ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב
סימן צז
א' דין ו' לא ימשכננו הוא בעצמו וכו' נראה פשוט דאפי' קבל עליו הנתבע בקנין לא משתעבד וכן מצאתי להרמ"ה בפ' ג"פ סי' פ"ט ע"ש: ב' אל ימשכננו וכו' ונראה דאם משכנו מדעתו אפי' שלא בשעת הלואתו מותר דלא נאסר אלא למשכן בע"כ אפי' חוץ לב"ד ואפי' שליח ב"ד מרן בב"ה ע"ש וק' דהא לר"ש דאמר אלמנה עניה אין ממשכנין אותה לפי שחייב להחזיר לה ואתה משיאה ש"ר בשכנותיה משמע מדעתה אסור דהא שלא בשעת הלואה אפילו מדעת הלוה חייב להחזיר כמו שפסק מרן בסי' ט"ז וא"כ משיאה ש"ר ואם לת"ק בע"כ אסור א"כ מחמיר ר"ש יותר מת"ק ול' הבריית' משמע שבא להקל ולהתיר בעשירה מה שאסר ת"ק וכה"ג הק' התוס' בד"ה אלמנה וכו' ע"ש ול"ל לר"ש נמי מותר דאע"ג דחייב להחזיר כיון שהוא מדעתה ורצונה ולא חששה לש"ר מותר דמדברי הרא"ש והמ"מ שהוכיחו דבשעת הלואה מותר מדר"ש דהא בשעת הלואתו אינו חייב להחזי' ע"ש משמע דשלא בשעת הלואה דחייב להחזיר אפי' במשכנו מדעתה אסור מה"ט דמשיאה ש"ר גם הר"א ממיץ בס' יראים סי' רע"ז כ' וז"ל מנ"ל דמשכנו שליח ב"ד ושלא בשעת הלואה הכתוב מדבר דילמוד לא יחבול שהוא סתום מאם חבל תחבל שהוא מפורש והתם מנ"ל דתניא בהמקבל וכו' ולמדנו כבר שאינו חייב להשיב כי אם שמשכנו שכא בשעת הלואה עכ"ל הרי שכ' לא יחבל מיירי במשכנו שליח ב"ד שלא בשעת הלואתו כמו חבל תחבול וכיון דאם חבל תחבול אפי' מדעתו קאמר דחייב להחזיר ה"נ לא יחבל מיירי בהכי והר"א ממיץ נראה דס"ל כדעת הראב"ד בהשגות על הרז"ה פרק המקבל בש"מ על דקי"ג וז"ל אמת שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מנ"ל שהוא חייב להחזיר הואיל מדעתו נתן שהכי משכנו בשעת הלואתי כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר לו ושמא כמו כן שלא בשעת הלואה דמ"ש וכו' עכ"ל הרי דס"ל דשלא בשעת הלואתו נמי אם נתן לו מדעתו אינו חייב להחזיר וכ"נ דעת הר"א ממיץ דבמשכנו שליח ב"ד דוקא הכתוב מדבר וע"ש בסי' רע"ד ורע"ה וכן הטור בשם הרמ"ה שכ' בכלי אוכל נפש דאי מסרם מדעתו למלוה או לשליח ב"ד מותר ליקח אפשר דס"ל דבעלמא אפי' שלא בשעת הלואתו אי מדעתו אינו חייב להחזיר אבל מרן שפסק בסי' ט"ז דשלא בשעת הלואה אפי' מדעתו חייב להחזיר ק' איך פסק באלמנה ובכלי אוכל נפש דזה מדעתו אפי' שלא בשעת הלואה מותר דהא מדר"ש שמעי' דאוסר אפי' שלא מדעתו מה"ט כיון דחייב להחזיר ומשיאה ש"ר וה"ה לת"ק דלא פליגי בהא דאם חבל תחבל מיירי אפי' מדעתו דחייב להחזיר וילמוד סתום מן המפורש כמ"ש הר"א ממיץ:
ב' דין י"ד אבל לערב מותר וכו' דכיון דלא רצה להלוות לו אלא ע"י ערב כאילו משכנו בשעת הלואתו דמי הר' יהונתן הובא בש"מ שם ולפ"ז נראה דגבי כלי או"נ ואלמנה למאי דקיימ"ל דבשעת הלואה מותר ה"נ לערב למשכנו כאילו משכנו בשעת הלואתו דמותר והרמ"ה שכ' הטור דלענין שלא לחבול או"נ והשבת העבוט דין הערב כדין הלוה אפשר דסבי"ל כהרמב"ם דאסור לחבול כלי או"נ אפי' בשעת הלואתו אבל הטור שהביא בלי חולק משמע דס"ל דגם לדעתו דמותר לחבול כלי או"נ בשעת הלואה דין הערב כלוה:
ג' דין ך' ואפי' היה עשיר בקרקעות וכו' מדתניא בספרי תניא ואם איש עני אין לי אלא עני עשיר מנין ת"ל ואם איש א"כ מת"ל עני ממהר אני ליפרע ע"י העני וכו' וכבר בש"מ למציעא דקי"ד ע"ב בשם תלמידי הר"ף כ' דהספרי מיירי בעשיר מקרקעות ולא ממטלטלי' והא דאמרי התם הא עשיר שכב בעשיר מטלט' שא"צ לאותו כסות ע"ש:
ד' דין כ"ג מסדרין וכו' וכ' הרשב"ץ ח"ג סי' ש"א דף ס' ע"ד וז"ל ודע כי הרי"ף פסק דמסדרין לב"ח וכו' ור"ת חלק עליו ואמר דמספר כתובה נלמוד שכותבין ואפי' מגלימא דעל כתפיה והרמב"ן כ' דהא לאו ראיה היא שאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה תנאה ואפשר דלא מהני ליה דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראויה לו קאמר כגון שהיה לבוש אצטלה של מאה מנה שמפשיטי' אותה ממנו ואע"פ שלא היה צריך להתנאות שמן הסתם כך הוא הדין שופרא דשטרא הוא כ"כ רבי' וכו' והכי מוכח בנדרים בפ' ר"א וכ"כ הרא"ש שם עכ"ל הרי שהרמב"ן והרא"ש והרשב"ץ ס"ל כהרי"ף דקי"ל מסדרין וכ"כ הטור בשם הרא"ש והוא מדבריו בנדרים כמ"ש הרשב"ץ.
ה' מסדרי' וכו' דגמר' ג"ש מיכה מיכה מערכין הא דלא גמר השיג יד נמי בב"ח מערכי' בג"ש א"ל כמ"ש התוס' בערכין דף ך' בד"ה ואין וכולי גבי הקדש דאיכא מיעוטא דכתיב יערכנו הכהן גבי ערכין דמשמע לו ולא לאחר ע"ש וה"נ ממעטי' ב"ח דיערכנו לזה ולא לאחר ממעט תרווייהו ואע"ג דגבי ב"ח מצי למילף בק"ו ומה ערכין שאין מחזירי' נדוני' בהשג יד ב"ח שמחזירי' א"ד שנידון בהשג יד וכה"ג בעי למילף בהך ק"ו בפ' המקבל דמסדרי' לב"ח אפ"ה לא מוקמי' מיעוטא דיערכנו הכהן למעט הקדש דוקא דיערכנו דמשמע לו ולא לאחר ממעט תרווייהו אבל התוס' בנדרים דס"ה כ' וז"ל דלענין השג יד לא גמרי' מערכין אלא לענין סדור דכתיב בהדיא בקרא ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך וכו' ע"ש ונראה דר"ל דלא נאמרה ג"ש אלא לענין סדור דכתיב בהדיא גבי החייהו מערכך וכה"ג כ' התוס' בשבת דס"ט בד"ה הקדש וכו' ע"ש ולפ"ז ק"ק דאכתי נילף בק"ו ומה ערכין שאין מחזירי' נידונים בהשג יד ב"ח שמחזירי' וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לערכין שכן קלים דאין נהוגי' אלא באדם ובן ברית ולא בטומטום ואנדרוגינוס כמ"ש התו' בד"ה הקדש וכו' והא דבעי למילף דמסדרי' לב"ח בק"ו מערכי' ולא פריך הכי משום דא"ל הקדש יוכיח דחמור ואפ"ה מסדרין כן ב"ח דהתם לר"י קאי דיליף סדור בהיקש מערכין כמ"ש מהרש"א שם אבל לענין השג יד דליתי' נמי בהקדש לא ילפי' ב"ח בק"ו משום דאיכ' למיפרך מה לערכים שכן קלים וכו' ע"ש:
ו' דין כ"ד אלא אפי' תפסה מנכסי בעלה וכו' ה"ד מזונות דלהבא אבל מזונות שעברו ודאי דמהניא לה תפיסה דלא יהיו מזונו' האשה אלא מלוה ע"פ אפי' מלוה ע"פ מאוחרת שתפס מטלטלי מה שתפס תפס ה' כנה"ג בס' בעי חיי ח"ב סי' ט"ל ע"ש:
ז' דין כ"ה אין ב"ח גובה וכו' עיין בב"י א"ה ססי' ע"ג שכ' תשו' הרשב"א שנראה לכאורה דס"ל דהבעל יכול למכור כסות אשתו ובניו והאחרונים תמהו מתשו' הרשב"א והביאה מרן בסי' ץ' שכ' דהאשה יכולה למחות בבעלה שלא למכור וכו' וכן האשה יכולה למחות שלא למשכן וכו' ע"ש והרואה תשו' הרשב"א בח"ב סי' רפ"ו ומסקנתו שם דהבגדים שעשה לה הבעל קנויים לחלוטין ואין הבעל יכול למשכנם אלא מסתמא אמרינן דברשות משכנם ע"ש וכ' מהר"א ששון סי' ק"י על ש"מ שצוה שתטול אשתו כתובתה מכל נכסי שנמצאו בבית בין וכו' והיתר מסכי כתובתה הכל יהא נתון לה בתורת מתנה ויש לו בנים וכו' וז"ל אבל אם טענת האשה שהיא באה לזכות בהם מכח שטר כתובתה כדין ב"ח וכו' יש לדון שאם כתובת האשה קדמה לעשיית המלבושים הרי כ' הטור וכו' ה"ד שקנאם להם קודם שלוה אבל אם קנאם אחר שלוה אפי' לבשם כבר ב"ח גובה מהם וכו' וכיון שכן אין שום זכות לבנים באלבושי' הנז' וכו' ע"ש והכנה"ג הביאו בקיצור אות ל"ח ע"ש ונר' דה"ד בלא מצאה האשה לגבות כתובת' מנכסי' אחרי' אבל בנדון הרב שיש לה נכסים אחרים לכתובתה והיתר למתנה פשיטא דאפילו קדמה הכתובה מכסות בניו ואפי' ליכא נכסי' אחרים הרי כת' הפרישה וז"ל וצ"ע לפי מ"ש בסימן ס' שהגאונים תקנו שאין מגבין לב"ח מטלטלי שמכר או נתן אפי' כתב לו דאקני ושעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אי התקנה קאי נמי אמה שקנה לאשתו ובניו או לא ונראה לפשוט מהא דאשמיט בש"ע דין דהרמב"ן בדכתב לו דאקני והוא פלא וכו' אם לא שתאמר דס"ל לש"ע דלפי מה שתקנו מפני ת"ה דאין גובין ממה שמכר או נתן וה"ה דאין גובין נמי מהאשה ע"ש וא"כ אפי' קדמה הכתובה ואין לו נכסים אחרים אינו גובה מכסות בניו וראיתי למרן בס' אבקת רוכל בסי' קנ"ו וז"ל דה"ד נותן מתנה לחבירו דהוי כמכר אבל הנותן מתנ' לאשתו לא שייך בה ת"ה או משו' מלת' דל"ש אי משו' דלא יצאו נכסים מרשותו וב' הטענות כ' הטור וכו ע"ש משמע דבחד מנייהו סגי וא"כ אע"ג דכסות אשתו ובניו שכיחי כיון דלא יצאו מרשותו לא עשו ת"ה ואפשר שזה דעת ששון:
ח' אין בעל חוב גובה וכו' ואפי' גבה אין תפיסתו תפיסה מהראד"ב בס' לחם רב סי' נ"ו עש"ב ועיין בתשו' מהר"ם הארוכות סי' תקפ"ה שכ' במה הפרש בין תכשיטין שהכניסה לו לאותם שהוא נתן לה שאותם שהכניסה לו אם מכרם הבעל הוא מוציאם מיד הלקוח' משום שבח בית אביה אבל אלו אם מכרם הבעל שלא מדעתה אין לה על הלקוחות כלום אבל אין לכוף הבעל שיטול תכשיטי אשתו ויגבם הב"ח וכו' ע"ש:
ט' אין הב"ח גובה וכו' עיין בס' בעי חיי ח"ב סי' ט"ל פרטי דינים ע"ש:
יו"ד כ' הרשב"א בתשובות' ח"ד סי' רי"ד על ראובן שתבע את שמעון שמשכן לו בגדי אשתו וכפר ונשבע בבית דין ואח"ך באה אשתו ואמרה שהם שלה ואין לבעלה רשות בהם ודינו בטל דאין בדבריה כלום דשלו הם אלא שיחדם לה ועוד דלא גרעי מנכסי מלוג שלה שהבעל דן עליהם ולא גרע בעל משותף שדינו קיים אם חבירו בעיר וה"ה לבעל בנכסי מלוג של אשתו וכ"ש בבגדים שקנה הבעל משלו לאשתו ע"ש:
י"א כתב מהרש"ך ח"ד סי' ב' בעל חוב בשטר אפילו קדום לכתובת אשתו אינו גובה ממלבושיה ותכשיט' שעשה לה הבעל ל"ש בגדי חול ול"ש בגדי שבת וה"ה גם בחיי הבעל אין ב"ח גובה מנכסי' אלו וכ"כ בסי' כ"ה ע"ש ובתשו' ח"ב:
י"ב אין ב"ח גובה וכו' כ' מהר"י ן' מיגש סי' קס"ט על ראובן שנתן לשמעון עיסקא לזמן קצוב וכשנשלם הזמן תבע ראובן ממונו וטען שמעון שאין לו וטען ראובן איך אתה מממוני עשית נדוניא לבתך וכולי אם נתברר בשני עדים שהנדוניא שעשה שמעון לבתו היא ממעות ראובן שהיו בידו יש לראובן ליקח הנדוניא הנז' ולגבות ממנה עסקתו ולא יועיל כלום מה שנתנה שמעון לחתנו ולבתו וזה כמ"ש ואם מת לא יעשה מטלטל אצל בניו מ"ט להכי קרו לה עיסקא דאם מת לא יעש' מטל' אצל בניו וזה דוקא אם העידו העדים בזה עדות ברורה שראו בעיניהם אבל אם לא העידו בזה כי אם באומד הדעת אין לראובן לגבות דבר מהנדוניא זו ממי שבאה לידו שיש לאומר לומר אולי מצא מציאה וממנה עשה נדוניא זו וכבר אמרו בכיוצא בזה זאת אומרת טוענים ללוקח עכ"ל משמע דוקא עיסקא דלא נעשו (עכ"מ): י"ג דין כ"ו אבל בגדי שבת ומועד וכו' כ' הריב"ש ס' קכ"ח הביאו הב"י דאף החולקי' על הרמב"ם בבגדי שבת לא חלקו בבגדי כסף וזהב שהרי מתני' דא' המקדש וכו' לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכ"כ הרי"ף בתשו' עכ"ל וז"ל הרי"ף בתשובותיו סימן ר"ט ומה שיש לו אצל אשתו מבגדים דוקא אין לבעל חוב לגבות מהם ע"פ מ"ש א' המעריך וכו' אבל כלי זהב ובדלא לא הזכירה אותם ההלכה לפיכך אין לנו לדמותה לבגדים בלא ראיה וכ"ש שכלי זהב ובדולח אדם קונה על דעת שתתקשט אשתו בהם ואם יוצרך יתפרנס מהם מה שא"כ בבגדי' שהם כלים ונפסדים ואין דעתו עליהם וכו' ע"ש נראה דס"ל דוקא כלי זהב ובדולח שלא הוזכרו במשנה אבל הבגדים אפי' של שבת ומועד בכלל גובה מהם ב"ח אבל בתשו' אחרת סי' רנ"ח כ' וז"ל אלא שבירושלמי אמרו בבגדים של חול אבל לא של רגל ושל שבת הילכך כל מה שהיה מן הבגדים המעולים וכ"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם אבל אם היתה מבני טובים וממשפחה מיוחסת יש לה לעכב עליו כמ"ש עולה עמו ואינה יורדת וכו' ע"ש וחי' זה דאם היא מיוחסת יש לה לעכב כ' הנ"י בשם הרי"ף וכ' הרדב"ז ח"ב סי' רפ"א נראה שאינו מתשו' הרי"ף כיון שלא הזכירו' כל האחרוני' והטור כ' זה בשם יש אומרים וא"א שהרי"ף אמרה היה כותבה בשמו ע"ש ונראה דהטור לא ראה תשו' הרי"ף ונמשך אחר בעל התרומו' שער א' יש מן המורים שפסקו שאם היתה האשה מבני טובי' וממשפח' מיוחסת אין ב"ח גובה אפי' מכסף וזהב וכן מצאו סבר' זו בתשובות הרי"ף עיין שם ומכל מקום נראה דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דאין חילוק דלעולם גובה בעל חוב תכשיטי זהב וכסף וכמו שהסכים הרדב"ז שם: וכתב עוד הרדב"ז אע"פ שלדעת הרמב"ם בגדי שבת ויו"ט גובה אותם ב"ח אע"פ שהם ברשותה מ"מ כבר נהגו שלא להגבות לב"ח דאיכא גדולים שפסקו כן וגם דאין סמיכות הב"ח על הבגדים לפי שעשויי' וכו' ומפני שאין מנהג זה קבוע לגמרי יש לדיין לומר לב"ח שיגבה תכשיטי כסף וזהב ולא בגדי שבת ויו"ט בדרך פשרה ואם הב"ח יעמיד עצמו על הדין יפסוק כדעת הרמב"ם ע"ש ובמקום זה נהגו שלא לסדר לב"ח כדעת ר"ת מפני הגוים וכל המלוה אדעתא דמנהגים והוי כהתנ' עמו שלא יסדרו לו דתנאו קיים: י"ד כתב הטור בשם הרמב"ן הא דאין לב"ח מכסו' אשתו ובניו דוקא שקנאם להם קודם שלוה אבל אם קנאם להם אחר שלוה אפי' לבשום כבר בעל חוב גובה מהם והוא שכתב לו דאקני ושעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי וכו' וכ"כ הר"ן והנ"י ע"ש והרדב"ז ח"ב סי' י"א כ' דק' דהא עשו תקנת השוק במטלטלין דאל"כ לא ימצא אדם למכור מטלטלין וכולי אבל אני מבטל דעתי מפני רוחב דעת הראשונים עש"ב:
ט"ו אבל מה שהכניסה לו וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' קע"ה דאם הכניסה מעות ואפי' הם בעין כיון שקבל הוא ע"ע בחוב ואינם עשוי' לעמוד בעין ואין בהם בעצמם משו' שבח בית אביה הוו כשאר מעות הבעל שלוה מאחר וב"ח גובה מהם אבל אם הכניסה לו שום של בגדים ותכשיטין שהאשה רוצה לכלותם ויש בהם משום שבח בית אביה מסתברא שאין בעל חוב גובה מהם וכולי עיין שם:
ט"ז דין כ"ז אין חילוק וכו' ז"ל בעל התרומות ומסתברא דה"ה וכו' שאין לחלק בענין הסדור בין קרקע למטלטלין שהרי ערכין ננבי' מן הקרקע ומן המטלטלין ובכולן נאמר החייהו מערכך ע"ש ולכאורה ק' דבנדר' דס"ה ע"ב מוכח בהדיא דאפי' אין לו מטלט' אלא קרקע מסדרי' ע"ש וה' מנחת יהודה כ' דסלקא דעתך דקרקע הו"ל כמשכון ומשכנו בשעת הלואה אינו בחזרה וה"ט משום דהוי כמוכרו לו וא"כ ודאי דליתיה בסדור כיון דהוי כמוכרו לו וה"נ אם בשעת הלואה יש לו קרקע הרי הוא כמשכון והוי כמוכרה לו ובירושלמי דשביעית מק' אמתני' שביעי' משמטת את המלוה בשט' יעשה כמלוה על המשכון דאין שביעי' משמטת אר"י בשע' שאין בו אחריות נכסים ור' ירמיה אמר כשאין לו קרקע הא אם יש לו קרקע אינו משמט והיינו משום דחשיב כמלוה על המשכון וא"כ לענין סידור נמי אם יש לו קרקע בשעת הלואה הו"ל כמשכנו בשעת הלואה דליכא סדור וההיא דנדרים בקרקע שירש אחר הלואה ע"ש וליתא דאינן קי"ל דוקא משכון מטלטלין אינו משמט משום דב"ח קונה משכון אבל משכנו קרקע לא קני ליה כדאית בפ' השולח ומשכון דמטלטלין נמי לא קני ליה מדר"י אלא שלא בשע' הלוא' אבל בשעת הלואה לא וכבר כ' התוספות דמאחר דקני ליה מדר"י שלא בשעת הלואה אלים נמי שעבודי' בשעת הלואה דלא משמט דקרי' ולא של אחיך בידיך ע"ש א"כ ודאי לא חשיב כמוכרו לו ואם במשכנו שלא בשעת הלוא' דקני מסדרין כ"ש בשעת הלו' דלא קני ליה: