ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן קצח
א' דין א' ד"ת מעות קונות וכולי מי שמכר חפץ לחבירו במעות ולא משך ואחר כך מכר לאחר ונתן לו המעות ומשך החפץ נסתפ' הרב"א הביאו ה' בית דוד סימן קי"ב מי שזכה בחפץ אצל הצד הנכון שקנה לוקח שני כיון שהמוכר היה יכול לחזור בו אין לך חזרה גדולה מזו מה שחזר ומכרו לאחר עיי"ש וכי האי גוונא כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סימן קע"ד במוכר על תנאי שבידו לחזור ומכר אותו בית לאחר אין לך חזרה גדולה מזו כדאמרי' בפח"ה גבי מחאה דאי מכרו לאחר הוי מחא' וכ"כ בתשו' ח"ד סי' ל"ד גבי שעבוד דאקני דיכול לחזור בו אם יש הוכחה אמרינן שחזר בו מן הא' מהך דפר' ח"ה והביאו מרן הב"י סימן ק"ד עיין שם והרא"ש בפר' האומר גבי התקדשי לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום כתב וזה ל' ומדלא קתני אינה מקודשת לא' רצה לדקדק דלא פקעו לגמרי קידושי א' אלא אם מת ב' בתוך שלשים יום חלו קידושי א' וכו' ודבר תימא הוא דמכי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר כבר חזרה מקידושי א' וכן כתב הרשב"א בחי' שם דאין לך חזרה גדולה מזו עיין שם וגם הרמב"ן והר"ן שכ' דאין המעשה מוכיח שחזרה בה אלא עדיין דעתה דאם אפש' לחול יחילו וכן דעת הרמב"ם ומרן בב"י בא"ה סימן מ' מודה הכא דהמעשה מוכיח שחזר בו ודאי דקנה ב' ולענין מי שפרע דעת הרב"א דחייב המוכר לקבל מ"ש אבל ה' בית דוד כתב לכאורה נרא' לע"ד דאין חייב לקבל מ"ש כיון שאין תקנה לדבר דלא חייבו לקבל מ"ש אלא כדי שע"י כן יחזור ויתננו ללוקח אבל הכא דאי אפשר למה צורך מ"ש עיין שם ואיברא דלא שייך מ"ש למי שאינו יכול לעמוד בדבורו כגון דבר אינו ברשותו כמ"ש ומהר"י בן מיגאש בתשובות הובא בספר א"ז למציעא על דף מ"ז ע"ב כתב וז"ל שלא לחייב מ"ש למי שמכר מה שאינו ברשותו מטעם שקבל המעות אלא אם קנה אח"ך אותו הדבר שמכר אותו ובא לרשותו שאז יכול הוא להשלים דברו אם ירצה וכולי ואם לא עמד בדבורו נחייב אותו מי שפרע אבל אם לא קנה אותו הדבר ולא בא ברשותו מן הנמנע הוא לחייב אותו במי שפרע וכו' עיין שם מיהו אפשר לומר דהיינו דוקא דבר שאינו ברשותו שאין בידו כלל לא בשעת מכירה ולא בשעת חזרה אבל בנדון דידן אף על גב דאחר חזרה אין בידו לתקן מכל מקום כיון דהיה בידו לקיים המכר וחזר הוא ובטלו חייב לקבל על חזרתו מי שפרע דכל שהיה בידו לקיים אף שאין בידו עכשיו או שבידו עכשיו אף שלא היה בידו קודם חייב במי שפרע:
ב' ד"ת מעות קונות וכו' מטלטלין אין נקנים בשט' הרשב"א בתשו' תקצ"ז והמ"מ פ"ה מהלכות זכייה ומתנה ושאר אחרונים הביאם הרב כנסת הגדולה ע"ש ובבתרא דף ע"ו דאמרי שטרא לספינה ל"ל מטלטלין הוא וכו' כתב בספר א"ז בשם הר"ן וז"ל נראה דהכא תרתי ק"ל ל"ל ומאי מהני' ליה וכו' דשטר למטלטלין לא מהני ולא מידי ולא מקנו בשטר דאין שטר אלא לדבר שיכול לסיימו בשטר כגון קרקע א"נ עבדים שהם ניכרי' בעצמם ויכול אדם לסיימם ולהפרידן מתוך השט' מקרקע אחר או מעבד אחר אבל המטלטלין וכו' עי"ש ולפי זה נראה לע"ד דחזקה דהוי כמטלטלין נקנים בשטר כקרקע כיון דיכול לסיימם בשטר וכן כתב ה' כנה"ג בסימן ק"ץ אות י"ב דנקנים בדרכים שהקרקע נקנה בהם בשם האחרונים עיי"ש:
ג' ד"ת מעות קונות וכו' כ' בספר א"ז למציעא ד' מ"ז וז"ל ק' ליה לר"י מתנת מטלטלי דליכא מעות במה יקנה תירצו בתוספות דר"י מודה במתנ' כיון דליכא מעות דקונה במשיכה והרמב"ן תירץ דאף מתנה אינה נקנית מן התורה אלא בחליפין או באגב וכו' ע"ש ומהריט"א בספר קהלת יעקב סימן ק"ע הביא מה שכ' התוספות בע"ז דף ע"א בד"ה פרדשני וכולי דבמציאה ומתנה דליכא מעות לכולי עלמא קנה במשיכה או בהגבהה וכן כתבו התוספות בבכורות דף י"ג בד"ה מיד עמיתך וכו' דר"י מודה במציאה והפקר ובודאי דכל שכן מתנה דעדיפא דאיכא דעת אחרת מקנה אותו ולדעת הרמב"ן דלר"י אפילו במתנה משיכה אינה קונה מדאורייתא נר' דכל שכן במציאה והפקר דליכא דעת אחרת מקנ' ונדח' שם דמה יענה לקושית התוספות דבכורות עי"ש באורך ולי אפשר דהרמב"ן מודה ממציאה והפקר דקנה במשיכה משום דא"א בקנין אחר אבל במתנה דאפ' לקנו' בחליפין או באגב דהוו דאורייתא לא קנה במשיכה והתוס' בקי' דף כ"ה בד"ה בהמה וכו' כתבו לדעת רש"י דאינ' קונה בהמה גסה במשיכה ה"ד במקח וממכר דאפשר לקנות במסירה אבל במציאה ונכסי הגר דלא אפשר במסירה קנה במשיכה ומהרימ"ט בחיד' שם הקשה דאם כן מאי פריך פילי לר"ש במה יקנה אימא כיון דא"א בהגבהה קונה במשיכה ותירץ דמקח וממכר בעי זכייה גמורה להוציאו מרשות הראשון אבל במציאה ונכסי הגר סגי בקנין גרוע כדאשכחן בפר' המניח דהגבהה פחות מג' קונה בהפקר ובשאר קניות בעי שלשה כדכתבו התוספות שם ובסוף מציעא איכא מאן דאמר דהבטה גרידא קונ' בהפק' עיין שם ועוד דבמציאה ונכסי הגר ליכא ענין אחר אבל במשא ומתן דאפשר בקנין חליפין או בשכירות מקום לא תקנו עש"ב והכא נמי אפשר לומר לדעת הרמב"ן דמשיכ' אינה קונה מדאורייתא במתנה דהוי כמשא ומתן דמוציאו מרשות הראשון וגם אפשר בקנין חליפין או באגב או בשכירות מקום אבל במציאה והפקר מודה דקנה במשיכה מדאורייתא אפילו קנין גריע כיון דלא מוציאו מרשות א' וא"א נמי בקנין אחר ולדעת התוספות דר"י מודה במתנ' דקונה במשיכה כיון דליכא מעות הא דלא אמרינן דפילי לר"ש קונה במשיכה כיון דלא אפשר בהגבהה עיין שם בעצמות יוסף ומהרש"א:
ד' ד"ת מעות קונות וכו' רש"י פ' הזהב דמ"ח כ' דנ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר"י הוו קידושין דמדאורייתא קניה ודידיה הוא ולר"ל לא הוו קידושין עיין שם ובפרק קמא דפסחי' ד' ז' גבי המקדש מש"ש ולמעלה אפי' בחיטי דקורדינ' אין חוששין לקידושיו ופי' רש"י מש"ש ולמעלה מתחילת שש דאיסורא דרבנן הוא משמע דאפי' בתרתי דרבנן דהיינו חמץ דרבנן ושעות דרבנן אין חוששין לקידושין עיין שם וה' בני יעקב בתשו' סימן פ' כ' דהא ודאי רש"י ס"ל דעקרו בתקנתן דבר תורה ומ"ש דאם קידש בו מקודש' היינו דס"ל כמ"ש התוס' בפ' המפקיד דמ"ג דלר"י דאית ליה דבר תורה מעות קונות לא הפקיעו חכמים כח שיש לו להמוכר במעות שיכול להשתמש בהן כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו ולא מצי אמר נשרפו מעותיך בעלייה ולא תקנו משיכה אלא כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה אבל לר"ל ודאי כיון דמעות אינם קונות אסור להשתמש בהם ולא הוי שואל עלייהו עיין שם ואם כן לר"י כיון דיכול להשתמש בהם הא ודאי דאם קידש בהם אשה מקודשת כיון דמלוה להוצאה ניתנה שלו הם משא"כ לר"ל דסובר דמעות אינם קונות מה"ת ואסור להשתמש בהם לכך אם קידש בהם אשה אינה מקודשת דהוי מקדש בגזל ומ"ש רש"י בחמץ דרבנן אפילו בשעות דרבנן אינה מקודשת ה"ט כיון דאין האשה יכולה להשתמש בהם ואנן בעי' שיתן לה דבר שיהא שו"פ ותהא יכולה ליהנות בפרוטה ההיא וכיון שהיא אינה יכולה ליהנו' בהם אינה מקודשת משא"כ הכא דקידשה במעו' הלואה ויכולה ליהנו' מהם עיין שם ומלשון רש"י שכ' דמדאוריית' קניה ודידיה הוא לא משמע כן ובפ' השוכר את הפועל דס"ג אמרינן בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה אסור ומוקי לה דא"ל התבעלי בטלה זה ופריך וכי אמר לה בטלה זה מאי הוי הא מחסר משיכה ומוקי לה בזונה נכרית דלא קניא במשיכה ופירש"י נכרי לאו בר משיכה הוא דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבה או קנה מיד עמיתך עיין שם בתוס' משמע דלר"י דדבר תורה מעות קינות ניחא וז"ל הרמב"ם בספ"ט מהלכות תרומות יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אף על פי שעדיין לא משך הלוקח הר"ז אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות ואם מכר ישראל פרתו לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך ע"ש וכתב ה' בני יעקב בתשו' סי' פ' דקפ"ב ע"ב דהרמב"ם ס"ל דבמקו' איסור' דאוריית' ספוקי מספק"ל אי עקרו בתקנתם דבר תורה או לא ולכך כת' דלא יאכילנה תרומה כיון שהמעות קונו' מן התור' ואפשר שבמקו' איסור' דאוריי' לא תקנו ומפני שהדבר ספיקא בידו כתב גם כן שאם מכר ישראל לכהן דלא תאכל כיון דמדרבנן אינו קנין כספו עיין שם: ה' דין ב' הגבהה וכו' כתבו התוספות בקידושין ד' כ"ו בד"ה אי נמי וכולי בשם הר"מ דנקט חבילי זמורות שהם מאכל לפילי ומגביה לפילי חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה עצמו למעלה מן הארץ ואוכלים ואין לתמוה אי חשיבה הגבהה בכך דכה"ג אשכחן בפ' שלוח הקן כי היכי דליגביה וליקנינהו, ע"ש וכתב הרמב"ן בחי' וזה נוח יותר מפירש"י שהעמיד ע"ג מקום גבוה לא הוי הגבהה דהמונח בקרקע כקרקע הוא חשוב וכן כתב הריטב"א בחי' לשם:
ו' דין ה' יתמהמה המוכר וכו' כתב ה' צמח צדק סי' ל"א וז"ל וא"ל למה הפקיעו חכמים קנין מעות דאוריית' לא הי"ל לתקן אלא שכל זמן שלא משך הלוקח יהא באחריות המוכר שלא יאמר נשרפו כו' אבל מעות קונות ואין יכולים לחזור ותי' דא"כ הלוקח לא יעשה משיכה כיון שהוא באחריות המוכר לכך תיקנו שלא יהיו מעות קונות דע"כ הלוקח חושש שמא יחזור בו המוכר וימהר לעשות משיכה עיין שם ואכתי ק' שהרי כתבו התו' בקידושין דכ"ח בד"ה שמא וכו' וא"ת אמאי עקרו קנין מעות וכולי הו"ל לתקן שיקנו המעות עם המשיכה וכו' וי"ל דשמא לפעמים הלוקח מושך החטים ואם לא קנה במשיכה לחודא יאמר למוכר נשרפו חטיך וכו' עיין שם וא"א אכתי הי"ל לתקן שיקנו המעות עם המשיכה ואם נתן מעות ולא משך הרי באחריות המוכר ואם משך ולא נתן מעות יהא באחריות הלוקח שלא יאמר למוכר נשרפו וכולי אבל התוס' בעירובין ס"פ חלון תי' בשם ר"י דמשום תקנת השוק עשו כן שלא להצריך תרתי משיכה ומעות וכתב עוד על דברי ריב"ן וז"ל וא"ת אם כן כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נמי נשרפו מעותיך בעלייה כיון דאין המעות קונות לו ואי לאו תי' ריב"ן היינו יכולין לומר דלא חיישי' להכי משום דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין המעות קונות עיין שם משמע דאם המעות קונות חיישי' שיאחר המשיכה ולכך חיישי' שמא יאמר לו נשרפו חטיך ואם כן אם יתקנו שיהא אחריות על המוכר כ"ש שיאחר הלוקח המשיכה וחיישי' לפסידא דמוכר אבל לתי' ריב"ן ק' וראב"ן בפ' הזהב דצ"ה ע"ד כתב וז"ל וא"ת גבי חליפין נמי כשמחליף חטים בשעורים ומשך בעל השעורי' את החטים ליתקנו נמי דלא ליקנו שמא יאמר לו נשרפו שעוריך בעלייה תריץ ס"ס מה תועיל לו התקנה הרי יאמר נשרפו חטיך ואם טרחתי להציל שעורים שלי דל"ד למעות יטול בידו ויצא ואינו יכול לומר נשרפו דבלא טורח מצי להציל בפעם א' אבל פירות ל"מ וא"ת דליתקנו שיהא קונה החטים שמשך כדי שיצילם והשעורים נמי יהיו ברשותו עד שימשכם בעל החטים כדי שיצילם בעל השעורים תריץ תקנה לזה והפסד לזה לא יפה לתקן דשמא בעוד שהיה עוס' להציל א"ז היה נשרף זה דל"ד למעו' ופירו' של מעו' אין טורח להציל שעם הצלת הפירו' יכול להציל מעו' דאיכ' תקנה לבעל המעות בלא הפסד בעל הפירות ואם לא הציל פושע הוא וחייב עכ"ל הרי דראב"ן ק"ל בחליפין חטים בשעורי' דליתקנו שיהא קונה החטים שמשך והשעורי' נמי יהיו ברשותו עד שימשכם בעל החטים כדי שיצלם בעל השעורי' ותי' דאין לתקן תקנ' לזה והפסד לזה דשמא בעוד שהוא מציל א"ז נשרף זה ונר' דבקנין מעות לא ק"ל דליתקנו שיהו המטלטלין ברשות המוכר כדי שיצילם דאין לו הפסד דאין טורח להציל המעות דא"ל כתי' ה' צמח צדק דכיון דמעות קונות והמטלטלי' קנה הלוקח ואם יתקנו שיהיו ברשות המוכר לאחריות אחר משיכת הלוקח תקנה לזה והפסד לזה לא תקנו שיפסי' המוכר אבל בקנין חליפין ק"ל שיתקנו שיהא קונה החטים שמשך והשעורים נמי יהיו ברשותו כיון שלא משכם בעל החטים:
ז' הג"ה וכן אם התנה בהדיא דהמעות יקנו קנה כ"כ מרן הב"י כדאמרי' קרקע דאי אמר אי בעינא בכספא אקני קנה והד"מ כתב דל"ד דהתם אינו תקנת חכמים שלא יקנה בכסף רק שהוא מקום שנוהגים לכתוב שטר ולכך מהני תנאי אבל הכא דתקנת חכמים אימא לא פלוג בתקנתם וכן הסכים הפרישה בסי' ר"א והביא ראיה ממ"ש הר"ן והביאו הב"י סימן קצ"ד דאם א"ל יקנה במסירה היכא דבעי משיכה או לקנות במשיכ' בר"ה לא קנ' דל"ד לאומר אי בעי בכספא וכו' ע"ש ולאו ראיה היא דהתם בדבר שאינו קנין לא מהני תנאי אבל המעות דקנו מדאוריית' וחכמים שתקנו שלא יקנה מהני תנאי וכן כתב המח"א בה' קנין מעות סי' ב' ע"ש ואם כן לר"ל דמשיכה מדאורייתא ולא המעות לא מהני תנאי ובש"מ למציעא דמ"ז ע"ב כתב וז"ל רשב"ל אומר משיכ' מפורשת מה"ת וא"ת מנ"מ אי הוי מה"ת או מתקנת חכמים ס"ס לא קנו מעות אלא משיכה וי"ל דנ"מ לענין מילתא דלא שכיחא דלא גזרו רבנן וכולי ואי משיכה מן התור' אם כן במילתא דלא שכיחא נמי לא קנו מעות א"נ נ"מ לענין מעילה וכו' תו' חיצוניות עיין שם ולדברי מרן הב"י נ"מ לר"י דאע"ג דתקנו חכמים שלא יקנו מעות אם התנו בהדיא שיקנו המעות יקנה אבל לר"ל דמשיכה מה"ת ולא מעות לא מהני תנאי והרב הלכות יום טוב דל"ב ע"ד הביא ראייה מדאמרינן בפ"ב דבכורות גבי הלוקח גרוטאות וכו' וא"א מעות קונות משיכה ל"ל הב"ע שקבל עליו לדון בדיני ישראל וכו' אלמא אע"ג דאין דינו של גוי רק בכסף אם רצה שיהא דינו כישראל דקונה במשיכה ש"ד וה"נ בישראל אף שעקרו חכמים קנין מעו' לגבי כל ישראל מ"מ כשהתנה בהדיא שיהא דינו כדין יתומים והקדש דקי"ל דאוקמוה אדין תורה דקוני' ומקני' בכסף ש"ד והרב שם הביא מה שהק' המח"א על הראשוני' שכ' דהרוצה למכור בהמה לנוי כדי לפוטרה מן הבכור' יקח ממנו במעות וג"כ ימשוך אותה הגוי לרשותו דל"ל הא כשיתנה עם הגוי שיקנה במשיכה או בדמים סגי כדאמר גבי הלוקח גרוטאות מהגוי ותי' דה"ד כל זמן שלא חזר בו הגוי שסבר וקבל קנין הישראל אין ישראל יכול לבטל הקנין אבל אם הגוי בעצמו חזר בו ורוצה לבטל המקח מטעם דלא קנה קנין הגוי יכול לחזור דרה שקבל לדון בדיני ישראל דבור בעלמא הוא בלא קנין ולמה לא יוכל לחזור דאתי דבור ומבטל דבור ולא מהני קבלתו אלא לענין שאין הישראל יוכל לחזור אם הגוי לא חזר עש"ב ולכאורה נראה דה"ה ישראל עם הישראל שהתנו שיקנו במעות בדבור בעלמא בלא קנין יכולי' לחזור דאתי דבור ומבטל דבור אבל הא ליתא שהרי מרן הב"י למד כן מדאמרינן גבי קרקע דאם אמר אי בעינא בכספא אקני קנה כדאיתא בסימן ק"ץ והתם אם התנה הלוקח אם ארצה אקנה בכסף ונתן הכסף על תנאי זה אין המוכר יכול לחזור ואם התנה המוכר אין הלוקח יכול לחזור וה"נ אם התנה שיקנה בכסף בלא משיכה אין יכול לחזור ואם כן אם התנה ישראל עם הגוי שיקנה בקנין ישראל אמאי הגוי יכול לחזור וכן ק' על הטור י"ד סי' קל"ב שכ' וז"ל ישראל שמכר יינו לגוי צריך ליזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימכור לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאל"ה לא נקנו לו שאין מעות קונות בגוי וכולי וכן כתבו התוס' בע"ז דע"א ועיין שם תי' אחרים ואמאי הא סגי להתנות הגוי שיקנה במעות כדין ישראל והתו' ריש קידושין בד"ה ואשה וכו' הוכיחו דגוי קונה בחליפי' מדאמרי' גבי ע"ע הנמכר לגוי מכסף מקנתו בכסף נקנ' ואינו נקנה בחליפין ש"מ דשאר דברים נקנים בחליפין לנכרי עיין שם וא"א אימא דשאר דברי' אין נקני' בחליפין לגוי אלא דאם התנה בהדיא שיקנו בחליפין בדיני ישראל קנה ואשמעי' קרא דאין ע"ע נקנה בחליפין אפי' התנה בהדיא ואי אמרינן דישראל עם ישראל לא מהני תנאי לקנות במעות ניחא דגבי יין נסך לא מהני תנאי עם הגוי לקנות במעות דדוקא למ"ד דגוי קונה במעות ולא במשיכה מהני תנאי לדון בדיני ישראל לקנות במשיכה אבל למ"ד דגוי קונה במשיכה ולא במעות לא מהני תנאי לדון בדיני ישראל לקנות במעות כיון שעקרו חכמים קנין מעות לגבי ישראל אבל לגבי קני סודר דמהני בישראל ק' אמאי (א"ה עכ"מ) ואח"ך מצאתי וה' קרית מלך רב וכולי) וה' קרית מלך רב ח"ב בספ"א מה' זכיה הק' בשם הרב אביו דא"כ מאי פריך בע"ז דס"ג וכי אמר בטלה זה מאי הוי הא מחסרא משיכה וכולי אמאי לא מוקי לה בדפירש ותי' דעיקר הקו' אינה אלא אליבא דר"ל אבל לר"י דלענין אתנן אזלי' בתר קנין מעות דאורייתא ולר"ל דמעות אינם קונות מדאוריתא אלא במשיכה אפי' פירש לא מהני כיון דאינו קנין עיין שם וליתא שהרי כ' התוס' שם דמשני בזונה גויה לרשב"ל דאמר לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף דאלו לר"י אית ליה דגוי במשיכה ומשום דר"ח דס"ל כר"י משני ואבע"א וכו' עיין שם וא"כ אכתי ק' אמאי דחקי' אליבא דר"י לאוקומה בדקאי בחצרה ושויה ניהלה אפותיקי בתנאי לוקמא בדפי' לקנות בלא משיכ' מיהו בלא"ה מצי לאוקומ' בהקנה לה הטלה בקנין סודר ונראה משום דא"כ כיון שקנאתו במעות או בק"ס משעה א' והרי הוא כפקדון אצלו ודאי דהוי אתנן ומאי ואח"ך נתן לה אפילו וכולי כי משני בזונה גויה אשמעי' היא גופה דגוי קונה בלא משיכה וכן באפותיקי אשמעי' דאע"ג דבידו ליתן לה המעות ולא זכתה בו עד לאח' הזמן שקבע עמה ולא נתן לה מעות אפ"ה אסור:
ח' דין ט' מסירה אינה קונה אלא בר"ה וכו' דעת ר"ת דמשיכה קונה בסימטא וכ"ש מסירה דעדיפא ממשיכה וכן פירש"י וז"ל רב האי בספר המקח שער י"ג דל"ב ע"ב וענין המסירה כך היא לעולם אינה קונה במסירה אא"כ פי' לו המוכר ללוקח קנה אפילו במסירה או שא"ל בלשון שדומה ממנו שרוצה בהקנאתו אליו ואפי' במסירה שהיא פחותה מכולן וכו' והיכא שפי' לו הכי אפי' בר"ה קנה וכ"ש בסימטא וכ"ש אם הוסיף הלוקח בחוזק הקנייה ומשך או הגביה וכולי אפילו רבנן הודו לר' דמסירה קונה בר"ה וכולי וכיון שהמוכר רוצה בכך אפילו בר"ה נמי קנה וכ"ש במשיכה וכולי ומשיכה והגבהה כיון שהלוקח והמוכר קבלו על עצמם המקח וכו' ובא הלוקח ומשך או הגביה הרי זה קנה הלוקח אע"פ שלא א"ל המוכר לך ומשוך וקנה ולך והגביה וקנה אבל לענין המסיר' אם לא עשה שם המוכר אלא מסיר' בלבד ולא פי' ללוקח לך וחזק וקנה לא קנה לפי שהיא פחיתה מכולם עכ"ל: ח' דין י"ב והלך הלוקח ומשך לא קנה עד שימשכנה כדינה וכולי וה"מ בפניו ובסתמא או דא"ל לך והחזיק וקנה אבל אם א"ל לך וקנה במסירה והלך הלוקח ומשך לה מיד אע"ג דמשכה מר"ה לסימט' נמי לא קנה דהא גלי דעתיה דמוכר דבמסיר' ניתא ליה להקנות לו וכיון דמוכר לא ניחא ליה להקנות במשיכה ולוקח לא ניחא ליה לקנו' במסיר' אלא במשיכ' לא קנה אבל ודאי אם הכניסה לרשותו דלוקח או שכר את מקומה קנה הרמ"ה בפרק הספינה סימן כ"ו עיין שם ונראה דס"ל דאם א"ל לך וקנה במסירה והלך ומשך אף ע"ג דמשיכה עדיפא ממסירה כיון דא"ל קנה במסירה ודאי למעט קניה אחרת הוא מיהו ה"ד משיכה דתפסת מועט תפסת אבל בשכירות מקום או בהגבהה דעדיפא ממשיכ' קנה והא דנקט הרמ"ה הכניסה לרשותו ושכירות מקום משו' דספינה לאו בת הגבהה היא אבל אי שייך הגבהה וא"ל קני במסירה אמרי' דממעט משיכה דוקא הוא אבל הגבהה ושכירות מקום תרוייהו כהדדי נינהו כמ"ש בסי' כ"ה עיין שם:.
ט' (השאלה נאבדה)
תשובה נראה דאפי' לדעת רב האי והרי"ף דהמעות הוי כהלואה ברשות המוכר וחייב באחריותו אפי' מאונסים גדולים כבר כ' המח"א בה' גזילה סימן כ"ד וכן כתב בה' קנין מעות סי' י"ב דאם לא נתקיי' המקח המעות חוזרין בעין וגזל הם ביד המוכר אם לא החזירם ומה"ט אם קיבל מי שפרע אינן ברשות המוכר ובזה ניחא מאי דק"ל על הרי"ף דמאחר דס"ל דכיון דמעיקרא אדעתא להוציאם הוו הלואה גביה א"כ כי נמי א"ל שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע לא נפטר מאחריותם עד שיעשה השבה גמורה כדין כל מלוה אלא דכל שאינו רוצה להשלים לו מקחו הרי זה חייב להחזיר ללוקח מעותיו כמות שהם ואינו יכול לומר לו אפרע לך ממקום אתר וכן כתב הריטב"א בחי' שם וכן כתב הר"ב בש"מ בפ' הזהב וז"ל משמע מדברי דאי קבל עליו מי שפרע וא"ל שקול זוזך ואיתניסו פטור ואין זה ברור דכיון דאמרי' דהני זוזי אתו לידיה כדין מלוה הרי במלוה ודאי אם א"ל לוה למלוה הרי מעותיך מזומני' תא שקול זוזך לא מיפטר בכך עד שיתנם לידו וכו' וא"ל כיון דהני זוזי לא אפקי' וכבר קבל עליו מי שפרע הרי בטל מכאן תורת מקח ולית ליה לאפוקי' מכאן ואילך אלא כפקדון הוו גביה ובעי למהדרי' למאריה ובפקדון ודאי כיון דא"ל טול את שלך פטור וכו' עכ"ל הרי דחזרו המעות פקדון וא"כ בנדון דידן המעות ביד הגוי הרי הם כפקדון ומהר"י ן' הרא"ש ואחיו ה"ר יעקב בתשו' שהביא מרן הב"י סס"י צ"ט שכתב אם כן המעות הם הלואה אצלו ונמצא הוא חייב לב"ח מדר' נתן וכולי נראה דס"ל כדעת הרמ"ה והסכים עמו הטור דאפי' קבל עליו מי שפרע וא"ל טול מעותיך חייב בכל האונסים כדין מלוה גמורה עד שיעשה השבה שמועלת במלוה עיין שם מיהו נראה דה"ד לחייבו למוכר באונסים אבל להפסיד הלוקח מעותיו לא אמרי' הכי וכן ראיתי לה' שמחת יום טוב סימן נ"ד שהכריח חי' זה מדברי הטור וכן הרמב"ם בפ' כ"ו מה' מלוה דין י"ב שכ' האשה שלותה מלוה על פה דאם היו אותם מעות ההלואה בעין יחזרו אותם למלוה והמ"מ תמה כיון דמלוה להוצאה ניתנה תכף שלותה זכה בה הבעל וכולי ונראה דה"ט כיון דאינו יכול ליפרע ממנה הוי הלואה בטעות דאלו היה יודע שהיה מפסיד מעותיו לא היה מלוה לה וכיון שהיא בטעות חזרו המעות פקדון בידה ומ"ה יחזרו לו מעותיו ע"ש וה"נ לא אמרי' דהוו הלואה כדי שיפסיד זה מעותיו ועיין בתשו' מה"ר צבי סי' ס"ח: