אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קמ

סימן קלח

א' דין א' קרק' בחזקת בעליה עומדת וכו' כת' ה' כנסת הגדולה בשם מהרש"י דבפלוגתא דרבוותא לא אמרינן קרק' בחזקת בעליה הראשוני' עומדת אלא המחזיק בו ידו על העליונה עיין שם והוא מחלוק' רשב"ם ותוספות בבתרא דף ל"ב דבור המתחיל והילכת' וכו' וז"ל פירש רשב"ם מספקא לן כמאן הילכתא ותירץ וצ"ל בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא וכולי דהתם תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ומוקמינן ארעא בחזק' מרא קמא אבל הכא דמספקא ליה דינא כמאן לא שייך כולי האי למימר אוקמה אחזקת מרא קמא וניציא מיד המוחז' ודוחק הוא וכו' והרמ"ה בתשובו' סימן רמ"ד גבי בעיא דבריא שכתב נכסיו לאשתו אם עשאה אפוטרופוס שכת' וז"ל לפיכך מה שיש בנכסים מקרקעי הוא ברשות היורשי' באיזה רשות שיהיה כפי כללינו קרק' בחזקת בעליו עומדת ומה שיהיה בנכסים מטלטלין הוא ברשות מי שהוא בידו מבע"ד דמספק לא מפקינן ממונא ומה שיהיה מן המטלט' ברשות הזולת שניהם הוא ליורש וכו' ע"ש משמ' דבקרק' אפילו הוא ברשות המקבל מספק מוקמינן לה בחזק' הנותן כדעת ר"י ולא כרשב"ם מיהו כבר כתב מהרא"ש סימן נ"ו דהיינו דוקא בספק דפלוגתא אבל אם ליכא פלוגתא אלא דהדין מסופק הוי כתרי ותרי דקרק' בחזקת בעליו וכן חילק מהרש"ג בספר משפטים ישרים סימן צ"ד בין ספק דתיקו לספק דפלוגתא עיין שם באורך וא"כ אפשר דגם הרמ"ה דוקא בספק דתיקו סבירא ליה דקרק' בחזק' בעליו אבל בספק דפלוגתא סבירא ליה כרשב"ם וכן כ' הרב פנים מאירות חלק ראשון סימן כ"ז לדעת הרשב"א עיין שם באורך ובזה ניחא מה שהקשה מש"ל בפרק ט"ו מהלכות טוען בתשו' על רשב"ם מדין השוכר בית מחבירו דינר בחדש י"ב דינרים לשנה דמספקא ליה אי תפיס ל' ראשון או לשון אחרון אם נתעברה השנה וקיימ"ל כר"נ דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרק' בחזק' בעלי' עומדת והרב חילק בין שכירות למכירה ע"ש ועיין מהרי"א בתשו' סימן שכ"ה שכתב לדעת הרשב"א מוקמינן הקרק' בחזקת לוקח ה"ה בשכירות דממכר ליומיה הוא עיין שם אבל ראיתי למהרש"ח בסימן מ"ו שכתב דאפ' דהרשב"א מחלק בין לוקח לשוכר עיין שם ולפי האמור ניחא דס' דתיקו לכ"ע הוי כתרי ותרי דקרק' בחזקת בעליו וכן כ' הרב עצמו פרק שביעי מהלכות שכירות ועיין שם תירוץ אחר:

ומ"מ בפלוגתא דרבוותא הסכים מהרש"י והרב פמ"א דקרק' בחזקת המחזיק בי וכן פירש הרב לחם רב סימן קנ"ד דכיון דדבר זה בעצמו מי הוא המוחזק שנוי במחלוקת ראוי לפסוק לאוקומי ארעא היכא דקיימ' דשב וא"ת הוא וכן כתב הרב פ"מ חלק ראשון סי' ס"ו ע"ש אבל הרב תורת חסד סימן רי"ג כ' דכל האחרונים סבירא להו דכל ספק בקרק' מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא ותמה על מהראד"ב עיין שם וכן כתב ה' פני משה עצמו בסימן ס"ד ובחלק שני סימן צ"ז דסברא זו יחידאה וכל גדולי האחרונים לא חשו לה וסבירא להו דמוקמינן לה בחזקת מרא קמא עיין שם ועיין בספר משפט צדק חלק שני סימן כ"ז שכתב דגם רשב"ם לא אמרה אלא במחלוקת שקולה אבל אם הרוב מסייעין למרא קמא מוד' אבל מדברי מהרימ"ט ח"מ סימן ס"ד משמ' דאפילו אם הרוב מסייעין למרא קמא מוקמינן לה ביד המוחזק לדעת רשב"ם עיין שם ומהרימ"ט סי' ך' גבי מכר קרק' שוה מאתים במנה בפלוגתא דרבוותא אם המקח בטל מוקמי' ליה בחזקת מרא קמא ודלא כרשב"ם עיין שם:

ב' קרקע בחזקת בעליה עומדת וכו' כתב הרשב"א בתשו' בחלק ראשון סימן תתקע"ב דאם הלוקח ירד בדין והמוכר והחזיקו כראוי אלא שמביא עדים שיש לו להסתלק מחמת התנאי וזה מביא עדים שהמכיר' לחלוטין מוקמינן ארעא בחזקת הלוקח שהיא עכשיו בידו עיין שם וכתב מהרא"ש סימן קנ"ה דהיינו דוקא כשהלוקח מוחזק בתוכו אבל אם אין הלוקח מוחזק מוקמינן לה בחזק' מרא קמא והרב בית דוד סימן קל"א דף קמ"ב ע"ג כ' שאין כן דעת הרב כנסת הגדולה בסימן זה עיין שם וליתא דהרב כנה"ג דחה ראיית מהרא"ש אבל למעשה הסכים עמו כמו שכתב בתשובות חלק ראשון סימן פ"ח עיין שם ובספר כנה"ג סימן כ"ט הגב"י סימן נ"ג ובסי' רכ"ז הגב"י אות ל"ב כן כתב בשם מהרש"ך ומהר"ש יפה עיין שם ובתשו' סימן קנ"ג וכן כתב ה' פני משה חלק ראשון סימן ע' שכן משמ' לשון הרשב"א עיין שם ומה שכתב הרב בית דוד עוד דגם מהרא"ש לא קאמר אלא משום דהספק נפל בשעת המכירה דעיקר המכירה על התנאי וכולי לא ראה גוף תשו' מהרא"ש שכ' דלאו דוקא שהספק נפל בשעת הקנייה צריך שיהיה הלוק' מוחז' אלא אפילו בקנייה לא היה ספק אלא שאחר כך טען המוכר חזרתי ולקחתי דאם אין הקונה מוחזק בבית מוקמי' בחזקת מרא קמא ע"ש וכל שכן בנדון הרב שם ומהראנ"ח חלק ראשון פרק ח' כתב על דברי הרשב"א דהתם אף כשתמצי לומר דעל ידי התנאי ההוא המכר בטל מעיקרו מכל מקום כבר היה שם מכר ועל ידי התנאי בא להבטל וכו' וכן כת' בחלק שני סימן פ"ז דנראה מד' הרשב"א שלדברי האומרים שהיה שם תנאי המכר בטל מעיקרו ואפילו נאמר בשהיה תנאי אחר גמר המכר דוקא דאם לא כן שהיה הדבר באיסור ובשעת המכירה דקאמר היינו אחר גמר המכר מיד ודייקא נמי דקאמר שהיה שם קנין ואם היה בשעת המכר לא היה צריכא לקנין ומפני שהיה התנאי אחר גמר המקח דן הרב שהלוקח מוחזק משום דאינו אלא כחוזר ומוכר אלא שאין נראה כן מדכ' המכר בטל עיין שם ובתשו' הרשב"א חלק שני סימן רכ"ט מבו' דהתנאי היה בשעת המכירה דאם לא כן מילי נינהו ואינן כלום ודקאמר שהיה שם קנין לא על החזרה קאי אלא הקנין על המכירה והתנאי היה בשעת הקנין על המכיר' הוא דקאמר ואפילו הכי הלוקח הוא מוחזק עיין שם:

וראיתי למהרשד"ם סימן רל"ב שכ' וז"ל וא"כ נר' דגם בנ"ד כיון שנתחייב המוכר לפנות ולצאת מהבתים בסוף י"ב חדש לא סמכא דעתיה דלוקח עד שיצא המוכר והוא לא יצא וכו' לא יהיה אלא ספק אוקי ארעא בחזקת מרא קמא ול"ד להא דכ' הרשב"א וכולי שהרי התם המוכר הוא רוצה לסלק את הלוקח מחזקתו אשר כבר החזיק הלוקח ונמצא המוכר רוצה להוציא ללוקח מחזקתו ובהא הוא דקאמר הרשב"א דעל המוכר הראשון להביא ראיה וכו' וא"כ בנ"ד הלוקח הזה מעולם לא החזיק בבתים אע"פ שהשכירם לא לקח שכירות מהם והדבר תלוי עד יפנה המוכר הבתים שאז יגמר המקח וכיון שלא פינה אותם נמצא שלא נגמר המקח ועדיין בחזקת מרא קמא עיין שם הרי דסבירא ליה דאם אין הלוקח מוחזק אפי' השכיר הבתים כיון שלא לקח שכירות לא הוי מוחזק ועליו להביא ראיה ולא אמר הרשב"א אלא כשהלוקח מוחזק ממש דהמוכר רוצה להוציא ללוקח מחזקתו וה כנה"ג בתשו' סי' פ"ח דקדק כן מל' הרשב"א דדוקא בהחזיק הלוקח ובהכי ניחא ליה תשו' מהרשד"ם סי' רמ"ט שכת' שהדין עם המוכר משום דבנ"ד המוכר לא זז מתוך הבתים עיין שם ותשובות מהרשד"ם סימן רל"ב סייעתיה כמ"ש אבל ה' תורת חסד סי' רי"ד וה' עדות ביעקב סי' נ"ז דקל"ד הסכים דאפי' אינו מוחזק בה מוקמי' לה בחזקתו עיין שם.

נסתפק ה' משנה למלך בפט"ו מה' טוען בתשובות דאפשר דה"ד בב' אומרים היה תנאי וב' אומרי' לא היה תנאי אבל אם נפל הספק בקיום התנאי כגון ב' אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים כיון דמודים בעיקר התנאי ובקיומו הוא דנחלקו יד המקבל על התחתונה והוכיח חי' זה מדברי מהראנ"ח ע"ש וכבר מהרשד"ם סימן רצ"ג חי' כן ומהרי"א סימן שכ"ו חלק עליו ומהרש"ח בביאורו לסי' מ"ו הסכים עם זקנו ממ"ש המ"מ בפ"ח מה' גירושין והר"ן בפ' מי שאחזו דנר' דס"ל דאם נתן ראובן לשמעון קרקע ע"מ שיתן לו ר' זוז ונתנ' בע"כ דקרקע בחזקת מרא קמא מספק אם קיים התנאי או לא על הנותן להביא ראייה שיקיים ולדברי מהרי"א א"כ הרשב"א חולק עליה' ע"ש ולא זכר דהרשב"א בעצמו בחי' לגיטין דף ע"ה גבי פלוגתא אי נתינה בע"כ הוי נתינה או לא כ' וז"ל ולענין פסק הלכ' לא נתברר וכו' דמספיקא לא מפקי' ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת מיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלי' אם מסרם לו ע"מ שיתן לו ר' זוז לא מפקינן מיניה דמטלטלי' היכא דקיימו לוקמו ונתינה בע"כ שמה נתינה וכבר ה' עדות ביעקב סי' ע"ב ד' ר"ג הוכיח מדברי הרשב"א אלו דכל שהתנאי בודאי והספק בקיומו מוקמי' לה בחזקת מרא קמא ע"ש ולפי מה שצדד המש"ל שם דבספק' דדינא אפשר דמודה הרשב"א דמוקמי' לה בחזק' מרא קמא ע"ש ניחא דהת' משו' דס' דדינא הוא אבל בתרי ותרי אפשר דאפי' הספק בקיום התנאי מוקמי' לה בחזק' הלוקח אבל ה' מש"ל שם הוכיח מדברי מהראנ"ח ח"א סי' ע"ז וה' פני משה ח"א סי' ע' דלא ס"ל חילוק זה וכן מבואר בתשו' ה' פני משה ח"א סי' ל"ב דגם בספיקא דדינא מוקמי' לה בחזקת הלוקח עיין שם.

גם מהרשד"ם חא"ה סימן קנ"ז בראובן שנתן לחתנו שמעון בית במתנה ע"מ שידור עמו בעיר ג' שנים בתוך הזמן מתה אשת שמעון וטען ראובן שלא נתן הבית אלא ע"מ שתדור בה בתו ג' שנים הביא ה' הא דאמרי' ה"ז גיטך ע"מ שתניקי את בני ב' שנים וכולי דנחלקו הפוסקים הלכ' כדברי מי ותשו' הרשב"א דכרם וכ' וז"ל ה"נ בנ"ד אליבא דכ"ע בדין ירד וחמיו החזיקו בביתו ואתה בא להוציאו מכח כת הפוסקי' שסוברים שיצא כיון דאית כאן כת אחרת סוברים שלא יצא תקום ארעא בחזקת מאן דקאי בגווה ע"ש הרי דס"ל דאפילו מודים בעיקר התנאי ובקיומו הוא דנחלקו והוי ספיקא דדינא מוקמי' לה בחזקת מי שהיה בידו וכן כתב מהרשד"ם חח"מ סימן רס"ב דפלוגתא דרבוותא אם בממון בעי' תנאי כפול דקרקע לא אמרי' קי"ל וקרקע בחזקת מריה קמא אלא קרקע בחזקת לוקח קאי כיון דלוקח בדין ירד כמ"ש הרשב"א בתשו' וכו' והביאו ה' כנה"ג בסי' ר"ז הגב"י אות ך' עיין שם וכן כתב ה' עדות ביעקב סי' ס"ג גבי פלוגתא אי אמרי' בקנין חזקה או חליפין במקו' שכותבין את השטר דלא קנה עד שיכתוב את השטר או לא דמס' זכה הלוקח דכיון דלכ"ע הוי מכיר' אלא דלמר הוא על תנאי שיכתוב השטר ולמר אינו על תנאי מס' מוקמי' הקרקע ביד הלוקח כדכת' הרשב"א עיין שם וה' פמ"א סימן ק"ו חלק עליו דל"ד כלל דהתם במכירות הכרם המכר קיים ובדין החזיקו המוכר בכסף ובשטר ובחזקה ונתקיים מכר זה עד שעה שהמוכר יחזור ויתן הדמים ללוקח והרי המוכר בא להוציא מידו הכרם מספק ועליו להביא ראיה אבל בנ"ד לא נתקיים ביד הלוקח אפי' רגע א' א"כ הלוקח בא להוציא מיד המוכר ועליו הראיה והביא ראיה לחי' זה מדברי הריטב"א בחי' למציעא דע"ז עיין שם הרי דלכ"ע אין חיל' בין ספיקא דדינא לספק דתרי ותרי וכן מבואר בדברי ה' כנה"ג בסי' ק"ץ הגב"י אות ל"ח עיין שם:

והנה הרשב"א בתשו' חלק ב' סי' רמ"ו נר' מדבריו דאם היה התנאי ע"מ שתתן לי כך הלוקח צריך להביא ראייה שנתקיים התנאי שהרי אין הקרק' קנוי לו אלא בקיום התנאי ועליו הראיה עיין שם ומהר"י ן' מיגש בתשו' סימן נ"ט כתב וזה לשונו שמי שנותן איזה מתנה על איזה תנאי שעל המקבל המתנה להביא ראיה לברר התנאי שתלה בו אותה מתנה כדי שתתקיים המתנה אמר' לענין מי שכתב גט לאשתו ואמר לה הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וליחוש שמא בא והעמידה התלמוד באומר נאמנת לומר עלי שלא באתי שנר' מכאן טעמא דאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי הא לא אמר עליה להביא ראיה שלא בא שבזה תלה הבעל קיום הגט שנתן לה וכן הדין כאן על המקבל מתנה להביא ראיה שנתקיים התנאי שבו תלה הנותן קיום המתנה וכך הדין עד כאן לשונו וכן כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל והרמ"ה פי' אפילו אם כת"י יוצא ממקום אחר נאמן במגו שי"ל על תנאי מכרתיה לו ולא נתקיים התנאי וכולי משמע אפילו הלוקח מוחז' וכן כתב הרמ"ה בתשו' סימן רמ"ב דאפילו הקרק' ביד הלוקח צריך להביא ראיה שקיים התנאי עיין שם אלמא כשהתנאי ודאי והספק בקיומו צריך הלוקח להביא ראיה ולכאורה סותר תשו' הכרם וה' כנה"ג חלק שני סימן כ"ט נדחק דדוקא דהתנאי נכתב בשטר אבל בתשו' הכרם השטר הוא בהחלט אלא שזה טוען שעל התנאי היה המכר עיין שם ולדעת מהרשד"ם ומהראנ"ח והמש"ל דה"ד אם הספק בעיקר התנאי אבל אם נפל הספק בקיום התנאי כיון שהכל מודים בעיקר התנאי ובקיומו הוא דנחלקו יד המקבל על התחתונה עיין שם ניחא דבסימן רמ"ו הלוקח צריך להביא ראיה שנתקיים התנאי כיון דמודים בעיקר התנאי אבל לחי' הר' פמ"א א"ש דבתשו' הכרם המכר היה קיים עד שעה שהמוכר יחזיר הדמים ללוקח אם כן המוכר בא להוציא מהלוקח ועליו הראיה אבל בסימן רמ"ו לא נתקיים ביד הלוקח אפילו רגע אחד וז"ש שהרי אין הקרקע קנוי לו אלא בקיום התנאי ועליו הראיה וכן מצאתי להרדב"ז חלק ג' סימן תקי"ח שכתב וזה לשונו שלא העמד הכרם בחזקת הלוקח אלא משום שבדין ירד לכרמו והחזיק בו וזכה מעכשיו בדין וכל שלא נתקיים התנאי המכר מכר הוא אבל בנ"ד וכולי עיין שם וא"ל קרוב לזה דגבי כרם זכה בו הלוקח כל זמן שלא קיים המוכר תנאו שיתן לו מעותיו תוך הזמן ולכך על המוכר להביא ראיה שהיה תנאי או קיים התנאי אבל בסימן רמ"ו שהתנאי על הלוקח שיתן כו"ך עליו להביא ראיה שקיים התנאי דאם לא נתן לא חל המכר וכן גבי נתינה בע"כ שנתן לו קרק' על מנת שיתן לו ר' זוז על הלוקח להביא ראיה שנתן דכל שעליו התנאי צריך ראיה שעשה מעשה וקיים תנאו כדקיימא לן בסימן רמ"א סי' האומר לחבירו הריני נותן לך כו"ך על מנת שתעשה דבר פלוני על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם א"ל על מנת שלא תעשה דבר פ' על הנותן להביא ראיה שבטל תנאי וכתב הסמ"ע הטעם דלעולם מוקמי' הדבר כמו שהיה מעיקרא מש"ה צריך להביא ראיה שנשתנה הדבר ולא קיים התנאי עיין שם ואם כן הכא נמי אם התנאי על המוכר שיתן כו"ך עליו להביא ראיה שעשה מעשה לבטל המקח ואם התנאי על הלוקח שיתן כו"ך עליו להביא ראיה שנתן לקיים המקח דלעולם מוקמי' הדבר כמו שהיה אבל מהרימ"ט חלק א' בתשו' אחרונה כתב דא"ל הטעם דבנותן דבר בתנאי שהוא בשב וא"ת על הנותן להביא ראיה ולא על המקבל שהמקבל איך יוכל להביא ראיה שלא עשה אטו עדים בכנפיה תלו ליה שיעידו עליו כן אבל בתנאי שהוא בקום עשה על המקבל שיכול להביא ראיה עיין שם ולפ"ז אם הספק בקיום התנאי כגון ב' אומרים נתקיים התנאי וב' אימרים לא נתקיים התנאי מסתברא דאין על המקבל להביא ראיה דהרי קיים תנאו בעדים ועשה מעשה מה שבידו לעשות ואם עדים אחרים הכחישום מה לו לעשות וכן גבי נתינה בע"כ:

ג' ואם אין עדים וכולי נר' דאפילו יש עד א' שהקרק' היה של ראובן נאמן שמעון דמגו שהיה מכחיש את העד דבקרק' כיון דאינו חייב רק שבועת היסת אפי' להכחיש את העד כמבואר בסימן צ"ה לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישב' משלם וכ"כ התוס' בבתרא דף ל' עיין שם וכבר הוכחתי כן בסימן פ"ב בכללי המגו גבי דאמרי' מגו במקום עד אחד עיין שם באורך: ד' אלא נשב' ועומד בשלו וכולי הרשב"ץ ח"ג סי' ס"ח כתב דנאמן בלא שבו' דחזקה כשמה היא וכ"ש ליורשיו עיין שם וכן כתב ראב"ן דף ק"ב ע"ג וזה לשונו שמעי' מהכא דע"י מגו נאמן בלא שבו' וכו' וכל היכא דאי טעין טענ' מגו לא בעי לאשתבועי כי הכא דרבה בר שרשום דכי טעין לקוחה היא בידי לא היה נשב' דחזקה במקום שטר קיימ' וכולי וכן כתב הרמב"ן בחי' שם בכם גאון והרשב"א חלק ראשון סימן תתקי"ו וסימן אלף קס"א וחלק שני סימן רנ"ח וסימן שכ"א עיין שם אבל הרי"ף בתשו' סימן קל"א והרמב"ם ס"ל דאפילו החזיק ג' שנים צריך לישב' וכן כ' הרמב"ם בפי"א מהל' טוען והטור בסימן זה ובסימן קל"ה גבי הנודרו' עיי"ש בב"י וכן כתב הרא"ש בפרק חזקת הבתים סי' י"ז וז"ל הילכך הבא מחמת חזקה צריך שבו' נהי דחזקה במקום שטר עומדת היינו לענין זה שאין מוציאין הקרק' מתחת ידו משום דל"מ לאזדהורי בשטרי' לעולם ושבו' מיהא בעי עד כאן לשונו ור' האי בספר המקח שער מ' כתב וזה לשונו תדע דהיכא דהקרק' ביד בעליה שהוא ידוע שהוא בעל הקרק' זה ובא מי שחולק עליו ואמר לקחתיה ממך וכולי דאם יש לו עדים הלך אחר העדים ואם לאו ישב' זה שלא מכר וכולי עיין שם וראיתי להרב כנסת הגדולה בתשו' סימן צ"ה דף קי"ח ע"ד שכתב לתרץ דברי מרן דבדין א' מיירי כשיש עדים שהיתה שלו דאפילו החזיק המחזיק ג' שנים צריך לישב' דחזקה זו קלישא הואיל דיש עדים למערער אבל כשאין עדים והחזיק המחזיק ג' שנים אין מוסרי' אותו לשבו' והרשב"א לא כ' דאין צריך לישב' אלא בדאיכא תרתי למעליותא אין עדים למערער והחזיק המחזיק ג' שנים עיין שם וליתא דהרשב"א בתשו' ח"ב סימן של"א על ראובן שנתן לאחיו שמעון בתים וכרמים בקנין ושטר ומת ראובן ובא שמעון להחזיק וטענו היורשים דחזר ראובן ולקח משמעון והחזיק בה שני חזקה וטען שמעון דאפילו היה קיים וטען שחזר ולקח היה חייב שבו' והרי מת ולא נשב' ואין היורשים יכולים לישב' כ' וז"ל דאין אחר חזקה שבו' שחזקה כשמה דבר חזק שאין צריך לדבר ועוד דא"כ כל א' צריך להזהר בשטרו לעולם עיין שם הרי דסבירא ליה דאפילו יש עדים למערער שהיתה שלו כנ"ד דשטרו בידו ובעדים וקנין שהיא שלו ואפילו הכי כיון שהלה החזיק ג' שנים אין צריך שבו':

ה' כתב הרב כנסת הגדולה אות קנ"א בשם הרדב"ז הקונה בית מהגוי שחבירו מחזיק בו דאינו חייב מטעם דינא דגרמי עיין שם ותשובת הרדב"ז היא בחלק שני סימן תי"ג וכתב שם הטעם משום דלא עשה מעשה בגוף הבית וכל דינא דגרמי עשה מעשה כגון שורף שטרותיו של חבירו וכולי עיין שם באורך וק' דהא המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו חייב מדינא דגרמי כדאמרינן בפרק הכותב וכתב הרא"ש בתשו' כלל ס"ט דחייב לשלם כל מ"ש בשטר כמו בשורף שט"ח עיין שם ולכאורה נראה שזה במחלוק' שכתב הטור בסימן ק"ז גבי יתומים שמכרו קרק' חייבים לשלם ולא מטעם חוב אביהם אלא מטעם מזיק שעבודו של חבירו דחייב וא"א הרא"ש כתב בתשו' דאין חייבים לשלם משום דלא קלקלו בגוף הקרק' כלום עיין שם ואם כן לדעת הרא"ש הכא נמי דאינו חייב הקונה דלא הזיק גוף הבית אבל לדעת הטור חייב והרדב"ז עצמו סימן כ"ג הסכים עם הטור עיין שם ועיין בספר פני משה חלק שני סימן ע"ו דסבירא ליה דאם אין לו טענה חייב לשלם מדין מזיק ועיין בספר פרח שושן בתשובה אחרונה:

ו' כתב הרב פני משה חלק שני סימן ע"ו באחד שמכר חנות מולקי לגוי אם מנהג העיר דכל מוכר המולקי' ממילא נשאר לו חזק' המקום ההוא אבל אם לא פורש בהסכמה ולא נמצא מי שמעיד על המנהג בסתם לא נשאר לו החזקה כמו שהעלה מהר"י ן' נחמיאש בתשו' עיין שם מהרא"ש סימן קמ"ח עיין שם והרואה בתשו' מהרא"ש יראה דה"ד במורד במלכות שנלקח כל נכסיו למלך בין מקרקעי בין מטלטלי' מטעם דאין להוסיף ועיין בהרב כנסת הגדולה אות ק"ה:

ז' ראובן שמכר מולקי' שלו לגוי נשארה לו החזקה מהריב"ל הביאו הרב כנסת הגדולה אות ק"ה עיין שם וכן כתב מהרשד"ם הימן רמ"ו וסי' רנ"ב עיין שם:

ח' כתב מהרשד"ם סימן רע"ו באחד שלא ערער על חזקת' כ"ה שנים אם יש טעם ואמתלא לשתיקתו לא אבד חזקתו אבל אם אין טעם לשתיקתו אבד חזקתו כדין אלמנה שלא תבעה כתובתה כ"ה שנים ע"ש באורך והרב פנים מאירות חלק ראשון סימן צ"ב תמה דהתם חוב סגי במחילה אבל בקרק' לא מהני מחילה ואפי' למאן דאמר דהחזקות דינן כמטלטלין לא מהני מחילה במטלט' שהם בעין כמבואר בדברי הרא"ש והטור סוף סי' ע"ג עיין שם ונראה דאם דין החזקות כמטלטלין מהניא מחילה כמו בחוב משום דליכא רק שעבוד בעלמא וכ"כ המבי"ט חלק שני סימן קי"ג עיין שם וכן נראה לכאורה מדברי מהריב"ל חלק רביעי סימן ס"ב שכתב על אלמנה שמחל' חזקת חנות שמכר בעלה על תנאי דמחילה או הודאה שייך במטלטלין או בחזקה נמי אם נאמר שיש להם דין מטל' וכו' משמ' דסבירא דאם החזק' כמטלטלין מהניא מחילה אבל ק' גם במטלטלין שהם בעין לא שייך מחילה אלא דאלמנה אין לה רק שעבוד על נכסי בעלה דשייך מחיל' בשעבוד ואם כן אפילו למאן דאמר החזקות יש להם דין קרק' שייך מחילה בשעבוד אבל בעל החזקה שמחל אפ' דאין מחילתו כלום ואפשר דדמי לבן המצר דמבואר בסי' קע"ה סכ"ט דאפילו אמר ללוקח לך וקח לא בטל זכותו אלא אם כן קנו מידו משום דיכול המצרן לומר משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמים הראויים לה דאם קניתי אני מהמוכר היה מעלה לי בדמים משום דחביבה עלי כמו שכתב רש"י בפרק המקבל אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח ואפילו ראהו משתמש בה ושתק ולא מיחה בו שוב אינו יכיל לסלקו עיין שם בהסמ"ע אלמא אם אין טעם לשתיקתו הוי מחילה והכא נמי בחזקות דליכא רק שעבוד אם אין טעם לשתיקתו מהניא מחילה דהא מצרן נמי יש לו שעבוד וזכות בקרק' אבל אם כן בשלש שנים או אם משתמש בו ושתק ולא תבעו דהוי מחילה כי התם ועוד בפרק הנושא אמרינן דבעל חוב אפילו שתק כ"ה שני' גובה דלאו בר מחילה הוא אבל אלמנה מחלה ופי' רש"י דמשום דנהנית מהם כל השנים הללו וכתיבתה אינה מלו' ולא חסרה בה ממון ע"ש אלמא אפילו חוב בע"פ ששהה כ"ה שנים אם חייב מודה לא אמרינן דמחל דדוק' אלמנ' דמחלה וכבר כתב מהרח"ש חא"ה סימן ל"ז דמה שכתב רש"י דכתובה אינה מלוה ולא חסרה מידי לאו מה"ט לחוד קאמרינן דאם כן גרושה נמי לא חסרה אלא בצירוף טעם דנהני' מהם הא לאו הכי לא מחלה ע"ש וכן כ' רש"י במ"ק הובא בא"ז שם וז"ל שאין למלוה הנאה שיהא מוחל לו חוב אבל אלמנה שיש לה הנאה מהם אם לא מיחתה וערערה בתוך הזמן מחלה עיין שם הרי דלא הזכיר אלא טעמא דהנאה ואם כן הכא נמי חזקה דדמיא לחוב ואפי' לא חסר מידי שתיקה לא הוי מחילה ובבתרא דף קל"ב גבי הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרק' אבדה כתובתה אמרינן דמקולי כתובה שנו כאן וכתב רשב"ם השאר ב"ח לא אבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלים השעבוד שעל הנכסים הללו אבל בכתובה הקילו וכו' וכן כ' הנ"י שם ובעל התרומות ש' נ"ט הובא בב"י א"ה סימן ק"ו עיין שם אלמא שתיקה לא הויא מחילה אפילו בשעבוד שיש למלוה על הנכסים ואפילו כתב לו הלוה קרק' דומי' דאשה וכן כתב מהרשד"ם עצמו בסימן שכ"א וסי' שכ"ט עיין שם ואם כן לא גר' שעבוד החזקות משעבוד הב"ח דלא אבד זכותו בשתיקה עד שימחול בפי' ומהר"ם אלשיך סימן ע"ב כתב דלא מצינן שעל ידי שתיקה יאבד אדם זכותו אלא בהנאה מרוב' כההיא דהכותב נכסיו לבניו וכ' לאשתו קרק' דאמ' ר"נ בפרק י"נ דבההיא הנאה שעשאה שותף בין הבנים מחלה וכולי עיין שם וזה כטעם רש"י בפרק הנושא דאלמנה מחלה כתובתה כיון שנהנית מהם וכו' אבל בפרק י"נ לא מן השם הוא זה דבב"ח אפילו בכי האי גוונא דומיא דאשה שכ' הלוה נכסיו לבניו וכ' למלוה קרקע ביניהם לא אבד שעבודו ודוקא בכתובה דמקולי כתובה שנו כאן לכ"ע כמבו' בכל הפוסקי' ומהרש"ל בפיר' לסמ"ג עשין מ"ת שכתב גבי אלמנה שלא תבעה כתובתה וכו' נראה ליה מכאן דמחילה אפי' בלב מהניא וכו' נ"ל דהיינו דוקא אם ידע בעצמו שמחל בלבו אסור לתובעו דהוי גזל וכן אם הודה בבית דין שמחל בלב אבל לא שמעינן מינה דשתיקה הוי מחילה דדוקא בכתו' אמרי' דשתיקה הוי מחילה בלב משום דמקולי כתובה שנו כאן וכן מצאתי למהרימ"ט ח"מ סימן מ"ה שכ' וז"ל אי בעי למילף בעלמא דבלבו הוי מחילה בכמה דוכתי אשכחן דהוי' מחילה וכו' ובדכתב כל נכסי' לבניו בפני אשתו אמרי' בפרק י"ן דאבדה כתובתה אף על גב דאמרינן דמקולי כתובה שנו כאן אבל בב"ח לא התם לאו משום דמחל אלא משום דלא חייש למה שהוא עושה וליכא אומדן דדעת דמחל אבל באשה וכולי אמרינן דלא קפדה ומחלה מכל מקום מחילה בלב לא מהניא לאו כלום היא וכו' הרי דאין חי' בין אשה לב"ח אלא גבי שתיקה דבאשה אמרינן דמחלה בלב אבל בב"ח ליכא אומדן דעתא דמחל אבל אם הוד' שמחל בלב הוי מחילה דאם ל"כ באשה נמי אמאי אבד' כתובתה וזה נראה דעת רש"ל אבל מהרימ"ט שם מסיק דאפילו מידה שמחל בלב אינו כלום דדברים שבלב אינם דברים כל דליכא הוכחה למה שבלבו עיין שם באורך ומהרי"א בספר יוסף אומץ סימן מ"ז כ' דבחי' הגרשוני כתב דמהרי"ט בתשו' נראה שחולק על רש"ל ואם כוין לתשוב' מהרי"ט ח"מ סימן ק"ח נראה דאין ראיה עי"ש ולא ראה תשו' מהרימ"ט ח"מ סימן מ"ה שכ"כ בהדיא עיין שם ומכל מקום לכולי עלמא שתיקה לא הויא מחי' אלא דוקא בכתובה ואפילו הוי מחילה הרי מהרימ"ט ס"ל דמחילה בלב אינה כלום אלא דוקא כי איכא הוכחה למה שבלבו ונראה דאפילו למאן דאמר דשותף שעבר ושינה שלא מדעת חבירו ואחר כך הודיעו ושתק הוי מחילה ה"ד התם דאיכא הוכחה שמחל דומיא דאין אדם רואה שסותמין אורו לפניו ושותק כמ"ש מהר"ם אלשיך ומהרימ"ט שם אבל כל דליכא הוכחה אינה מחילה וגם בפלוגתא קיימא לן דיד הנמחל על התחתונה.

ובדין מחילה בחזקות ראיתי למהראד"ב בספר לחם רב בסימן קמ"ב שכתב דאפילו למאן דאמר דהוו כמטלטלין לא מהניא בהו מחילה עיין שם ולא זכר דברי המבי"ט ומהרשד"ם רבו דסבירא ליה דמהניא בהו לשון מחילה ט' כ' הכנה"ג אות קס"ב אם יצא יחיד והניח בניו ואשתו בעיר פשיטא דלא אבד חזקתו ואפילו נאנס ולא חזר הוא והלכה אשתו לבקשו שלא מדעתו לא אבד חזקתו מהרשד"ם חח"מ סימן רמ"ד וכן מתבאר מדברי מהרש"ך אבל מהריב"ל ח"א סימן מ"ז כ' שאפי' טוען שהלכ' אשתו בלא רשותו אבד חזקתו ואפ' דל"פ דמהרשד"ם מיירי במי שידענו בבירור שהלכה בלא רשותו ע"כ ואין נר' כן שהרי כ' מהרשד"ם שם דבכל ספק יש להעמיד החזקה בחזק' בעליה הא' עד שיתברר ברור גמור שבעל החזקה הא' עקר דירתו וקרוב הדבר שא"א לברר זה אלא כשהאיש והאשה שניהם יחד עקרו דירתם בפעם א' אבל כשהאיש יצא יחידי מעירו והניח אשתו ובניו בה פשיטא שלא נאמר שעקר דירתו וכולי עש"ב וא"כ אפי' לא נודע בבירור שהלכ' בלא רשותו מספק מעמדי' החזק' בחזק' בעלי' ודוקא אם נודע ברור שהלכ' אשתו ברשותו הוי עקירה:

יו"ד כ' ה' כנה"ג אות קפ"ה מוקטא"עה שיש ליהודי כל זכות בבתים שהבנין שלו ואלים זכותו נפל מחלוק' אם יש לו דין מולקי' או חזקה ומהרי"ט פסק שדין חזקה יש לה והיוצא מן העיר אבד חזקתו וכן אנו נהוגים מהרשד"ם סימן רכ"ז והרש"ך כ' שדין מולק יש לה ולא אבד חזקתו עכ"ל וכבר כ' ה' תורת חסד סי' קע"ב דלא דק דאם הבנין שבנה עדיין קיים לכ"ע לא הפסיד זכותו דבנין דין מולקי יש לה ודוקא בנשרף פסק מהרי"ט ומהרשד"ם דדין חזקה יש לה עש"ב:

י"א על אחד שהניח אשתו ובניו בעירו ובא להסתחר בעיר זו וקנה חזקה ואח"ך הלך לעירו וכו' ואח"ז רב מכר אותה חזקה לא ד א' כ' מהריב"ל ח"א סימן מ"ו היוצא מן העיר יכול להעביר חזקתו לכל מי שירצה ואם לא העבירה אבד חזקתו וכ"כ כמה אחרוני' הביאם הכנה"ג אות קנ"ז והסכי' שם דלאו דוקא במקו' שנהגו כן מכח ל' ההסכמה וכולי אלא דין זה נוהג בכל המקומות עש"ב:

י"ב ראובן שהוא מוחזק בחנות א' ומעלה שכירות לגוי בעל החנות והלך לעיר אחרת ושלח א ל שהוא קנה המולקי' מהגוי בעל החנות וכו' וא"כ אין לך אלא דמי החזקה ומכר לו בעד סך ועתה בא ראובן פה העירה ונודע שלא הד"מ שלוי קנה המולקי וכו' המכר בטל דקניה בטעות הוא מאחר שלוי הטעה אותו שקנה המולקי בגילוי דעת סגי אפי' לא התנה כן בפי' וכו' ה' תורת חסד סימן קע"ד ע"ש:

י"ג הקונה מולקי שתקנו שיפרע למחזיק שווי חזקתו כ' מהראד"ב בס' לחם רב סי' קכ"ט דאם מנהג לכתוב שטר בזה ושמו לו קרקע החזקה שהוא כותב שמכרה לו בכך פשיטא דאינו נאמן לומר לקחתי ונתתי המעות אבל אם אין מנהג לכתו' שטר ואפי' ל ידענו איך המנהג כיון שתקנו שיפרע לו דמי החזקה הרי גוף הקרקע קנוי לו ודמים הוא שחייב לו והוו כמלוה ע"פ ויכול טעון פרעתי וכן טועני' ליורשי' ע"ש ועיין מה שנסתפק מהראנ"ח ח"ב שא ג' בא' שקנה מולקי' וטען שבעל החזקה מחל לו וכ' וז"ל וכ"ת בנ"ד נמי אית ליה מגו דאי. בעי אמר פרעתי וכולי ליתא דהכא נראה דל"מ לומר פרעתי כיון שדמי החזקה לא היו קצובים ולא חיוב ברור עד שיעמוד למשפט בפני דייני החזקות לחייב אותו ולהעריך לו שווי החזקה וכו' וכענין שכ' הרמב"ם בדין יורד בשדה חבירו וכו' עיין שם דנראה דס"ל דאינו נאמן לומ' פרעתי אבל ה רשב"א בתשו' ח"ד הי' קצ"ה כ' וז"ל שורף גדישו או ביתו של חבירו בעדים אם נאמן לו' שלמתי הכל או שמא נאמר וכולי זה שאינו יודע מה שהזיק אין עשוי להאמין את חבירו ולשלם שלא בעדים ובלא ב"ד תשו' נ"ל שזה נאמן שאם על הגדיש או על הבית וכו' כבר ידע מה ששרף או מה שהזיק ויכול הוא לעמוד על האומדנ' כאחרים ואף בטוענו ממון נ"ל כן שהרי יודע הוא שהתובע נאמן וכולי וכל שיודע שיתחייב דין עשוי הוא למפרע ונאמן עכ"ל הרי דס"ל דנאמן שפרע דאמרי' שיכול הוא לעמוד על האומדנא כאחרים ויודע שחייב הוא בדין וה"נ נאמן הוא לומ' שפרע דמי החזקה דאמרי' שיכול הוא להעריך שווי החזק' כאחרי':

י"ד כ' מהר"ש ן' חסון בספר בית שלמה סימן ג' בראובן שהיה משתמש בחצר של גוי ושם שם עצים ואבני' ולא רצה לקנות המולקי' מן הגוי לפי שבטוח דאין שום בר ישראל שהוא מוחזק וקם א' וקנה המולקי' מהגוי אם ראובן לא פרע השכירות לנוי אפילו נשתמש בו לא זכה כמ"ש מהרשד"ם הביאו מהרש"ך ח"א סימן מ"ח שקבל מרבותיו דאין אדם זוכה בחזקה עד שיעשה שני דברי' שישתמש בו ויפרע השכירות ומה שטען שהקונ' לא קנה רק בדמים ולא כתב לו הגוי שטר ואני זוכה מן ההפקר כמ"ש הכור בסימן קצ"ד לזה אימר דאפילו החזיק חזקה גמור' המועלת בנכסי הגוי דהיינו נעל וגדר ופרץ מ"מ למ"ד דשטרי דידן שטרי ראייה אע"ג דלא סמכא דעתיה אלא אחר השטר כבר כתב הר"ן בפ"ק דקידושין דודאי כשכתב השטר קנה למפרע משעת נתינת המעות וא"כ אין חזקת המחזיק כלו' ואם הוא בל' הודאה שטרי דידן לכ"ע מיקרי שטר ראייה כמ"ש מהרשד"ם סי' רכ"ה ע"ש וליתא שהרי כתב הנ"י בפ' ח"ה בשם המפ' דאפילו כתב לו הגוי שטר אחר שקבל המעות ובא אחר והחזיק בה זכה כיון דגוי אסתלק ליה הו"ל כנכרי וכמי שכתב שטר בשדה של ההפקר ולוקח מן הגוי לעולם לא קנה עד שיכתוב השטר קודם מתן מעות וכן כתב הרא"ש והטור בסימן קצ"ד עיין שם כ אפילו קנה למפרע משעת נתינת המעות כיון שנסתלק הגוי בכסף הו"ל שדה הפקר ולא מהניא כתיבת השטר ודעת הרמב"ם נראה דבין בשטרי קנין ובין בשטרי ראיה לא קנה ישראל מהגוי אלא משעת כתיבת השטר וכ"כ מהריק"ש בתשו' סימן ג' עש"ב:

ט"ו כתב מהרח"ש בתשו' חלק ראשון סי' ד' בא' ששכר חנות מגוי ונתן לו מעות השכירות אפילו לא נכנס לתוכה החזיק דכל שנתן דמי השכינות קנה וזכה בשכירות כמ"ש הרמב"ם כשם שקרקע נקנה בכסף וכו' כך שכירות נקנה בכסף לבד וכן ראיתי פס' מהרבנים הקודמים מו"ר הר"א סיראלון ומהר"ש טיטאצאק ומהר"ב הלוי אשכנזי שהשיבו כן וכל שכן בנ"ד שלוקח גם כן טי"שקא"ר מגוי דהוי ככסף ושטר וכן כ' בסימן כ"ה עיין שם ונראה דסביר"ל דשכירות נקנה בכסף לבד אפילו במקום שכותבים שטר דאף על גב דבמכר לא קנ' בכסף לבד עד שיכתוב השטר וכן בשטר לא קנה עד שיתן הכסף בשכירות קנה בכסף לבדו או בשטר לבדו כנראה מדברי הרמב"ם וכמ"ש מרן הב"י סימן קצ"ה עיין שם וכן בשוכר מהגוי כתב מרן הב"י סימן קצ"ב לרשב"ם שפירש גבי נכסי הגוי הרי הם כמדבר דל טעמא דלא קני בכסף בלא שטר משום דאפילו מישראל חבירו לא קנה בלא שטר משמ' דבמקום שאין כותבים השטר הקונ' קרק' מהגוי קנה בכסף לבד אם כן גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קנה בכסף לבד עיין שם וכן פסק מור"ם בסימן קצ"ד וכתב הסמ"ע ס"ק ה' דסב"ל דגם למאן דאמר דאפילו במקום שישראל מישראל קונה בלא שטר ישראל מגוי אינו קונה משום דלא סמכא דעתיה מכל מקום בשכירות שהוא לזמן סמכא דעתי' מאח' שהגוי קיבל דמי השכירות עיין שם ונראה דהכא נמי דאף על גב דבשכירות זוכה בחזקה לעולם לא הוי כמכ' אבל ראיתי למהר"ש ן' חסון בספר בית שלמה סימן ג' (א"ה עכ"מ ואפשר שכוונת המחבר על תשובת מהר"ש שכתבה המחבר לעיל בסעיף שלפני זה ועיי"ש):

ט"ז כתב הרב כנה"ג בשם מהר"ש יפה דפלוגתא דרבוותא לא אמרינן דקרק' בחזק' בעלי' עומדת אלא המחזיק בה ידו על העליונה עיין שם וזה מחלוקת רשב"ם והתוספות בבתרא דף ל"ב בד"ה והילכת' וכו' וז"ל רשב"ם פי' מספק"ל כמאן הילכתא וצ"ל בין ספק דתרי ותרי לספק דדינא וכו' התם תרי ותרי כמאן דליתנהו דמי ומוקמינן ארעא בחזקת מרא קמא אבל הכא דמספ"ל דינא כמאן לא שייך כולי האי למי' אוקמוה אחזקת מרא קמא ונוציא מיד המוחזק ודוחק הוא וכו' עיי"ש ובתשוב' הרא"ש בשם רבו מהר"ם סבירא ליה כרשב"ם וכן פסק ה' פמ"א חלק ראשון סימן כ"ו ושכן דעת הרשב"א ומק' ממה שכתב הרשב"א בחידו' לגיטין דף ע"ה גבי נתינה בע"כ וז"ל ולענין פסק הלכה לא נתברר וכו' ומספיקא לא מפקי' ממונא דקרק' בחזקת בעליה עומדת מיהו מסתבר' לענין מטלטלין וכו' ותי' הרב דלא חילקו התוספות אלא היכא דאיכא אמורא דפשיטא ליה הכי מוקמינן לה בחזק' המחזיק כיון דאיכא צד ברור אבל התם דהוי בספק דתיקו מוקמי' לה בחזקת מרא קמא ע"ש וכן מסיק מהרא"ש סי' ר"ז עיין שם וכבר ראיתי להרב לשון למודים סימן נ"ד שכתב דנעלם מהם מה שכתב מהריק"ו שרש קע"ו וז"ל ועוד אפילו אם תמצי לומר דבנדון דידן הוא מסתפק ראב"ן מכל מקום כיון ששמעון מוחזק מספק לא מפקינן מיניה ולא מיבעיא לפירוש רשב"ם וכו' אלא אפילו לפירוש ר"י וכולי עיין שם הרי דאפילו בדליכא פליגתא אלא שהדין מסופק סובר לדעת רשב"ם מוקמינן ארעא ביד המוחזק בה עיין שם לפי זה הרמב"ם לא סבירא ליה כרשב"ם שכתב המ"מ בפרק כ"ד מהלכות מכירה וז"ל או שמכר לו וכו' וקיימא לן דכל דתיקו דממונא חומרא לתוב' וקולא לנתב' והמחבר אף ע"פ שדרכו לפסוק בכל תיקו דממונא אם תפס אין מוציאין מידו גבי קרק' אין לומר תפיסה מועלת דבחזקת בעליה עומדת ע"כ הרי דסבי"ל דבספ' מוציאין הקרק' מיד המוחזק בה ומוקמינן לה בחזק' מרא קמא גם הרמ"ה בתשוב' בסימן רמ"ו גבי בעיא דבריא שכתב נכסיו לאשתו אם עשאה אפוטרופוס כתב וז"ל לפי' מה שיש מקרקעי היא ברשות היורשים באיזה רשות שיהיה כפי כללינו קרק' בחזקת בעליו עומדת ומה שיהיה בנכסי' מטלטלין הוא ברשות מי שהוא ביד מבע"ד דמספק לא מפקי' ממונא ומה שיהיה מן המטלטלין ברשות זולת שניה' הוא ליורש וכו' עכ"ל משמ' דבקרק' אפילו הוא ברשות המקבל מס' מוקמינן ליה בחזקת הנותן אבל לדברי מהרא"ש והר' פנים מאירות אפשר דלא אמרה הרמב"ם והרמ"ה אלא בספק דתיקו אבל בספק דפלוגתא מודו דמוקמינן הקרק' בחזקת המחזיק כיון דליכא צד ברור וכי האי גוונא חילק מהרש"ג בספר משפטים ישרים סימן ל"ו בין ספ' דתיקו לספק דפלוגתא עיין שם:

י"ז נסתפק מהרי"א בספר ראש יוסף סימן ל"ד אם אין לו עדים על חזקתו והודה המערער שאכלה שני חזקה וטען דגזולה היא אם נאמן במגו דאי בעי אמר לא אכלת שני חזקה והפה שאסר וכו' או דילמא כיון שהודה שאכל' שני חזק' מסתמא אין אדם רוא' שאוכלים שלו והוא שותק שלש שנים ומהר"י כולי בספר עזרת נשים דף כ"ג כתב נראה לענ"ד ראיה מדאמרינן בכתובות אמתניתין ומודה ר"י וכו' וליתני ומודה ר"י באו' לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך משום דבעי למיתני סיפ' אם יש עדים שהיא שלו ה"ד אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן וכו' וא"א דכשאין עדים על החזק' אפילו המערער מודה שהחזיק וטוען דגזולה היא נאמן במגו אכתי קשה ליתני כי האי גוונא אלא ודאי אפילו ליכא עדי חזקה כיון שהודה המערער שהחזיק אינו נאמן לומר גזולה בלא ראיה עיין שם וזה יש לדחות דכל דליכ' עדי חזקה הוי כלא החזיק ופשיטא דהמחזיק לא מהימן דהמערער נאמן במגו וכי האי גוונא כתבו התוספות שם בד"ה אין צריך וכו' ומ"ש דאין זה מגו טוב דירא הוא לומר שלא החזיק בה שמא יביא הלה עדים שהחזיק וכי האי גוונא כתב הרמב"ן בחי' דף כ"ט גבי הנה נוגעים בעדותם וכולי עיין שם באורך הכא נמי אם אין עדים שהיתה של אביו אמאי נאמן במגו וכבר כ' הדרישה סי' קמ"ט סכ"ה ולא אמרינן דהיה ירא לטעון לא היו דברי' מעולם שמא יהיו עדים שהיא של אבותיו דאם כן גם בטענה דלקחתיה מהקטן לא יהא נאמן וזה דומה למ"ש בסימן קמ"ו סכ"ד דנאמן המחזיק לומר להמערער קניתי ממך במגו דלא ה"ד מעולם משום דאם יביא המערער עדים גם בטענה דלקחתיה ממך לא יהא נאמן עיין שם והכא נמי שהחזיק שלש שנים ג"כ בטענה זו שהיא גזול' לא יהא נאמן:

י"ח כתב ה' כנסת הגדו' אות ק"א המוכר חזקת' לגוי אף על פי שעשה שטר מכירה כדין ישראל כיון דבדיניהם אין לגוי זכות בחזקת ישראל הבא מכתו הרי הוא כגוי מהרשד"ם חח"מ סימן שנ"ב ולדברי הרמב"ן בתשו' סימן ט"ז זכה הישראל הבא מכחו עי"ש ולא דק דהרמב"ן זיכה אותו מטעם דמ"ל ישראל הבא מכת הגוי לומר לישראל אתינא מכח גברא דל"מ לאשתעוי דינא בהדיה ע"ש והיינו דוקא אם היה הגוי זוכה בדיניה' כגון חלונות דבדיניהם היה הגוי המוכר יכול לסתום אבל אם הגוי אינו זוכה בדיניהם כגון הכא דאין לגוי זכות בחזקה לא שייך האי טעמא דאתינא מכח גברא וכו' שהרי הגוי עצמו אינו זוכה בדיניהם ואפילו בא לפנינו דנין לו בדיניהם ואם כן ישראל הבא מכחו הרי הוא כגוי ודוקא אם היה הגוי זוכה בדיניהם אף על גב דאם בא לפנינו דנין לו בדינינו ישראל הבא מכחו יכול לומר אתינא מכח גברא דל"מ לאשתעויי דינא בהדיה שהיה יכול לזכו' בדיניהם אבל אם אין לו זכות בדיניהם א"כ מצי ישראל לאשתעויי בהדיה דאפילו זוכה בדינינו כיון דבדיניהם אין לו זכות בחזקה דנין לו בדיניהם ומהרשד"ם שם סיים דלא תקנו החזקה אלא לישראל ואינו יכול למכור אלא לישראל ולא לגוי עיין שם ואם כן לא קנה הגוי כלל והכא נמי דבין בדיניהם בין בדינינו הדין א' והכא נמי ישראל הבא מכחו לא קנה וכי האי גוונא כתב הרמב"ן בתשובו' שם וכן קיימא לן בסימן קצ"ד דגוי אינו קונה בחזקה אלא בשטר ישראל הקונה מגוי הרי הוא כגוי עיין שם אבל ראיתי למהרח"ש ח' א' סימן ל"ג שכתב בישראל שהקנה חזקה לגוי לאחר ל' שנה דלא קנה משום דבאותה שעה הדר סודרא למאריה עש"ב משמ' דסב"ל דאם הקנה לו לגוי עכשיו החזקה קנה:

י"ט כתב הרב בית דוד חא"ה דף ט"ל בא' שנתן מתנה מנכסי מלוג לקרובת אשתו וא"ל שברשותה נתן המתנה זו ומתה אשתו והבעל הוא יורשה ובא לערער שה' מהרי"ק כתב שהבעל זכה בטענתו כיון שהאשה יכולה למחות הוא יורש את כחה וכולי וכת' ה' וז"ל דנהי שהאשה היתה נאמנת מ"מ לדעתו שקר היתה טוענת וכולי איך יוכל לירש מה שאינו שלה לפי דעתו אטו מי שמעיד על אביו שהקרק' שמחזיק בו הוא גנוב הוא אתו כי הוא יודע שהוא של ראובן דאם מת האב יירש הבן אותו קרק' בטענת שהיה האב יוכל להכחיש אותו והלא כיון שהודה שאינו של מורישו א"א לירש מה שאינו שלו וה"נ הכא וכולי עיין שם ולכאורה נ"ל ראיה ממ"ש התוס' בבתרא דף ל' בד"ה לאו וכולי וזה לשונו אף על גב דליכא מגו מכל מקום טעני' ללוקח מאחר שהמוכר היה נאמן לומר זבינתא מינך במגו וכו' וכה"ג מצי' בסוף המוכר גבי מפקיד אצל חבירו בסתם דאף על גב דלא טעני' ליתמי נאנסו אפ"ה טעני' להו החזרתי לך כיון שאביהם היה נאמן בטענה זו במגו דאי בעי אמר נאנסו ואור"י דל"ד לההיא דהמוכר את הבית דהכא אם היה המוכר רוצה לזכות בטענה זו דלא היתה שלך מעולם לא היה מעכבי' הלוקח שהרי יודע היה שהיתה שלו וכולי עיין שם הרי אף על גב דהמוכר היה נאמן וזוכה בה אין הלוקח זוכה כיון שמודה והכא נמי גבי יורש מיהו צ"ע שהרי הרשב"א בתשו' חלק שני סי' ש"ז בראובן שמת והיו ב' בנות יורשות נשואות לבעל א' לשמעון וא' ללוי ועמדה אשת לוי והודית בבית דין לשמעון בעל אחותה שאביה צוה לפני מותו שיתנו לו מנכסיו ק' דינרים ואין שם עדים אלא הודאתה לבד אם נאמנת אם לאו לפי שיש לבעל זכות בנכסי מלוג שלה לאכול פירות בחייה ואם מתה הבעל יורשה וכתב וז"ל ומ"מ יש כאן מקום חקירה אפילו מת הבעל בחיי האשה אם יגבה שמעון זה מן האשה מחמת הודאתה אם לאו לפי שאפשר לה לטעון כשהודיתי לך לא היה אלא כדי להפסיד את בעלי וכיון שבאותה שעה לא הייתי נאמנת ונתבטלה הודאתי אין חוזרת וניעורת עכשיו וכענין שאמרו ר"פ האשה שנתארמלה האומר שטר אמנה וכולי וכתב הראב"ד שאם עמר מלוה זה ופרע לאשר חב לו שחוזר וגובה מאותו לוה אף על פי שהודה לו שהוא שטר אמנה לפי שיכול לומר לו מתחלה לא נתכוונתי בהודאתי אלא להפסיד על ב"ח וכיון שלא הייתי נאמן באותה שעה אין בהודאתי כלום ומכל מקום מסתבר' דכאן נאמנת היא לפי שקרן נכסי מלוג שלה הוא ונאמנת היא עליו שאין לבעל בקרן כלום כל שלא מתה האשה בחייו עד כאן לשונו ואם כן הכא נמי בנ"ד אף על פי שהודה הבן שהקרק' אינו של מורישו כיון שלא היה נאמן באותה שעה אין בהודאתו כלום והקרק' עומד בחזקת אביו וכשמת יורשו הבן וגם ר"י והרא"ש והטור סימן מ"ז שחולקים על הראב"ד נראה דמודו בנ"ד דהתם עיקר הממון שלו ונאמן בהודאתו על עצמו אבל הכא באותה שעה אין עדותו כלום והרשב"א במיוחסות סימן קי"ז הביא דברי הראב"ד וכתב וזה לשונו ועוד נ"ל דלא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדי' אלא בתובעו חבירו וכולי אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו וכולי עיי"ש ושוב ראיתי להרשב"ץ חלק ג' סימן רל"ב שכתב וזה ל' ואם האח טוען לא נתנה לי אמי כלום ועדיין הם ברשותה ישב' ע"ז ויפטר וגם אמן פטורה היא שאינה מתחייבת בהודאת בנה אלא שאם תמות וירשה בנה תטלם מאחיה בלא שבו' מפני הודאת פיו שלא קבלה אחותו כלום וכו' עיין שם הרי דסבירא ליה אף על גב דבשעת הודאתו אין עדותו כלים מהני הודאתו כשירש מיהו לכאורה נר' בנ"ד דהבן יורש אותו קרקע מדאמרינן בגיטין דף מ' עמוד שני כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא ופירש"י אם מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר שלא נתן לי נאמן ואוכל הנותן הפירות אבל אם מת ובנו אמר לא נתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יבאו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע עיין שם וכן פי' הרמב"ם והטור סימן רמ"ה עיין שם והכא נמי אפילו הבן יודע שהיא של ראובן שמא אביו לקחה ממנו והוא לא ידע והטור בסימן ל"ז בראובן שגזל שדה משמעון ובא יהודה וערער על ראובן אם בא שמעון להעיד שהיא של ראובן יכול להעיד שכיון שהודה על הדבר שהוא של ראובן שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהיא שלו ואינו נוגע בעדותו ופסקו מור"ם שם סי"ז וכ' הט"ז שם א"ל אמאי לא יוכל לומר אחר כך שלא הודיתי אלא שלא יקחנה המערער וכההיא דסימן מ"ז בסטר אמנה וכולי י"ל שאני התם כיון ששט"ח בידו הסברא נותנת שלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות ב"ח שלו עד כאן לשונו וליתא דמתשו' הרשב"א שכתבתי מוכח בהדיא דאין חי' ועיין בתשו' מהריב"ל חלק ד' סימן כ"ב דסבירא ליה דאם חב לאחרים אין מחילתו כלום וגבי שטרו ולא זכר מחלוקת בזה עיין שם:

ך' דין ה' ונמצא בטל וכולי כגון שהיו עדים פסולים חתומים בו או שהיו עדים כאן ולא היו מקיימים אותו השטר אבל אם הביא את השטר לפני בית דין והעדים אינם בעיר אף על פי שאינו מוציא מי שיקיים השטר דיו דמן הסתם אינו בחזק' מזוייף הר"ן בס"פ זה בורר וכן כתב הרמ"ה בפרק גט פשוט סימן צ"ח דאם אמרו העדים מעולם לא חתמנו בו ואינו יכול לקיימו מפי אחרים בטל השטר ובטלה החזקה עיין שם משמע דאם יכולים לקיימו מפי אחרים אפילו עדי השטר אמרו מעולם לא חתמנו בו קיים ועיין בב"י סימן מ"ו אבל בתשו' הרשב"א סימן תתקס"א משמע דאפילו אינו מוצא לקיימו ועיין בתשו' מהרש"ג בספר משפטים ישרים סימן מ"א:

כ"א אם טען אחר כך אבד השטר אינו נאמן וכו' נ"ל דאינו נאמ' שאבד שטרו ויועיל לו חזקתו אלא צריך לישב' שאבד שטרו ואחר כך יהא נדון בחזק' הב"ח עיין שם וכן ראיתי לראב"ן בספרו דק"י ע"ג וזה לשונו והלכה כרבי ונדון בשטר דאמר ר' נדון על השטר וישב' עליו קאמר דכיון דטען שיש לו שטר שמא פסול הוא ומתיירא להביאו לפני בית דין והחזקה מכח שטר פסול היא הילכך כי קאמר עכשיו אבד ישב' שכן היא וכולי עד כאן לשונו אבל מדברי הר"ן בחידוש' בפרק זה בורר שכתב וזה לשונו ואם בא ואמר אבד שטרו לא עשה ולא כלום וכן אם הביא את השטר והיו עדים פסולים חתומים בו או שהיו העדים ולא היו מקיימי' אותו כמו כן לא עשה ולא כלום וכולי עיין שם משמע דאם אמר אבד שטרו לא עשה כלום ואינו נדון בחזק' אפילו בשבו' דומיא דהיו עדים פסולים:

כ"ב כתב ראב"ן סימן ק"י דהיינו דוקא בקרקע דנקנה בשטר ובחזקה וכיון דחזקה מכח שטר פסול אין כאן לא שטר ולא חזקה אבל מטלטלי' דנקני' במשיכה ואינם צריכים חזקת ג' שנים ולא שטר:

כ"ג נסתפק מהרח"ש ח"א סימן כ"ח ביורש ולוקח שבאים בטענת שטר וחזקה ובטל השטר אם בטלה החזקה כיון דטועני' לו עיין שם באורך ומהרימ"ט ח"מ סימן כ"ח כתב גבי לוקח מלוקח דאין צריך לברר והביאו הרב כנסת הגדולה אות ר"ג עיי"ש וכן כתב מהרימ"ט ח"א סימן קל"ב דהיורש א"ץ לברר עיין שם אבל כבר מהרש"ג בספר משפטים ישרים סי' כ"ד דחה זה מתשו' הרשב"א סימן תתקס"א עיין שם וכן ראיתי להרב דברי אמת בתשו' סימן ג' שתמה על מהרח"ש ומהרימ"ט מתשו' הרשב"א סימן תתקס"א שכ' דצריך האשה לברר הכת"י שנתן שמעון ללוי עיין שם.

כ"ד ונמצא בטל וכולי נלע"ד דה"ד אם אין לו טענה שקנה אלא בשטר כגון שהיה שטר קנין דמחמת אותו שטר החזיק בקרקע אבל אם טען שקנאה מהמוכר בכסף ונתן לו המעות וכתב לו שטר רא"ה איך שמכר לו אפשר דאפי' בטל השטר קנה כיון שהחזיק מכח קנין המעות והשטר אינו אלא לראיה מהרש"ג בס' משפטים ישרים סימן כ"ד ע"ש:

כ"ה דין ח' ואם יטעון המערער וכולי אבל אין טועני' ליורשיו כן דמילתא דלא שכיחא היא מהראד"ב סימן קס"א ע"ש:

כ"ו (א"ה השאלה נאבדה ומתוך התשו' יתבאר לך) תשובה מה שטען היורש שהבן הנותן הוא מוחזק בבית ולעולם הוא דר בה ואלו היה קיים וטען אחר שנתתי לך חזרתי ולקחתי ממך נאמן וה"נ טועני' ליורש יפה טען כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל צ"ח סימן י"ח וכן מוכח בתשו' הרשב"א סימן תק"פ והובא בב"י סימן זה עיין שם וכן כתב בסי' אלף קנ"ט ובח"ב סימן של"א בשטר מתנה ומשמע שם אפילו לא החזיק בה המקבל כלל אלא לעולם הנותן דר בה ואוכל פירותיה אפ"ה טועני' ליורש ולוקח שמא חזר ולקח' ממנו וכן פסק מהר"י הלוי סימן ס"ג והמבי"ט ח"ב סימן קי"א ומהרח"ש ח"א סימן כ"ד וה' פני משה ח"ב סי' צ"א עיין שם ולכאורה דאם בשעת המתנה הוא דר בה תלוי במחלוק' דסימן ק"ן אם היורד ברשות יש לו חזקה או לא וה' עדות ביעקב סימן כ"ה כ' דכל שהאב אינו זוכה אלא מכח ספק ומכח שהוא מוחזק אין טועני' ליורשים ע"ש וכ"כ ה' שמחת יו"ט סי' ל' דקט"ו לדעת בעל התרומות והביא מ"ש ה' כנה"ג בסימן ק"ח דאין טועני' ליורשי' טענת קי"ל עש"ב וה"נ שהאב אינו זוכה אלא מספק אם היורד ברשות יש לו חזקה או לא אין טועני' ליורשי' וכן פסק ה' בני אהרן סימן ק"ט דאין טועני' להם וזכה מקבל מתנה עש"ב אבל הרשב"ש בתשו' סימן ת' כ' וז"ל ואם מת לוה קודם שנשלם הזמן ואחר שנשלם הזמן מת מלוה יגבו יורשיו בלא שבועה אע"ג דאבעיא לן בפ"ק דבתרא תבעו לאחר זמן ואמ"ל פרעתיך בתוך הזמן מהו אלא איפשטא וכתב הרי"ף דכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע וכולי וקי"ל דטועני' ליורשי' וכיון דאם אבוהון הוה טעין הכי מיפטר ופוטר נמי יורשיו לא היא וכולי ע"ש וכן כתב מהר"ש ן' חסון בס' בית שלמה סי' כ"ח עיין שם הרי דס"ל דאפילו דבר שאין האב זוכה אלא מס' מכח שהוא מוחזק טעני' ליורשי' כן וה' כנה"ג עצמו בסי' רמ"ו תמה על מהרש"ג מנ"ל הא ודעתו דטועני' ליורשי' טענת קי"ל עיין שם א"כ אפילו נימא דללוקח לא טעני' טענת קי"ל ליורשים טעני' דרשות יורש לאו כרשות לוקח וכמ"ש ה' שמחת יו"ט שם ומ"ש ה' כנה"ג בסימן ק"ח אות ג' דבסי' רמ"ו כתבתי דלא טענינן ליורשים אלא דוקא טענה שאינה תלויה בעיקר הדין כגון טענת פרעתי או החזרתי אבל טענה שתלויה בעיקר הדין כגון לומר קי"ל לא טעני' והרואה דברי ה' בסימן רמ"ו שכן דעת מהרש"ג וה' תמה עליו מנ"ל הא ודעתו דאפילו למוחז' עצמו ב"ד טוענים בשבילו קי"ל וכ"ש ליורשיו וכ"כ בסי' כ"ה עיין שם וכן כתב ה' בתשו' ח"א סימן נ"א גבי פסק דין דיכול המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דנאמן לומר פרעתי וטועני' ליורשים כן עיין שם ובסימן נ"ז כ' וז"ל עוד כ' בעל הקו' דמאחר דטענת קי"ל חלוש' די כשהבע"ד עצמו יטעון כך אבל לא טעני' בעבורו וכו' וכבר כתבתי בפסק הא' שדברי מהרש"ך ח"ב סימן ק"פ ברור מללו שב"ד טוענים כן והדברים מוכרחים וכולי ומן התימא עוד עליו שלא הביט דטעני' ליתמי קי"ל וכולי עש"ב וכן כתב עוד בתשובות ח"ב סימן ס' עיין שם ועיין בספר בני אהרן סימן כ"ד והתימא על ה' שמחת יו"ט סימן ל' ד' קט"ו שלא ראה דברי הכנה"ג בסימן נ"ה וסימן רמ"ו עיין שם ושם חלק ה' על ה' עדות ביעקב וכבר כתבתי בסימן ס"ט טעם אחר לדברי בעל התרומות והוכחתי מדברי התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכולי דאפילו בתוך הזמן טעני' ליורשים פרוע דאל"כ אכתי לא שבקת חיי שיכול אדם לכתוב שטר בתוך הזמן ויגבה מהיורשי' ע"ש א"כ אע"ג דמגו במקום חזקה בעיא היא ואינו זוכה האב אלא מס' והוא מוחזק אפ"ה טעני' ליורשים גם הש"ך בסימן ק"ח גבי שטר כים בתוך הזמן נדחק לומר הטע' דלא טעני' להו החזרתי במגו דנאנסו מסים דמילתא דלא שכיחא היא עיין שם נראה דס"ל דטענה דשכיחא אע"ג דאביהם לא היה זוכה בה אלא מס' טעני' להו ועיין בס' פני משה ח"ב סימן צ"ז דהכי ס"ל עיין שם ועיין במהרח"ש ח"א סימן י"ג שכ' דלא הוי כיורד ברשות כיון שהיא מתחילה הית' שלו והוא דר שם עש"ב גם מהר"ש חסון בספר משפטים ישרים סימן כ"ב בראובן שמכר ביתו לשמעו' ולא יצא מביתו ומת ראובן וצדד דלכ"ע לא מיקרי יורד ברשות אחר שחזר ולקח באותו יום עצמו והביא קצת ראיה מתשו' הרשב"א עיין שם ואפשר שזהו דעת ה' פני משה דלא זכר מחלוקת זו דיורד ברשות וכן מוכח מתשו' הרשב"א ח"ב סימן של"א עיין שם:

וראיתי למהר"ש ן' חסון בספר משפטים ישרים סי' כ"ב בראובן שמכר ביתו לשמעון ולא יצא מביתו ומת ראובן שכ' לזכות היורשים דאם היה טוען תנאי היה או אמנה נאמן במגו שיכול לומר חזרתי ולקחתי כמו בשטר כיס דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכמו שנאמן לומר תנאי היה או אמנה אם לא נתקיים השטר במגו דמזוייף ואע"פ שיש פוסקים דס"ל דאינו נאמן לומר חזרתי ולקחתי ולדידהו ודאי אינו נאמן לומר תנאי או אמנה מ"מ בהא שהמוכר מוחזק והוא מרא קמא וגם הבית ברשותו ואוכל פירותי' נראה דאין לפקפק וכן טועני' ליורשי' חזר ולקח או תנאי ואמנה דהוו מילת' דשכיחא עש"ב הרי דס"ל דאפילו טענה שאין האב זוכה בו אלא מספק כיון שהוא מוחזק טעני' ליורשים ומ"ש שאם טען תנאי או אמנה נאמן במגו דיכול לימר חזרתי ולקחתי כ"כ מהרש"ך ח"ב סימן מ"ט הביאו ה' כנה"ג בסימן זה אות ד' ע"ש וכן כתב המבי"ט ח"ב סימן י"ח וז"ל ומגו שהיתה רחל יכולה לומר טענה זו חזרתי ולקחתי ממך נאמנת לומר אני קניתי אלא שעשיתי השטר בשמך דהוי כשט' אמנה דנאמן לומר שטר אמנה הוא כשיש לה מגו וכולי עיין שם ונראה לי' ראיה ממ"ש הטור בסימן קמ"ז וז"ל ואם טען על התלם שהודיתי לו חזרתי ולקחתי ממנו אם אין כת"י יוציא ממ"א נאמן במגו שאין זה כת"י וכולי והרמ"ה כ' דאפילו אם כת"י יוציא ממ"א נאמן במגו שי"ל שעל תנאי מכרתיה לו ולא נתקיים התנאי וכולי עיין שם הרי דנאמן על טענה אחרת במגו דתנאי א"כ משמע דנאמן לומר תנאי היה במכירה ולא נתקיים התנאי אפילו ליכא מגו אבל ראיתי למהראד"ב סימן קל"ג שכ' וז"ל כפי הנראה מדברי השאלה אשת שמעון מודה שהיא ובעלה לא קנו מלוי החזקה כלל דמן הדין כיון שהחזיקה שני חזקה יכולה לטעון וכולי אולי בעלה חזר וקנה החזקה מבעליך כיון שהחזיק שני חזקה בחייו וטענת' היתה טענה דקי"ל טועני' ליורשי' וללוקח ותעמו' החזק' בחזקת יורשי שמעון אבל מאחר וכולי אלא ששטר זה שטר אמנה הוא וכולי אינה נאמנת דהרי כ' הרמב"ם בפ"יד מה' מלו' דאע"ג דיכיל לטען בשטר שאין בו נאמנות פרעתיך אינו יכול לטעון שטר אמנה וכולי ע"ש מבואר דס"ל דאינו נאמן בטענת אמנה אע"ג דאיכא מגו דיכול לומר חזרתי ולקחתי הפך דברי המבי"ט ומהרש"ך ואע"ג דנאמן בטענה זו אם לא נתקיים השטר במגו דמזויף אפשר דדוקא במגו דמזוייף נאמן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכה"ג כתב הרמב"ן בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס דס"ד דאינו נאמן לומר החזרתי אף על גב דאיכא מגו משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי וז"ל ואף על גב דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי לא מקיים ליה מהימן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא ולא אמרינן ליה שטרך בידי מ"ב שאני התם דכל אימת דלא מקיים לאו שטרא הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא שטר וכולי עד כאן לשונו ואף על גב דמסקי' התם דנאמן לומר החזרתי במגו א"ל דה"ד לענין דלא אמרינן שטרך בידי מ"ב אבל בטענה גרועה אינו נאמן במגו אלא דוקא גבי מזוייף משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר והרמב"ן במלחמות בפרק ח"ה גבי קריביה דרב אידי וכולי כתב וזה לשונו ומאי דאמר דל"ג דאיהו מקרב טפי משום דלא אמרינן הכא מ"ל לשקר דבמקום עדים לא אמרינן אי משום הא לא איריא דהכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר ול"ד למ"ל לשקר דלעיל וכולי עיין שם הרי דאף ע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן ס"ד דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינן ונאמן נגד העדים במגו דאי בעי אמר להד"מ לכך הזכירו הודאתו שהיא המחייבתו לשלם וכן כת' התוס' בכתובות דף י"ח עמוד שני בד"ה הרי וכולי גבי העדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו וכולי כת' וז"ל וא"ת למה נאמנים והא מנו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכולי וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מ"ש כת"י הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטנים או אנוסים וכולי עיין שם הרי דאפי' בטענה גרועה נאמני' במגו דמזוייף אבל במקויים לא אמרינן מגו דפרוע כמ"ש התוס' שם בד"ה אין וכו' עיין שם והכא נמי אפשר דטענת אמנה גרועה ואינו נאמן אלא בשטר שאינו מקויים במגו דמזוייף וכן משמ' מדברי הרמב"ם ומרן בסימן מ"ו שכתב הואיל ואם רצה אמר לא היו הדברים מעולם והרי מפיו נתקיים וכולי וכן כ' הטור בסימן פ"ב עיין שם וכן מצאתי להפרישה בסימן נ"א גבי שטר בע"א שכתב וזה לשונו וכשטען פרעתי לא אמרינן דמהימן בשבועה במגו דלא לויתי וכולי א"נ דהו"ל מגו במקום חזקה דחזקה אין אדם פורע ומניח השט"ח ביד המלוה ומ"ש ר' בר"ס מ"ו דנאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף שאני התם כיון שאינו יכול לקיימו לא מחשב שטר כלל וגרע מהך דהכא עד כאן לשונו הרי בהדיא כמ"ש אבל המבי"ט ומהרש"ך ס"ל דכל דאיכא מגו נאמן ושטר שאין בו נאמנות שאני דליכא מגו דאף על גב דיכול לטעון פרעתיך היינו דוקא להצריך שבוע' אבל דאיכא מגו נאמן כמו בשטר כיס דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו וכ' רשב"ם שם אבל מלוה את חבירו בשטר ל"מ טעין לוה פרעתי דא"ל אידך שטרך בידי מאי בעי דגבי לוה ליכא מגו דאפילו טעין נאנסו צריך לשלם דמלוה להוצאה ניתנה עיין שם משמע דכל דאיכא מנו נאמן וה"נ בטענת אמנה נאמן בכל מגו דטענת פרוע ול"ד במגו דמזוייף וכן מוכח מדברי התוס' שם בד"ה או וכו' שכ' וז"ל אפילו למאן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ומהימן לוה לומר פרוע הוא ולא אמרינן אם כן שטרך בידי מ"ב התם משום דזמנין אפשיטי דספרא זייר ליה וכולי עיין שם ולא תי' דהתם נאמן במגו דמזוייף דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכן כתב מהריב"ל חלק ג' סי' נ"ה במי שנתחייב בשטר לפרוע כל מה שימצא כתוב בפנקסו בכת"י אין לו דין שטר ויכול לטעון אמנה או רבית במגו דפרעתי וכולי והם דברי בעל התרומות והטור סימן ס"ג ופסקו מרן שם בכת"י אם טען אמנה הוא נאמן במגו דפרעתיך עיין שם אלמא דכל דאיכא מגו נאמן ומהרשד"ם סימן קע"ב כתב וזה לשונו ועוד שטר אמנה לא שייך אלא בשט"ח דנאמן לומר אמנה במגו דאי בעי אמר פרעתיך ובנ"ד ליכא מגו ולכן אפילו אביהם ל"מ למי' שטר אמנה ועוד דאביהם אם היה נאמן בטענת אמנה היה נאמן ובשבו' ועתה אינו חי שישב' וכו' עיין שם לא דק דבשטר חוב אינו נאמן לומר אמנה אלא אם לא נתקיים השטר במגו דמזוייף אבל אם נתקיים השטר אינו נאמן אפילו להצריך המלוה שבוע' וכל שאביהם נאמן במגו טועני' הכי ליורשי' כמ"ש התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכולי דאפילו לא טעני' ליורשי' מזוייף טעני' להו פרוע כיון שאביהם יכול לומר פרוע במגו דמזוייף כמו בשטר כיס דלא טעני' להו נאנסו וטעני' להו החזרתי ע"ש אלמא אף על גב דטענת מזוייף ונאנסו לא שכיחא ולגבי יורשי' ליכא מגו כיון שאביהם היה נאמן לומר פרו' במגו דמזוייף טעני' הכי ליורשים והכא נמי דכוותה טעני' ליורשים ואף על פי שאביהם היה צריך שבועה היורשים אינם צריכים שבו' ליפטר כמבואר בסימן ס"ט ע"ש אבל יש להסתפק דאפ' אפילו נימא דאם טען הוא שטר אמנה נאמן במגו דחזרתי ולקחתי כמ"ש מהרש"ך והמבי"ט אין טוענין הכי ליורשים דתנאי או אמנה מילתא דלא שכיחא היא וכן נראה להוכיח מדברי התוס' ריש גיטין בד"ה ואם וכולי שכ' וז"ל אבל בממון טוענים מזוייף לנפרע שלא בפניו ומיתומים ומלקוחות דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שיכול כל אדם לכתוב שטר מלוה וכולי מיהו מזה אין להוכיח דאפילו לא טעני' להו מזוייף טעני' להו פרו' כיון שהוא עצמו יכול לומר פרו' מגו דאי בעי אמר מזוייף וכולי וכתב מהר"ם שם דנ"מ במקום שאין לומר פרעתי כגון שמת בתוך זמן השטר עיין שם וא"א אפילו בתוך הזמן הרי יכולים לטעון תנאי או אמנה במגו דמזוייף אלא משמע דתנאי או אמנה מילתא דלא שכיחא ולא טענינן ליורשים והטור בסימן קי"ד במלוה שבא לטרוף מלקוחות כ' דמשבעי' אותו בנק"ח שלא נפרע כלום וכולל בשבועתו שאין זה שטר אמנה ושלא מכרו ושלא מחלו וכ' הרמב"ם אם השטר לזמן ועדיין הוא בתוך הזמן נפרע שלא בשבו' וכולי וכן פסק מרן שם אלמא טענת אמנה לא שכיחא ולכך אין טועני' אותה ללקוחות ולכך המלוה טורף בלא שבועה וכן פסק הרמב"ם והטור ומרן בסימן פ"ב דאם טען הלוה שטר אמנה או כתבתי ללוה ולא לויתי והמלוה מכחיש ואמר הלוה השבע וטול אין שומעין להשביעו אך ק' שהטור ומרן שם כתבו דאם טען הלוה השטר נעשה על תנאי וכו' ואין המלוה מודה לו שהיה שם תנאי ואין העדים לפנינו נשבע המלוה ונוטל כמו בטענת פירעון עיין שם אלמא תנאי שכיחא ונשבעין עליה ואם כן בתוך זמנו אמאי טורף אלקוחות בלא שבועה נטעון להו שמא היה תנאי ואין נר' לומר דה"ד אם כתוב בשטר שנעשה בלא שום תנאי אלא ודאי דוקא אם טען אותה הלוה כגון שאינו עוקר בגוף השטר אף על גב דלא שכיחא צריך המלוה לישבע אבל ליתומים וללקוחות אין טוענים אותה וכן אם טען מחלת לי כ' מרן בסי' פ"ב יש מי שאומר שדינו כמי שטוען פרעתי וכולי ובסי' קי"ד כתב דבתוך הזמן טורף בלא שבועה וכן קיימא לן בסי' ק"ח דגובה מהיורשים בתוך הזמן בלא שבועה ולא חיישינן למחילה אלא דוקא אם טען הלוה בריא משביעין המלוה אבל אין טועני' ליורשים וללקוחו' דמחילה לא שכיחא כמ"ש בסימן ע"ה עיין שם באורך והכא נמי אין טועני' ליורשי' תנאי ואף שהרמ"ה בפרק י"נ סימן יו"ד כ' דטועני' ליורשים תנאי היה כיון שהאב יכול לטעון במגו וכ"כ בתשו' סי' רצ"ג ע"ש ונר' דהרמ"ה סבירא ליה דכל טענה שאביהם היה נאמן עליה אפילו היא רחוקה טעני' ליורשים דדוקא נאנסו לא טעני' להו מטעם אחר שכתב בפרק המוכר את הבית סימן ע"ז עיין שם וכן כתב בפרק גט פשוט סי' קל"ג דהכא נמי טועני' ליורשי' שפרע בתוך זמנו אף על גב דלא שכיחא היא כמ"ש לעיל סימן ע"ח עיין שם אבל לדעת הפוסקי' דלא טעני' ליורשים טענה דלא שכיח' הכא נמי לא טעני' להו תנאי או אמנה דלא שכיחא ואם כן אפשר דמהראד"ב אינו חולק על המבי"ט ומהרש"ך דלא אמר אלא לגבי היורשים דהוי טענת שמא דאין נאמנים לומר אמנה דהא אין הלוה יכול להשביע למלוה על טענה זו וכתב הסמ"ע בסימן ק"ח ס"ק ט"ו טעמא דאין למלוה דנפרע מהיתומים אלא בשבועה משום דאם היה הלוה חי וטען השבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע וה"נ טועני' ליורשי' וכן כתב רש"י בפרק הכותב ובפרק השולח טעם זה עיין שם וכן כתב ה' ישעיה בספ' א"ז בפרק דייני גזירות דק"ט עמוד ב' וזה לשונו ואי ק' לך טעמא דטען אפטרופ' הא לא טען לא היה טוען אביי הכי בעבור היתומים והא קיי"ל וכולי שהרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואף על פי שיש ביד המלו' שטר חוב ויתמי לא טעני מידי טועני' ב"ד בעבורם י"ל דדוק' גבי פירעון דשכיחי אינשי דפרעי ולא קרעי לשטרא וכולי אבל בחזר ולקחתיו דהוי מילתא דלא שכיחא וכולי עכ"ל ואם כן טענת אמנה דאין הלוה יכול להשביע למלוה אין טועני' ליורשים וכן אם חזר ולקחתי אף על גב דאם טען הוא נאמן אין טועני' ליורשים כן והתוספו' בערכין פ' שום היתומים דכ"ב ע"ב בד"ה אמ' וכולי שכת' וז"ל דהתם מתחילה היתה שדה של אביו דיתום כי נמי איכא סהדי דאחזיק אין לנו לקבל עדותן זה וכולי דשמא שום תנאי היה לאביו עמו להחזיק שדה שלו וכולי עיין שם נר' דה"ד ליתום קטן דאפילו טענה דלא שכיחא טעני' ליה וכה"ג כת' התוספ' בכתובות דף צ"ב בד"ה ראובן וכו' וזה לשונ' ותימא והואיל ולא זקפו ליכא למיחש לצררי אם כן למאן דמפרש טעמא בערכין בפרק שום היתומי' דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום צררי משכחת לה דנזקקין כמו ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ולא זקפו עליו במלוה ומת ושלם שמעון המעות ליתומים ואחר כך נמצאת שאינה שלו הרי עכשיו חוזר על היתומים ונזקקין הואיל ולא חיישינן לצררי ואמר לי רבי נהי דביתומים גדולים לא הוה חיישינן לצררי כה"ג ביתומים קטנים חיישי' טפי עד כאן לשונו הרי דאפילו במקום דלא חיישי' לצררי ביתומים גדולים חיישינן טפי ביתומים קטנים והכא נמי אף על גב דלא טעני' תנאי ליתומים גדולים דלא שכיחא מכל מקום ביתומים קטנים חישינן טפי מיהו בלא"ה לדעת האחרוני' שכתבתי בסימן נ"ח דלא אמרי' מגו בדב' שהוא מחלוקת נראה דהכא נמי אינו נאמן לומ' תנאי היה או אמנה במגו דחזרתי ולקחתי עיין שם ומכל מקום בנ"ד הבן בנכסי האם דינו כבן בנכסי האב דאין לו חזקה כמבואר בסימן קמ"ט עיין שם ונדון הרשב"א ח"ב סימן של"א באח עם אחיו דיש לו חזקה משום דדין האח אינו כדין הבן עם האב לעולם אא"כ הם סמוכים זה על זה כמבוא' בתשו הרשב"א סימן תתק"ן עיין שם:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה