אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קמו

סימן קמה

א' דין א' מחאה מבטלת החזקה וכו' ראובן שהוציא מזין על גגו של שמעון ובנה עליה ומת ראובן והניח יורשים קטנים וערער שמעון כיון שאם היה קיים נאמן בשבועה ששמעון נתן לו רשות להוציא מזין ההם על גגו טוענים כן ליורשיו דהבא מחמת ירושה אין צריך טענה אפילו הוא גדול וכל שכן ביתומים קטנים דאפילו היו לשמעון עדי מחאה שמעידים על מחאה גמורה אין מקבלין עדותן דקיימא לן אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וקנין כשלא בפניו דמי הרמ"ה בתשו' סימן רע"ה עיין שם:

ב' דין ב' דמתוך שיכול לומר לא מחית בי וכולי כתב מהרימ"ט סימן ס"ג דנראה דטעם הרמב"ן לאו משום מגו אלא כיון שלא היה בו שם עדים מסתמא לא נתכוון להביאו אחר כך לב"ד ע"י מחאה זו דאם כן היה מעיד עליו עדים להביאם אחר כך לב"ד וכסבור משטה היה בו דומיא דאמרינן התם הודאה בפני שנים ואם לא היו שם עדים לאו הודאה היא עיין שם וא"נ כן דז"ל הרמב"ן חזרתי והכרעתי במחאה שאינה כלום מתוך שנאמן לומר לא מחיתי בי נאמן לומר לקוחה היא בידי וכולי ואם תשיבני נסכא דר' אבא הכא קרק' הוא ועד אחד בקרק' אינו כלום אבל אם טענתו בפירות אין לומר בהם מגו זה ואעפ"כ הדעת נוטה שאין מחאתו מחאה עד כאן לשונו משמע דלא הכריע דאין מחאתו מחאה אלא בקרק' דוקא משום מנו ולא בפירות דליכא מגו דעד אחד מחייבו שבו' והוי דומיא דנסכא דר' אבא אלא שדעתו נוטה שאפילו בפירות אין מחאתו מחאה מטעם אחר שכתב שם שסבור שלא יתבענו בדין מאחר שלא אמר בפני עדים כן עיין שם וכה"ג כת' התוס' דף ל' בד"ה לאו וכולי וזה ל' שהיה המוכר נאמן לומר זבינתא מינך במגו דאי בעי אמר לא היתה שלך מעולם ואף על גב דהאי לוקח ידע שהיתה שלו והוא בחד סהדא מכל מקום הוי מגו כדמשמע לקמן גבי נסכא דר' אבא אי לא הוי מחייב שבועה ואינו יכול לישבע היה נאמן לומר דידי חטפי במגו דאי בעי אמר לא חטפי והיה מכחיש את העד והכא לא הוי מחוייב שבועה דאין נשבעין על הקרקעות וכולי עד כאן לשונו הרי דנאמן לומר לקות בידי במגו דיכול לומר טענה אחרת אף על פי שהיה מכחיש את העד משום דאין נשבעין על הקרקעות והר' כנסת הגדולה בדיני מנו אות קל"ג הק' על הרמב"ן נהי דאין נשבעין על הקרקעות מדאורייתא מדרבנן נשבעין ותי' דאין נשבעין על הקרקעות אפילו היסת עיין שם וליתא שהרי התוס' הכא כ' כדברי הרמב"ן דאמרי' מגו אפי' היה מכחיש את העד מה"ט דאין נשבעין על הקרקעות ובד' ל"ג בד"ה מגו וכו' כ' דנהי דאין נשבעין על הקרקעו' מדאוריי' אבל מדרבנן נשבעי' עיין שם גם הרמב"ן שם כת' וז"ל ואיכא דק"ל כי אמר לקוחה היא בידי מחייב שבו' היסת דשבו' דרבנן נשבעין על הקרקעות כדאמרי' בכתובות גבי הפוגמת כתובתה וכדכ' הגאונים ול"ק דהא אין היתומים טועני' אותו כברי וכולי ואיכא מ"ד אפילו טענו נמי ברי פטור דכיון דאכלה שני חזקה כמאן דנקט שטרא בידיה ובתשו' להגאון שדרו ממתיבתא לכך נקראת חזקה שהיא כשמה ולא מחייב שבוע' וכן דעת ה' שמואל עד כאן לשונו משמע דסבירא ליה דנשבעין על הקרקעו' מדרבנן ודוקא אם החזיק אין צריך שבו' וה"ד כשהחזיק בודאי דכמאן דנקט שטרא בידו דלקוחה היא אבל הבא בטענה דלא מחית בי אין צריך לישב' שבועת היסת כיון שהלה מכחישו ואומר שמיחה בו ולא החזיק וכן הטור בסימן זה הביא דברי הרמב"ן ובסימן צ"ה כת' דנשבעין על הקרקעות שבו' דרבנן עיין שם אלא לק"מ כיון דליכא אלא שבו' דרבנן הא קי"ל דלא אמרינן מתוך שאינו יכו' לישב' משלם אלא בשבו' דאורייתא וכן כתב הסמ"ע עיין שם וכה"ג כתב מהרשד"ם סימן רנ"א וזה ל' אבל בנ"ד דליכא עדים איכא מגו דאי בעי ראובן אמר לא מכרתי והיה נאמן והשתא דאמר מכרתי ותנאי זה היה בינינו נאמן וא"ת הרי צריך לישב' להכחיש את העד ואינו יכול שהרי הודה במכירה ואם כן הו"ל נסכא דר' אבא תי' נראה דודאי לא אמרינן אלא היכא דאיכא שבו' דאוריית' אבל הא דנ"ד וכולי אבל קרק' אין נשבעין על הקרקעו' ואינה אלא שבו' דרבנן ובשבו' דרבנן לא אמרינן מתוך שאין יכול לישבע משלם וכולי ע"ש וכן מצאתי להרשב"א בתשו' חלק שני סימן ק"י באחד שאמר על התנאי איני יודע ויש עד אחד וז"ל גם מ"ש שיצחק מחוייב שבועה ואינו יכול לישב' לא זכר שאין נשבעין על הקרקעות ואף על פי שנשבעין עליהם שבו' היסת כל שאינו יכול לישב' אינו נפסד וכמ"ש בפ"א דמציעא ההוא רעיא וכולי עיין שם ועיין בס' נתיבות משפט דפ"ז ע"ג וכבר ה' קהלת יעקב דצ"ט סימן רצ"ו הביא תשו' הרשב"א והקשה על מהרשד"ם סימן רצ"ב שכ' במי שסתר את כותל חבירו ואינו יודע כמה סתר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם דהא שבוע' בטענת קרקעות אינו אלא מדרבנן עיין שם ונראה דאם תבעו לשלם לו מה שהזיקו הוי כמטלטלי' כמבואר בסימן צ"ה עיין שם בהש"ך:

ג' דין ד' ולעתיד אני תובעו בדין כן כ' הטו' בשם ר"ח והרמב"ם וכן כת' הרמ"ה בפ' ח"ה סימן צ"ה ובתשו' סימן רע"ה ובסימן רע"א כת' וזה ל' ואף על פי שלא פי' במחאתו ולמחר תבעו לבא בדינא כיון שהודיע לעדים שאינה בידו אלא בתורת משכונה וכ' להם שהוא מודיע בכך כדי שלא יחזיק אין לך מחאה גדולה מזאת וכולי עיין שם ועיין בב"י:

ד' דין ה' מחאה בפני ב' וכולי הרשב"א בתשוב' חלק שני סימן צ' כתב דמחאה בפני א' אינה כלו' ואפי' מחאה בפני ג' זה שלא בפני זה עש"ב ועיין בב"י ושאר אחרונים:

ה' דין ז' אם מחמת טענה הא' וכו' כתב הטור בשם הרמ"ה דדוקא כשמוכח מתוך השניה שמבטל הא' כגון שטען בשניה שמעיקרא כשירד המחזיק בתוכה ירד בה בטענה שטוען עתה אבל אם אינו מוכיח שמבטל הא' וכולי אפילו מחה מעיקרא בתורת גזלנותא ובתר הכי מחי בתורת אריסות או משכנת' מחאתו מחאה ולא אמרי עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא מחית ליה באריסות ע"כ וכ' הפרישה והב"ח אף על גב דבסי' קל"ח אמרינן אם טען השכרתיה אינו נאמן מטעם דעד השתא חשדת ליה בגזלנותא וכולי שאני מטלטלין דיכול לכפור בו לא היו הדברים מעולם משא"כ קרקע ע"ש וכן חי' בהדיא הרמ"ה בפרק ח"ה סימן ק"ג עיין שם וכן כתב בספ' א"ז לבתרא שם בשם שטה ומסתברא לי דדוקא כשאמר במחאה ב' למשכונה או לפירות הורדתיו מתחילת ירידתו בה דסתר מחאה ראשונה:

ו' דין ט' כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה נסתפק הרב בית דוד סימן מ"ו אפשר דה"ד עם בעל החצר שהוא טוען ברי שלא מחל לו ולא עם הלוקח שאינו יכול לטעון ברי שלא מחל המוכר דלא אמרינן דאינה חזקה אלא כשטוען הוא דלא מחלתי אבל אם אינו טעין אנן לא טעני' ליה וא"ל כיון שהמוכ' יכול לטעון לא מחלתי טעני' ללוקח דהא כ' מהרשד"ם סימן רס"א דלא טעני' ליורש וללוקח אלא להעמידו בשלו וכו' והביא ראיה דהלוקח יורש כח המוכר שהיה יכול למחות מדברי הטור א"ה סימן ב' עיין שם באורך והוא דבר"פ אלמנה לכהן גדול דאמרי' גבי המכנסת שום לבעלה דהבעל מוציא מיד הלקוחות פירש"י דאפילו מתה מוציא הוא מיד הלקוחות וכולי וכת' התוס' והרא"ש משמע דכל זמן שהאשה קיימת אין הבעל יכול להוציא כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה שהיא היתה יכולה למחות מחיים ותימא וכולי ועוד אפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרי' במקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו וכולי עיין שם הרי דרש"י סבירא ליה דהבעל יורש כח אשתו ויכול לבטל אפילו מה שמכ' הוא והתוספות והרא"ש לא חלקו עליו אלא משום דהוא דמכר כדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי דאחריות דידיה מי לא קבל עליה אבל בעלמא יורש כת מורישו מה שיכול לעשות וה"נ הלוקח לקח זכות המוכר שהיה יכול למחות וכ"כ מהרימ"ט סימן מ' עיין שם וה' בית יהודה חח"מ סי' כ"ה כ' דאם לא ערערה האשה נראה דגם הזרע אינו יכול לערער לסברא א' דאין הבעל יכול לערער וכולי עיי"ש ולא דק דדוקא אינו יכול לערער משום דהוא מכר ואחריות דידיה מי לא קבל אבל הבן יורש כח אמו מיהו ק' שהרי כת' מרן הב"י א"ה סימן צ' גבי טענת נחת רוח דנראה מדברי הרמב"ם דכל שלא חזרה מכירתה קיימת ונ"מ דאם מתה ולא ערערה לא טעני' ליורשים וכן כתב מהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סי' ז' עיין שם ואמאי לא אמרי יורש כחה כדהכא מיהו גבי מבריח נכסיו כת' המרדכי והרשב"א בתשוב' הובא בב"י סימן צ"ט דכל שלא חז' בו הנותן זכה מקבל מתנה וכת' מהראנ"ח ח"ב סי' ב' וז"ל ואיברא דיש להבין בדברי המרדכי דגמר' פריך התם ואי לא קנינהו לוקח ליקני בעל ומשני עשאום כנכסי' שאינם ידועים לבעל והשתא אי מיירי בדלא הדרא המברחת מאי פריך ואי לא קנינהו לוקח ליקני בעל הא כל דלא הדרא קנינהו לוקח וכולי וצ"ל שדעת המרדכי דכל שלא הדרא המברחת זכה המקבל מתנה ואם מתה ולא הדרא אין יורשיה נכנסים תחתיה לחזור מהמתנה דכיון שלא חזרה בחייה זכה מקבל מתנה מיהו היינו דוקא בנותן מתנה בעלמא דכל שלא חזר בו הנותן לא דייני' ליה מסתמא דחוזר ולפיכך זכה המקבל מתנה אבל לגבי אשה המברחת אף על גב דלא חזרה מ"מ בעלה שלא נתן הוא המתנה חוז' בו וכיון דכל עוד שהאשה בחיים יכולה לחזו' בה ולבטל המתנה בעלה שזוכה בנכסים נכנס במקומה לחזו' בו ולבטל המתנה ול"ד למתה ולא חזרה בה שאין יורשיה זוכים במקומה לבטל המתנ' שכיון שמתה ולא חזרה זכה מקבל ממתנה לגמרי אבל הכא בעודה בחיים נכנס הבעל במקומה בכל נכסיה וכו' עיין שם באורך ואם כן נראה דרש"י והתוספו' והרא"ש לא אמרו אלא גבי בעל דיורש כח אשתו מה שהיא היתה יכולה למחות ולבטל ולא בשאר יורשים וגבי טענת נח"ר אם מתה ולא ערערה מכירתה ומחילתה קיימת ואין היורשי' יכולים לערע' ומהרש"ג בתשוב' בספ' פרח מטה אהרן סימן ט' הק' אמאי לא טעני' ליורשים טענת נח"ר דכל מה שיכול לטעון המוריש טענינן ליורש עיין שם ונראה דס"ל דלא טעני' ליורשי' אלא להחזיק במה שבידם ולא להוציא כמ"ש מהרשד"ם וכן מצאתי למהר"ם בתשו' המיי' דשייכי לה' אישות סימן ה' ומהר"י ן' מיגש בתשו' סי' תכ"ז והרשב"א בתשו' חלק שני סימן מ' עיין שם ולכך לא טעני' ליורשים טענת נח"ר להוציא מיד הלוקח אך ק' מההיא דמכנסת שום לבעלה דהבעל יורש כח אשתו שהיתה יכולה לעשות והר' פמ"א סימן תכ"א תי' לקו' מהרש"ג על מרן דדוקא בדבר התלוי בטענה לבד טעני' ליורשי' אבל בדבר שצריך מעשה כדי שיזכה באותן הנכסים וכו' הכא שתחזו' ולא חזרה לא טעני' ליורשים עי"ש ונראה דהייני דוקא התם לא טעני' ליורשי דכל שלא חזרה וביטל מעשה המכירה אבל התם שהיא יכולה למחות במכיר הבעל יורשים כחה דאינה חזרה ואם כן הכא נמי שהמוכ' יכול למחות זכה הלוקח בכחו מיהו בלא"ה נראה דכל חזקה שאין עמה טענה הוי בחזקת בעליה כמבוא' בסי' קס"ו עיין שם אלא דטוענים ליורשים של המחזיק או ללוקח מה שהיה המחזיק יכול לטעון שלקחו ממנו אבל אם המחזיק בפנינו ולא טען קרק' בחזק' בעליה עומדת וטוענים ליורש וללוקח מבעלים הא' שלא מחל דהוי להחזיק וכה"ג כת' התוס' בבתרא דל"ב בד"ה אמאי וכולי מגו להוציא לא אמרינן אף על גב שהוא מוחזק בקרק' מה"ט דקרק' בחזקת בעליה עומדת ואף ע"ג דה"ד לרב יוסף אבל לרבה דקיי"ל כוותיה נאמן במגו ה"ד התם משום דזכה בקרק' בטענה א' אבל אם לא טען כלל אינו נאמן בטענה אחרת במגו דהוי להוציא כדמוכח מדברי הרא"ש שם וכן כתב הר' יונה והרשב"א הובא בספר א"ז שם ומשמע דאין חי' בין החזיק ג' שנים ללא החזיק והכא נמי הוי בחזק' בעליה שטועני' ליורש וללוקח ממנו דהוי להחזיק:

ז' כל חזקה שאין עמה טענה וכולי וצריך ליתן לו השכירות ולא אמרינן דכיון שלא תבעו השכירו' עד עתה מחלו מהראד"ב בס' לחם רב סי' ק"ס ע"ש:

ח' כל חזקה שאין עמה טענה וכולי כתב מהרימ"ט חלק א' סימן צ"א דאפילו הלוקח א' לפנינו וטענו חזקה שאין עמה טענה אין שומעין לו וכ"כ הר' מעשה חייא סימן יו"ד גבי לוקח מסקריקון שמכר לאחר דאפילו לקח א' לפנינו ומודה שלא קנה אלא מהסקריקון אינו נאמן להפסיד ללוקח ב' והביא דברי הרא"ש בתשו' כלל צ"ט עיין שם והביאו הרב כנה"ג בסימן רל"ו ע"ש וכה"ג כתב הרא"ש בפ' חזקת הבתים סי' ח' וז"ל אין לך מחאה גדולה מזו מה שמכר לאחר קודם שנגמרה חזקתו וכולי שאפילו אם יודה שהיתה מחאתו שלא כדין והשדה של המחזיק אן בדבריו כלום לחוב ללוקח כדתני' בתוספתא הלוקח מן הלוקח אף על פי שאמר גזולה היתה בידי לא כל הימנו להפסיד זכותו של זה עד כאן לשונו וה' בני אהרן סימן א' הביא ראיה מדכ' בעה"ת שער מ"ה והטור ומרן סס"י ס"ז המוכר שטר חוב לחבירו אם כבר עברה עליו שמיטה כשמכרו טוענים ללוקח שהמוכר הי"ל פרוזבול ואבד ואם הודה המוכר שלא הי"ל פרוזביל אם אין לו נכסי' אינו נאמן אלמא אפי' המוכר מודה טועני' ללוקח ומהר"ם קלעי סו' ב' תמה עליו שלא הביא ראיה מהאומר שטר אמנה דאינו נאמן וה' בסי' ג' הודה לו ונדחק ע"ש וכבר כתבתי בסי' ס"ב דלק"מ דהתם שאני דאין צריך טענה לגבות בשטר והרי הוא בחזקתו אבל גבי חזקה דאינו זוכה בה אלא ע"י טענה אע"ג דטוענים ללוקח אפ"ל דדוקא בשאין המוכ' לפנינו דטוענים ללוקח מה שהיה טוען המוכר אבל כשהוא לפנינו וטוען חזרה שאין עמה טענה אין טוענים ללוקח כיון שהוא בא מכח המוכר והמוכר עצמו אין לו טענה לכך צריכים לדברי בעל התרומות דאף על גב דצריך טענה לזכות בשטר טוענים ללוקח פרוזבול הי"ל למוכר אפילו המוכר אומר דלא הי"ל פרוזבול וכן מצאתי למהריב"ל חלק שני סימן ע"ה שכתב על ראובן ושמעון שהיו שכנים ודרים בבתים של תוגר אח' מהם היה פורע שכירות בתים שלו לתוג' ואחר ימים כתב ראובן לשמעון שטר דמעולם לא הי"ל חזקה באותם הבתים רק ששמעון לקח כל הבתים מהתוגר והחזקה היא שלו ואחר ימים מת ראובן ובאה אשתו לגבות כתובתה מהחזקה הדין עמה דכיון דהוחזקה זאת חזקה של ראובן אין הודאתו כלום דחיישינן לקנוני' כמו באומ' שטר אמנה וכולי אבל במאי דאמרינן דטפי מג' שנים לא מזדהר איניש בשטר והוחזק ראובן בקרקע א' ג' שנים וכתב שטר שאותה אינו של בעליו הא' ודאי דנאמן להפקיע שעבוד כתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וצריך לטעון אתה מכרתי לי או נתתו לי במתנה וזה אינו טוען שמכרו לו אדרב' מודה שאינה שלו עיין שם באורך הרי דס"ל דיכול להפקיע שעבוד כתוב' משום דצריך לטעון אתה מכרתו לי וזה אינו טוען ואפי' לא הודה אם טען חזקה שאין עמה טענה אינה כלום ול"ד לשטר אמנה דבחזקתו הוא כמ"ש מיהו אפשר דלא אמר מהריב"ל אלא לגבי כתובת אשה שהיא ב"ח וכתב הרא"ש בתשו' כלל צ"ט סי' ז' דדוקא ליורש טעני' דהוא כרעא דאבוה ומוחז' בנכסים אבל ב"ח קיימא לן כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא בא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ודאית ולא טענינן ליה עיי"ש והכא נמי בכתובת אשה שהיא ב"ח אין טוענים אבל ללוקח דטוענים לו אפילו לוקח א' שמכרה לו לא טען ומודה שאינה שלו אינו נאמן מיהו הרא"ש בסוף כלל צ"ח כת' דכמו שטוענים ליורש וללוקח כך טוענים לב"ח שנשתעבדו לו הנכסי' וכתב ה' לחם רב סימן קכ"ח דהתם משום דכיון דקי"ל דטועני' ליורש וזוכה בקרקע ואחר שהעתקנו הבתים והעמדנום בחזקת ש אזי בעל חוב גובה מהם ובכלל צ"ט שכתב דאין טו לבעל חוב היינו משום שב"ח בא לגבות מכח חזרתו והוא הודה בחייו שאינו ואינו בחזקת היורשים עיין שם ואם כן ה"נ זה שהחזיק ג' שנים ומת כיון דטוענים ליורשים וזוכה בקרק' גובה ב"ח והאשה ממנה ודוקא אם הודה בחייו או טו' חזקה שאין עמה טענה אין ב"ח והאשה גובה ומ"ש הרא"ש דדוקא ליורש טעני' וכולי ולא לב"ח דמכאן ולהבא הוא גובה אף על גב דהודה כיון לא מהניא הודאתו לגבי בעל חוב ס"ד דטוענים לו כמו שטוענים ליורש כשלא הודה לזה כ' דדוקא ליורש טענינן כשלא הודה אביהם בחייו וממילא גובה הב"ח מכח היורש אבל אין טוענים לבעל חוב מכחו לגבות אפילו הודה אבל משאת בנימין תירץ דמ"ש דטוענים לבעל חוב לפי שירד לנכסי הלוה שהוא דר שם והביאו הרב כנסת הגדולה בסי' זה אות עיין שם ואם כן נראה דהכא נמי אפילו לא הודה בחייו דטוענים ליורשים אין טוענים לב"ת ולאשה ואין יכולים להוציא מאחר אלא בחזקה ברורה וזה נר' דעת מהריב"ל וכן הסכים ה' פרח מטה אהרן חלק א' סי' ס"ט לתי' הרב משאת בנימין עיין שם ושוב ראיתי לה' פמ"א חלק ראשון סימן ע"ה שכ"כ דההיא דשטר אמנה שאני דהשטר ראוי לגבות בו אבל הכא דלא מהניא חזקה אלא על ידי טענה נאמן והביא מ"ש רש"ל בתשו' הביאו הרב כנסת הגדולה בסימן ק"מ הגב"י אות ו' הודה המחזיק קודם מיתתו שאין לו חזקה באותו מקום כיון דבלא טענה אין המקום חשוב כשלו נאמן ואין אשה וב"ח גובים מאותו מקום והביא גם כן תשו' מהריב"ל שכתבתי אלא שהק' מתשו' מהריב"ל בסימן ע' על קרק' שהחזיק בו שמעון שני חזקה ואחר כך מכרו לראובן שאין שמעון נאמן בהודאתו דחב לראובן וה' פני משה חלק א' סימן ס"ג כ' דחזר בו מהריב"ל בסימן ע"ה והביא לו ראיה ממ"ש הרמב"ם ומרן סימן רמ"ה ס"ז מקבל מתנה שבא ב"ח לגבות ממנו ואמר אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה או שאמר בטילה היא מתחילתה נשבע היסת ותחזור לבעליה ע"ש אבל ה' פמ"א שם תי' דדוקא בלוקח שמכרו ללוקח ב' ועשו מעשה איכא אומדנא דהקרק' שלו ולא גזלו דודאי אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אבל המחזיק לגבי ב"ח דלא עשה מעשה אלא שהיה דר בו לפי שלא ערער עליו אדם ליכא אומדנא ונאמן לחוב לב"ח עיין שם ונר' דהכא נמי המוכר שט"ח לחבירו שעברה עליו שמיטה דטוענים ללוקח שהמוכ' היה ליה פרוזבול ואבד ואפילו הודה המוכ' שלא הי"ל פרוזבול אינו נאמן מה"ט דכיון שמכרו ודאי אין אדם מוכר דבר שאינו שלו שאין לו בו זכות וכה"ג כתב הראב"ד בתשו' שהביאה בעל התרומות שנ"א חלק שני במוכר שטר חוב לחבירו ואמר שהוא פרוע דאינו נאמן דאם הוא פרוע הי"ל לקרוע השט' או לכתוב שובר וכל שכן דמשוי נפשיה רשע וגנב עיין שם מיהו יש לדחות דהתם שאני משום דאיכא חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ומה"ט טועני' לו ואין צריך לישב' והרשב"א בתשו' חלק שני סימן ר"ח כתב וזה לשונו שאלת הרי אמרן נאמן אדם לומר פרוזבול הי"ל ואבד וכולי מסתברא לן דדוקא למגבי מבעל חוב אבל ממשעבדי לא תשוב' אנן לא מסתב' לן דהא טעמא משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא הוא ובודאי משוינן לה וכולי ומש"ה פותחין לו והילכך אפי' למיגבי ממשעבדי נמי דאי לא אפילו מבעל חוב דהא ודאי מלוה זו עברה עליה שביעית וכולי איך אנו מוציאין מיד זה מספק ואפילו מבעל חוב עכ"ל הרי דהא דמוציאין מידו ומלקוחות מכת חזקה וא"כ א"ל דמה"ט אפילו המוכ' מודה שלא הי"ל פרוזבול אין הודאתו כלום מכח חזקה ולא שביק היתרא ואכיל איסורא:

וראיתי למהריב"ל ח"ד סימן י"ז שכתב נרא' לכאו' דאין חוששין שין לקנוניא אלא דוקא כשיש הוכחה גמו' אבל להחזיק ביד המחזיק חיישינן לקנוניא אפ פי' ליכא הוכחה לקנוני' והאומ' שט' אמנה וכו' דחיישי' לקנוניא דאע"ג דליכא הוכחה נראה הטעם משום דאיכא שטרא ולא כ"כ לאורועי' שטר א ולו' שהוא שטר אמנ' כיון שהוא חב לאחרי' וא"ל דהתם עדיף ממוחזק דכיון שהוא חב לאחרים הו"ל כאלו זה הממון אינו שלו ואינו נאמן לחוב לאחרים לאורועי שטרא וכולי עיין שם ואפשר דלכך האומר שטר אמנה אינו נאמן משום דטענת אמנה מרע לשטרא ומהאי טעמא אפילו שבועה א"ץ על טענה זו ודוקא כשטוען פרעתי שהודה בשטר ולפירעון הוא עומד משביע אותו כמ"ש הטור בסימן פ"ב עיין שם והכא נמי חיישינן לקנוניא מהאי טעמא אבל גבי חזקה שאין עמה טענה לא חיישי' לקנוניא כיון דליכא הוכחה אבל המוכר שטר חוב לחבירו ועברה עליו שמיטה דטוענים ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבו' וטענת המוכ' שלא הי"ל פרוזבול לא מרע לשטרא ואדרבא הוא להחזיק השטר אלמא שמעינן דחיישין לקנוניא אפילו ליכא ריעותא וה"נ גבי חזקה שאין עמה טענה חיישינן לקנוניא אף על גב דליכא ריעותא ומהרש"ג בס' משפטים ישרים סימן ל"ז הביא ראיה ממ"ש הרמב"ם והטור ומרן סי' ע"א מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן על השט' שיהא פרוע מועיל וכולי ואין המלוה יכול לגבות בשטר זה מן היורשים ולא מן הלקוחות אפילו אמר הלוה לא פרעתי אין המלוה טורף בשטר זה מהלקוחות דחיישינן לקנוניא וכולי והכא נמי חיישינן לקנוניא עיין שם וגם הוא לא הביא ראיה מהאומ' שטר אמנה וכו' כמ"ש משום דהתם שאני דאין צריך טענה לגבות בשטר אבל גבי חזקה דצריך טענה לזכות בה אפשר דאין טוענין ללוקח הבא מכח המוכר הפך מה שטען הוא לכך הביא משטר שהאמין המלוה ללוה דהלוה אינו יכול לפטור עצמו אלא בטענת פרעתי ואפ"ה טוענים ללוקח שמא פרע היפך מה שאמ' המוכר ועוד דטענת אמנה מרע לשטרא אבל טענת פרעתי היא להחזיק השט' ואפ"ה טוענים ללוקח מיהו מהרשד"ם בסימן רכ"ח כתב דלא חיישינן לקנוניא אלא כי איכא ריעותא והתם שנתן ללוה נאמנות איתרע דאין דרך להאמין המלוה ללוה וכן כתב הרב שפתי כהן בסימן ע"א ס"ק מ"ח ע"ש וא"כ דוקא התם חיישי' לקנוניא דאיכא ריעותא:

ט' הביא עדים תחזור לו השדה וכולי הטור כתב דנשב' ונוטל וכולי וכת' הב"ח שכן משמ' מל' המשנה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה חזקה הוא דאינה להחזיקה בידו מיהו שבו' ודאי חייב דאל"ה הו"ל למימר אינה כלים וכו' וה' שער אפרים סי' קנ"ו תמה דהא שבועת היסת לא נתקנה בימי המשנה אלא רב נחמן עיין שם ולא דק דנשבע וניטל שבועת המשנה כמו שהוכיח הרי"ף והרא"ש בפ' שבועת הדיינים מדאמרי' בפרק הכותב הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה שנשבעת היינו מדרבנן דאין נשבעי' מדאורייתא על כפירת שעבוד קרקעות וכמבואר בב"י ובדברי הב"ח והסמ"ע סימן צ"ה סק"ז עיין שם ומכל מקום גם שבו' המשנה ליטול דוקא בטענת ברי אלא השנויים בפרק כל הנשבעין ואלו נשבעי' שלא בטענה השותפי' וכולי עיי"ש הטעם ומה שתי' ה' שער אפרים דכל שיש רגלים לדבר משבעי' אפי' בשמא כמ"ש מור"ם בסי' ע"ה סי"ג עיין שם ליתא דה"ד בשבוע' היסת אבל בשבוע' המשנה לא הרשב"א בתשוב' חלק שני סימן ס"ח כתב דהא דאין נשבעין היסת על שמא לא מצינו בגמ' סמך אלא ההיא דראה סלע וכולי דמאותה ששנינו אלו נשבעין שלא בטענה אין ראיה אף ע"ג דמשמע אלו ולא אחרים התם בנשבעי' שבועת המשנה בנק"ח כעין שבו' התו' אבל היסת דתקין ר"נ לא שמענו משם וכולי עיין שם:

יו"ד עד שיטעון מעצמו וכולי מכרת לי או נתת לו במתנה ושטר הי"ל ואבד וכולי הטור ונר' דה"ה אם טוען מכרת לי בכסף או בק"ס וכ"כ הרמ"ה בפ' גט פשוט סימן צ"ה וזה לשונו ואפ"ה שמעי' מינה אפי' למאן דאמר אין אותיות נקנים במסירה דמאן דאכיל לה לארעא שני חזקה וטען דמזבן זבנא אף על גב דלא נקיט בידיה שטרא ולא טעין נמי שטרא הו"ל ואירכס לא אמרינן כי מהניא חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הו"ל ואירכס מטעמא טפי מג' שנים לא מזדהר איני בשטריה אלא אף על גב דלא זבין מיניה בשטרא דכיון דטעין דזבנה בחד מאנפי הקנאה דמהני בזביני מהניא ליה חזקה דהא הכא דלמאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה האי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתיה דמי ואיהו נמי לא קטעין דזבין מניה בשטרא אחרינא ואפ"ה מהניא ליה חזקה עד כאן לשונו ונראה דמפ' הא דאמר רשב"ג נדון בחזקה היינו חזקת נ' שנים וכן למאי דמוקי התם פלוגתייהו אי עדי מסירה כרתי או עדי חתימה ורשב"ג סב' עדי חתימה כרתי וכיון דנמצא אח' מהם קרוב או פסול השטר כמאן דליתיה ואפ"ה מהניא ליה חזקת ג' שנים כמ"ש הרמ"ה שם סימן צ"ז עיין שם אבל רשב"ם שם כת' וז"ל רשב"ג וכולי והילכך צריך עדי חזקה דכיון דא"ל אידך לך חזק וקני ויש לו עדים שהחזיק בה קנה דקרקע נקנה בכסף או בשט' מכירה ומתנה או בחזקה וכולי משמע דמפ' דרשב"ג דאמר נדון בחזקה היינו קנין חזקה שיש לו עדים שנעל או גדר או פרץ ואם הוא שלא בפניו כגון שא"ל לך חזק וקני והחזיק בה:

ושו"ר להר"ן בספ' א"ז שם שכתב וזה לשונו וא"ת והא כיון שהשט' פסול אף חזקה נמי לא מהניא ליה דהא תניא בתוספתא בפרק ח"ה האוכל שדה מחמת אונו ונמצא אינו פסול אף חזקתו בטילה י"ל דבחזקת אכילת פירות שהיא לראייה ואינה קונה אה"נ אבל הכא בחזקת' נעל גדר ופרץ כל שהו עסיקי' שהם קוני' מצד עצמן וכן פי' רשב"ם מיהו בירושלמי משמע וכולי דוקא כגון שלא טען מתחילה אלא שיש לו שטר דכיון שנמצא פסולה הוא חוזר נדון בחזקה ולפיכך אינה טענה אבל אלו טען מתחילה שיש לו שטר וחזקה אף ע"פ שנמצא אונו בטלה אין חזקתו בטלה עד כאן לשונו ונר' דלכ"ע אם טען שקנה בחזקה או בכסף מהניא חזקה ג' שנים לראייה ורשב"ם שכתב דמיירי בקנין חזקה משום דס"ל דכיון דטען מתחילה שיש לו שטר וחזקה אם נמצא השט' בטל בטלה החזקה אבל הרמ"ה והר"ן ס"ל דה"ד אם לא טען מתחילה אלא שיש לו שטר אבל אם טען מתחילה שיש לו שטר וחזקה אפילו נמצא השטר פסול לא בטלה החזקה

י"א דין יו"ד הבא מחמת ירושה וכו' כ' הרשב"א בתשו' הביאו מרן הב"י דצריך להביא ראיה שהוא יורש או לוקח הא לא"ה אין טוענין לו כן הסכימו הראשונים ונראים דבריהם שאם לא הביא ראיה שהוא יורש או לוקח מעמידים אותה ביד הא' שיש לו עדים ויכול לטעון לפירות הורדתיו וכולי וכתב ה' כנסת הגדולה הגב"י אות י"ד בשם מהר"ם מטראני כמו שצרי' ראיה שהוא יורש הכא נמי צריך ראיה שהיתה הקרקע של מורישו בשעה שמת דאפי' יש ראיה שהיה שלו בחייו אפ' שמכ' או נתן קודם שמת עיין שם וכן כתב הלח"מ בפי"ד מהל' טוען דין י"ד עיין שם ותשו' הרשב"א היא בחלק שני סימן רע"ג וכ' שם דאם החזיק בה ג' שני' מסתברא דאין צריך ראיה דחזקתו מוכחת עליו דחזקת ג' שנים בקרק' כתפיסת מטלטלין היא ועוד דאיכא מגו דאי בעי אמר מינך זבינתא ואכלתיה שני חזקה כי אמ' יורש או לוקח אני נאמן ואף על גב דהוי מגו דהעזה אמרינן מגו עיין שם באורך: י"ב הגה ודין לוקח וב"ח שיגבה קרקע כדין יורש וכולי כ' הרדב"ז ח"א סי' רל"ה בראובן שהי"ל אשה ובנים ממנה ונשא אשה אחרת ונתן לאשתו א' הזקנה כל מטלטלי הבית וחזקת הבית ומתה הזקנה ואח"ך מת בנה והניח אלמנה ולקחה האלמנה המטלטלין וחזקת הבית ואח"ך מת הזקן וז"ל ואם טענה האלמנה שבודאי נתגרשה הזקנה וזכתה בנכסי' ובעלה ירש אותם וכולי וחזק' הבית אם דר בה בעלה ג' שנים בחיי הזקן ה"ז חזקה שיש עמה טענה שנתגרשה הזקנה ולקחה חזק' הבית מכלל פירעון כתובתה וכו' וא"ת אפי' בלא טענה נמי כל שהחזיקה תהא נאמנת דהא קיי"ל הבא משום ירושה אין צריך טענה וכולי הא ל"ק דאשה אינה יורשת בעלה ואינה אלא ב"ח והרי היא אומרת בית זה לקחתם מבעלה בתורת פירעון והויא כלוקח דעלמא וצריכה טענה תדע דהא טעמא דיורש א"ץ טענה משום דאנן טענינן ליורש מאי דהו"מ אבוהון טעין וכאן דמוריש ה"מ טוען לקוחה היא בידי ואנן טענינן ליורש אבל אשה זו אינה באה בתורת ירושה הילכך לא טעני' לה וכו' ע"ש ודבריו תמוהים דבבתרא דכ"ג אמר זאת אומרת טועני' ללוקח וכו' ושם דמ"א אמר רבא כוותיה דר"ח מסתברא דקתני הבא משום ירושה א"ץ טענה טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי וכולי ואבע"א שאני לוקח דלא שדי איניש זוזי בכדי ע"ש אלמא ליקח עדיף מיורש וכ"כ בעל העיטור דפ"ד עמוד שני והרשב"א בתשוב' חלק שני סימן רע"ג עיין שם ובעל העיטו' משמע דס"ל הכי כדעת ר' ברוך בהג"א שם שפסק כן וגם לדידן דלא קי"ל הכי כמבואר בסימן קמ"ו דאפילו לוקח אין צריך ראיה מכל מקום לא גרע מיורש ועיין בתשו' מרן בס' אבקת רוכל סי' ק"י ואפי' לב"ח כ' הרא"ש בתשו' סוף כלל צ"ח כמו שטועני' ליורש וללוקח כך טוענים לב"ח שנשתעבדו לו הנכסים ואף על גב דבכלל צ"ט כתב דלא טענינן לב"ח משום דמכאן ולהבא הוא גובה כבר תי' ה' משאת בנימין דבכלל צ"ח מיירי שכבר ירד המלוה לנכסי הלוה והחזיק בהם ואח"ך בא המערער וערער לכך טועני' לו ואין מוציאין ממנו אבל בכלל צ"ט מיירי שהב"ח והמערער באו שניהם כא' והביאו הרב כנסת הגדולה הגב"י אות ט"ו עיי"ש וה' לחם רב סימן קכ"ח תי' דבכלל צ"ח שכת' דטועני' לבעל חוב היינו משום דכיון דקיימא לן דטועני' ליורש וזוכה בקרק' והעמדנו אותו בחזקת היורש אז ב"ח גובה ממנו עיי"ש ואם כן בנדון הרדב"ז שהקרק' הוא בחזקת האשה לתי' ה' מ"ב טועני' לה ולתי' הראד"ב אין טוענים לה שהרי בעלה אינו ודאי יורש דאם לא נתגרשה אמו היה אביו יורשה ואם כן אין הבן נאמן אלא אם טען ודאי שנתגרשה אבל בית דין אין טוענים לו והכא נמי אין טוענים לאשה שבאה מכחו וכן לתי' ה' פרח מטה אהרן דלעולם אין טוענים לב"ח ובכלל צ"ח לא טענינן אלא משום האומדנות עיין שם ואפשר דהרדב"ז הכי ס"ל כתי' מהראד"ב וה' פמ"א מיהו כבר הסכים ה' פמ"א סימן ס"ט לתי' ה' משאת בנימין דאם בעל חוב מוחזק טוענים לו עיין שם.

י"ג ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש וכולי לכאור' נראה דהאי טעמא משום דטענה גרועה היא שקנאה המוריש אם לא דר בה ואין טוענין ליורש וללוקח טענה גרוע' והר"י בעליות והרא"ש בתוס' הובאו בספר א"ז לבתרא דף מ"א כתב דהא דאמ' רב לר"ח וכי אין אדם עשוי ליקח ולימכור בלילה וכו' ס"ד דאמר מפרש זבינתא דזבנא מינך בסתם דמשמע שפיר דקמי דידי דזבנא מינך ולא האמינו ר"ח ע"י מגו משו' דהוי כמגו במקום עדים דא"א שקנאה שלא ידעו העול' ולא ראוהו דר בה וכו' ולהכי פריך דיכול להיות שאדם יקנה וימכור באותו לילה עצמה כשנותנים מעט ריוח ואח' כך הביא טעמא דר"ח משום דלא קאמר קמי דידי זבנא מנך דאם טען כן מתחילה נאמן במגו אבל השתא הוי מגו דמפרע עיין שם הרי דרב סלקא דעתיה דאפי' טען כן אינו נאמן במגו דהוי כמגו במקו' עדי' דא"א שקנאו ולא ידעו העולם ואם כן למסקנא נמי אף על גב דלא הוי מגו במקום עדים ואי טען כן נאמן במגו מכל מקו' טענה גרועה היא ואם טען הוא נאמן אבל אין טועני' כן ליורש וללוקח כמ"ש התוס' והרא"ש גבי טענת מזויף ונאנסו דלא שכיחי ואם טען הוא נאמן אבל אין טועני' כן ליורש וללוקח אבל הרמ"ה בפח"ה סי' קי"ח כ' דטעמ' דר"ח משום דהמערע' ודאי והמחזיק ספק ואין ס' מוצי' מידי ודאי דאין טוענים לו דלאו כלוקח דמי אלא כמאן דזבן מיניה מידי דידע דלאו דידיה הוא והוה ליה חזקה דידיה כחזק' שאין עמה טענ' אבל כשיש עדי' שדר בה מוכחא מילתא עיין שם באורך ואם כן נרא' דאפי' היא טענה טובה אינו נאמן דאין ספק מוציא מידי ודאי דלא חשי' לוקח דטועני' לו ועיין בס' באר מים חיים להראד"א (עד כאן מצאתי). י"ד דין י"ב דדילמא מכר לו על ידי שליח וכולי משמע מל' הרמ"ה דאפי' איכא עדי' דלא היה כאן כלל יכול לטעון ולומר שהוא היה במקום שהיה המערע' ששם קנאו מידו הסמ"ע וזה ל' הרמ"ה בפח"ה סימן כ"ח ואפילו היכא דטען מינך זבינתא ביום פ' לא מחייבי' ליה לאתויי ראיה דהוה ההוא יומ' בהדי' מגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הוי בהדך א"נ מילך מסרת כי אמ' דהאי יומ' הוינא בהדך וזבינת' מינך כיון דליכא סהדי דמכחשי ליה מהימן וכו' עיי"ש משמ' דאם יש עדים שמכחישים אותו דלא היה באותו יום כאן אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים וכ' מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' נ"ד דגם הרי"ף והרמב"ם דס"ל דצריך להביא ראיה היינו דוקא אם טען לקחתיה ממך אבל אם טען לקחתיה מיד א' שעשית מורשה למכו' נכסיך לכ"ע נאמן עיין שם.:

ט"ו דין י"ז שיאמ' המערע' אתה נוח לי וכו' ואם אמ"ל לך וקח שהיא שלו דהוי הודאה לא שייך טעמא דהב' נוח לי מהרימ"ט סי' י"ח והביאו ה' קהלת יעקב דר"ה ע"ד עיין שם והמגיה בס' הרמ"ה בפח"ה סימן ל"ד האריך בזה ע"ש:

ט"ז כתב הרשב"ץ חלק ג' סימן ס"ח דאין מקבלין טענה זו אתה נוח לי וכולי אלא היכא דמוכח וכדאיתא בפ' ח"ה ובפ' שני דייני גזירות ע"ש: י"ז דין י"ח הנה אם טען המוכ' וכו' והא דאמרינן דעביד איניש דזבין דיניה כבר הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן פ' וז"ל דהתם כשלא קנאו ולא עשה מעשה שאלו קנאו לא היה יכול לחזו' ולתבוע ממנו מעות המכירה אבל עכשיו יכול הוא לטעון בודאי כדי שיחזו' קרקע לי הייתי רוצה לקנות הקרקעות ויחזור לי קרקעי ויהיו המעות לך אבל לחזו' ולטעון על מעו' המכ' לא וכן צריך ראובן לברר וכו' והובא בב"י עי"ש ועין בספ' בית דוד סימן מ"ח ובס' קהלת יעקב דף ר"ו:

י"ח דין י"ט חזר המחזיק וטען וכו' וכל שכן אם טען שני חזקה שאמרת הם קודם שלקחת אתה הרמ"ה בפ' ח"ה סימן ל"ו עי"ש:

י"ט דין כ"ה ואלו רצה וכו' דמגו להעמיד הקרק' ביד המחזיק בו עכשיו אמרינן כ"כ התוספות והרא"ש בפ' ח"ה וכ' הכנה"ג בסימן פ"ב אות נ"ח אבל התוספות בד"ה אמאי וכולי כתבו בשם ריב"ם דכיון דמגו להוציא לא אמרינן אף על פי שהוא מוחזק בקרקע לא אמרינן דקרקע בחזקת מרא קמא ע"ש ולא דק דהיינו דוקא לדעת רב יוסף אבל אנן קיימ"ל כרבה דאמרינן מגו להעמיד הקרקע בידו וכן כתב הרמב"ן שם וז"ל ושמעתי משום דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא וכן כתב הר"י הלוי והאי נמי כיון דאית ליה חזקה דדאבהתי' לא מפקינן מיניה ורבה סב' אמרינן מגו אפילו לאפוקי ממונא ואפסיק' הילכת' כרבה בארע' משום דברשו' מוחז' קיימא הוה ליה מוציא מחבירו ומגו לאוקומי ממונא הוא ואף על גב דקיימא לן קרק' בחזקת בעליה עומדת כיון דאיכא מגו ותפיס וכו' עד כאן ל' הרי בהדיא כמ"ש וכן הרא"ש הביא תי' ריב"ם וכתב עליו ואע"ג שדברי ריב"ם אמת אין לי דגמ' מורה וכו' ובמסקנא כתב וז"ל הילכת' כוותיה דרבה בארעא וכו' דכיון דקאמ' שטרא מעליא הוא זכה בקרקע שהוא מוחזק בו ואף על גב דבת' הכי קאמ' שטרא זייפא הוא אמרינן מגו להעמיד הקרקע בידו וכו' עכ"ל ונראה דסבי"ל דהתם דוקא אמרינן מגו משו' דכב' זכה בקרקע בטענה א' ולכך אף על גב דחז' ואמ' שטר' זייפא הוא נאמן במגו דאי בעי קאי בטענתו א' אבל אם לא טען כלל אינו נאמן בטענה אחרת במגו דהוי להוציא וכן כתב הר"י יונה והרשב"א הובאו בש"מ שם והכנה"ג בסימן פ"ב כתב כלל זה בסתם דאמרינן מגו להעמיד הקרקע ביד המוחזק משמע דאמרינן הכי בכל מגו וכן דעת מהרח"ש חלק א' סימן מ"ט וסימן כ' ע"ש ולע"ד ליתא כמ"ש: כ' כתב מהרשד"ם סי' רנ"א וז"ל ועל ההפרש שנפל בין האחים בענין תנאי המכירה שמכ' ראו' לשמעון וכו' אפשר להביא קצת ראיה מתשובות הרשב"א וכו' בנ"ד נמי שמעון וראובן מודים שהיה שם מכר אם כן ראובן שרוצה עתה לבטל המכר מחמת התנאי עליו להביא ראיה אבל הא ודאי ליתא דל"ד דבשלמא התם מוקמינן המכירה על חזקתה מפני העדים אבל בנדון דידן דליכא עדים איכא מגו דאי בעי ראובן אמ' לא מכרתי והיה נאמן השתא דאמ' מכרתי ותנאי זה היה ביננו נאמן עיין שם ונראה דסבי"ל דלא חשיב מגו להוציא וכעין זה כתב בש"מ למציעא דף ג' בשם תלמידי ה"ר יונה וז"ל שכן יראה מסברא שאם היה ראובן מוחזק בקרקע אחד ואמר לשמעון אמת שמכרתיו לך אבל לא נתת לי המעות עדיין נאמן מגו שהיה יכול לומר לא מכרתיו לך ובענין זה לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא כיון שחזקת הנתב' היא ע"פ הודאת התובע וכולי עיי"ש (עכ"מ):

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה