו זכייה מדרבנן וזכה בעבד אין האב יכול לשחררו ועיין בספר קהלת יעקב סוף די"ב שכ' דמתשו' הרשב"א סימן תתק"ז נראה דס"ל דקנין דרבנן לא מהני לדאוריית' ואלו בחי' בפ' התקבל ובפ' לולב הגזול שכ' ההיא דלא ליקני איניש הושענא לינוקא וכולי מתקיף וכו' ס"ל דזכייה מדין שליחות ונ"מ דאם הוא דבר שאין המשלח יכול לעשותו הוא בעצמו שלוחו לא מצי עביד ליה ע"ש. יו"ד דין ח' אבל בקרקע אין מעשיו כלום וכולי משמע דמקחו נמי אינו מקח וכן כ' הר' יונה בעליות בס' א"ז לבתרא וז"ל נ"ל דמקחו מקח נמי דוקא דאם אינו יודע בטיב מו"מ אין מקחו מקח במקרקעי וכולי וכן כת' כפי' מהר"י הלוי והטעם לפי שהשוו חכמי' מדותיהם כיון שאין ממכרו ממכר במקרקעי כך אין מקחו מקח וכו' וגבי חרש אמרינן קופץ ונקפץ במטלטלי אבל לקרקעות בין במקח בין בממכר לא וכו' ע"ש מיהו לדעת הרמב"ם ומרן אפי' קטן שקנה קרקע זכה ואף המוכר יכול לחזור בו כ"ש הכא דמקחו מקח ואין המוכר יכול לחזור אבל אפשר דיכול הות לחזור כדין הקטן:

י"א עד שיהיה יודע בטיב מו"מ וכולי כתב הרמ"ה בפרק מ"ש סימן רק"ע גבי ההוא פחות מבן ך' דאזל וזבין נכסיה וכו' וז"ל שמעינן מהני מעשה דס"ל לרבא דקטן שהגיע לכלל שנותיו והביא ב' שערות וזבין נכסיה בדקי' ליה השתא לפי שעה אם יודע בטיב מו"מ כל דהו אפילו דלא סבר ממילא אלא דמברו ליה וסבר ואף על גב דלא חזינן ליה דידע אלא חדא זמנא יודע בטיב מו"מ הוא וכו' אלא מיהו צריכין לברורי לך דכי מהניא בדיקא דהשתא למיהוי זביניה זביני למפרע ה"מ לטעמיה דרבא דסבר כל ספיקא כי השתא דיינינן ליה דס"ל כרבי נתן וכו' אם בריא הוא עליו להביא ראייה שהיה שכ"מ ואם שכ"מ עליו להביא ראייה שהיה בריא הכא נמי קסבר כיון דהשת' יודע בטיב מו"מ הוא וכבר אתברר דלית הילכתא כהאי סברא דרבא אלא הממע"ה הילכך לא מהניא בדיקה מכירה בהאי עניינא כל עיקר אלא אי איתברר דבשעת מכירה יודע בטיב מו"מ הוא ואפילו כל דהו דשיעור מאי דאיתברר ליה לרבא בהאי מעשה לאחר מכירה זביניה זביני ואי לא אתברר דמקמי מכירה יודע בטיב מו"מ הוא אף ע"ג דחזי' ליה השתא בתר מכירה דידע בטיב מו"מ לא הויה ראיה למפרע אלא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא והממע"ה עכ"ל:

י"ב דין ט' או שנתן לו במתנת בריא וכולי דלא ממילא קאתיא ואי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה ואם כן לא טרח קמיה מילת' דלא שכיח' היא ומילתא דלא שכיחא לא חיישי לה רבנן וכו' הרמ"ה בפרק מ"ש סימן קמ"ח עיין שם ונראה דמתנה דמהיום ולאחר מיתה דאינה ירושה אפילו בשכ"מ דינא כמתנת בריא ויכול למכור אפי' לא שייך ה"ט דאי לאו דטרת וכו' וה"ט דמילתא דלא שכיחא לא חשו לה רבנן וכה"ג כ' הרשב"א ח"ב סימן קס"ג לענין דאין אלמנתו ניזונת וז"ל ואף על גב דטעמא דמתנה וכולי לכאורה לא שייך ה"ט גבי יורש דבין כך ובין כך אדם נותן ליורשי' ואין להם פסידא כלל אפ"ה לא פלוג רבנן א"נ אפילו ליורש עצמו לא היה נותן לו בלשון מתנה אלא מניחו על דינו סתם אלא אם כן נהנה ממנו עיין שם וה"נ דכוות' וכן מתנה במקצת דצריך קנין הוי כמתנת בריא ויכול למכור וכן כת' הפרישה וז"ל במתנת שכ"מ שהיא כירושה כי במתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין לא קנאו בחייו ואם עמד חוזר אבל אם לא היה בכולה בעי קנין ולא מיקרי מתנת שכ"מ אלא מתנת בריא ע"ש.

י"ג אבל קרקע שירש מאביו וכולל אם ירש מאביו עבד יכול למוכרו דעבד כמטלטלין לענין זה אבל פחות מבן י"ג מדאורייתא אין מכירתו מכירה אלא מדרבנן משו' כדי חייו הא קי"ל דעבד כקרק' בדין תורה מיהו אפשר דלא חי' בין קודם שהגדיל בין אחר שהגדיל הרב בית יהודה סימן י"ב עיין שם והר' כנסת הגדולה בתשו' סס"י רי"ו כתב וז"ל והשתא למ"ד עבד כמקרקעי דמי במילי דאורייתא וכ"ש למאן דאמר אפילו למילי דרבנן עבד כמקרקעי אם קטן פחות מבן עשרי' מכר עבד שירש מאביו לא עשה ולא כלום כיון דאוריית' ובמילי דאורייתא עבד כמקרקעי דמי וכולי אבל למאן דאמר דעבד כמטלטלין דמי אפי' במילי דאוריית' אם מכר קטן מבן י"ג ומעלה פחות מבן עשרי' עבד שירש מאביו ממכרו ממכר וכולי וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יכול המוחזק לומר קי"ל וכו' ע"ש ומ"ש למ"ד עבד כקרקע דמי במילי דאוריית' לא עשה כלום כיון דמכירה דאוריי' לא רק דמבן י"ג ומעלה מכירתו מכירה מן הדין אפי' בקרקע שירש מאביו אלא מן התקנה אמרו ומה"ט כת' הרשב"א בתשוב' ח"ג סימן קכ"א דשעבודו שעבוד דלא אמרו אלא מכר כדי שלא ימכור כל נכסי אביו ולא מן הדין הוא זה אלא מן התקנה ולא תקנו אלא במצוי וכו' עיין שם ואם כן למ"ד דעבד' כמקרקעי דוקא בדאוריי' אבל בדרבנן הוי כמטלטלין ודאי דיכול למכור עבד שירש מאביו אלא אפי' למאן דאמ' דאפי' בדרבנן עבד כמקרעי אפשר דהכא לא תקנו משום דאינו מצוי:

י"ד אבל קרקע שירש מאביו ש א' שירש מאביו קרקע ומכרו בהטבה לזמן כדי לפרוע חוב שעל אביו ושוב חזר והביא עדים שהוא פחות מעשרים נראה דיכול לחזור דהגמ"ר בפרק חזקת הבתים כ' דהא דאמרי' למכור בנכסי אביו עד שיהא בן ך' ה"מ שמוכר לצורך הוצאות אבל לפרוע חוב אביו מוכרים ב"ד מי"ג ואילך וכולי והובא בב"י וכתב הכנה"ג אות כ הגב"י לכאורה נראה דמלת ב"ד ט"ס דמבן י"ג ואילך אין עסק לב"ד וכו' ונראה להגיה אבל לפרוע חיב אביו מוכרים מבן י"ג שהם עצמם מוכרים בנכסי אביהם מבן י"ג ואילך לפרוע חוב אביהם אבל ראיתי בהגהות מהר"ם מטיקסי שלא הגיה כלום וכתב הנוסח' מוכרים ב"ד מי"ג וא לך וכ"כ ה' המפה וא"ל דה"ק כיון דהוא לפרוע חוב אביהם כל שהם מבן א כופין אותם ב"ד לפרוע חוב א' עיין שם ונראה דס"ל דאפי' לפרוע חוב אביו אינו יכול למכור קרקע שירש מדעתו אלא אם כן ב"ד כפו אותו לפרוע חוב ומור"ם ס"ח כתב זה במוכר קרקע שלו דאפילו מי"ג ואילך אין מעשיו קיימים אם אינו יודע בטיב מו"מ דה"ד במוכר עצמו אבל ב"ד מוכרי' לפרוע חוב אביהם אלמא אפי' אינו יכול למכיר בעצמו בית דין מוכרים לפרוע חיב אביהם וה"ה בקרקע שירש מאביו דוקא בית דין מוכרים לפרוע חוב אביהם אבל הוא אפי' יודע בטיב מו"מ אינו יכול למכור בעצמו ואי משו' דמכר בהטבה לזמן לכאורה נראה דאפי' שכירות דהוי כמכר כמבואר בדברי הרמב"ם והראב"ד פכ"ט מהלכו' מכירה וכמ"ש המ"מ גבי או השכיר וכו' דשכירות ממכר ליומיה הוא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ומכאן שאם השכיר הקטן בית לידור אין מעשיו כלום וכ' הדרישה אף על פי שיש לחלק דדוקא במכר להיות יוציא מתחת ידו דקנין עולם הוא דאינו יכול משא"כ זה דלא תצא מתחת ידו אלא להקנות על ידי מטלטלי' מכל מקום לא פלוג רבנן עי' שם והכא נמי בפחות מבן עשרים בקרקע שירש מאביו כיון דאין ממכרו ממכר ה"ה בשכירות דהוי כמכר ואין מעשיו כלום מה"ט דלא פלוג רבנן ולשון הרמב"ם והטור ומרן בסימן שט"ו כל שממכרו ממכר בנכסיו שכירותו שכירות וכל שאין לו למכור אין לו להשכיר ע"ש בהסמ"ע משמע אפילו בפחות מבן עשרים דאין לו למכור בקרק' שירש מאביו אין לו להשכיר וכ"כ הפרישה שם דבכלל זה קטן שאינו יכול למכור עד שיגיע לי"ג שנים או לעשרי' בקרקעות וכו' עיין שם וכן ראיתי למהרש"ך בתשו' ח"ב סימן מ"ב דשכירות ומשכנתא שעשו פחות מבן עשרים בנכסי אביו בטלים עיין שם מיהו מרן הב"י מחו' ך' כ' תשו' הרשב"א שנשאל אם קטן יכול לשעבד נכסי אביו והשיב שעבודו שעבו' ולא אמרו אלא מכר וכו' ולא קטן ממש אלא פחות מעשרים בנכסי אביו ותשוב' הרשב"א בחלק שלישי סימן קכ"א וז"ל שעבודו שעבוד ולא אמרו אלא מכר כדי שלא ימכור כל נכסי אביו ולא מן הדין הוא זה אלא מן התקנה וכו' ואמרו שמתנתו מתנ' כדי שימצא בני אדם שעושין עמו דברים של חסד וכל שכן בשעבוד שאם א"א עושה כן נמצא נועל דלת בפניו שלא ימצא מי שילונו וימכור לו ולא שיקח ממנו אף שחר דברי' אם אין אחריות הלואתו ומכירתו על נכסיו וכולי עכ"ל אם כן מבן י"ג ואילך בנכסי אביו דאינו מן הדין אלא תקנה ומה"ט מתנתו מתנה דאוקמו' אדינ' כדי שלא תנעול דלת הכא נמי שעבודו שעבוד משא"כ קטן דמן הדין אינו יכול למכור ולא ליתן בקרקעות הכא נמי שעבוד שכירו' דהוי כמכר וכבר חי' כן הרב כנסת הגדילה הגב"י אות כ"ח עיין שם וראיתי למהריק"ש בס' ערך לחם שכתב וז"ל להשכיר קרקע שירש מאביו קודם שיהא בן עשרים נראה שמעשיו קיימים ק"ו הוא ממה שיכול לשעבד וקצת משמע כן בתשו' הריב"ש סי' קס"ת וכו' ועיין סי' שט"ו דין ב' שנר' שאינו יכול להשכיר ואפשר דהתם לא בדין קטן עסיקי' ע"כ הרי דיכול להשכיר ומ"ש דבסי' שט"ו לא בדין קטן עסיק לא דק דקטן נמי אינו יכול להשכיר אבל בן י"ג בנכסי אבוי דאינו אלא תקנה יכול להשכיר וכל שאין לו למכור בכלל זה קטן דמכירתו בטילה מן הדין אבל בן י"ג בנכסי אביו דאינו אלא תקנה יש לו להשכיר ולמשכן ומכל מקום נראה דמוכר בהטבה לזמן שיצא מתחת יד הקטן והגוף והפירות של הלוקח אין ממכרו ממכר ולא דמי למשכונה ושכירו' דלא יצא מרשותו ובפ' אע"פ אמרינן האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש לא קדשה מתקיף לה ר"פ מי דמי התם גופה ופירא בידה דלוקח הכא וכולי הא לא דמי אלא לאימר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה וכו' אלמא במכירה דהגוף והפירו' ביד הלוקח לא קדשה אבל ממושכנת כיון דהגוף ברשות מקדיש קדשה ונראה דה"ה במכירה לזמן דהוי בחזקת הלוקח והרב בס' א"ז שם כ' וז"ל יש לדקדק קצת למה ליה למינקט שמכרתי מאי רבות' איכא כיון שכבר מכרה לא הו"ל למימר אלא שדה זו כשאקחנה ממך וכו' דמ"ל כשהיתה שלו מעיקר' או מכרה או כשלא היתה שלו מעול' וי"ל דהכא מיירי שמכר השדה לחבירו והתנה המוכ' ואמ' ללוקח כשיהיו לי מעות החזיר לי קרקע זו והיינו דקאמר כשאקחנה ממך וכו' ואף על גב דהפירות של המוכר וכמו שפסק הרמב"ם בפי"א מהלכו' מכירה אפ"ה אתקיף ליה שפיר רב פפא מי דמי התם וכולי וה"ט דהמוכר אוכל פירות לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל לוקח שכר מעותיו לפיכך המוכר אוכל פירו' ומדין רבית נגעו בה אבל כל שלא הביא מוכר מעות גופא ופירא בידא דלוקח וכו' הרי דמיירי במוכר לזמן ואפ"ה לא קדשה כיון דגוף ופירות ביד לוקח בזמן שלא הביא המוכר המעות וכ"ש מכר בהטבה כדין דהגוף והפירות ללוקח

ט"ו או משאר מורישיו וכו' כתב הטור וכת' הרמ"ה איכא מרבוות' דאמר דוקא בנכסי אביו דשכיח עבוד רבנן תקנתא שלא ימכור עד שיהא לו עשרי' ולא בנכסי שאר מורישיו וכתב הוא שאין חי' בין נכסי אביו לשאר מורישיו וכו' וז"ל הרמ"ה בפ' מי שמת סי' קל"ח וחזי' למקצת רבוותא מ"ד דהאי דינא דאמור רבנן גבי נכסי אביו לאו בנכסי אביו דוקא אלא ה"ה לנכסי שאר מורישיו דבכולהו חד טעמא נינהו ומילתא צ"ע דדילמא גבי נכסי אביו דשכיח תקנו רבנן גבי נכסי שאר מורישיו דלא שכיח לא תקנו רבנן עכ"ל אבל בסימן קמ"ח דף רל"ו עמוד שני כת' וז"ל ומסתברא דה"ה לנכסי' שנפלו לו בירושה משאר מורישיו דחד טעמא נינהו אלא דברו חכמים אלא בהווה וכ"כ עוד בדף רל"ז אבל במקרקעי דירית מאבוה וה"ה משאר מורישיו וכולי עיין שם הרי שכתב הרמ"ה שמקצת רבוותא ס"ל דה"ה שאר מורישיו והוא נסתפק בזה אלא דמסברא כ' דאין חי' והרשב"א ס"ל דאב דוקא אבל הרמב"ם והרמ"ה ובעל העיטור ס"ל דאין חי' וכן הסכים הר"ן והריב"ש סימן קס"ת הובא בב"י והתימא על מהרשד"ם סימן רמ"ג שכתב דנראה דה"ה שאר מורישיו שהרי ר"ת כ' אפי' קנה הוא קרקע אינו יכול למוכרו ודי לנו שלא נקבל דברי ר"ת וכל שכן דזיל בתר טעמא מ"ל אבוה ומ"ל יורש ואדרבה נראה דרבותא טפי מאבוה דהו"ל כאלו קנאו הוא עצמו אבל לא נעשה מחלוקת שני' דאפילו ירש מאביו ימכור ע"ש ולא זכר שהרשב"א ס"ל דוקא ירושת אביו תקנו ולא תקנו בירושה אחרת דלא שכיח אבל כל הפוסקים סבירא להו דאין חי':

ט"ז אין ממכרו ממכר וכולי ואם קבל אחריות עליו חייב בכל הפסד שיגיע לקונה מחמת ביטול מכירה זו הרשב"ץ ח"ג סי' ס"ח עיין שם:

י"ז אחים שבאו לחלוק קרקע שירשו מאביהם וא' מהם פחות מבן עשרים יכולים לחלוק בשוה אבל אם הקטן נוטל חלק קטן וצריך הגדול נותן דמים לקטן הוי כמכר הרב בית דוד סימן קי"ט ע"ש ועיין בס' עדות ביהוסף סימן מ"ט דצ"ח וצ"ט:

י"ח עד שיהא בן עשרי' שנה שלמות וכו' כ' הסמ"ע ולא אמרינן בזה מקצת שנה ככולה ולזו אמרו בגמר' דעד שנת ד' כלפני ך' עיין שם ונר' דבעי' שלמות מע"ל ואפי' בערב ראש השנה של שנת כ"א אינו יכול למכור אבל הרשב"ש בס' תקון סופרים סוף שער י"ג כ' דאין צריך להיות שלמים דהא בגמר' מדמינן לה למאי דתנן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביאו ראיה שהוא בן ך' וכולי והתם פסק הרמב"ם דסגי בך' שנה פחות ל' יום והראב"ד ס"ל דנכנס ל' יום בשנת ך' סגי וכן הסכים הטור א"ה סימן קנ"ה והגיה כן בהר"ם עיין שם ודבריו תמוהים דהא פסקי' הילכתא תוך זמן כלפני זמן וכבר כתב הרמ"ה בפ' מ"ש סימן קנ"ג וז"ל ואי ק"ל לך הא דגרסי' התם תניא ר"י ן' כיפר אומר משום ר"א שנת ד' שיצאו ממנה ל"י הרי שנת ך' לכל דבריה וכולי שאני התם דלענין סימני קאי וכולי וה"ה הכא למכור בנכסים בין בנכסיו בין בנכסי אביו דקי"ל דכל מה דלא אייתי שתי שערות לא מצי מזבין אא"כ נתברר שהוא סריס שאם נולדו בו סימני סריס בשנת ך' או קודם לכן כיון שיצאו ל' יום משנת ד' ולא הביא שתי שערות הרי זה כסריס לכל וכי איפסיקא הילכתא הכא דתוך זמן כלפני זמן וכולי למכור בנכסי אביו קאמרי' אע"ג דתוך ך' לענין סימני סריס כלאחר ך' דמי וכולי אבל למכור בנכסי אביו לאו בסימני גדלות תליא מילתא אלא בשנים נמי תליא מילתא דקי"ל לרבנן דאין אדם עומד על דעתו עד שיהא בן ד' שנה הילכך אפילו שלא נשתייר הימנה אלא שעה א' כלפני ך' ואי זבין בנכסי אביו לא הוו זביניה זביני ואיפרק קו' כהוגן עכ"ל הרי בהדיא דס"ל דלענין סימנים הוא דאמרינן דמשכנסו ל' יום בשנת ך' הוי כסריס לכל דבריו אבל למכור בנכסי אביו בעי' ך' שנה שלמות ואפילו פחות שעה א' אין ממכרו ממכר וכן לשון הטור כאן עד שיהא בן ך' שנה שלמים וכן לשון הרשב"א בתשובות הביאה ה' כנה"ג אות מ"ב בן ך' מע"ל וכה"ג כ' הטור ומרן ר"ס ל"ה קטן פסול להעיד עד אחר י"ג שנים גמורות וכתב הסמ"ע רוצה לומר י"ג שנים שלמות דלא תימא כשהוא ל' יום בשנת י"ג הרי הוא כשנה עיין שם מיהו דלא בעי' מע"ל בשעות אלא בימים כמ"ש אחרונים שם והרשב"א שכתב כאן בן ך' מע"ל היינו בימים ואין צריך להשלים מע"ל בשעות וכן כתב בהדיא הריב"ש סימן תס"ח עיין שם.

י"ט אם הגבו לו ב"ד קרקע בחוב איכא מ"ד דיכול למכור דדינו כמטלטלין ונ"ל שאינו רשאי לפי הטעם שאמרו משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' ה' בית יהודה סימן ל"ד עיין שם וה' זרע יעקב סימן ל"ד הסכים עם איכא מ"ד עיין שם וכן נ"ל עיקר שהרי כתב הר"ן בס"פ מציאת האשה וז"ל וא"ת ואע"פ שהיה רוצה למכרה היאך היא מכורה דהא אמרינן בפ' מ"ש שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים י"ל ה"מ בקרקע שהיה מאביו אבל שדה זו אע"פ שבמעו' אביו לקחו איתו מ"מ לא היה מאביו אבל הראב"ד וכו' במתנה שהאב ניתן לבנו לא וכולי עיין שם אם כן לדעת הר"ן אם קנה קרקע מנכסי אביו יכול למכור וז"ל מהר"ם ב"ב בתשו' סי' תקצ"ו הילך ל' ר"ש בפ' מ"ש וז"ל דוקא בנכסי אביו אבל בנכסים שנתנו לו במתנה או שקנה מטלטלין שאינו ירושת אביו וכו' ולפי שלשונו קצת סתום אפרשנו שקנה מטלטלין שלו בין שירשו לו בין שקנאם למטלטלין הללו דגבי' אין חי' איך באו לידו רשאי לעשו' בהם מה שירצה משהגיע לכלל שנותיו ושאינה ירושת אביו קאי אנכסי דרישא דמילתא דהיינו קרקעות וה"ק או שהקנ' נכסים במטלטלין שנתן עבור קרקע שקנה ולא נתן קרק' שירש בקרקע שקנה דזה לא יכול לעשות עד שיהא בן עשרים עכ"ל הרי דס"ל דאפי' מטלטלין שירש מאביו אם קנה בהם קרקע יכול למוכרו ואפשר דגם הראב"ד שתי' דמשו' מתנה היא מפ' מתני' דקתני לא יהא אלא דשדה ר"ל לא יהא אלא שהניח לו אביהם שדה כמ"ש הריב"ש סי' שע"א שכן מפרש לה הרשב"א ע"ש אבל אם לקח מהמעו' שדה אפשר דמודה הראב"ד דיכול למכור אבל הרמ"ה בפרק מ"ש סי' קמ"ח כתב וז"ל אפילו בנכסי אביו נמי דוקא נפלו לו בירושה אבל במתנה כנכסי עצמו דמו תדע דבהדיא תנן בכתובות בפ' מציאת האשה המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דר"מ א"ר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכור הרי היא מכורה מעכשיו וכו' דש"מ אפי' נתן לה אביה שדה או מעות ליקח בהם ולקחו בה שדה והיא רוצה למכרו משגדלה הרי היא מכורה מעכשיו וכולי עיין שם משמע דסבירא ליה דבירושה אפי' הניח לה מעות ולקחו בה שדה אינו יכול למכור והתם משום דמתנה היא ומכל מקום דעת מהר"ם והר"ן והריב"ש דאם הניח לו אביו מעות ולקחו בהם שדה יכול למכור דהוו כנכסי עצמו והכא נמי אם הגבו לו בית דין קרקע בחוב הו"ל כקנה קרקע במעות שהניח לו אביו דבפ' כל שעה פרכי' לרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה מדאמרי' יתומי' שגבו קרקע בחובת אביהם וכולי בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם וא"א מכאן ולהבא הוא גובה אמאי חוזר וגוב' אותי מהם הא הוי כזבין יתמי נכסי דמי וכו' עיין שם וה"נ כהניח להם מעות וקנו בה קרקע דמי:

כ' לחלוק בנכסי אביו יכול לחלוק הקרקעות מבן י"ג מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן קנ"א עיין שם וכן כ' רבינו ירוחם ופסקו מור"ם סימן רפ"ט עיין שם:

כ"א כתב בעל התרומות שער מ"ו דקטן בפחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו אף על פי שיכול לחזור המעות שנתן דין מלוה בשטר יש להם לטרוף ממשעבדי עיין שם אבל הרשב"א בתשו' ח"ג סי' קצ"א כ' דאינו גובה אלא מנכסי בעל חוב והביאו הב"י עיין שם ולדידיה נאמן לומר פרעתי כמבואר בסימן ע' עיין שם:

כ"ב כתב מהר"ש צרור בספר פרי צדיק סימן ח' דהיינו דוקא כשהקטן לבדו מוכר אבל אם גדול שותף עמו ומכר כל הקרקע דגם חלק הבן על דעת גדול הוא דמכר קיים עיין שם ואין נראה כן (אמר המגיה עד כאן מצאתי): כ"ג נראה דאין הפרש בין בת לבן דבעינן עשרי' הרשב"ש שם וכן מבואר בתשו' מהר"י ן' מיגש סי' קנ"א ובדברי הרמ"ה שכתבתי לעיל וכן כ' מהרימ"ט סי' צ"ח עיין שם והריב"ש סימן שע"א הוכיח כן והרשב"א שכ' דבת אינה בכלל הבן יחיד הוא בדבר עיין שם:

כ"ד כתב ה' מח"א בהלכות קנין מעות סימן י"ג דפחות מבן עשרים שמכר קרקע שירש מאביו לאחר שיבא לכלל ך' ונתן לו הקונה מעות לכאו' נראה דקנה הלוקח לאחר ך' אפילו נתאכלו המעות דדומה לאומר לאשה לאחר שלשים יום דמקודשת אפילו נתאכלו המעות וכ"ת התם שאני משום דבידו לקדשה מעכשיו הא ליתא דבפ' ב"ש גבי קטנה שנתקדשה וגדלה דאמר רב דגדלו קידושיה עמה כתב הנ"י בשם הרשב"א דמקודשת היא במעות שקבלה דהוי כאלו אמר לה התקדשי לאח' שתגדלי דמקודשת וכו' ושוב ראיתי שדין זה פלוגתא דרב ושמואל בפרק יש בכור והתוס' וא"ז פסקו כשמואל וכ' התה"ד שכן נראה עיקר לפי גירסא שלנו דגרסי' והילכת' כוותיה דשמואל והריטב"א גם כן הכי סבירא ליה בפר' קמא דמציעא עיין שם וראיתי לה' משנה למלך בפ' ד' מהלכות אישות שנסתפק בקטן שקדש אשה ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגדל וכת' דעת התוס' ביבמות דל"ד דאין יכול לקדש כשהוא קטן אפי' אומר שלא יחולו הקידושין אלא לאחר שיגדל וגם רש"י שם דוקא כשקדש ביום שנשלם יום י"ב לנקבה ויום י"ג לזכר מהנו הקידושין משום דכבר הביאו שתי שערות אלא שחסר הערב שמש וזמן בודאי יבא ממילא אבל חסרון שערות חשיב כמחוס' מעשה עיין שם באורך ובזה ניחא מה שק' לי על רש"י מדאמרינן בפר' מי שמת וכיון דבדקנו לקידושין לגירושין למה ליה לא צריכא אלא ליבום וכו' ואמאי לא מוקי לה בקטן שקדש שיחולו לאחר שיגדל דאם לא יהיו גירושין בגדול חיישינן כשיגדל דחלו הקידושין אלא דקטן אינו יכו' לקדש אפילו לאחר שיגדל כל שלא הביא שתי שערות אך קשה לדעת הרשב"א והנ"י סבירא להו דאם אמר לקטנ' הרי את מקודשת לי לאחר שתגדל מקודשת אמאי לא מוקי ההיא דבודקין לגירושין בקטנה בה"ג אצ"ל דחדא מנייהו נקט וכי האי גוונא כתב מהראנ"ח ח"א סי' מ"ז לדעת מהריק"ו עיין שם ואפשר דרש"י סבירא ליה דרב מוקי מתני' כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעול' כמו שכ' הריטב"א בחי' שם וכל שכן דרב גופיה סבירא ליה כר"מ בפר' קמא דמציעא עיין שם ועוד בפר' יש בכור סבירא ליה לרב דהפודה את בנו בתוך שלשים יום שיחולו לאחר שלשים יום אפילו נתאכלו המעות בנו פדוי כמו בקידושי אשה ושמואל אמר התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו ואם כן אפשר לומר דהכא נמי סבר רב דיכיל הקטן לקדש אשה לכשיגדל דאף על גב דאין בידו לקדשה מעכשיו חלו הקידושין לכשיגדל ובפרק מי שמת גבי בודקין לגירושין דלא מוקי לה בהכי משום דשמואל אמרה ושמואל סבירא ליה דאין בנו פדוי כיון שאין בידו לפדתו והכא נמי כיון שאין בידו לקדשה מעכשיו לא חלו הקידושין לכשיגדל ונראה דרב אפילו למאן דאמ' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קאמר דבנו פדוי שהרי התוס' בקידושין דף ס"ג בד"ה כגון וכו' וז"ל ובדבר שבא לעולם לא מצרכינן לומר מעכשיו דהא אמרי' במתני' הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום לא בא אחר וקדשה מקודשת אף על גב דלא אמר מעכשיו עיין שם אלמא קידושין לאחר שלשים יום הוי דבר שבא לעולם ורב מדמי פדיון הבן לקידושין ואף על גב דרב סבירא ליה כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמרי' בפרק קמא דמציעא ושמואל סבירא ליה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאמרינן בפר' אף על פי דסבירא ליה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם עיין שם וא"כ בפרק יש בכור הוה מצי למימר דלכולי עלמא לא מדמינן פדיון הבן לקידושי אשה אלא דרב לטעמיה דסבירא ליה דאדם מקנה גבר שלא בא לעולם ושמואל לטעמיה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומכל מקום נראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל והרמב"ם פר' י"א מהלכות בכורים והסמ"ג עשין קמ"ד והרא"ש והטור ומרן בי"ד סי' ש"ה פסקו דאם אמר לה לאחר שלשים יום בנו פדוי אפילו אין המעות קיימים עיין שם בהש"ך ס"ק י"ט ואם כן פחות מבן עשרי' שמכר ירושת אביו לאחר ך' לדידן דקיימא לן כרב דבנו פדוי הכא נמי מכירתו מכירה דל"ל דלא פסקי' כרב אלא התם דמיקרי איסורא אבל בדיני קיימא ו כשמואל שהרחי כ' הרא"ש בפר' שור שנגח ד' וה' וז"ל ויש מן הגדולים שאומרים דכיון שלא נחלקו בנגיחו' אלא בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכה כרב הכא נמי הלכ' כרב וכן דעתי נוטה דמאיזה טעם וכו' וכן רב היה רגי' לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו הוראותיו לענין איסור והיתר וכיון שנחלקו בוסתות ונגיחות ווסתות טעם אחד להם ע"כ סמכינן הא דרב בתרוויהו ע"כ והכא נמי גם לטעם שכ' הרא"ש שם דקיימא לן כרב באיסור כיון דעיקר פלוגתייהו באיסור וקיימא לן כרב לענין ממונא נמי קיימא לן כוותיה וכל שכן לטעם אחר שכ' הרא"ש והרמב"ן דהלכה כרב משום דברייתא מסייעא ליה התם ע"ש דודאי אפי' בממון קי"ל כוותיה אבל קטן שלא הביא שתי שערות ומכר קרקעותיו לכשיגדל או פחות מבן ך' שלא הביא שתי שערות שמכר ירושת אביו לאחר עשרי' ולא יש לו סימני סריס אלא שאחר כך הביא ב' שערו' אין מכירתו מכירה דחסרון שערות חשיב כמחוסר מעש' מיהו אפש' לו' דשאני גבי פדיון דאינו מחוסר אלא זמן אבל קטן שקדש שינוי דעת וגוף מקטן לגדול הוה ליה כמחוסר מעשה וכי האי גוונא אמרינן בפרק האומר כל שבידו לאו מחוסר מעשה אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לאחר שאשחררך הכ"נ דהוו קידושין הכי השתא התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחר' והכא נמי מעיקרא קטן והשתא דעת אחרת וכן ראיתי לה' קרית מלך רב ח"א בתשו' סי' כ"א שדחה כן עיין שם ואם כן נראה דפחות מבן עשרים שמכר לכשיגדל בן עשרים דאיכא שינוי הגוף ודעת אחרת מפחות מבן ך' לבן ך' כמחוסר מעשה:

כ"ה פחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו קרקע ומת פחות מבן ד' כ' המבי"ט ח"ב סי' קצ"א וז"ל מההוא מעשה בא' שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה וכו' נראה שאם היה קטן פחות מבן ך' נמי שהיו יכולים היורשים למחות אף על גב דהתם מיירי בקטן ממש שמכירתו בטלה אפילו הכי וכו' עיין שם ולא דק דבבתרא דקנ"ה מבואר דמיירי בפחות מבן ך' דפריך מינה למ"ד מאימתי מוכר בנכסי אביו מבן ך' מהך ברייתא דכי בדקו ליה מאי הוי וכו' עיין שם:

כ"ו דין יו"ד מתנתו וכו' הרב כנסת הגדולה אות נ"ה הסכים עם מהרש"ג שכ' שדעת הרשב"א דאפילו מתנה אינו יכול ליתן נכסי' שירש מאביו כדעת הראב"ד ומ"ש ר' ירוחם אחר דברי הראב"ד ובן מיגש כ' דה"ה נכסי אביו במתנה וכן הרשב"א ר"ל דגם בן מיגש והרשב"א סבירא להו דה"ה בנכסי אביו במתנ' דאינו יכול ליתן ונדחק במ"ש אמימר ומתנתו מתנ' עי' שם באורך וז"ל הרמ"ה בפ' מ"ש סי' קמ"ז אמר אמימר מתנתו מתנה ולמקרקעי קאי דאף על גב דאינו יודע בטיב מו"מ כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא סימני' מתנתו מתנה וממאי דגבי בן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב מו"מ דהני שמעתא דרב הונא בריה דר"י ודמר זוטרא ודאמימר כולהו אדגידול דר' מנשה קיימי וכו' ומסתברא דה"ה נמי בנכסי אביו כיון שהגיע לכלל שנותיו והביא סימנים אף על גב דלא ידע בטיב מו"מ ולא הוי בן עשרים מתנתו מתנה וכולי וכי היכי דגבי בן י"ג ויום אחד שהביא סימנים היכא דאין יודע בטיב מו"מ אף על גב דזביני' לאו זביני אפילו בנכסי עצמו מתנתו מתנ' הכא נמי בנכסי אביו וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאמימר מיירי בנכסי עצמו דאינו יכול למכו' אפי' בן י"ג והביא סימנים אם אינו יודע בטיב מו"מ דקאי אגידול רב מנשה וקאמר דמקרקעי מתנתו מתנה וכ"כ בתשו' מהר"ם הארוכות סימן תקמ"ז ובמרדכי בפ' מ"ש עיין שם אלא דמסברא אמר הרמ"ה דה"ה בנכסי אביו אבל מהר"י ן' מיגש והראב"ד והרשב"א סבירא להו דדוק' בנכסי עצמו מתנתו מתנה ולא בנכסי אביו אבל הא ליתא וז"ל מהר"י בן מיגש בחי' דקנ"ה והא דאמרינן לענין נכסי אביו עד שיהא בן עשרי' דוק' לגבי מכר כדאמרי' ולמכור בנכסי אביו אבל לענין מתנ' דין נכסי אביו ודין נכסי עצמו שוין שאם הוא בן י"ג שנה ויום א' והביא שתי שערות מתנתו מתנ' בנכסיו כך מתנתו מתנ' בנכסי אביו עכ"ל ובתשוב' סימן ע"ב נשאל במי שנתן נכסי' אביו שמתנתו בהם מתנה אם היה בן י"ג והביא שתי שערות ואין ממכרו ממכר אלא אם כן היה בן עשרים שנה אם נדון מתנתו כמכר כשקבל בה אחריות וכולי ומסקנתו שם דאפי' קבל עליה אחריות מתנתו מתנ' וכן כתב הרשב"א בתשוב' חלק שלישי סימן קכ"א ע"ש הרי דמהר"י בן מיגש והרשב"א סבירא להו דיכול ליתן נכסי אביו ואם כן מ"ש רבי' ירוחם בשמם דה"ה נכסי אביו במתנה ר"ל דבמתנ' אין חי' בין נכסי אביו לנכסי עצמו דאפילו נכסי אביו יכול ליתן וכן ראיתי למהרש"ג בספ' משפטים ישרים סימן ט' שכתב וז"ל ואף על פי וכולי שראינו לבעל המישרים שכתב שדעת הרשב"א כדעת ה' בן מיגש דבנכסי אביו מתנתו מתנה כמו בנכסי עצמו וגם בסימן ת"י בחלק תמים דעים עלה ס"ב כ' הראב"ד להפך מ"ש בעל המישרי' דאפי' בנכסי אביו מוכר כשהוא בן י"ג ויודע בטיב מו"מ וכ"ש שמתנתו מתנה מ"מ וכו' עיין שם הרי שהבין דברי ר' ירוחם כפשטן דמהר"י ן' מיגש והרשב"א סבירא להו דמתנתו מהנה כמו בנכסי עצמו אם כן דעת מהר"י בן מיגש והרמב"ם והרמ"ה והרשב"א ס"ל דמתנתו מתנה אפילו בנכסי' שירש מאביו וכן דעת רב צמח גאון ורב נחשון גאון הובאו בר' ישעיה א' בס' המכריע סימן נ"ד אלא דרב צמח ס"ל דבן י"ג שנה אפילו הביא שתי שערות אם אין עליו אפטרופוס מתנתו מתנה ור' נחשון גאון ס"ל דאפי' יש עליו אפטרופו' מתנתו מתנה ור' ישעיה ס"ל דאם הביא שתי שערות מתנתו מתנה אפילו יש עליו אפטרופוס ואם לא הביא שתי שערות אין מתנתו מתנה אפי' אין עליו אפטרופוס עיין שם באורך וכן כ' הר"י בעליות הובא בש"מ דאפי' יש אפטרופיס מתנתו מתנה וכן כת' בעל העיטו' בדיני מתנה דף פ"ט ודף צ"ד עיין שם והריטב"א בחי' לגיטין דס"ה כתב ואפשר דמתנתו מתנה ועיין בהרשב"ץ ח"ג סימן רי"ט ורכ"א ורנ"א ורנ"ג שכ' דמתנה שנתן היורש כל נכסיו שירש מאביו בטילה וכ"כ הראב"ד דהא דאמרי' בפחות מבן עשרים מתנתו מתנה דוק' כשלא ניכר סימני שטות ואין לך סימני שטות יותר ממי שנותן כל נכסיו ויצטרך לאחר וכולי ולפ"ז אפשר דהרשב"א סימן תקצ"ח מיירי בהכי ובח"ג סי' קכ"א שכ' דיכול ליתן מתנה ה"ד בנותן מקצת נכסיו אבל מדברי בן מיגש שכ' דדין נכסי אביו ודין נכסי עצמו שוין במתנה משמע דאפי' נתן כל נכסיו מתנתו מתנה כמו בנכסי עצמו וכבר ר' ישעיה בס' המכריע סימן נ"ד הביא דברי ר' יצחק בר מלכי צדק דס"ל דמתנתו בכל נכסיו בטילה והוא חלק עליו דסתם אמרו דמתנתו מתנה בין נתן מקצת בין נתן כל נכסיו עיין שם באורך וכ"נ דעת כל הפוסקים: כ"ז מתנתו וכו' נסתפק ה' בני אהרן סי' ס"ט במתנה באחריות אי הוי כמכר והביא ראיה מדקי"ל דמתנה אין בה דינא דב"מ ואם יש בה אחריות יש בה דינא דב"מ משום דודאי מכר הוא ואין דרך לכתוב אחריות במתנה וכ"כ בתשו' ריב"ה ואחיו הר' יהודה בני הרא"ש והביאה מרן הב"י סוף סי' צ"ט וז"ל וא"כ במתנ' שנתן באחריו' דינה כמכר לכל דבר וכו' נר' דבכל מקום שיש אחריו' במתנה דינה כמכר ובמכ' קי"ל דאין ממכר הקטן כלום עיין שם וז"ל מהר"י ן' הרא"ש בתשו' סימן ס"ב וכיון שהוכחנו שאין דין המכר כמתנה אם כן במתנה זו שנתן באחריות דינה כמכר לכל דבר שהדבר ידוע שאין נותן מקבל עליו אחריו' אם לא שקבל דמים ואם כן חשוב כמכר וכן אמרו רבותינו שדינה כמכ' לענין דב"מ ולענין חזרת יובל וכל שכן בנדון זה וכולי עכ"ל וק"ק דגבי המוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים קי"ל דמתנה באחריות לא הוי כמכר כמ"ש המ"מ בפי"א מהלכות מלוה בשם הרשב"א ופסקו מור"ם בסימן קי"ו עיין שם וכן כתב הר' יונה כתבתי דבריו שם ומ"ש וכן אמרו רבותינו שדינה כמכר לענין דדב"מ ולענין חזרת יובל כבר כתב מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' מ"ב דלא אמרו אלא לענין דדב"מ אבל הכא מתנתו מתנ' ע"ש ולענין חזרת יובל פלוגתא דר"מ ורבנן היא בס"פ יש בכור ולרבנן מתנה כמכר מדכתיב תשובו יתירה לרבות וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהלכות שמיטה ויובל עי' שם ובספר אסיפת זקינים בכתיבות דף פ"ד גבי היורש את אשתו וחזיר וכו' כ' בשם רש"י במ"ק וז"ל קס"ד דביובל נמי מיירי וכולי ומתנתו חוזרת ביובל ואמרו התם תשובו איש אל אחוזתו ואל לרבו' את המתנות וכו' ע"ש משמע אפי' בלא אחריות אבל לר"מ אפשר דאפי' מתנ' באחריו' לא הוי כמכר אך האחרונים תמהו דמקרא מלא ביחזקאל סימן מ"ו דמתנה כמכר וחוזרת ביובל דקרא מיירי במתנה באחריות ולא אמר ר"מ אלא במתנה שלא באחריו' ועי' בספ' יוסף אומץ סימן ס"א וכן ק' על התוספו' בס"פ השולח שכ' וז"ל ועור י"ל דדוקא ר"י אית ליה דמחזרין זה לזה ביובל אבל אנן קיי"ל אף על גב דלקוחות הן אין מחזירין דמכר הוא דאמ' רחמנא דליהדר ירושה ומתנ' לא עיין שם דהא קיימא לן כרבנן דמתנה כמכר ול"ל דה"ד במתנה באחריו' ואחים שחלקו כלוקח שלא באחריו' דמי כדאמרינן בבתרא דף ק"ז עיין שם ואם כן שלא באחריות כי התם הוא דמתנה לא הוי כמכר ורבנן לא אמרו דהוי כמכר אלא במתנה באחריות דליתא דתשובו יתירה לרבות כל מתנה משמע אפי' באחריות וכן כתב הנ"י בפ' מ"ש וז"ל ומסתברא דמתנה שיש בה אחריות אם יש בה חשש הערמה דינה כמכר ואם לאו הרי היא קיימת והכל לפי ראות עיני הדיין וכן א"א לענין דדב"מ דאמרי' דמתנה דאית בה אחריות וכו' הריטב"א ל"ש ונר' דאם יש חשש הערמה כמ"ש הריב"ש סימן ר"ן ופסק' מור"ם סימן ר"ה דמתנה שיש בה אחריות נכסים דינה כמכר לענין דאם מסר מודעא שצריכי' העדי' לידע האונס לפי שאין דרך העולם שהנותן מתנה מקבל עליו אחריות ובודאי מכירה היתה עיין שם מיהו בסי' רמ"ב כ' מרן דמתנה מחמת אונס אפי' קבל עליו אחריות אינה מתנ' וכ' הסמ"ע דהתם מיירי דגם המקבל מודה דשלא בתורת מכר באה לידו עיין שם באורך ואם כן נר' דהכא נמי אם מודו שניהם שהיא מתנה אינו יכול לחזור

כ"ח כתב הרשב"א הביאו מרן הב"י וז"ל מה שאמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרי' מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח תשו' שו"ר הדין כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאין לחתום על שטר ממכרו עד שיהא בן עשרים ולפיכך כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן עשרים ושהביא שתי שערות דאם לא כן לא היו חותמים כדר"ל דאמר חזקה וכולי וכל שכן כשהקרקע ביד הלקוחות עיין שם משמע דאם לא נתקיים השטר לא אמרינן חזקה זו ונאמן המוכר או יורשיו לימר קטן היה במגו דאי בעי אמר מזייף וכן כ' בהדיא הנ"י בפ' מ"ש והביאו מרן הב"י סי' פ"ב וזה לשונו הא דחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול היינו דיקא בשטר מקויים אבל אם אינו מקויים נאמן לומר קטן היה במגו דאי בעי אמר שטר מזוייף הוא עכ"ל וכן כ' מהרח"ש ח"א סי' נ"ג עי' שם וה' משפט צדק ח"א סימן ס"א עיין שם ולכאורה קשה שהרי כ' מרן סי' ע"ו סל"ח עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינם נאמנים מטעם דקיימא לן חזקה וכולי וכתב הש"ך אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים עיין שם והיא תשובת הרשב"א וכן מבואר להדיא בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קצ"ו עיין שם ואף על גב דמיבעיא לן ריש בתרא אי אמרי' מגו במקום חזקה וקיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה כבר ה' גו"ר והביאו ה' קהלת יעקב דף קפ"ז אות י"ב דחזקה זו אלימתא היא דהא גבי קטנים היו סבירא לי' ר"מ דאפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים במגו משום דחזקה זו אלימתא היא דהכל יודעים דאין מעשה קטן כלום וכן כ' הרשב"א הובא בש"מ לכתובות סוף דף ח"י עיין שם ואם כן נראה דה"ה אין המוכר נאמן לומר קטן היה אפילו במגו מהאי טעמא דחזקה זו דכיון דאפי' העדים לא מרעי לשטרא כל שכן מוכר דלאו כל כמיניה כמבואר בפ' מ"ש עיין שם ואף ע"ג דהתם מותיב ר"י לר"ל מעשה דבני ברק וכולי לדידך דאמרת ראייה בקיום השטר ל"ל לבודקו ליקמו שטרייהו ולוקמו בנכסי וכתבו התוספו' משום דחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול וכ"כ הר"י בעליות עין שם אלמא אם לא נתקיים השטר לא אמרינן חזק' זו אפשר דהיינו דוקא למאי דס"ד דחזקה דאין העדים חותמים אלא אם כן נעשה בגדיל הוי כחזקה דבת' השת' אזלינן ולמ"ד ראייה בעדים לא מהני חזקה דאין העדים חותמים אלא אם כן נעשה בגדול והכא נמי למאן דאמ' ראייה בקיום השטר לא מהניא חזקה זו אם לא נתקיים השטר אבל למסקנא דאפילו ראייה בעדים מודה בערעו' דבני משפחה דלאו ערעור הוא מכח חזקה דאין העדים חותמין על השטר אלא אם נעשה בגדול אם כן חזק' זו אלימתא היא ואפילו בלא קיום השטר מהאי טעמא ושו' ראיתי למהרש"ג בתשוב' בספר משפטים סימן ע' שכתב דהיינו דוקא כשאין העדים לפנינו אבל כשהם לפנינו אין סומכין על החזקה וצריך חקירה אם בדקו אותו וכן נר' מדברי הרשב"א שכתב דכל כי האי מסתמא לא חיישינן משמע דוקא מסתמא אבל אם יאמרו העדים שלא השגיחו על הבדיקה לפי שסמכו על החזקה לומר שהביא שתי שערות כדעת התוס' ורשב"ם נאמנים ומקבלים מהם ואין משום חוזר ומגיד דהוי מילתא דעבידי אינשי דטעו עיין שם ונראה דהיינו דוקא בבדיקת שתי שערות לפי שסמכו על החזקה שהביא שחי שערות אבל אם אמרו שבדקו השערות אבל לא היו יודעים אם היה בן ד' אין נאמני' אבל הרמ"ה שם סי' קל"ו כ' וז"ל אבל היכא דלא אקי' שטרו אלא מערעור דבני משפחה מהימנינן למימר קטן היה דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וה"ה נמי דאכתי לא חתמי עדים בשטר זביני אף ע"ג דאמרי דזבוני זבין קמייהו מיהו לא קא מסהדי דגדול הוה נכסי' בחזקת בני משפחה קיימי עד דמייתו לקוחות ראייה וכו' ואפי' חתימי עליה נמי ואין השטר מתקיים אלא מפיהם וקאמרי כ' ידינו הוא זה אבל אין אנו יודעים אם קטן היה אם לאו הרי זה בחזקת קטן עד שיביא ראייה הלוק' שהיה גדול דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסילי עדות היינו הרי אל נאמנים דהתם טעמא מאי דמגו וכו' הכא נמי מגו דאי בעי אמר לאו כתב ידינו הוא דכי אמרי דמוכר קטן היה מהני תדע דהא בפ' האשה שנתארמלה קטנים היינו וקטן היה תרווייהו חד מחתא וכולי וכי קיימא לן האי חזקה משום דעדים גופייהו חיישי לב"ד טועים וכולי כי אמרי דקטן היה ואינהו הוא דלא הוו ידעי דאין מעשה קטן כלום אי נמי דלא הוו ידעי אי קטן הוה אי לא וסברי דלא סמכי בית דין עלייהו היכא דאין השטר מתקיים מפיהם מהימני דאטו כולהו איניש דינא גמירי עכ"ל הרי דסב"ל דאם לא נתקיים השטר נאמן המוכר או העדים קטן במיגו ואפילו היה בחזקת לוקח ולא הוי מגו להוציא דאם היה קטן המכר בטל והוי בחזקת היורשים וכה"ג כ' בש"מ למציעא על דף ו' בשם תלמידי ר' יונה שכן יראה מסברא שאם היה ראובן מוחזק בקרקע א' ואמר לשמעון אמת שמכרתי לך ובענין זה לא נתת לי המעו' עדיין נאמן במגו שהיה יכול לומר לא מכרתיו לך ובענין זה אמרינן מגו לאפוקי ממונא כיון שחזקת הנתבע היא על פי הודאת התובע וכולי עיין שם והכא נמי דכוותה לא הוי מגו להוציא והר"י בעליות הובא בש"מ סוף שיטת הרמ"ה כ' וזה לשונו אם לא נתקיים השטר דמהימני בני משפחה לומר קטן היה מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא דוקא היכא דטענו בבריא שהיה קטן אבל וכו' דכיון שאין המוריש נאמן לומר כן אלא על ידי מגו השתא מיהא שאין ליורשים מגו שהם עצמם אין טוענים בריא שהיה קטן והם מודים בשטר ודאי זוכים הלקוחות בנכסי' ואפ' דמשום הכי מותיב ליה ר"י לר"ל ליקיימו שטרייהו וליקמו בנכסייהו דליכא לשנויי שלא מצאו עדים לקיים השט' והיו בני משפחה נאמנים במגו דמשמע ליה לר"י דסתמו דבני משפח' טענת שמא היו טועני' שמא קטן היה דאין דרך לבדו' שתי שערות תנם וכשבודקים אין הקרובים בודקים אלא הכשרים להעיד הילכך אם העדים שבדקו קיימי יבאו ויעידו ואי ליתנהו אין הקרובים יכולים לטעון טענת בריא הילכך לא מהימני במגו כדפי' עכ"ל מבואר דסבירא ליה דאם לא נתקיים השטר נאמן המוכר לו' קטן היה במגו דמזויי' אבל היורשים אם אין טוענים בריא שהיה קטן כיון שאביה' לא היה נאמן אלא במגו דמזוייף אין טוענים ליורשים ואפי' טוענים על פי עדים כשרים שבדקו אותו אם אין העדים לפנינו להעיד לא מקרי טענת ברי מה ששמעו מפי אחרים כמבואר בסימן ע"ה סכ"ג עיין שם וכבר כתבתי בסי' מ"ו דבטענה שאין אביהם נאמן אלא במגו דהכחשה אם היורשים מודים דלא שייך לדידהו מגו לא טעני' להו עיין שם פלוגתא דרבוותא היא והרב כנה"ג בסי' ק"ח אות מ"ו הביא מה שכ' מהרימ"ט דאין טוענין ליורש וללוקח אלא מה שיכול המוכר והמוריש נאמן בלא מגו אבל אם המוריש לא היה נאמן אלא במגו אין טועני' להם אבל הריב"ש בסי' תצ"א כ' דטוענים ליורשי' דילמא התנה אביהם בשעת הלואה שלא תשמטנו שביעית והיה נאמן במגו דפרוזבול היה לי ואבד ואולי התם שאני דחזק' דלא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא מסייע לטענת המגו וכיון דחזקה מסייע להו טוענים ליורשים אפי' אין אביהם נאמן אלא במגו עיין שם ודברי הר' יונה שכתבתי סיוע למהרימ"ט מיהו אפש' לו' דהכא שאני דחזקה שאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעשה בגדול מנגד' ליורשים ולכך אף ע"ג דאביהם היה נאמן במגו לא טעני' ליורשים שמא נגד החזקה אבל בעלמא טוענים ליורשים מה שיוכל אביהם לטעון במגו דמזוייף וכן כתבו התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכו' דאפי' לא טעני' ליורשי' מזויי' טעני' להו פרוע כיון שהוא עצמו יכול לומר פרוע במגו דמזוייף כמו בשטר כיס דלא טעני' נאנסו וטעני' החזרתי עיין שם אבל הריב"ש סימן שע"א כתב וז"ל ועוד א"א מסברא דההיא דחזקה אין העדים וכו' לא נאמרה אלא בעדים ידועים ומוחזקים כמו סופרי הדיינים וכו' ואף אם נאמר בהם חזקה זו בקטן המוכר נכסי עצמו שדי בזה שלא יהא קטן גמור וזה אפשר דידעי אבל במוכר בנכסי אביו שאין די שיהא גדול אבל צריך עוד שיהא ן' עשרי' האם נאמר בזה חזקה וכולי אלא אם כן נעשה בגדול מבן עשרים ודין זה אפי' ממקצת חכמים נעלם וכולי עיין שם וז"ל הר"י בעליות הובא בפרק מ"ש וז"ל דכי אמרי' אין עדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול אינן בודקין אלא אי"ג שנה ויום א' דפחות מכאן אין ממכרו ממכר אפילו במקרקעי דידהו אבל אינם בודקי' עד עשרים שנה שהרי ממכרו קיים במקרקעי שקנו פחות מכאן אם יודעים בטוב מו"מ ואין לעולם לחקור אם נכסי אביו הם כמו שאין עליהם לחקור כשחותמים על השטר מכר אם גזולה בידו ויש להם להחזיק שהלוקח יחוש לעצמו וכולי אבל על הסימנים הם צריכים לבדוק שא"א לברר אחר זמן אם היו לו סימנים בזמן המכר עכ"ל וכן דעת הרמב"ן שם הרי דסב"ל דלא אמרינן חזקה דאין העדים חותמים על מכר קרקע אלא אם כן יודעי' שהוא של המוכר הפך תשו' מהר"י ן' הרא"ש הביאו מרן הב"י סי' שע"ה שכ' שאין לעדים (א"ה עכ"מ): כ"ט דין י"א שהם ל' ושש שנים וכולי הרמב"ם בפרק שני מהלכות אישות כת' ל"ה שנים ויום א' וכתב מרן הב"י א"ה סימן קנ"ה מדתני כ"ח עד רוב שנותיו וכל שהוא יותר על ל"ה אפי' יום א' מיקרי רוב שנותיו עיין שם ונראה דס"ל הטור שכ' שהם ל"ה שנה אינו חולק וכן כת' בש"ע שם שהם לה' שנים ויום א' ובסימן זה כת' ל"ו שנים וכן כתב הרב משפט צדק חלק שלישי סימן כ' הביאו ה' כנסת הגדול' בא"ה שם אבל הרשב"ש בס' תיקון סופרים שער ג' כ' דהמפ' והטור חולקים וכן מסתבר דמשום יום אחד לא מיקרי רוב שנותיו ובשער ט"ו כ' דהיינו ל"ה שנים ול' יום עיין שם ואיברא שכ"כ הרמ"ה בפרק מ"ש סימן קנ"ג והזכירו הריב"ש סימן תס"ח הובא בב"י עיין שם וא"כ אפשר שכן דעת הנ"י בפר' מ"ש והטור שכ' ל"ו שנים אבל אנן קיי"ל כהרמב"ם והסמ"ג עשין ן':

ל' דין י"ב מכר קודם וכו' ז"ל הרמ"ה בפ' מ"ש סימן ק"מ והא דאמרינן דסימני גדלות לא מהני' בהו בדיקה אלא להבא ואלו סימני סריס מהני' בהו בדיקה אפי למפרע כגון היכא דזבין נכסיו מבן י"ג שנה ויום אחד א"נ בנכסי אביו לאלתר דהוי ן' עשרים ואידי ואידי לא אייתי שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס ולבתר דהוי בן עשרים שנה הביא ב' שערות או שנולדו בו סימני סריס וה"ט דאי אית שתי שערות לא מחזקי' ליה בגדלות אלא מכאן ולהבא אבל למפרע לא הוו זביניה זביני דעד השתא קטן הוה אבל לגבי סימני סריס היכא דנולדו בו סימני סריס לאתר מכירה איגלאי מילת' למפרע דמכי איתיליד סריס הוה ומאי דזבין מנכסיה מבן י"ג שנה ויום אחד זביניה זביני שהרי הגיע לכלל שנותיו בשעת מכירה ואי משום דלא הבי' שתי שערו' כי מעכבי שערות כמאן דחזי לאתויי שתי שערות דכל דלא מייתי שתי שערות בחזקת קטן הוא אבל סריס דלא בר איתויי שתי שערות הוא גדלות דידיה בשנים בלחוד הוא דתלי דאלו סימני סריס לא סימני גדלות נינהו כי היכי דתימא דלא מהנו אלא מכאן ולהבא אלא סימני סריס לגלויי עליה דמכי אתיליד סריס הוה ולאו בר איתויי ב' שערות וכולי וה"ה היכא דהגיע לרוב שנותיו ולא הביא שתי שערות ולא נולדו בי סימני סריס כמי שנולדו בו סימני סריס דמי ואיגלאי מילתא למפרע דמכי איתיליד סריס הוה ומכי עייל לכלל שנותיו גדול וזביניה זביני בנכסי עצמו מבן י"ג שנה ויום אחד ובנכסי אביו מבן עשרים שנה וכן הילכתא עכ"ל מבואר דס"ל דאפילו נולדו בו סימני סרים לאחר מכירה למפרע הוא גדול מבן י"ג ומכירתו קיימת והטור הביא דברי הרמ"ה בקיצור עיי"ש ובפרק הערל פליגי רב ושמואל באכל חלב מבן י"ג רב אמר נעשה למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה ואם כן לשמואל הכא נמי שמכר קודם אינו כלום דקטן היה ונר' דס"ל כיון דפליגי לענין איסור וקי"ל כרב באיסורין ממילא גבי ממון נמי קיימא לן הכי כמ"ש הרא"ש בפ' שור שנגח ד' וה' וז"ל ויש מן הגדולי' שאמרו כיון שלא נחלקו בנגיחות אלא וכו' בוסתות ובעיקר פלוגתייהו הלכה כרב וכן דעתי נוטה דמאיזה טעם וכולי וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר לכך סמכו על הוראותיו לענין איסור והיתר וכיון שנחלקו בווסתו' ונגיחות ווסתות טעם א' להם ע"כ סמכו על רב בתרווייהו וכו' עיי"ש והכא נמי דכוותה והרמב"ם בפ"ו מהלכו' נזקי ממון שפסק כשמואל בנגיחות לא משום דקי"ל כשמואל בדיני אלא משו' דגם בוסתות פסק כשמואל כמ"ש בפ"ח מהלכות איסורי ביאה משום דברייתא כוותיה דייקא עיי"ש במ"מ ובב"י י"ד סימן קפ"ט ועיין בספר עין זוכר מערכת ה' סימן ג' שנ' דאם משמעו' המשנה כשמואל פסקי' כוותיה ולא זכר דברי הרמב"ם והמ"מ דגבי וסתות דפסקי' כשמואל משום דברייתא דייקא כוותיה עיין שם מיהו א"ל דה"ד באיסור והיתר קי"ל כרב דמדקדק בהוראות איסור והית' אבל באכל חלב לענין חיוב חטאת דלא נ"מ לדידן לא קי"ל כוותיה ואפשר דלכך כתב הטור כאן דין זה בשם הרמ"ה ואפשר שזה דעת הראב"ד בהשגות פ"א מהלכו' נערה שכתב וז"ל גם זה טעות שאיילונית לדברי חכמי' יש לה קנס עד שתהא בת עשרי' שמקטנות יצאה לבגרות דפוסק כשמואל דלרב איילונית מזמן נערות אין לה קנס אלא בעודה קטנה וכן דעת רש"י בכתיבות דל"ה ע"ב וה' משנה למלך בפ"ד מה' עבדים תמה שתפס כשמוא' ע"ש ואפשר דס"ל דלא קיי"ל כרב אלא באיסור הנהוג בזה"ז שהוא מדקדק בהוראה ולא בהילכת' למשיחא ושוב ראיתי לראב"ן דף תכ"ט שכתב וז"ל איתמר אכל חלב וכו' רב אמר נעשה סרים למפרע וחייב חטאת דגדול הוה ושמואל אמר קטן היה וכו' אמר רבי אבהו סימני סריס ואיילונית אין עושין מעשה להחזיק הסריס כסריס עד שיהא ן' ך' ולא הביא שתי שערות אבל מקמי הכי מחזקי לה בקטן דהיינו כשמואל וכולי הרי דס"ל דרבי אבהו סבר כשמואל ומהרש"ל ביש"ש בפ' הערל סי' ל"א דחה זה ולא ראה דברי ראב"ן עיין שם אך תימא על הטור דבא"ה סימן קע"ז כת' על דברי הרמב"ם וז"ל ולא נהירא שהוא פסק כרבנן דקטנה יש לה קנס ואילוני' דינה כקטנה עד שתהיה בת עשרים משם ואילך דינה כבוגרת עיין שם:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה