ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן רלב
א' דין ב' חייב להחזיר אם הוא בכדי שהדעת טועה ובגוי אפשר אפי' בכדי שאין הדעת טועה הרשב"א בתשו' סימן תרע"א ובח"ג סוף הספר והובא בב"י סימן קפ"ג עיין שם.
ב' כולם מתנה וכו' היינו דוקא אם שתק ולא תבע אבל אם בא הנותן ואמר טעיתי נאמן ברי ושמא ברי עדיף כן דעת רוב הפוסקי' כמ"ש בסי' רמ"א בתשו' עיין שם באורך:
ג' דין ג' המוכר לחבירו קרקע וכו' בס' א"ז למציעא דף י"ד גבי שדה שיצאו עליה עסיקי' וכו' כתב הראב"ד דאם שהה כדי להראותה אינו יכול לחזור כמו מוכר בהמה לחבירו ויש בה מומין ושהה כדי להראות' דאינו יכול לחזור ובס' אסיפת זקינים לקמא כתב הרב המאירי שכן פי' גדולי המפ' ויש חולקים שלא נאמר כן במומין ומקח טעות אלא באונאה ועוד נ"ל שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומין משא"כ בשדה וכולי עיין שם ונראה דה"ה במקח טעות והרב פני משה חלק שני סימן נ"ה כתב דלא נמצא מי שחולק דלא נאמר שיעור זה כדי שיראה לתגר אלא כשהאונאה היא בשומת דמים אבל וכו' (א"ה עכ"מ):
ד' אבל אם נשתמש בו וכולי וה"ה אם היה דבר שהיה הלוקח יכול להבחינו לאלתר ולא הבחינו והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר הסמ"ע בשם המ"מ וכן כתב הרדב"ז חלק שלישי סימן תי"ז שכן מסתבר עיי"ש וכתב הרדב"ז שם דכיון שהכל מקח א' בין הלוקח בין המוכר יכיל לחזור על הכל ע"ש ומהרשד"ם סי' שפ"ה כ' זו היא סברת יחיד ולא יכול לומר קי"ל ונמשך אחריו ה' משפט צדק חלק שני סימן מ"ט ועיין בתשו' מהר"ש דוראן סימן ח' אבל הר' שבות יעקב חלק שלישי סימן קס"ט כתב דאין מי שחולק בזה דאם קודם גמר המקח היה יכול להבחינו מחל וכו':
ה' אבל אם נשתמש וכו' ראובן קנה משמעון לינ"א ונשארה ברשותו ובדקה ומצא שאינה צובעת וכו' אם אין מומה ניכר אלא לאחר הבדיקה יכול לחזו' בו מיהו אם אחר שראה שאינה צובעת יפה חזר וצבע בה או מכר ממנה שוב אינו חוזר בו הרשב"ש סימן י"ז עיין שם:
ו' אבל אם נשתמש אחר שראה המום וכולי משמע דאם לא ראה המום אפילו נשתמש בו חוזר מהראנ"ח סימן מ' והרב כנסת הגדולה אות כ"ח כתב עדיין יש לספק בדבר דאפי' נשתמש בעי' שנודע לו המו' אבל אם נודע לו המום אפי' לא נשתמש אינו יכול לחזור ומצאתי לגדול א' בתשו' כ"י למהר"א גאליקו כתב דכל שלא נשתמש בו אפי' ידע המום חוזר עיין שם וזה פשוט מדכת' והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע המום וכולי משמע בהדיא דאפילו ידע במום כל שלא נשתמש בו חוזר וכולי וגם כיון דסיפא אם נשתמש דוקא אם ראה המום מכלל דרישא דאם לא נשתמש אפילו ראה המום דאל"כ אין חי' בין נשתמש ללא נשתמש אלא בין ראה ללא ראה וכן כתב מהריט"ץ סי' ק"ה וה' משנה למלך פ' ט"ו מהלכות מכירה ומזה הכריחו דלא ס"ל כיש מי שכתב דאם היה הדבר שהלוקח יכיל להבחינו לאלתר ולא בדק מחל דהא אפילו ראה ושתק יכול לחזור וכל שכן כשהיה יכול לבדוק ולא בדק: וכתב ה' פני משה חלק שני סס"י נ"ה דכל דליכא ראיה שנשתמש בו אמרי' דעל הסתם אין אדם מתפיס במומין עיין שם וכן אמרינן בפרק המדיר והרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות אישות דין ו' כ' בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נ"ל עד עתה וכו' אין שומעין לו חזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחזקתו שידע ונתרצה עיין שם ובפרק המדיר מבואר דלא אמרינן חזקה זו להוציא מן הבעל כתובה דאדרב' חזקה אין אדם מתפייס במומין והעמד ממון על חזקתו וכבר כ' המ"מ דסבירא ליה לרבינו דה"ד כשלא בעל או שלא שהה אלא שכנס אותה לחופה אבל אם בעל ושהה ולא טעין חזקה ידע ונתרצה עיין שם א"כ דוקא כשבעל ושהה ולא טען אמרינן חזקה ידע ונתרצה אבל אם לא שהה יכול לטעון דאפי' בעל לא ידע במום וה"נ אפילו נשתמש יכול לטעון שלא ידע במום משום דחזקה אין אדם מתפיס במומין והעמד ממון על חזקתו והרמב"ם שכת' אם נשתמש בו אחר שידע המום וכו' אמרי' ודאי חזקה ידע המום כשנשתמש בו (א"ה עכ"מ):
ז' אבל אם נשתמש וכו' כתב מהראנ"ח ח"א סימן מ' ואין לומר דדוקא במוכר סתם ונמצא בו אמרינן הכי וכ"נ מל' המ"מ שכתב לדעת הסובר דאם יכול להבחין לאלתר ומכר לו סתם אינו חוזר אף אנו נאמר כן בנשתמש בו דדוקא במוכר סתם אבל אם מכר ע"מ שאין בו מומין אפילו נשתמש בו חוזר ואין טעם לחלק בכך ע"ש וכן נראה מדברי המ"מ שכתב שרבינו למד כן ממ"ש כן במקדיש את האשה ובא עליה ונמצא בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו יפה וחייב בכתובתה ודין מו"מ שוה לאשה עיין שם ובפ' המדיר אמרינן חזקה זו על המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין דמיירי מתני' ע"ש:
ח' אבל אם נשתמש בו וכו' ולא דוקא במוכר סתם ונמצא בו מום אלא אפילו מכר ע"מ שאין בו מום אם נשתמש בו מחל ומהראנ"ח ח"א סימן מ' מיהו אפשר דה"ד לגבי מום אבל כשהוא טעות מב' ימים חלוקים אפשר דלא אמרי' דמחל ה' פני משה ח"ב סימן נ"ח עיין שם.
ט' דין ה' הג"ה אבל אם המום בגוף הבית וכו' כ"כ ר' ירוחם סוף נתיב י"א בשם מהר"י ן' מיגש ובתשו' מהר"י ן' מיגש סימן נ"א כתב וז"ל ואמנם מום שיהיה מחפירות שהיו בקרק' וכיוצא כמו בורות שיתין ומערות גם כי אין כאן דבר שיאמר עליו פנים חדשות באו לכאן וכו' עכ"ז להיות המום בעצם הבתים אפילו שעשה בקרקע רצפת אבני שיש וכו' והואיל והיו הבתים בלתי שלימים בעת החליפין בטלים מעיקרא ואפילו שיתקן אותם עתה וראייה לזה מ"ש בכתובו' הלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת וכולי אמנם אמרי' הלך אצל רופא וריפא אותו הרי זה מקודשת כבר נתנו טעם לזה משום דטב למיתב טן דו וכולי ולא גמרי' מינה לדינים אחרים וכו' ע"ש מבואר דס"ל דלאו מוכר בגוף הבתים כגון כותל רעוע אלא ה"ה חפירות שהיו בקרקע דלא שייך פנים חדשות הוי מום ואפי' יתקן אותו המכר בטל ומשמע דס"ל דגבי האשה שהתנית על הבעל ע"מ שאין בו מומין והלך אצל הרופא וריפא אותו אפילו נודע לאשה קודם שהלך אצל הרופא מקודשת דומיא דנ"ד דנודע לו המום ועדיין לא נתקן ולזה כ' דה"ד באשה שאינה מקודשת דטב וכולי אבל הכא דמיא לאיש שהתנה על האשה ע"מ שאין בה מום והתם אפי' נתרפית קוד' ידיע' הבעל אינה מקודש' וה"נ אפי' תקן הבתי' קוד' שידע הקונה במום המכר בטל ועיין בס' ח"מ וב"ש בא"ה סי' ט"ל ס"ק י"ז שנסתפקו באשה ע"ש ולכאור' נר' דלמאי דקי"ל דהמקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין שדרך להקפיד עליהם הרי זה מקודשת מספק וכ' הרשב"א סי' אלף רי"ז דאפילו הרופא ריפא אותה קודם שבעל מקודשת מספק ע"ש ה"נ אם קנה בתים סתם ומצא מום הרי זה ספק ואם כן אם נתן המעות כבר אין מוציאין מן המוכר וכן קי"ל שם אם קדשם ע"מ שלא יהיו בה מומין ונמצאו בה מומין וריפא הרופא הרי זה מקודשת למפרע וה"נ אפשר דאם קנה ע"מ שלא יהיו בו מומין ואפילו מצאו בו מומין בגוף משמע דאינו מקפיד על מוכר זה אלא שלא ישאר בו ואם תקנו עתה מהני:
יו"ד דין י"א המוכר בהמה לחבירו וכולי אבל במה שנוהגים שא' קונה ואח"ך משתתפי' עמו אחרים נר' דפטור דאדעת' דהכי נשתתפו עמו שיהא ההפסד עליהם כיון שנהגו בכך וכולי הרשב"ץ בס' יבין שמועה דף י"ד עיין שם:
י"א דין י"ב טרפות דסירכא ה"ה דמבטל המקח אפשר דאם נמצאו טרפות בריאה שהיה אפשר לעמוד עליו בבדיקה קודם שנחתכה כגון שנמצא בה מחט ונאסרה מן הספק פטור המוכר דמספק לא מחייבי' ליה אם נטל הדמים שהממע"ה וכן הורו חכמים כמ"ש בס' א"ח הרשב"ץ בס' יבין שמועה די"ד עיין שם:
י"ב הג"ה ואפי' טריפה שאנו אוסרים אותה מספק וכולי עיין בהסמ"ע סימן ש"ו ס"ק ט"ז שכ' הטעם משום דלא חשיב הפקעת ממון כ"כ מה שמחזיר המוכר ללוקח מעותיו ולוקח בהמתו והש"ך סק"ט דחה דס"ם מפקי' מיניה ממון אלא משום דאין לך מום גדול כזה עש"ב ואם כן ה"ה מי שמכר לחבירו בשר ואח"ך נודע לו שהוא ספק טריפה מחמת פלוגת' דרבוותא המקח בטל וצריך להחזי' הדמים וכן כתב בס' תקפו כהן סי' קכ"ט ע"ש ונ"ל ראייה דחשיב הפקעת ממון מדאמרי' בר"פ המוכר פירות גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דאין מוציאין אלמא אפילו המוכר מחזיר ללוקח מעותיו ולוקח שורו וכן רב דס"ל דהולכין בממון אחר הרוב אימא דה"ד התם דלא חשיב הפקעת ממון מה שמחזיר המוכר ללוקח המעות וחוזר ולוקח שורו ומה פרכי' עלה ממתני' דהאשה שנתאלמנה וכולי ומשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכולי אימא דהתם מודה רב דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון ממש אלא משמע דאין חילוק: י"ג דין י"ד אם השביח נוטל שבח התפירה והמוכר וכולי ואם לבשו קודם שעלה המום והיה מום שלא היה יכול להכירו עד עתה שחוזר הבגד למוכר צריך לו שכר לבישתו כמו בקרקע בסעיף שאחר זה ואם כן מחשיב לו דמי התפירה והשאר משלים לו הרשב"ש סימן תע"ו ע"ש:
י"ד דין ט"ו מחזיק כל הפירות שאכל וכולי בע"ש כ' דאל"כ הוא כרבית דכיון שנתבטל המקח מעיקרא הו"ל הדמים הלואה וכולי וק' דאם כן היל"ל דה"ד אם כבר קבל המוכר מהלוקח דמי הקנייה ועוד דאפילו כבר נתן ו המקח נראה דלא עדיף מאבק רבית דאין צריך להחזיר וכולי לכן נר' פשוט דלא מטעם רבית הוא אלא כיון דהמקח בטל מעיקרו הפירות שאכל גזל הם בידו ומשו' הכי אף אם עדיין לא נתן דמי הקנייה צריך להחזיר הפירות ושכר החצר וכולי הסמ"ע ונעלם ממנו מ"ש בעל התרומות שער מ"ז וז"ל וכן בפחות מבן ך' שמכר בנכסי אביו וכן מי שלקח ממה שיירש מאביו או פירות דקל שלא תפס עדיין וכן הלוקח מקח באסמכת' כל אלו וכיוצא בהם חזרו המעות המקח הכתובים בשטר המכר כהלואה בשטר על המוכר וגובה אף המשועבדים שלו כמסקנא דשמעתא במעשה דפרדיסא וכולי ועוד ניתן ליכתב הוא כיון דארעא דידיה הוא תרווייהו בהני זביני ולית בהו איסורא ניתן ליכתב מקרי וא"ת מפני הפירו' רבית הא ל"ק דכיון דלא בתורת הלואה כתבו ולא קץ ליה לית ביה שימה משעת כתיבה אלא אם יחזור בו מוכר פירות חוזרים שלא יהא בהם רבית עכ"ל הרי שכ' דפחות מבן ך' שמכר בנכסי אביו וכן מוכר דבר שלא בא לעולם או באסמכת' וכיוצא בהם הפירות חוזרי' משו' רבית וה' שמחת יום טוב סימן נ"ד הק' דהא במוכר קרקע שאינה שלו קי"ל כרב דיש לו מעו' ויש לו שבח ולא חיישי' לרבית ומ"ש דנתבטל המקח מחמת מום דחיישי' לרבית דרב ס"ל דהמעות גזל בידו ולא שייך רבית וכבר כ' ה' משנה למלך דלא אמרי' מקח טעות המעות גזל אלא באיסור הנאה דאין להם דמים כלל אבל במוכר דבר לחבירו ונמצא בו מום המעות לא הוו גזל כיון דמקח זה דמים לו אלא שבשביל המום אינו שוה כמו שפסק ואם כן בנמצאת שאינה שלו הוי כאיסור הנאה שאין לה דמים ולכך ס"ל לרב דהמעות הם גזל ולא שייך רבית עיין שם וליתא שהרי כ' בעל התרומות שער מ"ז וז"ל ומסתברא דה"ה לפחות מבן ך' שמכר בנכסי אביו ומי שלקח מקח באסמכת' כל אלו הרי הוא כמכיר בה שאינ' שלו ויודע שאין המקח יתקיי' בידו אם לא ירצה המוכר והמעו' שנתן במכר על דעת הלואה נותנם ולפיכך מחזיר כל הפירות שאכל כיון שרוצה לבטל מכירתו וכולי אבל נמצאת שאינה שלו וכו' חוזר וגובה אותם מן המוכר וכו' ע"ש הרי דפחות מבן ך' שמכר בנכסי אביו ומקח שהוא כאסמכתא מחזיר הפירות שאכל משום דדמי למכיר בה שאינה שלו דכיון שיודע שהמקח לא יתקיים בידו המעו' שנתן על דעת הלואה הם אבל מקח שנמצא בו מום דלא ידע שהמקח לא יתקיים בידו דמי לנמצאת שאינה שלו דגובה את השבח
ט"ו דין כ"א ואפילו אבד או נגנב אחרי שהודיעו וכו' הרמ"ה בפ' המוכר פירות סי' ס"ב וזה לשונו אי מקמי דאודעיה למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא אתרע ביה אונסא מחייב באונסין ואי לבתר דאודעי למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא אי פסיד' דמחייב עליה ש"ש הוי חייב דכיון דרמי עליה לאתויי וכולי לענין פסידא דמתרעא ביה בתר הכי כהביא מעות וטול את שלך דמה דקיימא לן דש"ש הוי לא שנא הוה ידע ביה מוכר מעיקרא במום ולא שנא לא הוה ידע בי' לענין פסידא דלא מחמת מום חדא דינא נינהו דאידי ואידי כל מקמי הודעה כיון דיד הלוקח העליונ' הנאת לוק' היא ולאחר הודעה נמי עיין שם באורך הרי דסבירא לי' דקודם שהודיע למוכר כיון דיד לוקח על העליונה הנאת לוקח היא וחייב אפילו באונסין אבל לאחר הודעה פטור מהאונסים וחייב בגניבה ואבידה כש"ש ואם כן נראה דהרמב"ם אינו חולק אלא אחר הודעה דהוי ברשות מוכ' אבל קודם הודעה הוי ברשות לוקח ועיין בהסמ"ע והר' בית חדש
ט"ז דין כ"ג אלא אפילו כי הדדי נינהו המוציא מחבירו עליו הראיה וכו' כ' הפרישה אבל אם רובא קונים לשחיטה מוציאין מיד הלוקח המעות ולא מהניא ליה חזקה דמעות מאחר שכבר המשיך הבהמ' וקנה בקנין ודוקא כשהמעות ביד המוכר אין מוציאין מידו אף על גב דרובא קונים לשחיטה כיון דכבר קנה הלוקח קנין גמור עיין שם וכן לשון הרמ"ה בפרק המוכר פירו' סימן י"א ושמע מינה דכל היכא דאוקי למעות ברשותיה דחד מנייהו לא אזלינן בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה עיין שם וכן נראה בהדיא מדאמרינן ת"ש המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קובסיטוס הגיעו וכו' מאי טעמא לאו משום דרובא הכי איתנהו וכולי אלמא לשמואל דאין הולכין אחר הרוב אין מוציאין ממון מיד הלוקח וההיא מיירי כשהמעות עדיין הם ביד הלוקח עיין שם בהרמ"ה סימן ט"ז וכן כ' הרב כנסת הגדולה אות כ"ג בשם הרב משפט צדק דאפילו רובא קינים לשחיטה אין מוציאין מהלוקח עיין שם
י"ז הג"ה צריך ליתן לו מעות דהוי כבעל חוב וכו' ה' משנה למלך בפרק חמישי מהל' אישות דין ז' נסתפק במי שמכר חפץ לחבירו והלך המוכ' וקדש אשה במעות ואחר כך נמצא מום במקח שהמקח חוור מי אמרינן כיון שהמקח טעות המעות שקבל אינם שלו או דילמא נהי שהמקח נתבטל וחייב להחזיר הדמים מכל מקום אינו חייב להחזיר אותם אלא דמים בעלמא חייב לו והביא הירושלמי ודברי הרא"ש דסבירא להו דהמעות הם גזל עיין שם באורך ונ"ל דבמקח טעות מחמת מום המעות אינם גזל דהא ר"י סבירא ליה שדינו כנזקין דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא אבל ר"ת סבירא ליה דדינו כב"ח דאם אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מסלק ליה בארעא לכולי עלמא כדאמרי' בריש פרק הפרה עיין שם וא"א דהמעות הם גזל אפי' לית ליה זוזי ודאי דמצי למימר ליה זיל וטרח ואייתי זוזי כמו בשכיר ובפרק הפרה דפריך ואי ליכא לאשתלומי וכו' ולא אמרינן דנפקא מינה לענין דאם קדש במעות אשה דלרב מקח טעות הוא אינה מקודשת ולשמואל מקודשת משמע קצת דמקח טעות אין המעות גזל ולא אמרו בירו' דכיון שהמקח טעות המעות הם גזל אלא באיסור הנאה דאין להם דמים כמו שחילק הרב בס"ד עיין שם ועיין בהסמ"ע ס"ק ל"ג אם יש בו רבית או לא ומשמע דהוו הלואה
י"ח ראובן קנה משמעון חצר א' על ידי סרסור והסרסור אמר ללוקח שלוי נתן למוכר עשרה אלפים ולא רצה למכור לו לאיזה סיבה ונתרצה ראובן לקנות והקנה הסרסור הסודר וכתבו שטר הקנין והתנו ביניהם שיפרע לו לזמן פ' וחייב עצמו בקנס כך וכך אם לא יפרע לו לזמן פלוני ואחר כך ראה ראובן שקנה ביוקר כפלים מכדי דמיה ושאל ללוי אם אמת שנתת בה הסך הנז' ואמר לו לא היו דברים מעולם ולכן רצה לבטל המקח שהוא סמך על הסרסו' שאמר לי שלוי נתן בה סך הנז' ונמצא שקר ונראה דאם האמינו וסמך על דבריו ונמצא שקר הוי מקח טעות דגבי הנו"ונ באמונה חפץ זה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו דאין בו אונאה כתב השואל בשאלות ותשובות מהר"ש צרור בס' חוט המשולש סי' י"א דאם נמצא שקר הוי מקח טעות והרב הסכים דאינו יכול לבטל המקח אלא שמחזיר לו האונאה וכן כתב מהרשד"ם סימן תל"ג דאם נמצא שקר מחזיר האונאה דוקא כשאמר המוכר האמת כמו שקנה אין בו אונאה כנראה בהדיא מלשון המ"מ שכ' וכן הוא האמת וכולי עיין שם באירך אלמא אפילו האמינו וסמך על דבריו היינו דוקא כשאמר האמת ולא שקר ואף על גב דהתם מחזיר האונאה ואין המקח בטל היינו לפי שזה קנה ממנו באמונה כמו שקנה מה שאין כן בנדון דידן שנמצא שקר שלא נתן כלום אבל יש להסתפק בנדון דידן דאפשר דלא האמינו ולא סמך על דבריו כיון שדרך התגר והסרסור להשביח המקח ול"ד לנושא ונותן באמונה ועוד דגם בנושא ונותן באמונה כ' מהריט"ץ סימן רל"ז דאם אמר לו פ' נתן לי כך וכך לא סמך עליו דדוקא באומ' קניתי בכך וכך סמך על קנייתו אם כן לא סמך אלא על הקנייה ולא על דבורו בעלמא דאפי' נאמן כיון דלא גמר וקנה לא סמך עליו אלא על שווי המקח וכל שכן הכא שכן דרך הסרסו' להשביח המקח וכי האי גוונא כ' הרב חוות יאיר סימן ס"ט באחד שמכר ביתו לחבירו ונסתפק הלוקח אולי חייב המוכר לראובן והלך ושאל אותו וראובן כיחש והלוקח האמין לראובן וקנה הבית ובהגיע זמן הפירעון בא ראובן לטרוף הבית בכח שטר שבידו דאין דרך אדם לסמוך על דברי א' וכו' עיין שם אבל ה' מעשה חייא סי' כ"ב כ' גבי ערב דמשתעבד לא שנא ידע שאין נכסים ללוה לא שנא חשב שיש לו ונמצא שאין לו מיהו היינו דוקא על הסתם אבל אם הלוה הבטיחו שיש לו ועל פי דבריו נכנס ערב ואחר כך נמצא שקר לא נשתעבד והביאו ה' כנסת הגדולה בסי' קכ"ט הגב"י עיין שם וכן כ' הרב כרם שלמה סי' נ"ז עיי"ש וכה"ג כתב מהרימ"ט חלק שני בי"ד סוף סימן מ"ט דאם נמצ' הדבר שקר הוי נדר טעות אף על גב שלא הוזכר דרך תנאי ונראה לי ראייה מדאמרינן בפ' השולח מ"ט דר"י דאמר כל נדר שלא ידעו בו רבים אין לו הפרה דכתי' ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו ולא באו וכו' וכן כ' המפרשים מהכא שמעי' דכל דמשתב' לחבריה סתם אף על פי שלא הזכיר בשעת השבו' כלים אדעתא דמאי דא"ל חבריה הוא עכ"ל והכא נמי אדעת' (אמר המגיה עד כאן מצאתי):