ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן צט
א' דין א' א"ץ לישבע שבועה זו לכל א' וכו' ששבועה זו תקנת הגאונים היא ואין מדקדקי' להחמיר בה הטור וכ' הב"ח תימה דאפי' השבועה מן הדין קי"ל שבועה לא' שבועה למאה וכו' ואפשר דדוקא בשבועה דלעבר דמוציא שקר מפיו א"ץ שבועה לכל א' וא' אבל שבועה דלהבא דאינו מוציא שקר מפיו בשעת שבועה ס"ד להחמיר בה שישבע לכל א' וא' שלח תהא קלה בעיניו לכך כ' דכיון דשבועה זו תקנת הגאונים לא מחמרי' בה ע"ש: ב' ואם נ"ל ממון וכו' הרמב"ם בפ"ד מה' זכיה דין י"ג כ' מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי וכו' ודבריו קיימים ונשבע שבועת היסת ותחזור לבעליה ופסקו מרן בסי' רמ"ה סי"ז ע"ש והלח"מ הק' מהכא דאין שומעין בלא ראיה וכ"ת דהכי הממון הוא מוחזק בידו דהתם מיירי בקרקע דעדיין לא החזיק בה ג' שנים לא היא דדומיא דטעין הנותן וכולי דמיירי שהחזיק שני חזקה ה"נ דכוותה וכו' ע"ש וה' קרית מלך רב ח"ב דס"ב כ' דאפי' החזיק ג' שנים כל שלא ידענו שלקחו וגם הוא אינו טוען שלקחו אין הקרקע בחזקתו כיון דאין תפיסתו בקרקע משא"כ במטלט' ונר' שזה תלוי במחלוקת שכ' הטור בסי' קמ"ו והמ"מ בפי"ד מה' טוען דין י"ג גבי הבא מחמת ירושה וכו' דהרמ"ה ס"ל דבעי' ראייה שהם יורשי' או לוקחי' מזה שהחזיק בה יום א' הא לא"ה אע"פ שהחזיקו בה ג' שנים כיון שאין חזקתו מחמת עצמם אינה חזקה והרמב"ן אומר דהחזיק במטלטלי' אע"פ שטוען מפ' לקחם טועני' לו שאותו פ' לקחם מזה המערער שהביא עדים שהיו לו ומאמינים זה המחזיק בהם שהוא לקחם ממנו אף בקרקע כיון שהחזיק בו שני חזקה א"ץ להביא ראייה שלקח או שירש מזה שהוא טוען וכן עיקר עכ"ל הרי דמדמה קרקע שהחזיק בו ג' שנים למטלטלין דכמו במטלטלין טועני' כן שהמוכר לו לקחם מזה המערער אף בקרקע שהחזיק בו ג' שנים הרי הוא בחזקתו וטועני' לו וכ"כ הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י שם דאם החזיק ג' שנים א"ץ ראייה והיא בח"ב סי' רע"ג וז"ל דחזקתו מוכיח' עליו דחזקת שלש שנים בקרקע כתפיסת מטלטלי' היא וכו' ע"ש וא"כ ה"נ שאינו נאמן על הקרקע שהחזיק בו ג' שנים בחזקתו הוא בתפיסת מטלטלין בו ג' שנים ועיין במהרימ"ט ח"א סי' ט' והלח"מ תי' דשאני התם דודאי קבל במתנה מאחרים אלא שטוען שהיא בטילה אבל הכא לא ידענו שזה הממון היה של אחרים כי אם עפ"י המלוה וכן הסכים המש"ל שם וא"כ ה"נ בקרקע אם לא נודע שהיא של אחרים אינו נאמן לומר שאינו שלו וכן מצאתי בחי' הרשב"א בר"פ השולח וז"ל וא"ת מ"ש מהא דאמרי' האומר שטר אמנה וכו' י"ל דהתם הוא בשטר וכו' בחזקתיה דידיה וכו' הא למה הדבר דומה לאומר בשדה המוחזקת בידו לאו שלי במקום שחב לאחרים דלאו כל הימנו לאבד זכותו של אחרים אבל במקבל מתנה דלאו דידיה הוא ומכת זכייתו הוא דבעי מלוה לטורפו נאמן הוא לומר לא קבלתי בתורת זכייה ואינהו דאמרי בתורת מתנה ושנתכוון לזכות בו כשקבלו צריכין להביא ראייה וכו' ע"ש:
ג' אין שומעין לו וכולי כ' הש"ך דבמעו' אפי' ראיה לא מהני לענין שיהא של אותו פ' לבדו אלא הוו כשא' ב"ח ואפי' יביא ראייה שהפקיד אצלו לא מהני דכיון שיש לו רשות להשתמש במעות הו"ל לוה עלייהו ע"ש אבל דעת הסמ"ע בסי' מ"ז דאפי במעות פקדון נאמן ובעל המעות קודם לאחרים וכ"כ ה' צמח צדיק סי' ס"ד ע"ש ומה שהביא ראייה הש"ך מ"ש התוס' במציעא ד' כ"ט דהמפקיד מעות אצל חבירו אפי' אותם עצמם הם בעין א"ץ להחזיר לו הם בעצמם דכיון דיש לו רשות להשתמש בהם הו"ל לוה עלייהו ויכול ליתן לו אחרים תחתיהם ע"ש ודבריו תמוהים דדברי התו' הם דוקא בדמי אבידה דחייב באונסי' דהוו כהלואה וכן במעות פקדון למ"ד דיכול להשתמש בהם חייב אף באונסי' והוכיחו כן מדפריך ר"נ לרב הונא אי נאנסו חייב מאי איריא הוציא כי לא הוציא נמי וכו' ואם חייב להחזיר הם עצמם כשתבע א"כ לא קנאם משולחני כשלא הוציאם לא מעל כדאמרי' בפ' השואל לא בקע בו לא מעל כיון שהמשאיל יכול לחזור בו ע"ש אבל למאי דקי"ל פקדון דאינו חייב באונסי' אלא בגניבה ואבידה משמע דצריך להחזיר לו הם עצמם ולכך דוקא הוציא מעל אבל אם לא הוציא לא מעל הגזבר דלא הוו כהלואה ולא קנאם השולחני וכן מוכח בהדיא מדברי הרמב"ן הובא בס' א"ז למציעא ס"פ המפקיד ובפ' הזהב על דמ"ט סע"א דוקא לדעת רבה הוא דמלוה גמורה לאונסיה ואינם ברשות בעלים לחזרה ואם קידש בהם אשה אינה מקודשת אבל לרב נחמן לא וכ"כ בהדיא הר"ן הובא בא"ז בפ' אלו מציאות ע"ש וכה"ג כ' מהר"ם סי' ע"ד לוה שאמר למלוה טול מעותיך והמלוה לא רצה לקבל ונגנבו או נאנסו הלוה חייב לשלם אבל בפקדון כה"ג פטור ע"ש בהש"ך ס"ק ט"ו אלמא פקדון מעות לא הוו כהלואה וא"א כיון דיכול להשתמש בהם אפי' המעו' בעצמם בעין א"ץ להחזיר לו אם בעצמם הו"ל כמלוה ואמאי פטור מאחריות עד שיעשה השבה גמורה וכ"כ הנ"י בפ' הזהב גבי ההוא דיהיב זוזי אשומשמי וכו' דה"ט דאם א"ל טול את שלך פטור משום דפקדון כל היכא דאיתיה ברשות דמריה איתיה ע"ש וה"ד לרב נחמן אבל לרבה דפקדון דמעות הם ברשות הנפקד לחזרה ולאונסים הוו כהלואה ולא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו ולא סגי בא"ל טול את שלך כמ"ש הרמב"ן הובא בא"ז פ' הזהב שם והא דתניא בפ' הא"מ האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שו"פ מקודשת דבמלוה אפי' נשתייר ממנו שו"פ אינה מקדשת וה"ט משום דמלוה ברשות בעלים לחזרה קיימא ע"ש נראה דלמאי דקי"ל דמעות פקדון אפי' יכול להשתמש בהם לא הוו כמלוה וברשות בעלים לחזרה דאם היא בעין צריך להחזירם ניחא דאם קידש בהם אשה אינה מקודשת אבל למ"ד דמעות פקדון כיון שיכול להשתמש בהם הוו כמלוה וחייב באונסי' אפילו היה בעין אין צריך להחזיר לו הם עצמם אמאי מקודשת וכן כתב הרמב"ן דאינה מקודשת ואי מיירי במעות צרורים דאין לו רשות להשתמש בהם א"ה הא דתני סיפא ובמלוה אע"פ שנשתייר ממנה שו"פ אינה מקודשת ליפלוג וליתני בדידה בד"א בפקדון שאינו יכול להשתמש בהם אבל כשיכול להשתמש בו אפי' נשתייר שו"פ אינה מקודשת וכה"ג פרכי' התם ה"ד אי דקבל עליה אחריות היינו מלוה ואי דלא קבל עליה אחריות א"ה הא דתני סיפא ובמלוה וכולי ושוב ראיתי בתשו' הרא"ש כלל ל"ה שכ' ה' אביגדור וז"ל וההיא תוספת' דתניא המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשוה בעלים וקדשה בהנאתו או במעות מותרים המופקדים אצלו דמשעה שהפקידם כמי שהלוהו דמי וכו' ע"ש הרי שכ' דמעות מותרים שיכול להשתמש הוו כמלוה דקי"ל כר"ג דהוו ברשות בעלים לחזרה אם קדש בהם מקודשת דהשתא שקדש בהם אשה והוציאם הוו כמלוה גבי אבל כל שלא הוציאם הוו ברשות בעלים הנפקד:
ד'
אין שומעי' לו עד שיביא ראייה וכו' משמע דאפי' בשבועה אינו נאמן והרי"ף בתשובה סימן ר"ט והביאו מהר"ם ריקנטי סימן ש"ו כתב זה שטוען מה שבידי דאחר הוא ישבע אותו אחר שהם שלו ונותני' אותו לו וכולי וכ' הב"ח ואפשר דהרמב"ם שכ' עד שיביא ראייה היינו דהלוה אינו נאמן בשבועה אבל כשאחר נשבע דשלו הוא הוי ראייה גמורה ע"ש והש"ך כ' שנעלם ממנו דברי בעה"ת שדחה תשו' הרי"ף מהלכה וכבר הב"ח עצמו בתשו' סי' ל"ח החזיק סברתו ואפי' שראה דברי בעה"ת עדיין במקומו עומד ע"ש וכ' ה' פני משה סי' ס"ג אע"פ שהתובע טוען שמא דבכל מקום דאיכא רגלים לדבר לטענת ודאי חשבי' לה כמ"ש הרדב"ז בתשו' מכ"י וייחס הדברי' להרי"ף והרמב"ם וה"נ רגלים לדבר שהנכסים שתחת ידו של אדם שהם שלו ואף דלא נהוי כחזקה גמורה לכל כי הא שלא להאמינו אפי' במגו מ"מ טענת ברי חשבי' לה לענין שבועה עי"ש וז"ל הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ס"ח דע שיש טענת שמא גמור כגון ההיא דראה סלע שנפל משלשה דאינו בריא ואינו קרוב לבריא וכו' אבל כשאינם אלא שנים אע"פ שאינו יכול לומר בברי ממש לחבירו שהוא לקחה מ"מ קרוב הוא לודאי וכולי ושמא כזה אין קרוי שמא אלא להשביעו עליו היסת וכו' ע"ש הרי דדוקא בשמא גמור ליכא היסת אבל בשמא קרוב לבריא יכול להשביעו וכן דעת רש"י והתוס' והרא"ש בפ' אלו מציאות גבי ראה סלע שנפל וכו' ע"ש וכן פסק מור"ם בסי' ע"ה סי"ז ע"ש מיהו הרדב"ז ח"ב סי' תל"ז דקדק מדברי הרמב"ם בפ"א מהל' טוען שכ' דינר פ' נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו הרי זה פטו' אף משבועת היסת נראה דוקא אמר קרוב בעיני אבל אם טען ברי לי שאתה גנבתו משביעי' אותו אע"ג דאינו טוען שראה אותו שגנבו מ"מ כיון שטוען בריא משביעין אותו ע"ש הרי דאם לא טען ברי אפי' יש רגלים לדבר וקרוב לברי הוא אין משביעי' אותו ומ"מ נראה דהכא דחזקה כל מה שתחת ידי אדם שלו לכ"ע חשבי' לה כברי לענין שבועה אע"ג דלא הוי חזקה גמורה שלא להאמינו במגו דהא חזקה דאין אדם פורע בתו"ז דמוציאין ממון כי איכא מנו מרע לה וה"נ דחזקה כל מה שתחת ידי אדם שלו מגו מרע לה אבל לגבי שבועה חשבי' לה כבריא והרא"ש בתשו' שכ' הטור ראובן שנתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי ב"ח של שמעון ולקחו וכולי ואם שמ' הוא סרסור יראה שהחפצים הנמצאים בביתו שהוא רגיל למוכרן אינם בחזקת שלו למשכנם בחובי והסרסור או בעל החפץ נאמני' בשבועה וכו' וכתב מרן בב"ה דה"ד כשטוען הב"ח ברי וכ"כ הב"ח ע"ש והש"ך סקי"ג כ' דאפי' טוען שמא דטועני' לב"ח כיורש ולוקח ע"ש ונראה דגם מרן והרב בית חדש לא אמרו אלא בסרסור דהנכסי' אינם בחזקת שלו אבל באחר דחזקה שהם שלו חשבינן לה לטענת בריא והרב טורי זהב שם תירץ כן דהחזקה הוי כטוען ברי ע"ש ולא דק דבסרסור ליכא חזקה כלל אם לא דס"ל דלא הוי חזקה גמורה היא להוציא מב"ח אבל לגבי שבועה הוי קרוב לברי ודוקא בשמא גמור אין משביעין היסת וכבר הש"ך כ' דה"נ אפי' חשבי' לה טענת שמא סובר הרי"ף דטוענים לב"ח להשביעו היסת כמו ליורש כדעת הגאונים בכלים העשויי' להשאיל ולהשכיר מיהו כבר הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב דה"ד התם משום דהמערער בא להוציא מיד היורשים דחשיב כמו להחזיק ביד היורשים לכך טוענים ליורש אבל גבי סרסור מיירי דכבר הב"ח לקחו והרמ"ך בתשו' בית יהודה ח"ב סימן מ"ח כתב ואפשר דס"ל להרי"ף דהא דחיישינן לקנוניא ואינו נאמן בהודאתו לחוב אחרים ה"ד בשלא נשבע אבל אם נשבע נאמן מדכתב הרי"ף בפר' הכותב גבי מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה וז"ל ואע"ג דכתב לה בעלה נאמנות לא תפרע אלא בשב' דלא מהניא נאמנות אלא היכא דהמניה לוה למלוה עליה דידיה ועל ירתי בתריה אבל היכא דאיכא עליו חוב לא"א או כתובת אשה וכו' ומסתיע' הדין סברא וגרסי' בפר' האשה שנתארמלה אר"י א"ר האומר שטר אמנה וכולי וכגון שחב לאחרים וכו' אלמא כל היכא דחב לאחרים וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה והא נמי דכוותה עכ"ל וא"א דאפי' בשבו' אינו נאמן במקום שחב לאחרים מאי ראיה וכו' ע"ש וליתא דהאומר שטר אמנה אינו נאמן בודאי אפי' בשבו' אינו נאמן דאל"כ הוה ליה למימר דנאמן בשבו' אלא גבי נכסים משועבדים ליכא חשש קנוניא אלא על הנאמנות דגובה היא בשט' כתובת' שבידה אלא דבלא נאמנות היא צריכה לישבע ובנאמנות א"ץ לישבע וע"ז כ' הרי"ף דחיישי' לקנוני' כי היכי דחיישי' לקנו' גבי ממון דהאו' שט' אמנ' ה"נ גבי שבו' חיישי' לקנוניא ומ"ש ראיה מתשו' הגאונים בשותפים שא' מהם טורח בעיסקא ואמר של פלוני יש בעיסקא זאת כו"ך נשבע וגובה אותו פלוני בלא שבועה והביאה הכנה"ג בסי' קע"ו אות ב' בלי חולק ע"ש הרי אף שהוא דחב לשותפו נאמן בשבו' ע"ש ולא זכר מה שכתב הטור בסי' ק"ח ואם עמד א' מיורשיו לי צוה שהשטר זה פרוע וכולי אם השטר יוצא מתחת יד זה שאומר פרוע וכו' הפסידו כולם שהוא נאמן במגו וכו' וא"א הרא"ש היה אומר אפי' היה השטר בידו אינו נאמן להפסיד להם חלקם דכל שותפים של עסק אין כח ביד א' להפסיד לחבירו כלום בהודאתו וכו' עיין שם הרי דהרא"ש סובר דאינו נאמן השותף לחוב לחבירו אפילו באומר הפרוע אין הודאתו כלום ומוציא וכל שכן שאינו נאמן בהודא' לחוב לשותפו אפי' במגו להוציא ממון אבל בעה"ת ס"ל דנאמן היורש והשותף לחוב לחבירו במגו אבל בלא מגו אפי' בשבועה אינו נאמן ונראה דתשובות הגאונים מיירי בשותף שטרח בעיסקא ובידו ליתן לפלוני שאמר שיש לו בה דנאמן במגו כמ"ש הרמב"ם והטור ומרן בסימן צ"ג סי"ג טען שמעון שיש ללוי עליו חוב מזה השותפות מנה אם היה בידו כדי החוב והיה יכול ליתנו ללוי נאמן ואם אין בידו אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מהסחורה הידועה לשותפים שמא קנוניא הם עושים שמעון ולוי על נכסי ראובן אפילו היתה המלוה בשטר וכולי עיין שם הרי דאם בידו ליתנו נאמן השותף במגו לחוב לשותפו אפילו להוציא מן הסחורה הידועה לשותפין אבל בלא מגו אינו נאמן אפילו בשבועה והלה נאמן ליפטר בשבועה (עכ"מ): ה' דין ג' אם ידוע בעדים וכו' י"ל אמאי והא איכא למיחש שמא שמעון לקחו ממנו והרי הוא שלו וי"ל כיון ששמעון אינו טוען כן אנן לא טעני' ליה בדק הבית עיין שם וכ"ד רש"ל והב'"ח ומהריב"ל ח"א סימן צ"ח ע"ש אבל הסמ"ע והש"ך והט"ז כ' כיון דחזק' מה שתחת יד אדם הוא שלו אמרינן מכרו לו ועיין במהרי"מט ח"א סימן צ"ז שכתב גבי חזקה שאין עמה טענה אפי' הלוקח הרי זה לפנינו טוען חזקה שאין עמה טענה אין שומעין לו וטוענים ללוקח ב' וכן כתב הרב בני אהרן סימן א' והביא דכ' בעל התרומות והטור ומרן בסימן ס"ז המוכר שטר חוב לחבירו אם כבר עבר עליו שמטה כשמכרו טוענים ללוקח שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד ואם הודה המוכר שלא היה לו פרוזבול אם אין לו נכסי אינו נאמן אלמא אפילו המוכר מודה טוענין ללוקח עיין שם באורך ובסימן ב' ובסימן ג' ואם כן ה"נ כיון דחזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו אפילו הודה שמעון שהם של ראובן אינו נאמן לחוב לב"ח דהא קי"ל טוענים לב"ח כמו ללוקח ויורש כמ"ש הרא"ש בתשו' סוף כלל צ"ח ופסקו מור"ם בסי' קמ"ו ומ"ש בתשובו' כלל צ"ט דאין טוענים לב"ח משום מכאן ולהבא הוא גובה כבר תירץ הרב משאת בנימין דבכלל צ"ח איירי דירד המלוה בנכסי הלוה והחזיק ואח"ך ערער המערער כך טוענין לו ואין מוציאין ממנו אבל בכלל צ"ט מיירי שהב"ח והמערע' באו ב' כא' והביאו ה' כנה"ג בסי' קמ"ו הגב"י אות ט"ו ע"ש וכן הסכים ה' מטה אהרן בסי' ס"ט דב"ח מוחזק טוענים לו ע"ש וא"כ ה"נ שהב"ח החזיק במטלטלין שהיא בחזק' שמעון אפילו שמעון מודה אין שומעין לו וטוענין לב"ח שלקחם שמעון מראובן כיון דאיכא חזקה ומהריב"ל ח"ב סימן ע"ה כתב על ראובן ושמעון שהיו שכנים ודרים בבתים של תוגר א' וכל אחד מהם היה פורע השכירות שלו להתוגר ואחר ימים כתב ראובן לשמעון שטר דמעולם לא הי"ל חזקה באותם הבתים רק ששמע' לקח כל הבתים מהתוגר והחזקה היא שלו ואח"ך מת ראובן ובאה אשתו לגבות כתובתה מהחזקה דהדין עמה דכיון דהחזקה זאת שהיא של ראובן אין הודאתו כלום דחיישי' לקנוניא כמו האומר שטר אמנה וכו' אבל במאי דאמר' דטפי מג' שנים לא מזדהר איניש בשטרי והחזיק ראובן בקרקע א' ג' שנים וכתב שטר שאותו קרק' אינו אלא של בעליה הראשון ודאי דנאמן להפקיע שעבוד הכתובה משום דצריך לטעון אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה וזה אינו טוען שמכרו לו ואדרב' מודה שאינה שלו וכו' עש"ב הרי דס"ל דיכול להפקיע הכתובה משום דצריך לטעון אתה מכרתו לי וזה אינו טוען גם ה' פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"ה כ' (א"ה והשאר מצאתי אותו קרוע ואחר כך מצאתי כתוב וכ' ה' דההיא שטר אמנה שאני שהשטר ראוי לגבות בו אבל הכא וכו' עש"ב עכ"מ) גם הר' פ"מ הביא ראיה למהריב"ל ממ"ש הרמב"ם והטור ומרן סי' רמ"ה ס"ז מקבל מתנה שבא ב"ח לגבות ממנו ואמר אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה או שאמר בטילה היא מתחילתה נשב' היסת ותחזו' לבעליה עכ"ל וא"כ ה"נ אם לא טען שמעון מוקמי' לה בחזקת ראובן מיהו נראה דלא כ' מהריב"ל אלא כשלא החזיק עדיין דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה אבל כשמחזיק הב"ח כיון שהוא מוחזק טועני' לו ואפי' שמעון אין שומעין לו כמ"ש ה' משאת בנימין ובלא"ה מדברי הרמב"ם והטור ומרן אין ראי' דהתם כיון שלא החזיק האי ועי' בה' בנ"א סי' מ"ח:
ו' ואם שמעון הוא סרסור וכו' ה"ד כשאחר בא למשכן הסרסו' בעד חובו והסרסו' אומ' שאינ' שלו לכך נאמן הסרסו' או בעל החפץ בשבו' אבל סרסו' שמשכן מדעתו ורצו' חפץ ספק שאינו שלו לא ועי' בה' כנה"ג: ז' ויש לו ב' עדים וכו' הטור סיים ואם אין לו אלא ע"א שהוא שלו אינו מועיל להוציא מחזקת ב"ח שמשכנו כ' הפרישה ק'"ק למה לא אמרי' גם בזה כיון שאם היו ב' מחייבי' אותו ע"פ ממון בעד א' הוה ליה מחוייב שבו' ואיל"מ ואי משו' דלא הו"ל למידע עכ"פ הו"ל ללוי לישבע ש"ד נגד העד שאינו יודע שאינו של ראובן וי"ל כיון דאין העד ולא ראובן טועני' בריא שלוי יודע שהוא של ראובן לא משבעי' ללוי ע"ז עכ"ל נראה דהיכא דלא הו"ל למידע אם צריך לישב' ש"ד תלוי במחלו' שהרי כ' התוס' בר"פ הפרה וז"ל להאי טעמא דמשאיל"מ מפ' בפ' כל הנשבעי' משו' דכתי' שבו' ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשי' ומפרש התם כגון שאזל היורש חמשים ידענא ונ' לא ידענא דבאבוה כה"ג מחייב וע"כ צריך ליתן טעם למה באב חייב וביורשי' פטור דבלא טעמ' אין לומר הכי כדאמרי' התם אי דאמר חמשי' אית ליה ונ' לית ליה מ"ל הוא ומ"ל אבוה אלא ה"ט דבאב חייב לא ידענא דהו"ל למידע אם חייב לו מנה אם לאו אבל יורש' לא הו"ל לידע במילי דאבוהון מה"ט אית לן נמי למיפט' בשמעתין שאין דבר זה אם משנגחה ילדה או קודם וכו' עכ"ל וכ"כ בתשו' המיי' לס' נזיקין סי' י"א ע"ש הרי דכל דלא הו"ל לידע פטור בלא שבו' דומי' דיורשי' והטור בסו' ע"ה סי"ט כ' וז"ל וכ"כ הר"י אלברצליני שאם טען היורש שאינו יודע אם ליה מורישו אם לאו אע"פ שע"א מעיד עליו שלוה אין עליו שבועה אלא שלא פקדנו אבא אע"פ שמלוה עצמו בכה"ג הו"ל מחוייב שבועה וכו' דדוקא בבעל דבר שהיה לו לידע וכיון שאינו יודע משל' אבל ביורש לא הו"ל לידע ולפי מש"ל בסי' ס"ט בשם א"א הרא"ש שאין חיוב שבועה על היתומי' אלא כדי לגבות אבל ליפטר א"ץ לישבע וכו' ה"נ א"ץ לישבע וכ"כ בעל העיטור שא"ץ לישב' לא שבו' היסת ולא פקדנו אבא וכו' עכ"ל וא"כ לדעת הר"י אלברצלוני דצריכין היורשי' לישב' שלא פקדנו אבא ה"נ כל דלא היה לו לידע צריך לישב' שי"ד שאינו יודע אבל למאי דקי"ל דהיורשים א"ץ לישבע כלל אפילו כנגד עד אחד הוא הדין כל דבר שלא היה לו לידע פטור מהשבועה:
כתב הסמ"ע דלא אמרינן בזה כל ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבו' ואם אינו וכו' ליש' משלם דא"א כן אלא כששנים היו מחייבים אותו ממון בלא שבועה אבל בזה היה בעל החפץ צריך לישבע כדי שיטול הש"ך תמה דגם בנסכא דר"א ודאי אפי' היו כאן ב' עדים שחטף והוא טען שלי חטפתי אף ע"פ שצריך להחזירו מ"מ צריך אחר כך לישב' היסת ששלו הוא וכן בכל מחויי' שבו' ואיל"מ ודאי צרי' אח"ך לישב' היס וכו' ע"ש ול"ק בנסכא דר"א נראה דאם יש ב' עדים שהיה מוחזק בידו וזה חטפו דא"ץ לישבע כלל אפי' לאחר שהחזירו אא אין אדם פורע בתו"ז כ' ה' בית שמואל בא"ה סי' צ"ו סק"ח דמדברי הרי"ף ובעה"ת והרשב' משמע דו אפי' אחר הפירעו' שכ' לאו טענה אא ע"ש וגם הב"ח בסי' מ"ח אא לישב' היסת וכן הסכים הש"ך אא חזקה אלימת' דהא מ"ל באומ' פרעתיך בתוך זמנו אי אמרי' מגו במקו' חזקה או לא וקי"ל קולא לנתבע ואל כל מה שביד אדם שלו הוא אלימתא ולא מגו במקום חזקה כזו כמ"ש הרי מה' מלוה ע"ש במ"מ וכ"כ הרשב"א ח"א סי' אלף מ ובתשו' ח"ב סי' רע"ה דלא אמרי' מגו במקום חזקה כזו משו' דהוי כמגו במקום עדים ע"ש אלמא חזקה אלימ' היא כעדי' וכ"כ בתשו' ח"ג סי' קל"ד וז"ל וטוען שהוא של אחרי' וכו' אינו נאמן נו לאחרים אפי' במקום מגו לפי שביד אדם הוא שלו וכו' ואע"ג דקי"ל בפ"ק אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא ולא אפשיטא אפ"ה לא כל החזקות שוות אלא איכא חזקה תא דאמרי' לה אפי' במקום מגו וזו אחת מהם וכו' הרי בהדיא כמ"ש וא"כ אפי' לאחר הפירעון א"ץ לישבע היסת דחזקה זו אלימא כעדים:
ח' דין ז' הכותב כל נכסיו לאחר וכו' כ' התוס' והרא"ש בפ' האשה שנפלו בשם ר' שמשון שמעשה בא לפני ר"ת בא' שרצה ללות וכתב כל נכסיו לאחרים להבריחם שלא ישתעבדו לב"ח וגם בא' שהבריח כל נכסיו לאחר שלא ישתעבדו לכתובת אשתו ואור"ת שהמתנה בטילה וכו' והכא הוא דלא קנה הבעל וכו' הילכך גם מקבל מתנה לא קנה אבל הכא דל"ל ה"ט דאי לא הוה קני ליה המקבל הוה קני הבעל חוב והאשה אם כן לא מיקרי האי שטרא מבריח כיון דבהכי אינו מבריח וכולי אלא למתנה גמורה מכוון וזכה מקבל מתנה ע"ש וכ' מהרי"ל בתשו' סי' ע"ט אע"ג דהרא"ש פליג מ"מ כולהו רבוותא עבדי כר"ת וכן רצב"א בתשו' המיי' וכן בתשוב' מהר"ח א"ז וכו' ע"ש ותשו' ריב"א היא בתשו' דשייכי לס' קנין סי' כ"ה ע"ש הטעם אבל הרמ"ה בפ' מי שמת סי' קל"ז כ' וז"ל ואלו שטר פסים וכו' כדגרסי' בפ' האשה שנפלו וכו' אלמא אע"ג דלא מקני לוקח קנין גמור אלא אדעתא דאי נתאלמנה או נתגרשה הדרי לדילה שטר שנותן ליכתב הוא וכו' וה"ה נמי מאן דמבריח להו לנכסי' מאתתיה או מב"ח דלא ליחול עלייהו שעבודא דכתובה או דב"ח וכתב שטר כה"ג לאחרים מעיקרא בפרהסיא וכו' שטר פסים מיקרי וכו' דמעיקרא כי נחית אנס וב"ח ואשתו אדעתא דהכי נחתי ואיהו דאפסיד אנפשייהו וכו' ע"ש הרי דס"ל דמבריח נכסיו מב"ח או מכתובת אשה דינו כאשה המברחת מבעלה דלא זכה המקבל מתנה ולא הב"ח: