ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
יו"ד
סימן סו
דין א' בין טמאים וכו' כתב הרב בית חדש דנפקא מינה לדידן אם נתערב דם טמאה בדם דגי' וחגבים הוה ליה מין במינו במשהו לרש"י אבל אם אין בו איסור דם הוה ליה מין בשאינו מינו דבתר שמא אזלי' וכ"ס ע"ש וזה דוחק דהטור בסימן צ"ח סבירא ליה כר"ת והרא"ש דמין במינו בס' וכן פסק מרן שם עיין שם ואם כן למאי נפקא מינה כ' דאיסור דם נוהג אף בטמאים ועוד דאפילו אין בו איסור דם מין במינו מקרי דומיא דביצים טמאים בביצים טהורות דמין אחד הם כמו שכ' המרדכי בפרק ג"ה עיין שם ונראה דנפקא מינה לדם טמאה שנתערב בתבשיל של בשר ונשפך בענין שאין יכולי' לשערו אם אין בטמאים איסור דם הוה ליה מין במינו וכשנודע שהיה רובו היתר מותר כמבואר בסימן צ"ח אבל השתא שיש בטמאה איסור דם דם ובשר מין שלא במינו הוא וצריך ס' כמו שכ' בספר עה"ש סעיף ט' אות י"ט עיין שם:
סימן סט
דין א' צריך להדיח הבשר קודם מליחה וכולי כתבתי בספר עה"ש שדעת רש"י והרמב"ם ור' יהונתן בספר תמים סימן דאסור מדאורייתא וכן כתב הרדב"ז בתשו' חלק שני סימן קצ"ט שכן נראה דעת הרי"ף וכן כ' הר"ן בחי' בפ' העור והרוטב ע"ש וכן ראיתי בשו"ת בשמים ראש סימן ל"ד שכ' על חתיכת דם שנמצא בתוך הקדרה ובאותו יום הקיז אדם דם והיה הכלי מונח סמוך לקדירה ולא ידעו אם הוא דם האדם שנפל שם או דם בהמה חיה ועוף והתיר השואל משום דהוי ס' דרבנן דדם שבשלו או מלחו דרבנן וכ' ה' דחלילה לסמוך על סבר' זו באיסור כרת עיין שם וכבר כת' בשם הרשב"א במ"ה דע"ה דאף להסוברים דהוי דרבנן כיון דעיקר דם דאורי' החמירו בספיקו כשל תורה וכי האי גוונא חילקו התוס' והרא"ש בפרק כל הבשר דף קי"א בין דם שחוטה לדם שבשלו עיין שם ומכל מקום כת' הרב דכיון שדם האדם היה מונח אצל הקדירה לא חיישינן לדם אחר הבא מבחוץ ודם האדם שנתערב אינו אוסר תערובתו ויש להביא ראיה דדם שבשלו או מלחו אסור מדאורייתא מדפרכינן בפרק כל שעה דף כ"ב לרבי אבהו והרי דם וכו' וא"א נילף דם בקל וחומר מחלב שאין היתר לאיסורו ומותר בהנאה דם שיש היתר לאיסורו על ידי בישול או מליחה אינו דין שמותר בהנאה אלא ודאי דם שבשלו או מלחו אסור מדאורייתא.
ב' דין י"א בשר שנתבשל בלא מליחה וכו' אם נתנו במים רותחין על האש מרן הב"י סימן ע"ג נראה דלא מהני חליטת רותחין לבשר ולא לכבד וכבר כתבתי בספר עה"ש דמבואר בדברי הרשב"א דשיי' בבשר חליטת רותחין אלא משום דלא בקיאים בהחליטה תקנו מליחה אם כן בדיעבד מותר וכן כ' הריטב"א בחי' עיין שם וכן ראיתי בתשו' הגאונים סימן צ"ח וזה לשונו היכא שאין לו מלח למלוח הבשר אם יכול לאוכלו צלי מוטב ואם לאו יחתכנו חתיכות חתיכות וירתיח הקדרה עד דסליק עמודא וישליך בה נתח אח' ועוד ירתיח עד דסליק עמודא וישליך בה נתח אחד וכן יעשה עד שישלי' כל הנתחים ודבר זה אסור למוסרו לעמי הארץ ולנשים לפי שאינן יודעים להעמיד איסור והיתר על מקומו עד כאן לשונו הרי דמהני רותחין לבשר ומ"ש ועוד ירתיח וכו' נר' דהאי טעמא כמו שכ' מרן הב"י בא"ח סי' תנ"ב גבי הגעלה וז"ל ומ"ש בתשו' הגאוני' שיזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה וכו' לפי שכיון שאין המים רותחין אינה הגעל' אבל אם נחו ואחר כך הרתיחן והגעיל בהם כלים פשיט' דעלתה להם הגעלה וכן כת' בתה"ד שמי שיש לו כלים הרבה שמגעיל זה אחר זה ורגילות הוא כשמכניסן כלי א' נייחי המים מרתיחתן צריך להמתין בכל כלי עד שישבו המים ויעלו רתיחה וכולי עיין שם והכא נמי כשמשליך חתיכה א' נייחי המים מרתיחתן ולכך צריך להמתין בכל חתיכה עד שישובו המים ויעלו רתיחה ואם נחו ואח"ך הרתיחן מהני כמו הגעלה:
ג' דין ח"י בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב וכו' א' דרכו למלוח בשר על קערה קטנה ומני' אותה בתוך כלי חרס גדול שמשתמשים בו להדיח בתוכו כלי אכילה במים רותחין והאפר והציר הנוטף מן המליח' היה יורד דרך אחוריים של הקערה הקטנה ומתקבץ בשולי הכלי הגדול וגם באחורים של הקערה הקטנה שהיו מניחי' הבשר עליו למלוח מתקבץ קצת ציר בבית קבול קטן שבאחורי הכלי כתב הרב זרע אמת סימן כ"ה דלכאורה כיון דקיימ"ל דבשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אינו אסור אלא מה שבתוך הציר שמא מקצת חתיכה שהיה בתוך הציר הוא מועט ובטל בס' במה שנתבטל בקדרה ודם שמלחו דרבנן והוה ליה ס' דרבנן:
סימן עג
דין ו' ונמצא כבד בעוף צלי מותר אבל לכתחיל' אסו' להניח שום אבר בתוכו ומורי היה מזהיר בביתו להוציא את הריאה קודם צלייה וקודם מליחה והעולם אין נזהרים בריאה וכו' והחוש יעיד שהיא כולה דם יותר מן הכבד וראוי ליזהר לכתחילה שאלות ותשובות בשמים ראש סימן ס"ב עיין שם:
סימן עו
דין א' וצלי אין צריך מליחה וכו' בספר עה"ש אות ג' כתבתי בשם הרב כנסת הגדולה וה' דבר משה בח"ג סימן ג' דמותר לצלות על קרקע התנו' גרוף וקטום אלא חום לבד ולא חיישי' שמא אחר שנפלט הדם חוזר ובולע דחום לבד שורף עיין שם וכעת ראיתי לה' ציון לנפש חיה בפ' כ"ש שנסתפק אם מותר לצלות באוי' תנור חם אבל על חרס התנור אסור דחום מוציא את הדם אבל אינו שורף ע"ש:
סימן פא
דין א' חלב בהמה וחיה טמאה וכולי בפרק קמא דבכורות ילפינן מגמל גמל ב' פעמים לאסור חלבן ור"ש יליף מאת הגמל וכולי עיין שם ומה שהק' הר"ב בא"ז לכתובות דף ס' דמדאיצט' הוא למעט חלב מהלכי שתים ש"מ דחלב בהמה טמאה אסור דאל"כ ל"ל למעט אדם עיין שם לק"מ דס"ד דחלב בהמה טמאה נמי מותר והוא איצטריך לבשר אדם הוא טמא ואין בשר אדם טמא ואפילו למ"ד דס"ל דבשר אדם אסור בלאו מק"ו בהמה טמאה היינו לפי האמת דחלב בהמה טמא' אסור מוקמי' מיעוטא דהוא לחלב אדם דוקא אבל אם לא כתיב רבוייא לאסור חלב בהמה טמאה הו"א דחלב בהמה טמאה מותר דהוא אתא למעוטי בשר אדם:
סימן פז
דין א' הג"ה כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה בשו"ת בשמים ראש סי' קמ"ד כתב בחלב שנפל על בשר עוף חם ונבלע בתוכו ולא ידעו כמה לשערו אם אסור לטלטלו בשבת כיון שאסור לאכלו וכולי ואם היה אסור בהנאה אסור בטלטול ג"כ אף ע"ג דספק הוא כדמשמע וכולי דספק מוקצה אסור בטלטול וכו' אך כיון דבשר עוף בחלב דרבנן אנו רגילי' לפסוק כדברי הרמב"ם דכל בב"ח דרבנן מותר בהנאה וכו' אלא שלא יכולתי לעמוד על דעתך שנראה דחשבת דבשר עוף בחלב דאורייתא דאי דרבנן הרי ספק מותר לגמרי עיין שם וכבר כתבתי בס' עה"ש אות ד' וי"ב דהתו' והר"א ממיץ וס' התרומה והסמ"ג והמרדכי דס"ל דבשר עוף בחלב אסור מדאוריית' וגם בב"ח שאינו אסור מדאורייתא סובר הר"א ממיץ והר"ן והריטב"א ומהרי"ל דאסור אף בבישול ובהנאה עיין שם ואם כן בשר עוף בחלב אין להקל נגד כל הני רבוותא אבל בכבוש ומלוח דלכ"ע הוי דרבנן יש להקל:
סימן צב
דין ד' ולא בשאר איסורי' וכו' הטור כת' שכן דעת אביו הרא"ש עי' שם בב"י ובס' עה"ש הוכחתי כן ממ"ש הרא"ש בפרק כ"ש דצריך להגעיל היורה גדולה תחילה כדי להגעיל בה שאר כלים משום דאין המים שבתוכה ס' לבטל פליטתה דבכולה משערי' ודוקא כשהיא ב"י וכו' וא"א הרי המים שהגעיל בהם תחילה נאסרו ונעשו נבילה וחוזר ובולע אלא ודאי אין חנ"נ בשאר איסורי' ואם כן אף שאין ס' במים לא נאסרו וכשחוזר ומרתיחו במים אחרים להגעיל בו שאר כלים אותו מעט איסור שבלע תחלה בטל עכשיו בס' במים וכו' וכ"כ עוד הרא"ש שם דלא גזרו להגעיל כלי שאינו ב"י אטו ב"י כמו בתבשיל דהתם אם יבשל בכלי ב"י אסור מה"ת וכו' אבל הכא אם יחזור ויבלע דבר מועט הוא ונ"ט בר נ"ט הוא וא"א הרי כל המים נעשו נבילה ואסור מן התורה אלא ודאי אין חנ"נ בשאר איסורים עיין שם ונראה דלדברי הר"ן דחנ"נ בשאר איסורים מדרבנן ולא מדאוריית' ניחא דהתם אם יבשל בכלי ב"י אסור מן התורה וכו' אבל הכא אף שכל המים נבילה אינו אסור רק מדרבנן ונ"ט כר נ"ט הוא מיהו הרא"ש בפ' ג"ה שהק' איך הגעילו במדין כלי גדול וכו' נראה דס"ל דאסור מדאורייתא דלדברי הר"ן ניחא דיכול להגעיל כלי גדול ב' פעמים עי' שם ובשו"ת בשמים ראש סימן ג' הוכיח דהוי דרבנן ואם כן ראוי לפסוק כדברי המיקל דאין חנ"נ בשאר איסורי' עש"ב:
סימן צה
דין א' הג"ה רק עלו וכו' כתב הרדב"ז בתשוב' חלק רביעי סי' ש"א קנ"ח על מעשה שהרתיחו שמן ביורה חולבת והשליכו לתוך תבשיל של בשר דנ"ט מותר לכתחי' וכו' ואפי' לדעת רש"י שכתב בשמו דהא דאמרינן דגים שעלו בקערה דוקא שעלו וכו' אבל בנתבשלו אסורי' דעיקר הטעם נפלט מן הכלי וכו' י"ל שלא החמיר רש"י אלא לאוכלם בכותח לכתחי' אבל בדיעבד מודה דלא עדיף מנ"ט לפגם דמותר בדיעבד וכו' ע"ש וא"נ כן שהרי כתב הרא"ש בפ' כל הבשר דיש מקשים על רש"י מדאמרינן בפ' דם חטאת דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים בקדרה שבשל בה שלמים אתמול ולא אמרי' דממעט זמן שלמים דהיום משו' טעם שלמים דאתמול שנעשה נותר הלילה אלא משום דטעם ב' הוא של היתר שלמים דאתמול בקדרה ובקדרה לשלמים של היום ועדיין הוא היתר עד שיעשה נותר הלילה אלמא אפילו נתבשלו שרי וכן הוכיחו התוס' שם וא"א הא דוק' לכתחי' אסור לאכלו בכותח מדרבנן א"כ במקדש אוקמי' אדאורייתא דמותר אפילו לכתחי' ועוד כ' הרא"ש וקערו' שנשתמשו בהם בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם ב"י הו"ל נ"ט בר נ"ט וכו' ולפי' ריב"ן דאסר נתבשלו אסורות הקערות והיורה ול"נ דאפי' לריב"ן הכל מותר דלא אסר נתבשלו אלא לאכלם בכותח שטעם ב' של הבשר נ"ט לתוך ממשות של חלב אבל הכא שטעם הב' של הבשר שבתוך המים אין נ"ט לתוך ממשות של החלב אלא מתעכב עם טעם שני של החלב שבתוך המים נראה שהמים מותרים והכל מותר וכולי עכ"ל הרי בהדיא דאם טעם שני של הבשר שבתוך המים נתערב עם ממשות החלב אסורים אפילו בדיעבד והמרדכי בפ' א"ע כ' מעשה בא לפני ר"י שבשלו דבש במחבת של בשר ב"י והריקו אם בקערה של חלב ב"י והתיר משום דשמנונית בדבש נט"ל אבל אם לשבח משמע דאסור משום דס"ל דגים שעלו בקערה דוקא עלו אבל נצלו לא עיין שם הרי דטעם ב' של בשר שנתנו אפילו בכלי של חלב אסור אבל מדברי הרא"ש נר' דדוקא טעם שני של בשר שנתערב בטעם שני של חלב הוא דמותר אבל אם נתנו בכלי דהוי טעם א' אף על גב דאינו בעין אסור וכל שכן אם נתערב בממשות בודאי אסור:
סימן צח
דין ב' אבל אם נתערב בשא"מ וכו' חלב שנפל לבשר עוף ונשפך שאין יכולים לשערו הרב שפתי כהן כתב דלמאי דקיימא לן דבשר עוף בחלב אינו אסור רק מדרבנן הוי ס' דרבנן ולקולא וכן הסכים הפר"ח והרב מנחת יעקב בכלל פ"ה ס"ק מ"ו ע"ש וכן ראיתי בס' בשמים ראש סימן קמ"ד ע"ש בהגה ועמ"ש בסימן פ"ז אות א':
סימן קג
דין ד' בשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר בתשובות נודע ביהודה סימן ל"א כתב על מי שהורה ביין שבשלו בכלי בשר בן יומו והגיסו בכף חלב בת יומה דהכל מותר ומה שהתיר הכלים לא ידעתי טעם אפי' אם חלב פוגם ביין מכל מקום הקדרה אסורה כמבואר בסי' זה בהגה סעיף ב' וכן הכף נאסר וכו' ונרא' עיקר דיפה הורה להתיר הכלים דדוקא כלי שבלע טעם מושבח אסור להשתמש בו אחר שנפגם שמא ישתמש בו בעודו מושבת אבל אם תחילת בליעתו פגום מותר כדקי"ל בסימן צ"ד בתוחב כף חלב שאינו ב"י בקדרה דהכף אסורה והקדרה מותרת וכן בסימן צ"ה אם נתנו אפר במי חמין ביורה קודם שהניח הקדרות בתוכה אף על פי שהשומן דבוק בהם מותר דע"י האפר הוא נט"ל עיין שם והיינו משו' שהאפר פוגם השומן ונבלע בכלי דבר פגום והכא נמי כיון שהיין פוגם החלב והבשר והכף והקדרה כל א' מהם בלעו איסור פגום:
סימן קכא
דין א' הלוקח כלים ישנים וכו' ראיתי להרש"א בס' משחא דרבותא באחד שרצה לעשות תירוש מעורב עם סלת הנקרא כפ'תא בכלי של גוים איך מה יהיה הכשרו שכתב וז"ל ולכאורה נראה דיגעיל הכלי הגדול שמבשלים בו התירוש ואחר כך מרתיח בו מים אחרים להגעיל בו שאר כלים שעושים עליהם הכפ'תא ואחר כך חוזר ומגעיל אותו הכלי הגדול עצמו כיון שהגעיל בו הכלים וכולי מיהו הא קיי"ל אין להגעיל כלי איסור שהוא ב"י אם לא יש במים ס' וקי"ל גבי יין דאין חי' בין כלי ב"י לשאינו ב"י בעי' ס' ואין כלי מחזיק ס' כנגד כולו ואם כן אין לו תקנה ואם הכלי הזה מבשלי' בו הגוים גם כן בשר נראה דמהני הגעלה שהרי כתב מור"ם סימן ק"ג דבשר ביין הוי לפגם ומותר ואם כן הבשר שבשל בו פוגם טעם היין הבלוע בו וכשאינו ב"י מבשול הבשר מותר על ידי הגעלה אבל אחר שעושין בו היין בלא הפסק בשר בנתיים אינו נכשר על ידי הגעלה וכולי עיין שם באורך ונראה דאפילו עשו בו היין בלא בשר בנתיים או אפי' הוא ב"י מבשול הבשר מהני הגעלה שהרי כתבו התוספות והרא"ש בפ' ג"ה דבמדין הגעילו כלי גדול שני פעמים דאף על גב דאין במים ס' לבטל פליטתו וחוזר ובולע כיון דלא נעשו המים נבלה כשחוזר ומגעיל אותו מעט איסור בטל בס' דמים עיין שם וה"נ כשמגעיל כלי גדול תחילה אע"ג דאין במים ס' לבטל פליטתו וחוזר ובולע כשחוזר ומרתיחו במים אחרי' להגעיל בו שאר הכלים אותו מעט איסור שבלע תחילה בטל עכשיו במים וכבר הבאתי בסי' צ"ח אות י"א מ"ש הרא"ש בפ' כ"ש דצריך להגעיל היורה גדולה תחילה כדי להגעיל בה שאר כלים משום דאין במים שבתוכה ס' לבטל וכו' וכן מצאתי בדרישה בא"ח סי' תנ"ב ע"ש ומאי דפשיטא ליה לה' דאם בשלו בכלי בשר פוגם הוא טעם היין הבלוע בו לדידי מיבעיא לי דא"ל דדוקא בשר פוגם היין בעין אבל פליטת טעם הבשר אינו פוגם היין הבלוע בכלי וכהאי גוונא כת' האחרונים דאין האפר פוגם אלא מה שהוא בעין ולא הבלוע בכלי כמ"ש בס' עה"ש סי' צ"ה אות טו"ב עיין שם:.
ב' דין ד' מחבת שמטגנים בה וכו' כ' הרב שפתי כהן בתשו' הרמ"ע סי' צ"ו כתב הטעם מפני ש"ג רוב תשמישן בלא מים אלא ע"י שאר משקין כגון שמן והדומה לו וכו' משא"כ במחבת של חמץ וכולי ולפ"ז גם במחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דנבלע בלא שום אמצעי עיין שם ובתשו' הרמ"ע מבואר הטעם דמחבת ש"ג רוב תשמישן על ידי משקין ויש להם חלב מהותך וקרב דגים טמאים ודם וחלב בהמה טמאה וכיוצא שמטגנים בהם במחבת והיא בולעת מהם בלא אמצעי אבל מחבת שמטגנים בה חמץ בשמן של התיר בולעת על ידי אמצעי של התיר וכן מחבת שמטגנים בה בשר בשומן שגם הוא מין בשר או איפכא צריכא ליבון ע"ש באורך אבל מחבת שמטגנים בה בשר בשמן סגי בהגעלה והרב שפתי כהן קיצר ודלא כמהרש"א בס' משחא דרבות' עיין שם:
סימן קכב
דין ו' סתם כלי גוים אינו ב"י וכו' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תרל"ז על הקאוה וכו' ושותים אותו גוים אם מותר או אסיר שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת ואין בו משום בישולי גוים ואי משום גיעולי גוים הרי יש להם כלים מיוחדים לזה וכולי ואע"ג דלא סמכי' אסתם כלי גוים לא ב"י אלא אם בישל בדיעבד אבל לכתחילה לא ונ"ד לכתחילה הא ל"ק דגוים עצמם קפדי בכלים אשר עושים בו משקים או שקולי' בו פרי שיהא נקי ומלובן מכל טעם מפני שפוגם אותו ואם כן מותר לאכול הפרי ולשתות הקאוה ומכל מקום לשתות אותו במסיבה של גוים איני מסכים וכולי ואם צריך לו לרפואה ישלח ויביא לביתו וכו' עיין שם ונראה דסבירא ליה הדברים שבשלו הגוים בכליהם, אף על גב דסתם כליהם אינו ב"י ה"ד אם בשלו ישראל בדיעבד אבל לקנות מהם מה שבשלו הם בכליהם אסור דהוי לכתחילה:
סימן קכז
דין אינו נאמן וכו' נראה דה"ד דמעיד על דבר המגיע לחבירו בלבד אבל אם יש לו חלק בו ודאי נאמן על שלו ומתוך שנאמן על שלו הכל אסור ה' חוות יאיר סימן קנ"ו ע"ש:
סימן קנט
דין א' ד"ת מותר להלוות לגוי ברבית וכו' בתשובות הגאוני' ח"ב סימן א' כ' ר' סעדיא וז"ל הכי חזינן דרבית דגוי קי"ל וליכא לשמותי' דרחמנא לא אסר באורייתא וכו' ותנן לוים מהם ומלוים אותם ברבית מיהו מאן דמדקדק במלתיה לא לוזיף לגוי ברבית דכתיב מרבה הונו וכו' עיין שם ודבריו תמוהים דבגמ' פרכי' על ההיא דמרבה הונו וכו' ממתני' דקתני לוים מהם ומלוים אותם ומוקמי' בכדי חייו או בת"ח דטעמא מאי גזור רבנן שמא ילמד ממעשיו וכיון דת"ח הוא לא ילמוד ממעשיו ע"ש אלמא דאסור דרבנן לכל אדם ואדרב' לת"ח מותר:
סימן קס
א' דין ך' הג"ה וגם האפטרו' פטור מלהחזירו וכו' אבל הרדב"ז בתשו' חלק שני סימן פ"ד כתב דמוציאין מידו ע"ש ונראה דסבירא ליה דאפילו האכיל ליתומים מוציאין מידם כדעת בעה"ת והמרדכי בשם מהר"ם וז"ל הריטב"א הובא בש"מ דאפי' רבית קצוצה אינו אסור מדאורייתא ליתמי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל דאיכא איסור לגבי מלוה איכא איסור ללוה ולערב ולעדים ולסרסור וכל דליכא איסור למלוה ליכא איסור ללוה ולערב ולעדי' ולסרסור וא"כ המלוה מעות של יתומים אינו נפסל לא מדאוריית' ולא מדרבנן עיין שם:
ב' כתב ה' בית יהודה חח"מ סימן כ"א באפטרופ' של יתומים שנתן מעות משכונה לראובן על חצירו ואחר שעברו יותר מה' שנים ונפטר ועמד האפטרו' לגבות הקרן והפירות של ה' שנים בכת"י ראובן שעדיין הוא חייב הפירות והיה הלוה דר בחצירו דלכ"ע הוי ר"ק כיון שאינו ע"י שליש ואפי' לא הוי ר"ק אלא אבק רבית ומותר להלות נכסי יתומים ברבית דרבנן ה"ד ללוה עצמו אבל הכא שניהם יתומים במלוה והלוה ואין לחייב יתומי' הלוה לתת א"ר שהיתה ההלואה לאביהם ע"ש ונר' דא"ר שעלה בחיי הלוה מותר ליתומים להגבותו אפילו לאחר שמת הלוה וכן ראיתי להמש"ל בפ"ד מה' מלוה שכתב דהריוח שעלה אחר שהגדיל היתום אסור אבל מה שעלה קודם שהגדיל גובה אותו עש"ב והכא נמי הריות שהיה קודם מיתת הלוה גובה אותו וכ"כ מהרימ"ט ח"א סימן קמ"ד עש"ב:
ג' דין י"ח כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומי' וכו' אם נתן אביהם באבק רבית ומת אין היתומי' יכולים לגבות האבק רבית אע"פ שהם מותרין בו מהר"א מונסין הובאו דבריו בתשו' מהרש"ך ח"ג סי' ב' והביאו המש"ל בפ"ד מה' מלוה דין י"ד ע"ש וכתב מהריק"ש בתשו' שבס' אהלי יעקב סימן ה' אע"פ שיש לחלק בין מ"מ בנשבע לפרוע לו או לבאי כחו חייב ליתן להם מכח שבועתו עיין שם הטע':
סימן קסא
דין רבית קצוצה יוצאה בדיינים וכולי כתב הט"ז נראה דוקא אם תבעו יוצאה בדיינים ומעשה בא' שאין לו מה לשלם רק מה שלקחו ממנו ברבית קצוצה מלוה שלו אינו יכול לגבות אותו דכל שלא תבעו הלוה שיחזיר אין כאן ממון עיין שם והרב כנה"ג חלק, עליו ושאלת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ז הסכים עם הט"ז עיין שם ועמ"ש בס' עה"ש ח"מ סימן ט' ומה שנסתפק בשאלת יעב"ץ שם:
סימן קסו
דין ב' י"א שאינו אלא אבק רבית וי"א שהוא רבית קצוצה וכו' מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' קנ"א כתב מאחר שהרמב"ם שנהגו העולם כמותו בדיני ממונות סובר שאין מוציאין מידו אין לנו כח להוציא מידו ע"ש ועיין בה' כנה"ג הגה"ט אות י"ט מחלוקת האחרוני' בזה ומהר"י הלוי כתב דאם מתחילה באו המעות ליד הלוה בתורת פקדון גם להרמב"ם הוי ר"ק הביאו ה' כנה"ג אות ט"ו עיין שם ובתשו' מרן שם מבואר דאפי' היו בפקדון אלא שאח"ך נשתמש בהם ונתן לו ריוח לא הוי רק אבק רבית ואין מוציאין מידו עיין שם ועיין מ"ש בחח"מ סימן פ"ב דין יו"ד:
סימן קסח
דין כ"א אם היו באחריות העכו"ם מותר וכו' הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה ונראה לי דסבירא ליה דלא קי"ל הכי דהא לענין חמץ קי"ל דאפילו קיבל הנפקד אחריות ומשום דממונו הוא כמבואר בא"ח סימן ת"מ דהכי מסקי' בפ' חלק גבי עיר הנדחת עיין שם ואפשר שזהו טעם הבעה"ת הביא הב"י שכ' דבעי' שילוה אותם הגוי מיד הישראל ומקבל עליו שאם יאבדו החובות יפרעם הוא לישראל כדין כל לוה אבל אם קיבל אחריותם כשאר שומרים ואפילו חייב עצמו מאונסי' לכשיאבדו כל זמן שיעמדו בעין אסור הואיל ולא נעשה עליהם לוה מעתה עיין שם ומשום דאין סברא דהוו ברשות העכו"ם לבד בקבלת אחריות דהא גבי עיר הנדחת וחמץ הולכין אחר המפקיד דעיקר הממון שלו אלא דמיירי שלוה אותם הגוי מיד ישראל וקבל עליו שאם יאבדו החובות יפרעם לו כדין כל לוה אבל הרי"ף והרמב"ם. ס"ל דפשט דברי הירושלמי משמע אפי' בקבלת אחריות לבד קיימי ברשו' העכו"ם ועוד דאם כפי' בעה"ת מילתא דפשיטא היא כנ"ל:
סימן קעב
דין ב' מה שנהגו היתר במשכונה והלוה דר בחצר והוא פורע למלוה תמה הרב בית יהודה במנהגים דף קי"ו ע"ד על מנהג זה אבל כשפורע השלי' למלוה אף ע"פ שהשליש לוקח מהלוה הדר בקרקע מות' וכ' הלבוש משום דהוה ליה לוה לגבי שמעון כאומ' הילך זוזי והלוה לפ' מנה ומותר ואף על גב דהתם אמר ר"י דלא יחזור ויקחנה מהלוה וכולי היינו דוקא בר"ק אבל במשכנתא דהוי כמקח או כשכירות קרקע בה אבק רבי' לית לן בה עיין שם ואם כן נראה דהשליש בלא קנין משתעבד דהאומר לחבירו לוה לפלוני מנה ואתן לך כך וכך משתעבד מדין ערב כדאמרינן בפרק קמא דקידושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אף על גב דלא מטא הנאה לידיה דמשעבד נפשיה וכו' וכן לענין ממון דהאומר לחבירו תן מנה לפלו' ואני אתן לך זוז משתעבד עיין שם אבל בנדון דידן שלא היה בשעת מתן מעות אף על פי שהרויח לו הזמן על ידי השליש נראה דלא נשתעבד השליש אלא בקנין שהרי כ' הרשב"א בתשוב' סימן אלף רכ"ד ורכ"ה האומרת הלוה מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת דהא הנאת מלוה כנתינת פרוטה וא"כ מקודשת בה מדין ערב אבל הרויח לפלוני זמן מלוה אינה מקודשת שהרי אין ערב מתחייב בזה כדתנן הרי שהיה חונק את חבירו וכולי והביאו מרן הבית יוסף בא"ה סי' ל"ת עיין שם הרי דבהרווחת זמן לפ' אינה מקודשת דאין הערב משתעבד בהכי ואף על גב דכתב הרא"ש והטור ח"מ סימן ר"ד דקרקע אינו נקנה במלוה אבל אם הרויח לו הזמן כגון שהגיע זמנו לפרוע והרויח הזמן ואמ"ל נקנה שדה שלך בהאי הנאה שהרוחתי לך קנה ופסקי מור"ם שם נראה דוקא לגבי הלוה הרווחת זמן הנאה היא לו וכן האשה אם הרויח לה זמן מלוה שעליה מקודשת אבל לגבי ערב הרווחת זמן ללוה לא חשיב הנאה לערב אלא אם נתן או הלוה לחבירו דחסר ממון ע"י ואם כן הכא נמי לא נשתעבד השליש שלא בשעת מתן מעות ובלא קנין ואף על גב דהרויח המלוה ללוה הזמן לא חשיב הנאה לגבי השליש להשתעבד בדבור בעלמא כדין הערב מיהו אם יש לו שכר יש להסתפ' אם משתעבד בלא קנין ובההיא הנאה וכי האי גוונא כ' בעל התרומות שער כ"ו ח"ג סימן ב' גבי נאמנות וז"ל ואל תטעה לומר שהקנין יצטרך לנאמנות שאף בלא קנין וכולי ודמי הא למ"ש מתנה ש"ח להיות כשואל דבההיא הנאה וכו' עיין שם:
סימן קעה
דין ב' ולא יפסוק לב"ה וכולי אבל הרשב"א בשיטה מקובצת למציעא כתב ואפשר לטעמא בתרא דאמרינן אי בעית אימא מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב כל דיהיב ליה לבעל הבית בפי' לפירי דלאו שפירי פוסקים אפילו לבעל הבית בשער הלקוטות ע"ש:
סימן רטז
א' דין ז' הג"ה ולא יכנוס המשודכת וכו' כ' הר' שפתי כהן ואפשר דטעמא דשמא היתה הכוונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עתה אבל מרן בב"ה הגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה משמע שכן מצא בתשו' הרשב"א וכן וכולי עיין שם וליתא דתשו' הרשב"א מצאתיה בח"ב סי' רס"ז וכ' שם ויזהר שלא ישא המשודכת וכו' ומשמע שם דהאי טעמא דשמא כוונתו שלא תהיה אשה נשואה לו עמה וע"ש סימן כ"ף וכתב עוד הרשב"א וזה לשונו אבל הטעם שתלית עצמך בו דיבם לאו אחר הוא וממנו דיבמה גם כן לאו אחרת היא אין אותו הטעם כלום שאף על פי שאמרו בפרק קמא דסוטה לאח ולא ליבם אחיו בכל ענין אמרו תדע לך דהא דאמר ר"א בכתובות בפרק האשה שנפלו גבי תנאי כתובה כל בתנשאי לאחר תטול מ"ש שכתוב ליכי ויבם אחר הוא וכבר ידעתי תירוץ דבר זה ואין מפ' לחכם עכ"ל וכבר כת' התוספות שם דה"ד בל' תורה אבל בלשון חכמים אחר מיקרי עיין שם והכא נמי בלשון בני אדם מקרי אחר אבל הרדב"ז בתשו' חלק ב' סי' קי"ד פסק דיבמה לאו בכלל התנאי והביא תשו' הרמב"ם ובסי' תרנ"א הסכים לזה ודחה תשו' הרשב"א עש"ב:
ב' סימן ז' שזה כאומר נכסים אלו עליך אסורים כן צריך להיות כ"ה ל' הרמב"ם אבל בנכסי' אלו מותר כמ"ש גבי זה עיין שם אבל הר"ן כתב דה"ה בנכסים אלו דאסורים לעולם וכן כ' הרשב"א בתשובות ח"ב סימן קכ"ח וכ' עוד שם וז"ל שהאומר הנכסים שלי כמפרש בעודם שלו אבל האומר הנכסים שיש לי כמפרש דנכסים שיש לי עכשיו ואף על פי שיצאו מתחת ידו למחר וכו' עין שם:
סימן רלב
דין י"ב הג"ה כל שהוא אנוס בשבו' אפי' על דעת רבים וכו' וכ"כ הרשב"ץ והרשב"א בתשו' הביאם מרן הב"י עיין שם ותשובת הרשב"א היא סימן ק"ח וכתב שם דאם התיר נדרו זה ראוי יותר כדי להחמיר בפני אדם שלא יקלו ראשם בנדרים עי"ש ועיין בספר עה"ש אות כ"א:
סימן רלד
דין ס"ט ודברי' אלו הוו דברי' שבינו לבינה וכו' כת' התוספות במציעא ד' ק"ד ע"א בד"ה ה"ג וכולי ובנדרים ונדבות נמי אם היה חייב לשלם היתה מפסדת לו כמה וכמה דאפי' יוכל להפר דחשיב כדברים שבינו לבינה משום הפסד ממונו וכו' ע"ש משמע דמספק"ל בנדרים ונדבות דמפסידתו אם חשיב כדברים שבינו לבינ' וז"ש דאפילו וכו':
סימן רמ
דין א' הג"ה ומכל מקום אין ב"ד כופין למצות כיבוד אב ואם דהוה ליה מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין בית דין כופין עליה הכי אמרי' בפ' כ"ה דף ק"י ע"ב עיין שם ובפרק מי שהיה נשוי דף צ"ז ע"ב גבי ההוא גברא דהיו מסקי ביה מאה זוזי שכיב שביק קטינא דארעא דהויא שויא חמשין זוזי אתא בעל חוב וקטריף אזלו יתמי יהבו חמשין זוזי הדר קטרי' לה אתו לקמיה דאביי אמ"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופן ע"כ דלא מ"ע מפורשת כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמ' מדרבנן עיין שם ועיין להתוספו' בפרק הכותב דף פ"ו ע"א שכתבו דמצות כיבוד אם ואם אין לבית דין לכופו עליה והביאו מההיא דפ' מי שהיה נשוי מדלא כפה אביי והביאו פירש"י וכתב דאין נראה דאשכחן דכופין במצוה דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרינן בפ' השולח דכופין את היורשים עיין שם וק"ל מדגרסי' בירוש בפ"ק דקידושין תמן מצות שהאב חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה להשיאו אשה למצוה או לעיכוב נשמע מן הדא בר תרימזי אתא לקמיה דר' אמי א"ל פייס דיזפיני' אתא אביו ופייסיה ולא קבל עלויה והדא אמרת למצוה אין תימר לעיכוב הו"ל לכופיניה ופיר' הפ"מ לענין מאי איתמר אם למצוה או לעיכוב שכופין עליה ולהשיאו אשה קאי והדומה דקראי אסמכתא בעלמא הוו אבל הני מידי אחרינא דמפורש הדבר בהדיא בתורה דינן כשאר מ"ע שבתורה עיין שם הרי בהדיא דבמצות דרבנן אין בית דין כופין עליה ועיין להרב פנ"י בחי':
הא דאין בית דין כופין על מצות כיבוד או"א היינו שאם העלימו הב"ד עיניהם מזה אין עליהם עונש אבל אם רצו הרשות בידן כ"כ התוס' בפ"ק דבתרא ד' ח' ע"ב משם ריצב"א וההיא דפ' כ"ה דא"ל שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרים להכריחו עיין שם ועיין להמש"ל בספר פכ"ד ועיין בהסמ"ע והש"ך בח"מ סי' ק"ז:
הא דאין בית דין כופין על מצות כיבוד או"א היינו על כיבוד לחודיה אבל אי איכא קלון לאבוהון כופין כדאמרי' בפ' הגוזל עצים הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר מסויים חייבין להחזיר משום כבוד אביהם כ"כ התוס' בפ' הכותב עיין שם:
סימן שסד
דין א' הג"ה ויש אוסרים עוד לישב על האבן שנותני' על הקבר למצבה וכן אסור למכור מצבה שנשברה הג"א וכ' הרמ"ע סי' מ"ד דאם האנסים רודפים אותם ולשקעם בבנין בבתי טריטראות שלהם וע"ג מתיהם ואין מציל ודאי דלא עלה על דעת הפוסקים שנסבול עלבונם של מתי ישראל הציונים שלהם מוטלים בבזיון רב אלא מוטב שימכרום טובי העיר למפסל אבנים ודמיהם יפלו לתיקון קברי ישראל שהרי הרשב"א התיר לעשות מהם ציון למת אחר עיין שם ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תשמ"א דנראה קצת דלא ס"ל הכי: עוד כתב הרמ"ע וז"ל ומסתברא דאף צרכי צבור מותר דהא דתנן במסכת שקלים פרק רביעי אמת המים וחמי העיר ומגדלותיהם וכל צרכי העיר באים משיירי הלשכה והא איסורי הנאה נינהו וחמירי מעות דקדשים בהזמנה דעלמא מתסרו ואלו תכריכי המת ותשמישו לא מיתסרו עד דאזמינהו וצר בהו כמ"ש רב אחא משבח' בשאלתות פ' חקת ודברים פשוטים הם ועוד דהמעילה בקדשי' משא"כ בכל שאר איסורי הנאה ואם שיירי הלשכה הותרו לצרכי צבור ק"ו לאיסורי הנאה הבאי' מחמ' המת וכ"ש הכא שכן לב ב"ד מתנה וכו' ע"ש:
סימן שסט
דין א' לגולל ולא לדופק וכו' כ' הרשב"א סי' תע"ו דמטמאי' באהל בפ"ע אפי' פרושים מן הקבר והביאו מרן בב"ה עיין שם וכ"כ ה' מטה יהודה ע"ש ולא זכרו מ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל' טו"מ דין ד' וז"ל העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכו' ואם פירשו מהחליות גולל או שהסיר את המת מתחתיהם הרי הם טהורים וכולי ע"ש וכבר הסכים ה' חזו"ן בסופו דלמ"ד דכל שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן אסור עליו מדאוריית' אלא מדרבנן:
סימן שצה
דין א' כיון שעמדו וכולי הרדב"ז בתשו' ת"ג סימן תקנ"ט הכריע דלענין ת"ת ותשמיש המטה שיש מצוה מקצת הלילה ככל היום מיהו מסתברא שצריך להמתין מלשמש מטתו בלילה ממה שהוא רגיל כדי שיהא נוהג בה מקצת אבילות עיין שם:
סוף הספר