ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן קג
א' דין א' הג' שמאים וכו' נ"ל שאון צריך ליזהר שלא יהיו השמאים קרובי' זה לזה וכן מוכח בפ"ק דסנהדרין גבי נטע רבעי בג' דאמרי דאפילו איש א' יב' נשים יספיק מהר"י ן' הרא"ש בתשו'
ב' הגה ואם אין הקרקע מגיע לו כולה וכו' אם החוב מנה והקרקע שוה ק"נ אין המלוה רשאי לומר תן לי כל הקרקע ואני אחזיר לך המותר אלא חולקין הקרקע ונוטל המלוה שני חלקים כשיעור מנה ושליש ללוה ואפי' לקחו במנה אלא שהשביח ועמד על ק"ן מיהו אם היה הקרקע שוה מנה כשיעור חובו ומכרו לאחר והשביחו הלוקח ועמד על ק"ן הרי ב"ח בא וטורף כולו ומחזיר המותר ללוקח ויש מי שפירש שאם המוכר עמו בכאן ולהכניס עצמו במקום הלוקח עושה לחלוק עמו בקרקע ולהעמיד השליש ביד הלוקח לא נאמר שהלוקח אינו רשאי לחלקו אלא כשהמוכר אינו בכאן או שאינו רוצה בכך ה' המאירי בס' א"ז לקמא סוף דף ח' ע"ש ועיין בטור והב"י סי' רכ"ו:
ג' דין ב' נדון בק"י וכו' כ' הסמ"ע שדעת הרי"ף והרא"ש והטור כרשב"ם דלעולם אינו נדון בק"י כיון שיש ב' שאומרי' שלא שוה יותר מק' וכו' וכ"כ הרמ"ה בפ' בית כור סי' כ"ו וז"ל ועוד דהאי דאמר שמנים זוז ואידך דקאמר מנה תרויהו מודו דלא שוה טפי ממאה ואידך דקאמר ק"ך זוז הו"ל חד ואין דבריו של א' במקו' ב' וכו' וכ"כ מהר"י ן' מיגש בחי' שם טעם זה ע"ש וא"כ אינו נדון אלא במנה כיון שיש שנים שלא שוה יותר: ד' דין ג' אין שומעי' לו וכו' משמע דאם האמת כן שהם בקיאי' יותר שומעין לו ה' בית דוד סי' ך' ע"ש ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' שס"ה דמוכח בהדיא כן:
ה' דין ו' קרקע שעשו ב"ד שומא והכרזה וכו' ב"ח מוקדם ששמו והחליטו לו ב"ד קרקע של הלוה בחובו ובא אח"ך ב"ח מאוחר ואמר שרוצה לעלות על דמי השומא יותר ממה ששמוה ע"פ ב"ד ויוציא הקרקע מיד ב"ח המוקדם ויפרע לו חובו אין שומעי' לו דמאחר שבא קרקע זה ליד ב"ח המוקדם עי' שומא והכרזה והחלטת ב"ד הרי זה כמכר גמור אבל אם בא בע"ח המאוחר לב"ד קודם שהחליטו הקרקע למוקדם וא"ל אם שוה לך הקרקע כנגד חובך וחובי טול הקרקע ותן לי מעותי או אני אטול אותה ואתן לך מעותיך שומעין לו הרא"ש בס' חזה התנופה סי' ס"בף
ו' אפילו היתה משכונה בידו וכו' ולכאורה נראה דה"ד בקרקע אבל במטלטלי' אם מכר והקדיש ש"ד כיון דב"ח ישראל מישראל קונה משכון שלא בשעת הלואה תדע דהא המקדש במשכון שיש לו על אחרים מקודשת ואם אינו יכול להקדישו אינה מקודשת כדמוכח בפ' הא"מ ולא ראיתי זה מפורש בדברי הפוסקי' ה' מחנה יאודה ע"ש וכ"ד הרשב"ש בתשו' סי' ס"ה ע"ש ולא ראה שכ"כ בעל המאור בפ' כ"ש וז"ל וש"מ דישראל המלוה לישראל על המשכון בעלמ' אע"ג דלא א"ל מעכשיו קני לי כדר"י דאמר מנין לב"ח שקונה משכון דאע"ג דבמשכנו בשעת הלואה לא קנה שאני הכא כיון שסופו לקנותו קנאו למפרע וכו' ואי הקדיש או זבין שפיר עבד והא דינא במטלטלי' לחוד הוא ולא גמיר מיניה למקרקעי שהקרק' בחזקת בעליה עומד' עד שעת גביית' ולא שייך בה וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאפי' במשכנו בשע' הלואה אם הקדישו מלוה או מכרו ש"ד וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם דלמסקנא ר"י אפי' במשכנו בשע' הלואה קנה משכון ואם הקדישו או מכרו ש"ד ע"ש וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין דף ח' המלוה דאם מכרם או הקדישו דבריו קיימים למפרע ע"ש גם הר' אביגדור בתשו' כלל ל"ה כ' וז"ל וא"ת משכון שמשכנו בשע' הלוא' דקני ליה רק לענין גניבה ואבידה ולא לענין אונסין ואם קדש בו את האשה מקודשת מה בין זה לטבעת שאולה דשואל חייב באונסין ול"מ מקדש בה וי"ל דל"ד דשואל וכו' לזכות בו להיות שלא להקדישו וליתנו במתנה לחבירו לא קני כלל דבמאי ליקני אבל משכון אע"ג דלענין אונסים לא קאי ברשותי' מיהו כיון שהלוהו עליו ומסרו לו על מלוה זו זכו לו מעותיו להיות שלו דד"ת מעות קונות אלא שעומד לחזרה דכי יהיב ליה זוזי הדר שקיל ליה מיניה א"נ מ"ל קדשה במשכון וכו' דהרהינו אצלו וא"ל מעכשיו דאפי' לרבא דאמר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה בהא מודה כיון דהוי כמשכון שלא בשעת הלואה וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דמשכנו שלא בשעת הלואה חייב באונסין והוי שלו קנין הגוף דיכול להקדישו וליתנו במתנה ולקדש בו אשה ואפי' משכנו בשעת הלואה דאינו חייב באונסי' נראה שדעתו נוטה כתי' קמא דהוי שלו דקנו לו מעותי' לענין שיכול להקדישו וליתנו במתנה וה"נ דיכול לקדש בו אשה משא"כ בשואל והכי קי"ל דהמקדש במשכון אפי' בשע' הלואה מקודשת כמבואר בא"ה סי' כ"ח ע"ש:
ז' דין ט' ב"ד ששמו קרקע לב"ח וכו' הלוה מעות לצורך קבורה והגבו ב"ד קרקע לא אמרי' שומא הדרא דהא דשומא הדרא הוי משום ועשית הישר והטוב דהא דינא דבר מצרא נמי משום ועשית היש' והטוב ואמרי' בפ' המקבל לקבורה ליכא דינא דבר מצ' הרשב"א סי' קצ"ז ע"ש ויש לפקפק בזה דהא גבי אשה ליכא דינא דב"מ ואם שמו לאשה ולא נשאת שומא הדרא א"כ יש חי' בין דינא דשומא לדינא דב"מ כמ"ש רש"ל בתשובות סי' ן' וכן הוכי' הרדב"ז ח"ב סי' תקנ"ח דאין דינם שוה ע"יש ואם כן אימא דהכא נמי אף על גב דלקבורה ליכא דינ' דבר מצרא שומא הדרא:
ח' בין במשועבדים שביד הלוקח וכו' ונר' שזה תלוי במחלוקת שכ' הטור בסי' ק"ד דר' האיי ס"ל דמלוה ע"פ קודמת לגבות למלוה בשטר מאוחרת דשעבו' שטר לא הוי כמכר אבל הרי"ף ס"ל ששעבו' שטר דינו כמכר וכשם שמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחו' מאוחרי' כך אינו גובה מבני חרי שנשתעבדו אח"ך ע"ש והרמב"ם ס"ל כר' האיי כמ"ש המ"מ פ"ב מה' מלוה שנר' מדב' הרמב"ם דאין חי' בין מלוה בשטר למלוה ע"פ דכל הקודם זכה כדעת ר' האיי וכן פסק מרן שם וה"נ ב"ד ששמו קרקע לב"ח משועבדים ביד הלוקח ואח"ז השינה יד הלוקח והבי' לב"ח מעות מסלק אותו ששעבוד הב"ח אינו כמכר אבל הרא"ש אפשר דס"ל כדע' הרי"ף שם ששעבו' השט' דינו כמכר וכ"נ דעת הטור שם ג"כ כדעת הרי"ף וה"נ ס"ל דאין הלוק' מסל' הב"ח ששעבו' הוי כמכ' אבל מור"ם שהגי' כאן וי"א וכו' ואלו בסימן ק"ד משמע דלא ס"ל הכי:
ט' ולאחר זמן השיג' ידו וכו' ה"ד כשתשא' נחלתו בידו אבל אם בא א' ואמ' ללו' החזי' השומ' אליך ואני אקחנה בכפלים ממה ששמוה ונתרצה הלוה בכך אין הב"ח חייב להחזיר לו דלא תקנו הישר והטוב כדי להרויח ללוה הדמים יקרים הרא"ש בס' חזה התנופה סו' ס"ג ע"ש:
יו"ד או של יורשיהם וכו' נר' דאפי' שומא הנעשית בימי אביהם חוזרת להם וכ"ש הנעשית אחר שנפלו הנכסים לידם הרשב"ץ ח"א סי' יו"ד ע"ש וכתב מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' ו' דא"ל דדוקא אם שמו ב"ד הקרקע של הלוה עצמו שומא הדרא משום דאין שמין הקרקע לב"ח אלא בשלא מצאו מעות או מטלט' ללוה דאם יש לו כופין אותו לפרוע מעות או מטלטלים וכיון דלא היו לו מעות כששמו הקרקע כשתשיג ידו ויהיו לו מעות שומא הדרא משום ועשית הישר והטוב אבל ביורשי' דאפי' אם יש להם מעו' שלהם אין כופין אותן ב"ד לתת מעות ולא רצו הם לתת מעות אלא קרקע לא שייך לומ' ועשית הישר והטוב וכו' ע"ש וא"כ דוקא אם אין להם נכסי' אלא קרקע שנפל להם ושמו אותו ב"ד שומא הדרא אבל אם יש להם נכסי' שלהם ולא רצו ליתן אלא קרקע לא שייך ועשית הישר והטוב וכו' ועיין בתוס' בבתרא דק"ז בד"ה רב אמר וכו':
י"א והביאו לב"ח מעותיו וכו' נ"ל דדוקא במעות חוזרת ולא כקרקע או במטלט' ה' מש"ל בפכ"ב מה' מלוה ובזה דחה ראיית רש"ל בתשו' דבכתובה שומא לא הדרא ע"ש ולא זכר שכ"כ הש"ך ס"ק ח"י ע"ש וכ' הב"ח דאם שמו לה בנדוניית' מודה רש"ל דהוי כחוב וחוזר וכ' ה' כנה"ג דזה מוכרח דלא תקש' לרש"ל תשו' הרשב"א ח"ב סי' שפ"ה שכ' בפשוט דשומא הדרא בכתובה ע"ש וליתא דהרשב"א שם מיירי במשכונה שהגבו לה ב"ד בכתו' א"כ אין השומא על הכתובה דכבר גבתה כתובת' אלא ששמו לב"ח הבתים על המשכונה אבל אם שמו לה לגבות כתובת' מהיורשי' אימא דאפי' הנדונייא הוי ככתובה וכבר ה' נתיבות משפט דף קפ"ד וה' שבות יעקב ח"ב סי' קס"א הביאו ראיה דשומא הדרא בכתובה גם הרשב"ש סי' שע"ח כ' באלמנה ששמו לה ב"ד חצי קרקע במותר כתו' ונשאת והכניסתו לבעלה והיורש מוחזק וז"ל וגם אין לו על האשה דין שומא הדרא שהרי נשאת והכניסה אותה לבעלה ושמו לה לאשה ואינסיבה לא הדרא וכו' ע"ש משמע דס"ל דשומא הדרא בכתו' וכ"כ הרשב"ץ ח"א סי' יו"ד דאין חי' בין ב"ח לכתו' ע"ש אך תימא על הרשב"ש דמיירי שם אחר שמת בעלה השני וא"כ שומא הדרא כמ"ש המ"מ בפ' כ"ב מה' מלוה וז"ל מיהו אם מת הבעל בחייה ואח"ך רצתה להחזיר דמים מחזירין לה וכן אם החזירו לה דמים מחזרת הקרקע וכ"נ דברי ר"ח והביאו הב"י ע"ש וכ"כ הרשב"א הובא בש"מ שם מיהו בשיטה שם ס"ל דאפי' מת הבעל כיון דאינו אלא משו' ועשית הישר והטוב בכל דהו מסתלק ע"ש ועיין בס' בית יאודה סי' ע"ג:
י"ב מסלקי' אותו וכו' משמע דא"ץ קנייה אחרת אלא סלוק בעלמא וכן דעת הנ"י והר"ן וכ"כ מרן ומבואר שם שאם לא החזיר לו שטר החלטה או שאבד ומביא המלוה עדים שב"ד הגבו לו שדה זה הרי הוא בחזקתו עד שיביא זה ראיה שחזרה שומתו ע"ש וכ' הש"ך ס"ק י"א וכ' הריטב"א היכא דשמו ארעא לקטן לא הדרא עד שיגדל וידע לאקנוי וצ"ל דס"ל דכשהדרא צריך קנייה אחרת ומפ' הא דאמרי בפ"ק דמצי' אבעי ליה למכתב שטרא א"נ למכת' שטרא דהיינו לעשות קנין סודר מחדש המלוה והלוה א"נ למכתב שטרא אחרינא לגמרי ע"ש ובחי' הריטב"א הובא בש"מ שם מבואר שכן דעתו דצריך קנייה אחרת מיהו נראה דמפ' הכי דאפי' כתב שטר מכירה אחר צריך ג"כ להחזיר שטר החלטה ולקרעו משו' חשש דשמא יאבד שטר מכירה ויטרפנה מידו או לפחות יכתוב שטר המכירה ע"ש וכן דעת הרמב"ן והרשב"א שם ועיין מ"ש בסי' ס"ו בתשו' ועיין בס' בית דוד סי' כ"ט וכ' ה' נאמן שמואל סימן קי"ב דגם הריטב"א אינו חולק אלא התם דאין החזרה אלא משו' ועשית הישר והטוב אבל כשהחזירה מדינא לכ"ע אין צריך קנין ע"ש:
י"ג הכניסתו לבעל אינה חוזרת לפי שבעל בנכסי אשתו לוקח הוי הרשב"א ח"ב סימן שפ"ה ה' כנה"ג ח"ב ע"ש וזה מבוא' בפ' המפקיד שמו לה לאשה ונשאת וכו' ופסקו הרמב"ם ומרן לקמן כמ"ש הרשב"א בתשו' שם ומשמע דאפי' לא מתה האשה אינה חוזרת כדעת הרמב"ם ע"ש:
י"ד אינו נוטל הוצאתו וכו' הסמ"ע חלק בזה דהמלוה מיקרי מוחזק וה' כנה"ג הגב"י אות ח"י הוכיח כן מתשו' הרשב"א המוכר שמכר כרם בשטר וטען הלוה שעל תנאי היה ולא קיים המלוה התנאי שהלוקח מיקרי מוחזק מאחר שירד בדין כ"ש הכא דמכירה גמורה היא ומתקנת חכמים היא דשומא הדרא ע"ש ועיין מש"ל פ"ז מה' טוען בתשו' שכ' דבספקא דדינא אפשר דמודה הרשב"א דמוקמי' לה בחזקת מרא קמא וא"כ ה"נ כיון דס' דדינא הוא מוקמי' בחזקת הלוה שהוא מרא קמא מיהו הרב שם הוכיח מדברי מהראנ"ח סי' ע"ז וה' פמ"א ח"א סי' ע' דלא ס"ל חי' זה ע"ש וכן מצאתי ג"כ בתשו' ה' פמ"א שם סי' ל"ב ומהרשד"ם סי' רס"ב דלא ס"ל חי' זה ועוד שהרי גבי אגביה בחוביה דפליגי ר"א ורבינא כ' הרא"ש דקי"ל כמ"ד לא הדרא לקולא דהמלוה מוחזק הוא ע"ש ונ"ל דלק"מ דהתם דהספק הוא אם חייב להחזיר או לא ודאי דהמלוה מוחזק כיון שכבר זכה וירד בו כדין וכן בנדון הרשב"א ודאי ירד בו כדין והספק הוא בתנאי אם היה אבל הכא דודאי חייב להחזיר הקרקע ואין ספק אלא בפירעון אם חייב הלוה לשלם ההוצאה מוקמי' ממונא בחזק' מריה ואין מוציאין מהלוה מספק וכה"ג כ' מהרש"ך ח"ב סי' פ"א ע"ש וכן חי' ה' בית דוד סי' כ"ט ע"ש ועיין בס' כרם שלמה חא"ה סי' מ"ג:
ט"ו הגה מרצונו בלא ב"ד וכו' הב"י הוכיח מל' רש"י דכל שהטריחו לבא לב"ד אע"ג דמיד נתרצה ליתן הקרקע בחובו שומא מיקרי והדרא והביאו הסמ"ע ע"ש וכ"כ מהרש"ך ח"ב בנוספות סי' כ"ד ע"ש אבל הש"ך כ' דכל שלא שמוהו בע"כ של לוה אפי' הטריחו לבא לב"ד לא הדרא ע"ש ולשון רבי' ירוחם נ"ו ח"א דכ"ג ודוקא כששמוהו ב"ד למלוה אז חוזרת אבל אם הלוה בעצמו בלא ב"ד הגבה אותה בשומא למלוה אינה חוזרת עיין שם משמע דוקא אם שמוה ב"ד חוזרת אבל אם הלוה עצמו שמה לא דהוי כמכר ולשון בעל העיטור דף ל"ב עמוד שלישי דאי אגבה הלוה למלוה מדעתא דנפשיה שלא בב"ד לא הדרא ע"ש נר' דעל השומא קאמר דאם לא עשו ב"ד השומא אלא הלוה עצמו הוי כמכר
ט"ז דין ו' ומכרה הב"ח וכו' אם מכרה בהטבה לזמן מסתב' כשהגיע הזמן ותחזור למלוה הלוה יכול להחזירה ואע"ג דמי שמכר וחזר וקנה שומא לא הדר' שאני הכא דהוי כאלו לא נמכרה כלל הרב בית יאודה ורבו סימן מ"ב ע"ש:
י"ז או ששמוה לב"ח מדעתו כצ"ל ור"ל שהמלוה שמה מדעתו למלוה שלו וכו' הסמ"ע וז"ל הסמ"ג עשין צ"ד כבר ביארנו ששומא חוזרת וכו' אא"כ מכרה או נתנה או הורישה או שמאה לב'"ח מדעתו אבל שמוה ב"ד לב"ח של זה המלוה הרי זה חוזרת כך המסקנא שם עכ"ל וכ' הש"ך דגם רש"י והנ"י והטור מודים בזה ע"ש וכבר כתב בש"מ דהכא כיון ששמו ב"ד למלוה אף על גב דהוא שמא' מרצונו למלו' שלו אפ"ה איכא טעמ' דלא עדיפא מגברא וכו' וכן נרא' דעת רש"י ע"ש אבל לדעת הרמב"ם והסמ"ג נר' ודאי דכ"ש שמא' הלו' למלו' ואפש' דלא פליגי ר"א ורבינא בזה דלכ"ע אינה חוזרת: י"ח בעל בנכסי אשתו וכו' כ' הסמ"ע מיירי דוקא בשלא מתה וכו' ר"ל דלא צריך לטעמא דלוקח הוי אלא כשלא מתה האשה דאם מתה אפי' דהוי יור' אינו מחזיר' הש"ך ול' הסמ"ע שכ' דס"ל דהאי דינ' דנאמ' בגמ' דוקא וכו' משמע דלענין דינא קאמר דיש חילוק בין בחייה בין לאחר מיתה וכן סיים דמור"ם ס"ל דאדרבה דוקא כשמתה וכו' ואם מודה הרמב"ם במתה א"כ לא פליגי אלא בחיי' ומאי אדרב' וכו' נרא' דס"ל דדוק' בחיי' הוא דאם שמו ממנה אין מחזרין לה דלוקח הוי ולא יורש אבל אם מתה האשה מחזירין לבעל דכיון דיורש הוא מדאורי' לא אמרו במקום פסידא להיות לוקח ולא יורש לעקור דבר תורה כמ"ש הש"ך אח"ך וכ"כ מהרש"א בס"פ י"ן בתוספות בד"ה גבי יובל ע"ש ודוקא בחייה אינו יורש בחיי אשתו אמרו דהוי כלוקח ואין מחזירין לו משום פסידא דאחרים אבל רמ"א ס"ל דאדרבא דוקא כשמתה וכולי וע"ז הביא דברי התוספות דלא עשו אותו כיורש להחזיר לו במקו' פסידא דאחרים עיין שם ועיין בתשו' הרשב"א חלק שני סימן שפ"ז דנר' דסבירא ליה כהרמב"ם דאפי' בחייה אין הבעל מחזיר משום דהוי כלוקח: י"ט דין י"א ואח"ך נמצא שהפקדון היה ברשותו או שנאבד וכו' כ"כ הנ"י בשם הרמ"ה והר"ן וכן הסכים הריטב"א בפ' המפקיד שאפי' לא נמצאו ברשותו אלא שנגנבו ממנו או נאבדו ונמצאו ברשו' הרבי' וכן דעת הרמב"ם והרמב"ן וז"ל ונ"ל שאע"פ שאבדו ועכשיו נמצאו הוי שומא בטעות וכו' ול"ד לשומא דעלמא דאלו התם ודאי חייב הוא לפורעו ממונו וכבר פרעו אבל הכא אלו היה מחזיר לו הפקדון אינו חייב לו כלו' ועכשיו הרי הוא מחזירו לו ואיגלאי מלתא דלא הו"ל גביה דפקדון כל היכא דאיתיה ממון דבעלים הוא וכו' ע"ש משמע לכאורה דוקא בפקדון אבל ב"ח ששמו לו ואחר כך נודע שיש לו מעות כיון דחייב הוא וכבר פרעו הוי כשומא דעלמא (עד כ"מ):