אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ב· רבי יצחק טייב

סימן עג

א' בין במשכון וכו' כתב הב"ח אישמעי' דבמשכון א"ץ להמתין לו יותר מל' יום לאפוקי מר' קלונימוס במרדכי בפ' המקבל ע"ש וכ"כ ראב"ן סי' קי"א וז"ל ראובן טענו לשמעון פרע לי מנה שהלויתיך ושמעון משיבו לא הלויתני כלום אלא על המשכון תפוס המשכון עד שאפדנו דעתי נוטה שחייב שמעון לפרוע אם יש שלשים יום שהלוהו דתניא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו קודם ל' יום הא לאחר ל' יום יתבע ומסקנא אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ וה"ה למלוה על המשכון דמ"ש ותו דמלוה על המשכון במקום שטר וכו' וכי היכי במלוה בשטר מצי תבע אחר ל' יום ה"נ מלוה על המשכון וכו' עש"ב הרי דס"ד דבמשכון כיון דתפיס בידו אינו יכול לתובעו שיפדנו וכ' עוד ראב"ן וכ"כ רב צמח גאון וז"ל משכון ביד מלוה שוה עשרים דינרים מלוה אומר עשרים דינרים הלויתיך עליו ולוה אומר לא הלויתני אלא עשרה מלוה נשבע ונוטל עשרים דינרים דהו"ל כמלוה בשטר דהו"ל משכון בשטר ואם לחשך אדם לומ' מהא דתנן המלוה את חבי' על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין אותו ואמרי' מלוה על המשכון טעמא מאי משום דתפיס ליה אלמא כיון דתפיס משכון אינו יכול לנוגשו ושביעי' בניגוש תליא רחמנא כדכתי' לא יגוש וכיון דלא ניגוש לא משמט ה"נ לא מצי ראובן לאנגושי לשמעון דהא תפיס משכון לאו מילתא היא דהא פרכינן התם אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו וכו' ומשני משום דקני משכון וכדר"י והשתא אוקמא במשכנו שלא בשעת הלואתו דהתם ודאי קני משכון כדר"י אבל בשעת הלואתו אע"ג דתפיס דלא קני משכון שביעית משמטת דהא מצי לנוגשו אלמא היכא דתפיס משכון מצי לנוגשו ולתבוע הלואתו עכ"ל א"כ נר' דדוקא משכון בשעת הלואתו דלא קנה משכון הוא דיכול לנוגשו ולתבוע הלואתו אחר ל' יום אבל משכון שלא בשעת הלואתו דקנה משכון אינו יכול לנוגשו ולתבוע הלואתו כיון דקנה משכון וכבר כתבתי בסי' ס"ז ס"ק ח"י דהוא אזיל לטעמיה דפסק כר"י דמשכנו שלא בשעת הלואה לא קנה משכון ועי' מ"ש שם.

ב' וקבע לו זמן וכו' כ' הסמ"ע נר' דוקא בקבע לזמן בשעת הלואה דאילו אחר הלוא' צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדי' וכו' וכבר כ' הש"ך דליתא דבא"ל אל תפרעני אלא בעדים קי"ל דמהני אפי' לאחר הלואה בלא קנין וכו' וכן כתב בעה"ת שער כ"ה באומ' אל תפר' אלא בעדי' דאפי' שלא בשעת הלואה התראה גמורה היא וא"ץ קנין מיהו הוא ס"ל דה"נ בנאמנות אפי' לאחר הלואה א"ץ קנין כמ"ש ריש שער כ"ו ע"ש אבל בפרישה ודרישה סי' ע' הוכיח דגם הרמ"ה דס"ל דנאמנות לאחר הלואה צריך קנין ה"ט שקבל עליו שהמלוה עצמו יהא נאמן לומ' שלא נפרע והוי כקיבל עליו קרוב או פסול אבל באומר אל תפרעני אלא בעדים לא קיבל אלא שלא יהא שום א' מהם נאמן בלא עדים ולכ"ע אין צריך קנין וכן נר' מהטור סי' כ"ב שכ' דברי הרא"ש על הרמ"ה ולא בעי קנין אפי' אחר ההלואה וכו' כאדם האומר אל תפרעני אל' בפני פ' ופ' דא"ץ קנין אלא קבלה עכ"ל וא"א מה ראיה כאדם האומ' וכו' אימא אה"נ להרמ"ה אפי' התם לא מהני אלא ודאי פשוט לו דגם הרמ"ה מודה בה עי"ש וא"כ כ"ש בקבע לו זמן אחר הלואה דא"ץ קנין והוי כמחילה וכן משמע מדברי הב"ח ע"ש וכן גבי נאמנות אם הרויח לו זמן וכתב לו נאמנו' משתעבד בלא קנין דהוי כמתן מעות כמו שהוכחתי בסי' ס"ט ס"ק י"ט מדכ' הטור בסי' ר"ד דאין קרקע נקנה במלוה אבל אם הרויח זמן קנה בההיא הנאה דהרוחת זמן דהוי כנתן לו מעות ופסקו מור"ם שם וכן אמרו בפ"ק דקידושי' המקדש בהנאת מלוה שהרויח לה זמן מקודשת וכ' הרי"ף והרא"ש כגון שהגיע זמנו לגבות והרויח לה הזמן וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן שם ע"ש וא"א דלאחר הלואה לא מהני במה נתקדשה ונקנה קרקע וגם הרמב"ם בפ"ה מה' אישות שכ' כגון שהלוה אותה וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארוח לך במלוה זו וכו' א"ל דה"ד התם בשעת הקידושי' לא נתן לה דבר ע"ש במ"מ ובב"י סי' כ"ח וכה"ג כ' המש"ל בפ"ה מה' מלוה ולוה דין י"ד בד"ה כתב מרן וכו' ע"ש והר"ן שם תמה על הרמב"ם דאפי' קדמה מלוה לקידושי' מה בכך הרי הוא מהנה אותה עכשיו בהרוחת הזמן וכו' וא"א דהרוחת זמן אחר הלואה לא מהני ניחא אלא ודאי אין אי'. ושו"ר מהריק"ש בס' אהלי יעקב סי' ז' שכ' בתוך התשו' על דברי הרמב"ם ולא תימא דדוקא בקובע לו זמן בשעת הלואה קאמר דהא סתמא קתני לה וכן עמא דבר דאפי' קובע לו זמן אחר הלואה תדע דאפי' בקובע לו זמן אחר הלואה דמהני שהרי המקדש בהנאת שמרויח לה במלוה שבידו הרי זו מקו' ואי לא מהני קביעות זמן שלאחר הלואה במאי מיקדשה וכו' עש"ב. ג'

וקבע לו זמן וכו' כ' הסמ"ע לכאו' נר' דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאילו אחר הלואה צריך קנין כמו וכו' כ' הר' כנה"ג נר' מדבריו דוקא בקבע לו זמן אבל ה' ב"ח כ' דל"ד אלא אפי' בסתם הלואה תוך ל' יום ע"ש ולא דק דבפ"ק דמכות תניא המלוה את חבירו סתם אינו יכול לתובעו פחות מל' יום אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ ע"ש וכ"כ הרמב"ם שם.

ד' אינו יכול לתובעו קודם הזמן וכו' נר' דאפי' באו נכסיו לידו קודם אינו רשאי לעכבם כדמוכח גבי שנים שהוציאו שט"ח זע"ז וכו' דלקמן סי' פ"ה ה' כנה"ג וכן הוכיח ה' נתיבות משפט דף כ"א ע"א ע"ש וכן נראה בהדיא מדברי בעה"ת שער י"ד סי' ו' שכ' אם המלוה תפס בנכסי יתומים קטנים מי אמרי' אין נזקקין להגבות את חובם הא אם תפס לא מפקינ' מיניה א"ד כיון דקטנים אינן בני פרעון עד שיגדלו כמאן דלא מטא זמן השטר דמי ולאו תפיסה היא ומפקי' מיניה וכו' הרי דקודם הזמן אין תפיסתו תפיסה ומוציאין אותה מידו וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' א' רנ"ז ונר' דכ"ש דלגבי ערב דקי"ל בסי' קכ"ט דאם אין הלוה בפנינו צריך ל' יום וכו' דבאותו זמן אפי' תפס המלוה בנכסי הערב מוציאין מידו דהא נכסויי דבר נש אינון ערבין ליה ואפ"ה אם תפס המלוה מוציאין מידו וכ"כ בהדיא הרשב"א בתשו' ח"ב סי' כ"ה ע"ש ועי' בתשו' הרשב"א בב"י סי' קכ"ט אבל המלוה את חבירו ע"מ שלא יתבענו לעולם ובאו נכסיו לידו נר' דלא הוי כתובע ואין מוציאין מידו וכבר כתבתי בסי' ס"ז ס"ק ט"ו דבירושלמי פ"י דשביעית אמר רב המלוה את חבירו ע"מ שלא יתבענו שביעית משמטת ופסקו הרמב"ם בפ"ט מה' שמיטה וכ' מהר"י קורקוס שם נ"ל הטעם אע"פ שאינו יכול לנגוש אותו כיון שהחוב מוטל עליו וחייב בכל עת לצאת ידי שמים וגם אם יתפוס המלוה משל הלוה אין מוציאין נגוש ועומד הוא ול"ד לקובע לו זמן שאין עליו חיוב בתוך הזמן ע"ש הרי אם המלוה התופס משל הלוה אין מוציאין מידו וכן מסתברא דגם בקובע לו זמן תפיסתו תפיסה בשיש לו הפסד ואין לך הפסד גדול מזה שאין יכול לתובעו לעולם ובפ' שני דייני גזירות ובר"פ אין בין המודר דמוקי רבא מתני' דהמודר הנאה מחבי' פורע לו את חובו אפי' כרבנן וכגון שהלוה ע"מ שלא לפרוע ופירש"י והר"ן שם דכשהלוהו התנה עמו שלא יהא לו כח לכופו אלא כשירצה הבעל יפרענו מדעתו ע"ש צ"ל דאע"ג דהלוה צריך לפורעו לצאת ידי שמים וגם אם תפס המלוה נכסיו אין מוציאין מידו מ"מ לגבי מודר הנאה הפורע בשבילו לא חשיב הנאה וכ' הר' כנה"ג סי' פ"ה אות י"ד בשם הר' פליטת בית יהודה סי' י"ז דהיינו דוקא שיכול להתפרע כשיבא הזמן אבל אם היה שבור ונר' לעין דבהגיע הזמן לא יהא לו לפרוע אפי' לא הגיע הזמן יכול לומר לו אלו הייתי חייב לך היה לך לעכב ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' ק"ט על דבר ירושה של שמעון שנפל ביד ראובן והיה חייב לו ורוצה לעכב הירושה בידו כדי לפרוע ממנה כשיגיע הזמן אינו יכול לעכב מיהו כשיש פסידא אין מוציאין מידו וכ"כ הרשב"א בתשו' שאם יראה לב"ד שהלוה מבזבז נכסיו וכשיגיע הזמן לא ימצא מקום לגבות אין מוציאין מיד המלוה בתוך הזמן ע"ש גם הרא"ש בפ"ק דגיטין סי' י"ט כתב בשם הר"פ דהכא מיירי כשקבע לו הזמן לפורעו ובתוך הזמן שלח לו מעותיו דל"ש לומר תופס לבעל חוב כיון דהמלוה עצמו לא היה יכול לתפוס בתוך הזמן והוא חילק דאפי' בתוך הזמן אם אין לו נכסים אחרים ויפסיד המלוה מהני תפיסה והביאו הטור סי' ק"ה ומרן סי' ק"ו דאפי' תפיסה ע"י שליח מהני אפי' בתוך הזמן אם אין ללוה נכסים אחרים ויפסיד המלוה ע"ש הרי המלוה שתפס תוך הזמן מוציאין מידו אלא א"כ יש פסידא כשיגיע הזמן ועי' במהריב"ל ח"ד סי' ו' שכ' דאין אדם יכול לעכב ממון על דבר שלא בא לעולם ונר' דבדבר שלב"ל אפי' כשיש פסידא אינו יכול לעכב.

ואם א"א להחזירו נר' דחייב מן הדין המלוה לפרוע מה ששוה אותה המתנה דהיינו שמשערים כמה אדם רוצה שיותרו מחובו שחייב לזמן פ' כדי לפרוע מיד הר' בית דוד חי"ד סס"י פ' ע"ש.

ה' הקובע זמן לחבירו לפורעו בזמנים מחולפים אם עברו הזמני' ולא תבע המלוה אינו יכול לכופו ללוה לפורעו הכל אלא לזמנים מחולפים הר"ש יונה סי' ל"ד והביאו הר' כנה"ג והר' בני חיי ע"ש ובעל העיטור בדיני חוב ד' ס"ד ע"ג כ' וז"ל ובתשו' הקובע זמן לחבירו שיפרענו בכל שנה ושנה כך וכך ועברו זמנים ולא פרע ותבע לו מכל הזמנים ואמ' לא אפרע אלא מזה הזמן אפי' ששניהם מצויים בעיר ולא תבע חובו חייב לשלם הכל וסתמא היא עכ"ל ונראה דאם תבעו אפי' לא תבעו בב"ד רק בפני עדים או בינו לבינו והלוה מודה בכך חייב לפרוע כמ"ש מור"ם בהג"ה לקמן דין י"ד ע"ש.

ו' והלוה נשבע היסת וכו' משמע דוקא כשאין חי' ביניהם בגוף ההלואה רק בזמן אבל אם יש אי' ביניהם גם בסך ההלואה כגון שהמלוה אומר מנה בידך לשלם עכשיו והלוה אומר אין לך בידי אלא חמשים לשלם לשנה הוי מודה במקצת וחייב שבועה דאורייתא אע"ג דכופר הכל לזמן הפירעון הר' ט"ז והסכים עמו הר' המגיה ע"ש.

ז' אם היה שם ע"א וכו' הרמ"בם נמשך אחר רבו מה"רי ן' מיגש בתשו' סי' ע"ד וז"ל מי שעליו חוב לחבירו וטען שכבר הגיע זמן הפירעון והלוה טוען שלא הגיע זמן הפירעון עד יום פ' ועד אחד מעיד שהגיע זמן הפירעון חייב לישבע שבועת התורה שלא הגיע זמן הפירעון החוב אלא לזמן פלוני לפי' שהכלל העולה מטענת המלוה הוא שא"ל יש לי אצלך עתה ממון והלוה אומר אין לך אצלי עתה כלום א"כ היתה כפירתו כפירת ממון בעת זה ומי לא עסיקי' שתזדמן לו בזה העת למלוה עיסקא שיקנה אותה באותו זמן אם הביאו לו הלוה שנעשה כשאינו מביא אותו לו מעכב אותו מקנייתה ונר' לכאורה משום דס"ל דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה כמו שכ' מה"רי ן' מיגש בחי' בר"פ כל הנשבעין והביאו הר"אש שם דהא שבועת שומרים דא"ל מגו וכן מודה מקצת ועד א' א"ל בהו מגו ואפ"ה משתבעי' וכו' וכ"כ הרמ"בם בפ"ב מה' שכירות ע"ש ואם כן ה"נ אם יש ע"א שהגיע זמן הפירעון צריך לישבע הלוה שבועת התורה להכחיש העד ואינו נאמן בלא שבועה במגו שהיה יכול לומר הגיע הזמן ופרעתיך אבל להר"אש דס"ל אמרי' מגו לפטור משבו' ה"נ יהיה נאמן הלוה שלא הגיע זמן במגו דפרעתי והתימה על הטור דכאן כתב דברי הרמ"בם דאם יש ע"א שהיום סוף זמנו נשבע שבו' התורה כשאר הטענות וכו' ובסימן צ כ' על הר"י הלוי ול"נ לא"א הר"אש ז"ל שאין חי' בזה בין לשבו' וכו' וכן כ' בסי' צ"ו ע"ש ואם כן ה"נ הול"ל דנאמן הלוה שטען שלא הגיע הזמן בלא שבו' במגו דפרעתי והר"אש בפ' כל הנשבעין שכ' בע"א לא ידענא מאי מגו איכא עיי"ש י"ל כגון שטען לא לויתי וע"א מעיד שלוה נשבע שלא לוה להכחיש העד ולא יאמן בלא שבו' במגו דפרעתי דנראה ודאי דאם הודה לדברי העד שלוה וטען פרעתי נשבע היסת ונפטר כמ"ש מהרי ן' מיגש בתשו' סי' ע"ז כיון דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפו' בעדים ה"נ בע"א אם הודה לו שלוה וטען פרעתי נשבע היסת ונפטר ואין כדין מחוייב שבו' ואינו יכול לישבע דמשלם ע"ש וגם הרמ"בם ומרן שכתבו בסי' נ"א דשט"ח בע"א וטען הלוה פרעתי ה"ז מחוייב שבו' ואינו יכול לישבע ומשלם וכו' והיינו משו' דבשטר בע"א א"ל שטרך בידי מאי בעי ע"ש בב"י אבל במלוה ע"פ בע"א והודה הלוה לדברי העד שלוה אלא שטען פרעתי ודאי דנשבע היסת ונפטר והתימה על הרש"בש בסי' תק"ד שכ' שהוא מדמה שטר בע"א ומודה שלוה וטוען שפרע למי שתבעו בע"א בע"פ ומודה שלוה וטען שפרע ודן בשניהם שמחוייב שבו' שאינו יכול לישבע ומשלם וכו' עיי"ש והרמ"בם בפ"ד מה' טוען כ' מנה לי בידך והרי ע"א מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה ה"ז מחוי' שבו' ואינו יכול לישבע ומשלם וכו' וכ' המ"מ דא"א לומר כגון ז"ה שאין זה העד יודע אם פרעו אם לאו דאם כן ודאי נאמן לומר יש לי כנגדם בידך דהא אפי' בב' שהעידו שהלוהו ואינם יודעים אם פרעו נאמן הוא לומר יש לי בידך כנגדם מגו דאי בעי אמר פרעתי אלא כשהעד מעיד שעדיין מנה זה אצלו כגון שלא זזה ידם מתוך ידו ושנים המעדין שעדיין המנה בידו ודאי אינו נאמן לו' יש לי בידך כנגדם דהא ליכא מגו דפרעתי ולכך בע"א כיון שאינו יכול לישבע משלם וכן פסק מרן ומור"ם בסי' ע"ה ס' י"ג ע"ש הרי אם יש ע"א שלוה אבל העד אינו יודע אם פרעו או לאו נאמן הלוה לו' פרעתי בשבו' היסת ולא שייך לו' מתוך שאי"למ דהא אפי' בב' עדים נאמן ומה"ט אם טען יש לי בידך כנגדו נאמן לו במגו דפרעתי וה"נ אם יש עד א' שהיום סוף זמנו והלוה הכחישו יהיה נאמן במגו דפרעתי דהא אפי' תבעו ביום שנשלם בו הזמן נאמן לו' פרעתי היום אלא א"כ מיירי בלא זזה ידו מתחת ידו אותו יום מיהו נר' דהכא לכ"ע ליכא מגו כדאמר רבא מפני מה אמרה תורה מודה מק' הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכוליה בעי דנכפריה וכו' וכ' התוס' פי' יהיה נאמן במגו דאי בעי כופר הכל וכו' ומשני דא"ז מגו דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל וכו' וה"נ בטען לא הגיע זמנו צריך לישבע שבו' דאורייתא להכחי' העד אע"ג דאיכא מגו דפרעתי דלא הוי מגו דאין אדם מעיז וכו' אלא כפר לאשתמוטי מניה סבר עד דהו"ל זוזי ופרענא לי וכו'

ח' דין ד'

אבל אם היתה מלוה בשטר וכו' כת' מהראנ"ח ח"ב סי' מ"ו על שטר שנפל בלשון השטר ספק אם חיוב הלוה לסוף ששה חדשים או לסוף ג' שנים וכו' דכל שהלשון מסופק בעצמו או איכא תרי לישני ומספ"ל אם תפוס לשון ראשון או לשון אחרון דייני לזכות המלוה דומיא די"ב דינרים דינר לחדש נתעברה השנה נתעב' למשכיר דקרקע בחז' בעליה עומדת וה"נ ממון בחזקת בעליו עומד והלוה בא להחזיק מחמת תנאו שהאריך על הזמן ועליו הראיה וכן כ' הרמב"ם הדין מפורש היתה מלוה בשטר וכו' ע"ש וכבר דחה המש"ל פ' ט"ו מה' טו"ן בתשו' ד"ה בשטר סתם שכתוב סך ההלואה ולא הזכיר זמן אבל אם מתוך השטר איכא צדדי לסיוע הלוה אמרי' המע"ה עש"ב וכ"כ הט"ז ישבע המלוה וכו' וא"ל למה לא והיה יד בעה"ש על התחתונה דאם כן יהיה השטר בטל לגמרי שיכול לו' לק' שנים לויתי המעות ומבואר בסי' מ"ב דכל מקום שנתבטל השטר לא אמרי' יד בעה"ש על התח' כמו אחר פסח ע"ש וא"כ שיש בו זמן מספק אם חיובו הלוה לזמן זה או לזמן זה אמרי' יד בעה"ש על התחתו' ובזה ניחא הא דתנן בפ"ק דמכות מעדין אנו באיש פלו' וכו' והלוה או' מכאן ועד עשרה שנים אומדין וכו' ומוקמינן לה במלוה על המשכון או מוסר שטרותיו לב"ד וכו' ואמאי חייבים העדים שהוזמו הרי בלאו הכי המלוה נאמן בלא עדותם די"ל דה"ד בשטר סתם ומתני' מיירי בשטר שיש בו זמן מסופק דאמרי' הממע"ה וא"כ העדים שחייבו ללוה והוזמו חייבים וראיתי בתשו' בשמים ראש סי' מ"ה נשאל בזה ממתני' דמכות ותי' א"א היינו דעבדי ליה דפטרי משבו דא"ל אי לא דאייתי מי יימר דמשתבע וכו' א"נ דהיינו דוקא בטוען שאין זמן כלל אבל במודה שיש זמן אלא שנחלקו בין רב למעט לא וכו' עיין שם משמע אפילו לא הזכיר זמן בשטר כלל אלא שהמלוה מודה שיש זמן בע"פ ונחלקו בין זמן רב למעט הלוה נאמן אבל מלשון הרמ"בם והטור משמע דאפי' יש זמן ונחלקו בין רב למעט המלוה נאמן וכ"כ מרן בהדיא בש"ע אלא דהיינו דוקא בע"פ אבל אם יש זמן בשטר מסופק שיש צד לסייע הלוה הממע"ה ובו מיירי מתניתין גם מה שתי' דחייבים העדים לפי שפטרו משבועה דאמר לוה מי יאמר דמישתבע וכו' דזה ניחא למ"ד דדבר הגורם לממון כממון דמי ובפ' שבוע' העדות תניא המשביע ע"א פטור וראב"ש מחייב וכו' לימא וכו' מר ס' דבר הגורם לממון כממון דמי ומ"ם לאו כממון דמי וסתם מתני' כפרו שניהם בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור משום דדבר הגורם לממון לאו כמ"ד ופסקוהו הרי"ף והר"אש שם וכן פסק הרמב"ם בפ"י מה' שבו' דבמשביע ע"א פטור ע"ש ודוחק לאוקומי מתני' כמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי הפך סתם מתני' דפ' שבו' העדות ובפ' הדיינים ובפ' מרובה וכ"כ מהר"ם בתשו' הקצרות סי' קנ"ז וז"ל וששאלתם על ראובן שטען על אפוטרופוס שלו שטען בב"ד מה שלא צוהו לטעון וכו' אם טוען ראובן אם היה טוען כדברי הוה משתבענא ושקילנא או משתבענא ולא משתלמנא וכו' כל כה"ג לאו פשיעה היא ואפי' דינא דגרמי לא הוי אלא גורם לממון כדאיתא בפ' שבו' העדות מי יימר וכו' ולא קי"ל כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולא מיקרי פשיעה אלא שכדברי ראובן היה פטו' בלא שבו' וכדברי אפוטרופוס שקיל האיך בלא שבו' עכ"ל והובא במרדכי בפ' המפקי' ופסקו מור"ם בסי' ר"ץ ע"ש ובעה"ת שער נ"א ח"ו סי' ח' גבי מוחל שט"ח לחבירו דחייב כ' וז"ל שהרי שורף שטרותיו ש"ח פסקנו שאע"פ שאין גוף השטר ממון כיון שהוא גורם לאבד ממון חבירו חייב וכדאסיקנא התם אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא דקי"ל כר"ש דדבר הגורם לממון כממ"ד וכו' גם הראב"ד כ' בתשו' הריני מוסר לך מה שנ"ל לענין פסק דין הלכה למע' פלוגתא דר"ש ורבנן הוי יודע שדעתי נוטה לקבוע מסמרות כר"ש דאמר דבר הגו' לממון כממ"ד ודין דדבר הגו' לממון שייך לדינא דגרמי ע"ש והר' דברי אמת בקו' ג' דף ל"ו ע"ג כ' שכ"נ דעת הגאונים שכ' הרא"ש בפ"ק דפסחים ע"ש וכ"כ מהרי"ן פלט הביאו בעה"ת שער כ"ט ח"ב סי' ח' דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ודבר הגו' ממון כממ"ד והר' גד"ת שם תמה דפשיטא דהלכה כרבנן וכ"ש דסתם מתני' כוותיה וע"ש ואפשר דס"ל דסתם מתני' דמכות אתיא כר"ש דאמר דבר הגו' לממון כממ"ד הילכך העדים חייבים לפי שפטרו המלוה משבועה ואע"ג דהוי הפך סתם מתני' דקמא ושבועות הרי אמרי' בפ"ק דשבועות וליטעמיך ר' גופיה היכי סתם לן הכא הכי והכא הכי אלא מעיקרא סבר הכי והדר וכו' ובפ' האיש מק' אמרי מה ליה חד סתמא מ"ל תרי סתמי וכו' ע"ש וא"כ אע"ג דסתם משנה דשבו' העדות ובפ' שבו' הדייני' ובפ' מרובה כרבנן דדבר הגו' לממון לאו כממ"ד קי"ל כסתם משנה בתרא דמכות דאתיא כר"ש ובלא"ה הרי הראב"ד ובע"הת בשער נ"א ס"ל דדבר הגו' לממון שייך אדינא דגרמי וקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי כדאמרי' בפ' הגוזל עצים ובפ' הכותב השורף שטרותיו ש"ח דכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורה לצלמא ואם כן אע"ג דרבנן ס"ל דדבר הגורם לממון לאו כממ"ד וסתם מתני' כוותייהו הא קי"ל כר"ש וכר"מ ואמוראי דדייני דינא דגרמי ודינא דדבר הגו' לממון שייך לדינא דגרמי וכה"ג כ' הרשב"א בתשובה ח"ג סי' ק"ח דמזיק שעבוד חבירו חייב כשורף שטרו ואע"ג דפלוגתא דרשב"ג ורבנן היא בפ' השולח גבי עשה עבדו אפותיקי ושחררו דרשב"ג מחייב ורבנן פוטרין כיון דקי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי ומזיק שעבוד כשורף שטר' וכו' ע"ש והר' כנה"ג בסי' שפ"ו כ' בשם הרשב"א בתשו' כ"י דמאן דדאין דינא דגרמי דאין נמי לחייב דבר הגו' לממון ע"ש ומ"מ לדעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש דקי"ל כרבנן דדבר הגו' לממון לאו כממון ק' אמאי חייבים העדים שהוזמו הרי מלוה נאמן בשבו' בלא עדותם ומי יימר שלא היה נשבע ועוד דזה ניחא לגי' דהרמב"ם דהמלוה נשבע שבו' המשנה ככל הנשבעין ונוטלין לכן העדים שפטרו המלוה משבו' זו והוזמו חייבים אבל לדברי מרן דשבו' היסת היא הרי בזמן המשנה עדיין לא נתקנה שבו' היסת כי ר"נ תקנה כמ"ש בס"פ כל הנשבעין גבי הא דאמרי' הא שאר שבו' מגלגלין שבו' הלואה שאין בה הודאה אטו שבו' השותפין כי בימי התנאים לא תקינו שבו' היסת דר"נ תיקנה ע"ש וכן הוכיח ראב"ן בספרו דף קט"ו ע"ד וכתב עוד שם וחביבי הלוי אמר דהוא בימי התנאים מהא סברא דאמרי' א"ל בהא פליגי ר"י סבר כי עבדי רבנן תקנה לשכיר דאורייתא בדרבנן כגון שבו' היסת לא עבדו רבנן תקנה ורבנן סברי וכו' ומפ' הא דלוה הימנו ערב שביעית וכו' שמגלגול שבו' אריס ושות' אגב שבו' ההלואה שהיא שבו' היסת אלמא דנתקנה בימי התנאים וליתא דהא אמרי' ש"מ דמגלגל' בדרבנן וא"א דמגלגלין שבו' שותף אטו הלואה הו"ל למידחי דבשבו' הלואה דאוריי' מיירי כגון שהודה במקצת אלא ע"כ שבו' הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבו' שותף ואריס שלא נתקנה שבו' היסת לכל דבר אלא לבעה"ב כנגד השכיר ומשום דטרוד בפועליו שדיוה אשכיר אבל לכל דבר לא נתקנה שבו' היסת עד ר"נ וכ"ו ע"ש א"כ המלוה נוטל בלא שבו' מיהו בפ' כל הנשבעין תנן ישבע בעה"ב שנתן לו דינר ופי' רש"י ישבע היסת וכ' הריטב"א בחי' שם דף מ"ח אע"ג דשבו' היס' לא נתקנה עד דורו של ר"נ וכו' נהי דלא נתקנה עדיין בימי חכמי המשנה בכל הכופר בכל בזו של החנוני ושל שולחני ניתקנה מפני תקון העולם וכו' ע"ש וכ"כ הרז"ה בס' המאור שם דהכא תיקנו רבנן דלא נפטר אלא בשבו' שהרי רגלים לדבר וכו' והביאו הר"ן שם ע"ש בתוס' והש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"א כ' דכל שבועה שלא נזכרה במשנה בהדיא קרי לה הרמב"ם היסת ותדע דהא רש"י כ' בפ' כל הנשבעין דגם קודם ר"נ היתה שבו' היס' בקצת עניני' וכן כת' המרדכי בפ' הא"מ ולרבותי' שפי' בשבו' דבימי התנאים תיקנו שבו' היסת וכו' גם הדרישה סו' סי' צ"א הוכיח דרש"י והראב"ד ס"ל דגם בימי חכמי המשנה יש שבו' היסת וכ"כ בסי' ע"ד ונר' דגם רבי' לאו שבו' היס' ממש קאמר דאותה ודאי לא היתה בימי התנאים אלא דס"ל לרבי' דשבו' משנה זו קילא היא משאר שבוע' המשנה וכו' כיון שאינו כופר בעיקר הממון אלא משביעין אותו בלא נק"ח כעין שבוע' היסת דר"ן ע"ש וא"כ ה"נ א"ל דנשבע המלוה היסת ונוטל כיון שאין הלוה כופר בעיקר הממון לא מיסתבר להשביע את המלוה שבועה חמורה בנק"ח ככל הנשבעין ונוטלין אלא שבו' היסת ושבועה זו היתה בזמן המשנה אבל מדברי מרן משמע דנתבע דכפר בכל דנשבע היסת מדר"ן ועמ"ש בסי' ע"ה דין ז' לכן העיקר נראה לי כתי' השני דמתני' מיירי בשטר שכתוב לזמן ידוע ביניהם דהלוה היה נאמן בשבו' היסת שהוא מוחזק ולכך העדים שהעידו לזמן ל' יום חייבים ועוד אפש' דמתני' מיירי בשטר שיש בו נאמנות ללוה בכל טענה שיטעון על השטר ואע"ג דבתנאי צריך המלוה לישבע אפילו כתב בשטר נאמנות כמבואר בסי' פ"ב ע"ש כבר כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תקכ"ב דאם כ' לו שפטר אותו מכל תביעה וערעור שיש לו על השטר זה פטור ואינו יכול להשביעו אפי' אחר הפירעון ע"ש וא"כ אם טען הלוה לזמן עשר שנים היה נאמן נגד המלוה אבל נגד העדים אינו נאמן דסתם נאמנות לא מהני נגד העדים ולמ"ד נאמנות סתם לא מהני נגד עד א' נוקי מתני' נגד שני עדים ועוד אפש' דמתני' מיירי דמלוה חשוד שהיה הלוה נאמן כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' טוען דין ה' וז"ל נתחייב החשוד שבו' מדברים אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול לישבע ויטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר עכ"ל וא"כ ה"נ שהמלוה חשוד נאמן הלוה לומר לזמן עשרה שנים והעדים שהעידו לזמן ל' יום מפסידין אותו ולכך כשהוזמו חייבים וגם למ"ד דחשוד נוטל בלא שבועה כיון שהשטר מקויים בידו וכן הסכי' הטור ומרן סימן פ"ב עיי"ש איכא לאוקומי מתני' במלוה אומר איני יודע כיון שהלוה טוען בריא לזמן יו"ד שנים ומלוה מסופק הלוה נאמן כמבואר בסי' ע"ו ע"ש

ומ"ש עוד מיהו במלוה על המשכון בלא"ה לק"מ דלא אמר הרמב"ם אלא בדליכא עדים וראיה דנאמן במינו ואעפ"כ לא מפטר משבועה אבל מתני' בדאיכא סהדי שראוהו עתה בידו ע"ש כבר הוכיח השע"ה בה' גזילה דף ח"י ע"א מדברי המ"מ בפ"ב מה' שכירות דאינו נאמן על המשכון בשבועה אלא במגו וכ"ד הסמ"ע והמש"ל ע"ש וכ"כ מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קמ"ב דאם נר' המשכון בב"ד אינו נאמן וכו' ואם המשכון בידו ואין שם עדים שהעידו שהוא אצלו מגו דאי בעי אמר להד"ם כי אמר ממושכן הוא בידי או יש עליו כו"כ נאמן ע"ש א"כ נר' דהרמב"ם סובר כרבו וכ"כ הטור ומרן בסי' ע"ב ודלא כהש"ך סי' ע"ב ס"ק ק"ט ע"ש מיהו הרשב"א בתשובה סו' אלף מ' ובח"ב סי' שפ"א ובח"ג סי' מ"ח מסיק שהמלוה נאמן בשבועה בלא מגו וכ"כ בשו"ת בשמים ראש סימן שנ"א עש"ב.

ט' ישבע המלוה היסת והטור הביא הרמב"ם ישבע המלוה סתם וכ' מרן ז"ל בכ"מ ובב"ה וז"ל כך נ"ל שתיבת היסת ט"ס דלא שייך היסת אלא בנשבע לפטור עצמו והכא במלוה על המשכון הוא נשבע כעין דאורייתא ובמלוה בשטר אם נדמהו לאומר פרעתיך וכו' ואם יאמר וכו' ישבע לו ואפש' לקיים הגי' וכו' ע"ש ונר' דבשטר אי דמי לטענת פרעתיך אינו נשבע עד שיטעון השבע לי ומ"ש הרמב"ם נשבע המלוה כל א' כדינו קאמר דבשטר דוקא אם טען השבע לי וכה"ג כ' הרמב"ם גבי המפקיד אצל חבירו בשטר כשאין המפקיד נאמן לומ' החזרתיו וישבע בעה"ש בנק"ח שלא החזיר לו וישלם וכ' המ"מ דה"ד אם טען הנפקד השבע לי כדין מלוה בשטר ורבינו קיצר והביאו מרן הב"י בסי' רצ"ו ע"ש וכה"ג כ' בעה"ת והטור ומרן סי' קכ"ו סעי' י"א נשבע ונוטל שפי' אם טען הלוה כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם אבל מרן בכ"מ כ' א"ל הגי' דלא דמי לאומר פרעתיך כיון שמודה שהוא חייב לו והוי כאלו תבע הלוה למלוה חייב אתה לי להמתין סך ימים ולכך חייב המלוה להשבע היסת ע"ש. י'

אבל אם היתה מלוה בשטר וכו' כ' מהראנ"ח ח"ב סי' מ"ו על ראובן שהוציא שטר על שמעון בסך ונפל ספק בל' השטר אם חיוב הלוה הוא לסו' ששה דשים או לסוף ג' שנים וז"ל כל שהלשון מסופק בעצמו או איכא תרי לישני ומספ"ל או תפוס לשון א' או לשון אחרון דייני' לזכות המלוה דומיא די"ב דינרים לשנה דינר לחדש נתעברה השנה נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעליה עומדת וה"נ ממון בחזקת בעליו עומד והלוה בא להחזיק מחמת תנאו שהאריך לו הזמן ועליו הראיה וכ"כ הרמב"ם הדין מפורש וכו' והמש"ל בפט"ו מה' טוען בתשו' תמה עליו דנראה פשוט מדברי התוס' בפ' השואל שכ' וז"ל וכת' לא מיקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר כדאמרי' לעיל קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בסוף החדש ל"ד דדוקא קרקע שאין יכול לשומטו וכו' ומההיא דהאילן הסמוך לעיר דספק זה קדם או זה קוצץ ואינו נותן דמים אין ראיה דהתם בין שהאילן קדם בין שהעיר קדמה האילן לקציצה קאי אלא דאם האילן קדם קוצץ ונותן דמים הילכך מספ"ל כיון דכל טענת' על עסקי דמים אמרי' הביא ראיה וטול ויקוץ ואינו נותן דמים אבל הכא על זה אנו דנים אם חיוב הלוה הוא עכשיו או לאחר זמן ע"ש וכן הרשב"א במיוחסות סי' פ"ד שכ' במלוה על המשכון ותבע ראובן משמעון תן לי משכוני וקח לך יו"ד דינרים שאני חייב לך והלה אומר תן לי עשרים שאתה חייב לי דאי איכא עדים נראה דאין לשמעון מגו על המשכון דאינו נאמן לומר לקוח

הוא בידי או החזרתיו א"כ אינו טוען בגוף המשכון כלום וכיון דלעולם המשכון חוזר לבעליו דלחזרה עומד הרי הוא כמוחזר כההיא דיתו' אמרו אנו השבחנו וספק זה קדם וכו' וה"נ משכון כיון דלחזרה קאי כמאן דמוחזר דמי ומעות ניתי שמעון ראיה ונשקול ע"ש התם נמי משו' דהמשכון לעולם עומד לחזרה וכל טענות' על עסקי ממון ודמיא לההיא דאילן ספק קדם וכו' ונ"ד לההיא דהשואל שכ' התוס' שם דהשואל הוי מוחזק אע"ג דסופו להחזיר ע"ש דהתם על זה אנו דנים אם חייב השואל להחזירו מיד או יכולים להעשות בו כל פרליסי דאית ליה וא"כ השואל הוי מוחזק ועל המשאיל להביא ראיה להוציא מידו דומיא לנדון מהראנ"ח משא"כ המשכון וכה"ג כ' הרמ"ה בפ' מי שמת סי' ע"ב גבי בעיא שהשבחו סבלונות שבחו למי וז"ל כיון דאפי' את"ל דשבח סבלונות לאשה דינא הוא דשיימי' לה שבחה ומסלקי' לה מינייהו והדרי סבלונות לבעל בעינייהו דדידיה נינהו כמאן דהדרי דמו וכי מספ"ל לגמר' לענין דמן הוא דמספ"ל ולענין דמי הו"ל איהי תובעת וארוס נתבע וכל תיקו דממונא חומרא לתוב' וקולא לנתבע והא דמיא לההיא דאמרי' בפ' המקבל גבי יתומי' אומרים אנו השבחנו וכו' עש"ב אלמא כיון דעומד לחזרה הוא לענין הדמים על התובע להביא ראיה ועיין במהריק"ו שורש צ"ד וגם התוס' בר"פ המוכר את הבית בד"ה ארעתא וכו' שכ' דאין לחלק בין מטלטלין לקרקע וכו' ותי' בענין אחר ע"ש נראה דה"ד במטלטלין דעומדים לחזרה בעינם אבל בהלואה דלהוצאה נתנה לכ"ע על המלוה להביא ראיה וראיתי למהרימ"ט ח"מ סי' י"ב גבי גנב דנחלקו אם עשו תקנת השוק שכ' דא"ל דמספק אין מוציאין מיד הלוקח בלא דמים וא"ל כיון דס"ס המטלטלין לחזרה עומדי' הוו בחזקת בעלי' ולגבי הדמים שנתן א"ל אייתי ראיה דעשו תקנת השוק וטול דומיא דההיא דפ' המקבל יתומים אמרו אנו השבחנו וכו' וכן גבי אילן הסמו' לעיר וכו' ואין לחלק דשאני מטלטלין דשייך בהו תפיסה עד כדי דמיהם ואין כופין להוציא בלא ראיה דאדרבה גבי אילן יש אצל בעליו קרקעות המחוברים בו וכופין אותו לקוץ בלא דמים והדבר צריך הכריע ע"ש והביאו כר' כנה"ג בסימן שנ"ו ע"ש ומדברי הרמ"ה והרשב"א שכתבתי מבו' דגם במטלטלין שבאו לידו ברשות כל שעומדים לחזרה ואין הספק אלא לענין הממון צריך הוא להביא ראיה ולהוציא הממון וכה"ג כ' מוהריק"ו שור' ל ביא תשו' הרשב"א עש"ב.

וכתב מהרימ"ט ח"א סימן ק"ה וז"ל ועוד מסתברא דכל שיכולים להוציא מידו כדין וכו' לא תפיסה להאמינה במגו שא"א מגו שלא להחזיק מה שבידו שהוא יכול לעכבו בידו לעולם מן הדין אבל מעות אלו שס"ס א"א לה לעכבם ולגוביינא קיימי כמאן דגביא דמו דומיא דההיא דפ' המקב' גבי יתומי' אומרי' אנו השבתנו וב"ח אומר אדידי השבח ארעא כיון דלגוביינא קיימי וכו' ודומיא דאילן כיון דלמיקצץ קאי וכו' ע"ש וא"נ כן דלא גרעי מההיא דפ' המקבל ופסקו הטור ומור"ם סי' ע"ב סי"ז דאפי' שהחזיק בו של אוכל נפש. או בגד אלמנה שחייב להחזיר נאמן עליו במגו ול"ד לאילן דהאילן לעולם עומד לקציצה וכל טענת' על עסקי ממון לכך אמרי' הביא ראיה וטול ויקוץ ואינו נותן דמים וכן יתומי' אומרי' אנו השבחנו וכו' אבל הכא אנו דנים על המעות של התפיסה דאם היתומי' חייבים לה תרי הם שלה וא"כ אע"ג דהשתא חייבת להחזיר למשלח מדינא לא אבדה מגו שלה. י"א

ישבע המלוה היסת וכו' כ' הסמ"ע אע"ג דקיי"ל בסי' ע"ב סי"ז דהמלוה נשבע על המשכון שבידו בנק"ח צ"ל שאני התם דהלוה כופר ואומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקין בסך ההלואה אלא בזמן הפירעון סגי בהיסת ע"ש ונראה דודאי במלוה על המשכון אפי' ברי' בחיוב דמודה בעיקר ההלואה ונחלקו בפירעון שהלוה אומר פרעתי כך והמלוה אומר לא פרעתני צריך המלוה לישבע כעין דאורייתא כמו שהוכחתי בסימן ע"ב ס"ק י"א ע"ש מ"מ הלוה כופר בממון אבל הכא כיון דמודה בממון דחייב ואינו כופר אלא בזמן הפירעון הוי המלוה מוחזק עוד כ' הסמ"ע והא דנתבאר בס"ב דכפירת הזמן וכפירת הממון שוים הם לענין שבועה ה"ד בשבועת היסת דרבנן ע"ש וא"נ שהרי כ' הרמב"ם ומרן שאם יש ע"א שהיום סוף הזמן נשבע שבועה דאוריי' מה"ט דהוי כפירת ממון וכ"כ מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ע"ד משו' דהמלוה טוען יש לי עתה בידך ממון והלוה אומ' אין לך עתה בידי כלום א"כ היתה כפירתו כפירת ממון דמי לא עסיקינן שתזדמן עתה למלוה עיסקא שיקנה אותה באותו ממון וכו' ע"ש אם כן גם לגבי שבועה דאוריי' חשבי' כפירת ממון וה"נ במלוה בשטר שהלוה טוען אין לך עתה כלום אע"ג דמודה בחוב כופר בזמן הוי ככופר בממון עתה וצריך המלוה לישבע בנק"ח דלא גרע מתנאי דאם הלוה טוען למלוה תנאי היו דברינו שיעשה המלוה כך והמלוה כופר בתנאי צריך המלוה לישבע ועי' בהש"ך סימן פ"ב ס"ק ג"ל וה"נ באומר תנאי היו דברינו שלא אפרע אלא בזמן פ' והמלוה כופר בתנאי כיון שהשטר כתוב סתם צריך המלוה לישבע והש"ך כתב דהוי כטוען אמנה וכו' ודוקא בטענת פרעתי יכול להשביעו משום דהשטר עומד לכך ע"ש וליתא דטענה זו עדיפא מטענת תנאי דאינו עיקר השטר וכן ראיתי בתשו' בשמים ראש סי' מ"ה שהעתיק לשון הרמב"ם היתה מלוה בשטר או על המשכון וטען הלוה זמן קבעת לי ישבע לו ב"ח שלא קבע לי זמן ויטול וכו' וכן הוא בטור וכ' שם המשנה היא דכל שבועה דעל נטילה כבר נתקנה בימי חכמי המשנה והטעם דהמלוה נאמן לפי שהשטר כתוב סתם בלא זמן וזה טוען תנאי היו דברינו וצ"ע למה מחייבו שבועה בסתם אפי' לא טען הלוה השבע לי ואפשר שהוא מחלק בין תנאי זה לפירעון ע"ש הרי דס"ל דהוי כתנאי היו דברינו ונשבע כעין דאורייתא אפי' לא טען הלוה השבע לי דתנאי ל"ד לפירעון.

ונראה דבטוען תנאי היה והשטר סתם דקיי"ל בסי' פ"ב דנשבע הלוה ונוטל וכו' ה"ד אם טען הלוה השבע לי כמ"שכ הטור שם דהרי היא כטענת פירעון וכו' ובטענת פירעון אין צריך המלוה לישבע אלא א"כ טען הלוה השבע לי וכן בעה"ת שער כ"א ח"ג שכ' סתם דישבע המלוה בתנאי וכו' ה"ד בטען הלוה השבע לי וכה"ג כ' בעה"ת והטור ומרן סי' קכ"ו סי"ג נשבע ונוטל ופי' אם טען הלוה כן כמ"ש הסמ"ע והש"ך שם וכ"כ מורם בסי' פ"ב סס"ב המלוה נשבע ונוטל וכתב הש"ך כשטען הלוה השבע לי וכו' ע"ש וכן כתב הרמ"בם גבי המפקיד אצל חבירו בשטר כשאין הנפקד נאמן לומר החזרתי ישבע בעל השטר בנ"קח שלא החזיר לג וישלם וכתב המ"מ דה"ה אם טען הנפקד השבע לי כדון מלוה בשטר ורבי' קיצר והביאו מרן הב"י בסי' רצ"ו ע"ש וה"נ א"ל שנשבע המלוה ונוטל וכו' ה"ד אם טען הלוה השבע לי כדין טוען פרעתי ואין צריך לפרש דאם בטוען פרעתי שכופר בממון לא ישבע המלוה בלא טענה וכל שכן הכא דמודה בחוב ולא נחלקו אלא בזמן הפירעון ומכ"מ גם שבועה זו דר"פ דצריכה טענה שבועת המשנה היא דתנן בפ' הכותב מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ושלא בפניו לא יפרעו אלא בשבועה וכ' רש"י משום דאם היה גובה מן הלוה גופיה והיה טוען השבע לי דלא פרעתי משבענ' ליה השתא נמי אנן טענינן להו וכו' וכ' הר"ן שם שלמד כן מדאמרי' עלה בפ' שבועת הדיי' ומה בין זה לפוגם שטרו וכו' דשבועת המשנה היא ולא מצינו לה רמז במשנה אם לא נאמר דשבועת נכסי משועבדים ויתומים ושלא בפניו מה"ט הוא כמ"ש רש"י וכ"כ בעה"ת שער כ"א ח"ד ס"ב ע"ש ומהר"י ן' מיגש בחיד' בפר' שבו' הדיינים הכריח דשבו' המשנה היא בנק"ח דהא נשבע ונוטל הוא ונקוט האי כללא בידך דלא משכחת לה לעולם שבועת היסת בנשבע ונוטל וכו' וכ"כ הריטב"א בחיד' שם וזה סיוע לתשו' בשמים ראש דה"נ דהמלוה שבא ליטול צריך לישבע בנק"ח דכל שבו' דעל נטילה נתקנה בימי חכמי המשנה דלא משכח' לה לעולם שבועת היסת בנשבע ונוטל.

אבל מרן כ' אפשר לקיים הגיר' ישבע המלוה היסת וכו' דל"ד לאומר פרעתיך כיון שהוא מודה דחייב לו הרי הוא כאלו תובע הלוה למלוה חייב אתה להמתין לי כו"כ ולכך המלוה נשבע היסת ע"ש ונר' דס"ל דאפי' המלוה בא ליטול סגי בהיסת דהא בטוען פרעתי איכא מ"ד שבו' דרבנן היא והרי"ף והרא"ש כ' מסתברא כעין. שבועה דאורייתא דומיא דפוגם שטרו ולא דחו מהא דלא משכחת לה שבועת היסת בנשבע ונוטל ונראה משום דא"ל אע"ג דקי"ל כב"ה דשטר העומד להגבות לאו כגבוי דמי מ"מ הוי המלוה כמוחזק לענין זה דסגי בשבועת היסת וכמ"ש הרש"בא ח"ב סי' רנ"ד ובמיוחסו' סי' ק' הטעם בשטר אמרינן מגו להוציא משום דהשטר מוחזק ביד המלוה וכאלו הממון הכתוב בו מוחזק בידו ואוקומי ממונא הוא ע"ש וה"נ הוי כאלו מוחזק בממון לענין דסגי בשבועת היסת וא"כ אע"ג דקי"ל בטוען פרעתי דנשבע בנק"ח כעין דאוריי' משום דהלוה כפר בממון אבל הכא דמודה בחוב ולא כפר אלא בזמן הפירעון הוי כאלו המלוה מוחזק וסגי בשבועת היסת וכה"ג כ' בע"הת שער י"ז ח"ב סימן ה' בטוען פרעתי בתוך הזמן דא"ל די לנו שפוטרים אותו משבו' המשנה מכח חזקה אבל צריך שבוע' היסת עש"ב. ונראה דמלוה על המשכון או מלוה בשטר ויש עד אחד שהיום סוף זמנו ודאי דהמלוה נוטל בלא שבו' כמ"ש מור"ם בסי' פ"ז סי"א דה"ה בנשבע ונוטל אם יש לו עד אחד המסייע נוטל בלא שבועה והם דברי מהר"מ בתשוב' המיי' לס' משפטים סי' ס"ה וכן הוא במרדכי בפ"ק דמציעא וכ' הש"ך שכן פסק בתשו' מהר"יו סי' קמ"ח וכו' וכן עיקר ע"ש ומבו' בתשו' מהר"מ שם דאפי' בנשבע ונוטל שמן הדין לא היו נוטלין אלא שחכמים היקלו עליהם ליטול בשבועה אם יש עד אחד מסייעו נוטל בלא שבועה וכ"ש הנך דתנן בפ' הכותב הפוגמת וכו' וע"א מעיד שהיא פרועה וכו' לא תפרע אלא בשבועה דמן הדין גובה בלא שבועה אלא שהחכמים החמירו עליהם שלא יטלו אלא בשבועה כמ"ש התוס' בכתובות דף פ' בד"ה ישבע וכו' והרמב"ן והר"ן בפ' כל הנשבעים ע"ש דודאי כשיש ע"א מסייעו לא החמירו עליו ואוקמוה אד"ת דנוטל בלא שבועה ע"ש וא"כ במלוה בשטר או על המשכון וטען הלוה שקבע לו זמן ולא הגיע והמלוה כופרו אפי' היה צריך לישבע שבועת המשנה כשיש ע"א מסייעו נוטל בלא שבועה דגם המלוה על המשכון נוטל בלא שבועה כדמוכח מדברי הר"ן בפ' כל הנשבעין וע"ש וכן מבו' בתשוב' בשמים ראש שכ' שם ואף דלא בעי למיפטר נפשיה משבועה אלא ע"א כדפסק ר"ת וכו' דס"ל דה"נ אפילו נשבע ונוטל ע"א פוטרו משבועה ואל תטעה בדברי הסמ"ע ס"ק י"א שכתב במה דברים אמורים במלוה על פה וכו' האי בד"א קאי גם אשבועת התורה הנז"ל בס"ב כשהמלוה טוען היום סוף הזמן ע"ש דנראה ודאי דקאי אנז' בס"ב דאם יש עד אחד שהיום סוף זמנו דנשבע הלוה שבועת התורה בד"א במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר או על המשכון ישבע המלוה היסת ויטול וליתא דמלוה בשטר או על המשכון ויש ע"א שהיום סוף זמנו מסייע למלוה נוטל בלא שבועה כלל דאפילו משבועת המשנה פוטרו וכ"ש משבועת היסת אבל אם יש ע"א מסייע ללוה שקבע לו זמן ולא הגיע זמנו נראה לכאו' המלוה בשטר או על המשכון נשבע היסת ונוטל ומיהו נראה דהא דמי לאומר תנאי היו דברינו כמה שכתב בתשובות בשמים ראש שם ובסי' פ"ב קיי"ל אם טען הלוה שהשטר נעשה על תנאי נש' המלו' ונוטל וכו' אפי' עדי הש' עצמם נאמ' לו' שנע' על תנאי אפילו כת"י יוציא ממקום אחר וכו' אם ע"א אומר על תנאי היה וע"א אומר לא היה על תנאי נשבע הלוה היסת ונפטר הרי דאפילו עדי השטר עצמם נאמנים ואם ע"א אומר על תנאי וע"א אומר לא היה תנאי נשבע הלוה היסת ונפטר וה"נ אפילו עדי השטר וכת"י יוציא ממ"א נאמנים לומר שקבע לו זמן ולא הגיע הזמן ואם עד אחד מסייע ללוה שלא הגיע זמן וע"א מכחישו נשבע הלוה היס' ונפטר דאפילו למ"ד התם דאין העדים נאמנים אלא דוקא כשאין כת"י יוציא ממ"א הכא מודה דנאמנים לעולם שהרי כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף י"ב על משכונה שלא כתבו זמן נאמנים העדים לומר כך היה התנאי אפילו כת"י יוציא ממ"א וכו' ואע"ג דהוא ס"ל דאין נאמנים העדים לומר תנאי היו דברינו אם כת"י יוציא ממ"א כבר כתב מהרימ"ט ח"א סי' קמ"א שאני התם שבאים לעקור החיוב לגמרי כביטולו של תנאי אבל הכא יכולים העדים לברר דבריהם וכי היכי דב' עדים שומעים להם אף בע"א כן וכו' וכ"כ מוהרא"דב בס' לחם רב סי' פ"א ע"ש א"כ ה"נ אם יש עדי השטר מעדים שקבע לו זמן ועדיין לא הגיע אפילו כת"י יוצא ממ"א נאמני' ונפטר הלוה בלא שבועה ואם ע"א אומר כן וע"א מכחישו נשבע היסת ונפטר ועיין בס' בתי כהונה ק"ב סי' כ"ט מיהו איכא למימר דדוקא בטענת תנאי דכשאין עדים כלל המלוה צריך לישבע בנק"ח אבל הכא דא"ץ רק היסת משום דלא נחלקו בחיוב אלא בזמן הפירעון א"כ אפילו ע"א מסייע ללוה נשבע המלוה היסת ונוטל:

י"ב אחד שתבע לחבירו מנה בשטר והשטר ביד שליש ונאבד ממנו וטען שכבר עבר זמן הפירעון והלוה טוען אמת שאני חייב לך אבל בשט' נזכר זמן פירעונו עדי' שנים ועדיין לא הגיע הז' והשליש אינו זכור יש' הלוה היסת ויפטר דהוי כתביעה ע"פ ואין הלוה י"ל יבטל המלוה השטר דשמא ימצא השטר אח"כ ויפסל לעדות ולשבועה וכבר כתבו התוס' בפ' המפקיד בד"ה שמא וכו' פי' רש"י ויפסלנהו לעדות ולשב' וקשה לר"ת וכ"ש שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדי תקנתה לרמאי והסכ' ר"ת לפירוש ר"ח דנראה כמו שבועה לבט' וגנאי הוא וכו' הר' פנים מאירות סי' צ"א ח"ב ע"ש הטור בסי' צ"ה כת' שטר מסרתי לך ויו"ד דינרים היה לי בוראיה וזה אומר להד"ם ישבע היסת הפכה עליו ה"ז נשבע היסת שהי"ל בו ראיה ויטול וכתב הפרישה הפכה עליו וכו' א"ל ואיך ישבע התובע דילמא אחר השבועה יוציא הלה שטרו ויראה דאין בו ראיה כ"כ כמו שנשבע ונמצא ש"ש מתחלל כמ"ש בסימן ע"ב לענין שאינו ברשותו די"ל דכאן אין לחוש להכי דהתובע יודע בודאי ובבירור כמה יש לו בו משא"כ התם במשכון דתלוי בשומא וכ"כ בכ"מ בפ"ה מה' טוען ע"ש. י"ג אם מפורש בשטר נתחייב לפרוע לזמן פ' וכו' וטען הלוה שהיה תנאי ביניהם שיפרע לזמן אחר אינו כלום וא"ץ המלוה לישבע ואפילו חרם סתם א"ץ הר' בתי כהונה ח"ב סי' כ"ט ע"ש.

י"ד דין ה'

לא חלה השבועה וכו' לשון הטור דהו"ל נשבע לבטל את המצוה דמוש' ועומד מהר סיני לפרוע חוב שלו וכו' ונראה דמשום פריע' ב"ח מצוה דאוריי' היא והרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תר"י כ' דמ"ע היא מדכ' והשיב את הגזילה אשר גזל וכו' וכ' הרמב"ם בפ"ה מה' גזילה ואבידה אחד הגוזל ואחד העושק או הגונב או שהלוהו וכו' הרי שהשוה הלואה לשאר דברים הנז' בכתוב ובתחיל' ההלכות כ' דאם גזל חייב להחזיר שנאמ' והשיב את הגזילה וכו' זו מצות עשה וא"כ מ"ע להשיב את הגזילה וה"ה לכל הנז' בכתוב והלואה בכלל וכו' והביאו הר' קהלת יעקב סי' רמ"ח ע"ש ולא ראו מ"ש הרמב"ם בפ"א וז"ל איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו וכיון שתבעו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזיר לו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות וע"ז נאמר לא תעשוק את רעך וכן כ' הסמ"ג לאוין ק"ן ע"ש הרי דעובר בלא תעשוק וה"נ איכא עשה דכתיב והשיב את הגזילה או את העושק וכו' ובפ' הכותב אמר לי ר"כ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמ' לא ניחא לי דליעביד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במ"ע כגון שא"ל עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו משמע בהדיא דמ"ע דאוריי' כסוכה וכלולב ולכך אם לא רצה לקיים מכין אותו עד שתצא נפשו וכ' רש"י שם מדכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק וכו' והר' יונה והריטב"א והרא"ה שם דחו פי' רש"י וכ' בשם הר"י מקורביל דעשה דידיה מדכתיב והאיש אשר אתה נושא בו יוציא אליך את העבוט החוצה וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין דף י"ג בשם רבו ע"ש וכ"כ הרשב"ץ בס' זהר הרקיע והביאו המבי"ט ח"א סי' נ"א ע"ש ובפ' מי שהיה נשוי אמרי' מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם וכ' רש"י משו' כבוד אביהם אלא שאין לבית דין לכופן על כך דלאו מ"ע מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה בעלמא דרבנן וכ"כ בעה"ת שער ס"א סי"ו וז"ל והא דאמרי' מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם פי' מצוה דרבנן קאמר משו' כבוד ול"ד לפריעת ב"ח מצוה וכו' ופי' רש"י דהא נמי מצות ע' היא מדכתיב הין צדק ובזה כיון שהיא מ"ע אם הלוה עובר ואינו רוצה לפרוע מכריחין אותו ומכין אותו עד שיפרע אבל מצוה דיתומים דליתא אלא מדרבנן לא כייפינן שלא כדברי ר"ח וכו' ומשמע מדבריו שאם סרב שמכין אותו עד שתצא נפשו שהרי דימה אותם למלוה וכו' ע"ש א"כ אם נשבע שלא יפרע חוב עצמו אין שבועה חלה על מצוה דאוריי' אבל אם נשבע שלא יפרע חוב אביו דהוי מצוה דרבנן שבועה חלה וגם לר"ח דכופין אותו לפרוע חוב אביו נראה דס"ל דכופין במצוה דרבנן כמו שדחו התוס' בפ' הכותב פי' רש"י דאשכחן דכופין במצוה דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת ע"ש ואם כן ה"נ דכופין אותו לפרוע חוב אביו דהוי מצוה דרבנן אבל שבועה חלה עליו כדקי"ל ביו"ד סי' רל"ט דשבועה חלה על מצוה דרבנן

מיהו הראב"ד הביאו בע"הת שער ס"א חלק שני סימן ב' כ' מצוה לפרוע חוב אביו מדאורייתא והובא בב"י סימן ק"ד עיין שם ואפשר שזה דעת ר"ח דכופין אותו מה"ט דמצוה לפרוע חוב אביו מדאוריי' ולדידהו אין שבועה חלה עליו ועיין בהר"ן בפ' הכ' ס' ובב"י סי' ק"ז אבל לרוב הפוסקים דמצוה דרבנן היא שבועה עליו חלה ואפשר דגם לדעת הראב"ד דמצוה דאורי' היא שבועה חלה שאינו מפו' בתורה אבל לפרוע חובו לכ"ע אין שבועה חלה דעשה מפורש בתורה וכ"ש לדעת הרמב"ם והסמ"ג דעובר בלא תעשוק וכו' ועיין בספר דברי אמת בקונטריס ט' דף פ"ב והרשב"א בתשו' סימן תשל"ד כתב בשם ר' האיי גאון בתשו' דאם נשבע שיוציא לאשתו אינה שבועה כאלו נשבע שלא יפרע את בעל חובו שאין בדבריו כלום וכתב כנה"ג חי"ד סי' רל"ט ולא ידעתי מה דמות יש לנשבע להוציא את אשתו לנשבע שלא יפרע את חובו דפריעת ב"ח מצוה מן התורה כדאמרינן בפרק הכותב וכו' והנשבע לבטל דאורייתא אין שבועה חלה אבל שלא לגרש את אשתו לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאפילו לבית שמאי דאמרו לא יגר' אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר עצה טובה קא משמע לן ולא שהוא מוזהר וכו' ואפשר דמיירי במי שנשבע לגרש את אשתו ואין לו לפרוע כתובתה דהשתא הוי כנשבע שלא לפר' לב"ח דאין שבועה חלה עליו וכ' עיין שם באורך וכן כתב הרדב"ז בתשובות חלק ב' סימן תש"לד עיין שם וכבר הוכיח הר' מש"ל בפ"י מה' גירושין דאיסור דאורייתא לגרש את אשתו על לא חמם עיון שם באורך. ושוב מצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' ז' שכ' דהנשבע שלא לפרוע אפשר דשבו' חלה כדאמרי' בפ' א"נ דכי אמרי' עשה דוחה ל"ת מילה בצר' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ול"ד איסור תורה אלא אפי' שניה וכל איסורי דרבנן אין נדחין מכח מ"ע זו וא"כ אפשר דעשה כזה קיל ושבועה חלה ולא אמרי' ליה קום עבור לשבו' ופרע לב"ח אלא שמדברי הרמב"ם בה' גזיל' ואבידה נר' דכל שאינו פורע עובר בלא תעשוק וכו' ע"ש ומ"ש דאפי' איסו' דרב' אין נדחין וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מה' נערה והטור באה"ע סי' קע"ז ע"ש בב"י ובשא' אחרונים והמש"ל שם האריך ע"ש ומ"מ איסו' דאוריית' אין עשה כזה דוחה אותו וה"נ עשה דפריעת ב"ח קיל ואינו דוחה ל"ת דשבועה ומוהרימ"ט ח"ב סי' מ"ז הוכיח דגם עשה כזה נשבע לבטל את המצוה הוא דהא צדקה לעני אין המעשה תלוי בו דאם אמר העני לא בעינא ליתיה לעשה ומה"ט אין מברכין עליו כמבו' בתשו' הרשב"א ובהדיא אמרי' בפ"ג דשבו' מאי שאתן לאיש פלוני אי צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא אלמא בכל עשה אמרינן אין שבועה חלה על המצוה עיי"ש ונר' דלדעת הרשב"א בשם גדולי הצרפתים דדוקא כשהעני שואל ממנו צדקה מושבע ועומד ליתן לו הא לעני דעלמא שבועה חלה וכולי ניחא שהרי כתבו התוספות שם וז"ל הקשה ה"ר עזרא אמאי אצטריך קרא בפרק קמא דיבמות דאין עשה דכבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמר לא בעינא מי איתיה לעשה כלל ויש לומר דהתם מכל מקום כשצוה האב הוי עשה לעשות מצוה עיין שם והכא נמי מיד כששאל העני ממנו צדקה הוי עשה ולדברי בשמים ראש דלא אמרינן הכי בנשבע שלא יפרע מהאי טעמא דכל שאינו פורע עובר בלא תעשוק וכו' וכו' הכי נמי בצדקה איכא עשה ולא תעשה לא תאמץ וכולי אבל התוספות ישנים שם כתבו עוד דהתם גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעיא אמרה לא בעינא ליה לכן אין לו לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו דהשוה הכתוב אשה לאיש כדאמרי' ביש מותרות עיין שם אם כן במצות עשה דצדקה ופריע' ב"ח וכיוצא מיקרי נשבע לבטל את המצוה דדוקא גבי אנוסה לא מיקרי עשה וכו' לגבי דידה דאין לא לעבור בלאו משום עשה דידיה אבל לדידיה מיקרי עשה אף על גב דאי בעיא אמרה לא בעינא וכו'.

ומ"מ לכולי עלמא מצות עשה דאורייתא לפרוע חובו ולהרמב"ם והסמ"ג עשה ולא תעשה איכא בכלל העושק ואפילו על עשה לבד אם לא רצה לקיימו כופין אותו וכל שכן עשה ולא תעשה ואם כן אם נשבע שלא יפרע חובו אין שבועה חלה עליו אבל אם נשבע שלא יפרע חוב אביו דהוי מצוה דרבנן שבועה חלה עליו וכן נ"מ אם יש עליו חוב עצמו וחוב אביו ואין לו נכסים אלא מה שהניח לו אביו פורע חוב עצמו שהיא מצות עשה דאורייתא ולא חוב אביו דהוא דרבנן כנראה מדברי בעה"ת שער ס"א חלק שני סימן ב' עיין שם באורך וכי האי גוונא כתב בעה"ת שער א' בשם תשו' הרי"ף והביאו מרן ב"י בח"מ סימן צ"ז שאין לאשה מזונות לא מקרקעי ולא מטלטלי עד שיפרע המלוה ואף שהיא קודמת מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא דאמר שעבודא דאוריית' ומזונות האשה ובניה מדרבנן לכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן וכו' עיין שם אלמא שעבודא דאורייתא מבטל שעבודא דרבנן והטור באה"ע סימן קי"א כתב במי שהיו לו שתי נשים וגרש אחת ומתה אחת בחייו ואח"כ מת והניח בנים משניהם וכו' בני הגרושה נוטלים תחילה ואחר כך בני המתה וכ' הפרישה ר"ל כיון שבני הגרושה נוטלים בתורת חוב ופריעת ב"ח מצוה דאורייתא משום הכי נוטלים בני הראשונה שאם אין שם סך כדי שתי כתובות וגם נ"מ לענין אם יש לפנינו כסף ושוה כסף בני הגרושה שהם ב"ח משתלמים ראשונה מהמיטב וכתובת בנין דכרין נגבית מהגרוע עיין שם ועיין בתשובות מהר"ם אלשיך סימן י"ד ובתשובות הר' פני משה ח"א סימן ע"ז.

ט"ו ואם השבועה קדמה לחוב ש"מ וכו' לשון הרא"ש והטור כגון שנשבע סתם שלא למכור משלו בשביל שום חוב שיתחייב וכו' וכ' הפרישה משמע דוקא סתם הא אם נשבע שלא לפרוע מה שהלוה משמ' הו"ל כאלו כבר לוה ולא חלה השבועה ע"ש אבל מהר"י הלוי סי' י"א כתב בנשבע בחיי אחיו שלא ליבם אשת אחיו אפי' אין שום מצוה בחליצה שבועה חלה עליו כיון שנשבע בזמן שאין המצוה מוטלת עליו לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה ולמד כן מתשו' הרא"ש שכ' אם קדמה שבועה א' לחוב שמעון כגון שנשבע בסתם שלא למכור שום חוב וכו' משמע בהדיא אם ה עדיין לא לוה משמעון דאין המצוה מוטלת עליו באותה שעה אפי' אופן שבועתו היתה כשיבא עליו חיוב מצוה זו לא יעשנה לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה ול"ד לשבועה שלא אוכל מצה דהוי נשבע לבטל את המצוה דהתם אע"ג דבזמן שנשבע אין המצוה מוטלת עליו כיון דלא סגי בלאו הכי לעבור אותה מצוה בזמנה הו"ל כמוטלת עליו מעתה משא"כ הכא דאפשר שלא ילוה מעולם ולא יבא לידי חיוב מצוה וה"נ בנשבע בחיי אחיו שלא ליבם וכו' עש"ב א"כ אם נשבע שלא יפרע מה שילוה משמ' כיון דעדיין לא לוה ואפשר שלא ילוה ולא יבא לידי מצוה זו לא הוי נשבע לבטל את המצוה ושבועה חלה וכן הס' הכנ"הג חי"ד סי' רל"ט אות כ"ו וכ"ז וכתב שם אבל נ"ל דהקו' ליתא דהירוש' יש לפרש כשהמצוה היתה מוטלת עליו באותה שעה כגון שנשבע בליל פסח שלא לאכול מצה שאם נשבע סתם שבועה חלה עליו מטעם כולל ואם אמר שבועה שלא אכול מצה בליל פסח אין שבועה חלה וכו' אלא מהר"י הלוי רצה לפרש הירושלמי אפילו בנשבע בשעה שאין קיום המצוה מוטלת עליו וכן יש לדקדק מל' הירוש' שבו' שלא אכול מצה בליל פסח דמשמע דהשבועה אינה בליל פסח ע"ש וכבר כתב הרא"בד בס' תמ"ד סי' רמ"א דאם נשבע בפסח לא מיקרי כולל אלא מתחיל באיסור ע"ש וז"ל הרי"בש סי' שצ"ה וזה טעם הירוש' שאם כלל ואמר שלא אכול מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שהרי יש חלוק לשבו' זו בשאר ימות השנה ומגו דחיילא אהנהו חיילא נמי אליל פסח ואפילו עומד בליל פסח אם כלל בשבועתו שאר ימים אסור וכו' ע"ש משמע דודאי הירוש' מיירי בנשבע בשאר ימים שלא לאכול מצה דכיון דחלה שבועה קודם על זמן ההתיר חלה גם אליל פסח אלא שהוסיף דאפילו עומד בליל פסח וכו' דאע"ג דחל האיסור קודם זמן ההתיר חלה שבועתו בכולל וכ"כ מהר"א ששון סי' קצ"ז עש"ב וא"כ לכ"ע הירו' מיירי בנשבע בשאר ימים דעדיין אין מצוה מוטלת עליו ואפ"ה בלא כולל לא חלה שבועה על ליל פסח דהו"ל נשבע לבטל את המצוה והש"ך בס"ק י"א כתב דבהגיע זמן הפירעון לא שייך כולל והירוש' מיירי דוקא בשאר ימים עיי"ש וליתא דהרי הריב"ש סבירא ליה דאפילו בנשבע בליל פסח חלה שבועה בכולל וכן כתב מהרי"א וגם הראב"ד דס"ל דאם נשבע בפסח לא מיקרי כולל משו' דהתחיל באיסור נר' דמודה הכא דאפי' הגיע זמן הפירעון חיילא שבועתו בכולל דהא אפשר שיחול בשעה ראשונה שילוה מיד קודם שיפרע לשמעון דמגו דחלה השבועה על זה חלה נמי על שמעון בזמן ראשון והראב"ד בהשגות בפרק רביעי מהלכות שבועות סבירא לי דאם נשבע שלא יאכל ככר היום ואחר כך נשבע שלא יאכלנו לעולם חלה שבועה על שבועה בכולל אבל הרמב"ם סבירא ליה דלא חלה עיין שם בכסף משנה והרדב"ז שם פי' הטעם דלא שייך כולל אלא אם האיסור נוסף על החתיכה עצמה בזמן שעדיין איסור הראשון עליה אבל הכא בזמן המגו דהיינו בשאר ימים מותר לאכול עיין שם ואם כן הכ"נ בנשבע לבטל את המצוה לא שייך כולל אלא כשחלה על הקניה בזמן שעדיין המצוה עליו דמגו דחלה על ההתיר חלה על המצוה באותו זמן:

ט"ז יתירו לו וימכור ויקיים שבועה שניה משמע דכיון שנשאל על שבועה ראשונה חזרה שבועה שניה משבועת שוא לשבועת ביטוי וצריך למכור לקיים שבועה וביו"ד סימן רל"ח דין י"ז כתב מי שנשבע על ככר וחזר ונשבע לבטל שבועה ראשונה ונשאל על שבועה ראשונה יש להסתפק אם תחזור שבועה שניה משבועת שוא לשבועת ביטוי כיון שמצאה מקום לחול ז"ל ובתשובות הרשב"א סימן תס"ב מדמה דין זה לשבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אכלינה ונשאל על הראשונה אלא שנסתפק בזה גופה אי השבועה הב' חלה אחר כך או לא כיון דנראה מדברי הרי"ף שדחה הך דרבא וכו' ותמה על מרן שפ' שם ובסימן רכ"ט לדרבא דאם נשאל על הראשונה חלה השניה וכאן כת' שיש להסתפק ואיפשר דיש לחלק כיון דהשבועה השניה היא נגד שבועה הראשונה וצריך עיון עיון שם וכן חי' הרדב"ז בסימן קמ"ח דהא דאמרינן הנשבע שבוע' על שבועה דאם נשאל על הראשונה חלה השניה ה"ד אם שתיהן לקיום ענין ראשון אבל הכא דהשבועה השנית היא הפך הראשונה לא חלה דכיון דבשעה שיצאה מפיו לשוא אין לו תקנה וכן כתב העט"ז שם שכן, מסתבר דנשאר בשבועת שוא ושם כתב לקיים שנית דאם נשבע על הראשונה חלה שנית במקומה עיי"ש וכבר כתב בס' עה"ש חי"ד סימן רל"ח סק"ד דלא ראה תשו' הרשב"א דנראה דסבירא ליה דלא חלה שבועה ראשונה וכן דעת הריטב"א בחיד' לשבו' ד' כ"ב דאפי' נשבע לבטל שבועתו אם נשאל על הראשונה חזרה שניה משבועת שוא לשבו' ביטוי ובחי' נדרים דף י"ז כתב מסתברא דאפילו נשאל על הראשונה לוקה על השנייה משום שבו' שוא דהשתא בשעת שבועתו יצתה שבועה מפיו לשוא ואף ע"ג דאפשר דמתשיל אקמייתא והוה ליה התראת ספק קיימא לן התראת ספק שמה התראה ועוד כיון, שמעוכב מעשה שהוא ביד אחרים לעשות לא חשיב התראת ספק דמי יימר דמזדקקי ליה בית דין וכן כתב רבינו בפירו' כתובות בפרק קמא וכו' עיין שם ונר' דסבירא ליה דאחר שנשבע על שבוע' ראשונה חזרה שבועה שניה שבועת ביטוי וחייב לקיים שבועתו אבל כיון דבשעת שבועתו יצתה מפיו לשוא לוקה אף על גב דהתראת ספק היא וכן כתב הריב"ש סוף סי' תנ"ג וז"ל והכי הוא בנשבע על הדבר שלא לאכלו ואחר כך נשבע לאכלו וכו' ואין שבועה חלה על שבועה שבשעה שיצתה שבועה זו מפיו חייב עליה משום שבוע' שוא כדין כל הנשבע לבטל את המצוה אבל אחר שנשאל על שבוע' הראשונה שבועה שניה משכחת רווחא וחיילה עיי"ש הרי דסבי' לי דאפי' נש' לבטל שבועתו אם נשאל על הרא' חזרה שבו' ביטוי וחיילה אבל לוקה עליה משום שבו' שוא כיון שיצ' מפיו לשוא.

טו"ב דין

הנשבע לחבירו לפורעו קודם שיעבור זמן פלו' וכו' אם קודם שעב' הזמן התיר השבועה מותר אף על פי שהוא לתועלת חבירו אבל אם עבר הזמן ולא פרעו אינו מותר אפי' בדיעבד הרשב"ץ בתשו' חלק שלישי סימן ר"י עיין שם וכבר כתבתי בספר עה"ש חי"ד סימן רכ"ח ס"ק ל"ב דבתשו' הרשב"א חלק שלישי סימן שכ"ד מבואר דאפילו התיר קודם שעבר הזמן כיון שהוא לתועלת חבירו אינו מותר וכן דעת הראב"ד וגם ר"ת מודה וכו' כ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' שכ"ז ובח"ג סי' תקי"ט וסי' תקל"ה דאפי' עברו והתירו אינו מותר דע"כ לא פליגי אלא כעין יתרו ונבוכדנצר דהשבועה היתה לדעתם לתועלת כבוד וקלין אבל הנשבע לדעת חבירו ואיכא דררא דממונא לחבירו אפילו התירו אינו מותר וסברא הוא דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה וכן כתב הרשב"א אפילו התירו אינו מותר וכו' עש"ב אבל בס' תמ"ד סי' ר"ב מבו' דאפי' לתועלת חבירו מותר בדיעבד וכ"כ הריב"ש סי' קפ"ו וסי' ר"פ והכריע שם בשם רבו כר"ת ע"ש וכ"כ מהר"י ן' הרא"ש בתשו' סי' ח"י דמות' בדיעבד וכ"כ מרן הב"י שם על תשו' הרשב"א דא"נ כן מדברי המפרשים וכן סתם מרן בש"ע שם בס"ב בנדר דאם התירו לו בלא דעת חבירו מותר ע"ש וכ"כ בתשו' בס' אבקת רוכל סימן קפ"ב ועיין בס' בית שלמה סי' ט' שפסק להחמיר וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' ס' ע"ש וכן ראיתי להר' שבות יעקב ח"ב סי' קע"ב שכ' דקי"ל כמ"ד דאפי' בדיעבד אינו מותר וכן הסברא נותנת דא"כ גם נשבע לפרוע לחבירו יתירו שלא מדעתו מיהו י"ל כיון דפריעת ב"ח מצוה אפי' בדיעבד אינו מותר מ"מ הסכימו הרבה תשובו' אחרונים דכל שהוא לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ולא יהיה אלא ספק שבועה אזלינן לחומרא עש"ב הרי דס"ל דנשבע לחבירו לכ"ע אין התרתו התרה שלא מדעת חבירו משו' דהוי מצוה אבל אין נר' כן מדברי התוס' בפ' השולח בד"ה ליחוש וכו' שכ' וא"ת איך יכולים להתיר שלא בפני היתומים וכו' וי"ל דבדיעבד אם התיר מותר וכו' וכן כ' הרא"ש והר"ן שם ע"ש אלמא אפי' באיסור גזל אם עבר והתיר מותר ועיין בתשובות מהרח"ש ח"ב סי' ל"ז.

ח"י כתב הסמ"ע דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא י"ל שלא נש' וה"ה אם עדים כתבו כן בשטר וכ' הר' חוות יאיר סי' קצ"ד דגם במגו דלה"דם או פרעתי אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים ע"ש וכ"כ הרד"בז בתשו' ח"ג סימן תר"ה דאם כ' בכת"י אני מודה שנשבעתי ב"ד כופין אותו לקיים שבועתו דהודאתו כמאה עדים וגדולה מזו אני אומר שאפילו אין כת"י יוציא ממ"א אינו נאמן לומר לא נשבעתי דלא אמרינן מגו לסתור הודאתו ע"ש והכ"הג הג"בי אות י"ב כ' דבתש' הרשב"א הובאה בתש' הרא"ם סי' ע"ב כ' בכת"י שאומר שנשב' אם כת"י יוציא ממ"א אי' נאמן לומר לא נשבעתי וכתב הרא"ם דה"מ כשחבירו מכחישו וה"מ כשאין לו מגו ואמתלא אבל כשיש לו מגו אפילו הרש"בא מודה שנאמן וכו' ע"ש ונר' מדכ' הרש"בא דאם כת"י יוציא ממ"א אינו נאמן וכו' שמענ' דאם אין כ"י יוציא ממ"א נאמן לומר לא נש' במגו דמזוייף אבל אם נתקיים אפשר דאינו נאמן במגו דטע' אחרת לסתור הודאתו כמ"ש התוס' בקמא דף ע"ב בד"ה אין לך וכו' דהא דאמרי בפ"ב דכתובות שנים התותמים על השט' ואמרי קטנים או אנוסים היינו וכו' אם אין כת"י יוציא ממ"א הרי אלו נאמנים האי לאו מנו הוא שאין השטר מתקיי' אלא ע"פ והפה שאסר הוא הפה שהתיר וכו' וכ"כ בתו' בכתובות במתני' דהעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' ושם בד"ה אין נאמנים כתב הכא ל"ל ליהמנו מגו דאי בעו אמרי פרוע כיון דמקויים במגו במקום עדים ע"ש הרי דכל שלא נתקיים לא חשיב שטר ונאמני' במגו דמזוייף ולא הוי מגו במקום עדים אבל אם נתקים אין נאמנים במגו דטענה אחרת דהוי כמגו במקום עדים וה"נ אין נאמן לסתור הודאתו אלא דוקא במגו דמזוייף דאפילו נגד השטר דא"צ קייום אלא מדרבנן לא הוי במגו במקום עדים וכ"ש נגד הודאתו בכ"י שכ' הש"ך סי' מ"ו סק"י דצריך קיום מדאורייתא ע"ש וגם שהוכחתי שם דחתימת יד הלוה נמי ל"צ קייום רק מדרבנן מ"מ לא עדיף כת"י מהשטר אבל ראיתי למהרש"דם יך סימן פ' שהביא תשובת הרש"בא דאין נאמן לסתור הודאתו אפ' במגו דמזוייף וכבר כתבתי בסי' ס"ט ס"ק כ"ב שכ"ד הראב"ד ובעל העיטור והרש"בא והנ"י והריב"ש וכ"הג כתב הרש"בא ורבינו ירוחם בשטר שכתוב בו בלא תנאי וכו' דאפילו העדים עצמם אין נאמני' לומר תנאי אפילו במגו דמזויף וכ"ש נגד הודאתו בכ' כמ"ש בסי' פ"ב דין י"ב עש"ב וא"כ ה"נ בשטר או בכ"י שכתוב בו שנשבע אפי' אינו מקויים אינו נאמן לסתור הודאתו במגו דמזוייף.

י"ט אבל אם אמר הריני נשבע וכו' כתב הרדב"ז בתשו' שם דאם טען בריא לי דבשעה שכתבתי כן לא הוצאתי שבועה מפי נ"ל דלא נפסל לשבועה ולעדו' אם לא קיים שבועתו וגם אין ב"ד כופין אותו לקיים אותה שבועה אבל לצאת יד"ש צריך לקיים ואם הוא מסו' אם הוציא בשפתיו או לא ב"ד כופין אותו לקיים שבועתו דס' דאורייתא לחומרא אבל לא נפסל לעדות ולשבועה מספק תדע דכת"י לאו כדבור דמי דקי"ל מי שנדר או נשבע שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו ע"ש וכבר כתבתי בס' עה"ש יו"ד סי' רכ"א ס"ק כ"ג דהתם בנדרי' הלך אחר לשון בני אדם ואין כתיבה בכלל דבור אבל אם נשבע על ידי כתב אימא כדבור דמי ע"ש והכ"הג סי' ר"י בחי"ד אות ו' כ' כמה אחרו' דס"ל דשבועה בכתב כלום אבל הר' משפטי שמוא' סי' ס"ג כ' בשם חכם אחד להחמי' וכדעת הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' רפ"ב בסופו ומהר"שדם חי"ד סי' פ' הביא תשוב' למהר"י הלוי שחייב לקיים מה שנשבע ע"ש וז"ל מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קכ"ו אם כתב בכ"י ונתן לו כת"י עליו לקיים מה שנשבע אע"פ שלא הוציא שום שבועה מפיו ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם הואיל ולא הוציא שום שבו' מפיו ע"ש הרי דס"ל דאין כופין אותו לקיים אלא חייב לקיים לצאת ידי שמים כדברי הרדב"ז מיהו נר' דכיון דצריך לצאת י"ש אם עבר נפסל לעדות ולשבועה כמ"ש הרש"בש בתשו' סי' קט"ז דאפילו בדבור שהעושה אותו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כ"ה בעל ההשלמה בפ' הכונס שהן פסולים לעדות עד שישלמו וכ"כ ה' המאי' בר"פ הכונס ע"ש מיהו אפשר דלא משמע איסור לאינשי אלא שבועה מפיו ולא מפי כתבם אבל אם התרו בו ועבר נפסל כמ"ש בסי' ל"ד אות ט"ו בגונב ממון גוים ע"ש וכ"כ הרד"בז בתשו' סי' תקפ"א דחייב לקיים מה שחתם דהוי כאלו השביעוהו אחרים וענה אמן וכן פסק ה' שבות יעקב סי' קנ"ז דנשבע בכתב שכתב הרי נשבע וכו' הוי שבועה ע"ש ובתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' ס"ו ובח"מ סי' ל' כתב דשבועה בכתב תלוי במחלוקת שכתב הטור בסי' כ"ח דר"שי והרמ"בם ס"ל דאין העדים יכולין להעיד עדותם בכתב דמפיהם ולא מפי כתבם אבל ר"ת התיר שישלחו העדים עדותם לב"ד בכתב ולא קרי' מפיהם ולא מפי כתבם כיון שראוי להעיד וא"כ לרש"י והרמ"בם כתב לא הוי כדבור ולר"ת הוי כדבור ואפשר דגם הרמ"בם ס"ל כתב הוי כדבור ודוקא גבי עדות לא מהני משום דבעינן הגדה בפני ב"ד אבל שהעיד שלא בפני ב"ד אפילו בפני עדים אחרים הוי עד מפי עד וא"כ מעשה הכתיבה הוי כדבור אבל אחר שכ' ובא הכתב לפני ב"ד זה לא מקרי מפיהם שאין ב"ד שומעין מפיהם ולא רואים שעת כתיבה אבל אם העדים כתבו עדותם בפני ב"ד מקרי דבור עש"ב וא"נ דבגיטין דף ע"א מק' מדתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול להגיד מתוך כתב אמר אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא כתבם ע"ש והא אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותם בב"ד כמ"ש הרמ"בם בפ"ט מה' שבועות ע"ש והרי יוכל להגיד מתוך כתב בפני ב"ד א"כ משמע אפילו אם העדים כתבו עדותם בפני ב"ד לא מהני ועיין להש"ך בס' ע"ו סקנ"ו.

כ עדיין השבועה במקומה וכו' בי"ד סי' רכ"ח סעי' כ' אם נשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני עובר בכל יום על שבועתו אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פל' ועבר היום שוב אין וכו' ומורם הגיה החי' בין מחויב בדבר בלא שבועה בין לא היה מחויב בדבר בלא שבועה עיין שם וכן חי' מהרשד"ם חי"ד סי' ע"ט ומהראנ"ח ח"ב סימן ס"ז וה' מ"א בה' שבועות סימן י"ד ע"ש והכנה"ג בח"יד סימן רכ"ח הגב"י אות שכ"ט הק' מתשובת הריב"ש סימן תמ"ד שכ' על מי שנשבע לפרו' לזמן פלוני ועבר הזמן דלדעת הרשב"א שוב אינו עובר וכו' דהא פריעת ב"ח מצוה וחייב הוא בלא שבועה ונדחק דמיירי בנודר ולא בפורע וכו' עיין שם ועדיין ק' מתשובת הריב"ש סו' תנ"ח שכתב וז"ל וכן כתב הרשב"א בתשוב' במי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן פלוני וכו' ואף על פי שהרא"ש כ' בתשו' הפך זה דשבועה זו כוללת שני דברים הראשון לפרוע החוב והשני לפורעו תוך הזמן ההוא ואם עבר הזמן ולא פרע עדיין נשאר מחויב לפרוע מכח השבועה אין דבריו נראים וכו' הרי שכ' דהרשב"א הפך הרא"ש דסבירא ליה דאפילו בחוב אם עבר הזמן ולא פרעו שוב אינו עובר וכן בתשו' הרשב"א חלק שני סי' ע"ד סבירא ליה הכי דאפילו בחוב ונשבע לפרוע לזמן פל' ועבר הזמן שוב אינו עובר עובר והריב"ש דעתו נוטה כהרשב"א אבל בסימן מ"א כ' שראוי לחוש לדברי הרא"ש וגם הריב"ש לא סמיך על הרשב"א לחוד אלא דגם להרא"ש יש להקל וכו' ע"ש.

כ"א מדברי הרא"ש והטור מוכח בהדיא דאפי' נשבע לפרוע לחבירו סתם לזמן פלוני אינו חייב לפרוע מעצמו עד שיתבענו המלוה הסמ"ע סקי"ט ס"ק כ"ג וכן כתב הב"ח והש"ך ומבואר שם דאין חי' בין ישנו למלוה בעיר לאינו בעיר עיי"ש באורך והכנה"ג בתשו' בספר בעי חיי ח"א סימן נ"ז ד' מ"ב ע"ד כתב דצ"ל דה"ד כשעומד המלוה בעיר אבל כשהלך למ"ה על הלוה רמי אבל אין לנו ראיה מכרעת לחלק כן ולא מפני שאנו מדמי' נעשה מעשה להוציא מיד המוחזק מיהו מידי ספק שבועה לא נפיק עיין שם וכן ראיתי לה' בני אהרן סימן כ"ד עיין שם ובדברי הב"ח והסמ"ע מוכח דאדרבא מסתבר לחייבו אם המלוה בעיר טפי משאינו בעיר אלא דלעול' הוא פטור אפילו המלוה בעיר עש"ב והט"ז חלק על הסמ"ע והביא מ"ש מהרלנ"ח בשם הרשב"א דהנשב' לפרוע לחבירו חוב שעליו ליום פ' אם חבירו בעיר ביום פלוני ולא פרע לי עבר על שבועתו אפילו אם לא יתבענו חבירו ע"ש א"כ מהרלנ"ח והט"ז סבירא להו דאם המלוה בעיר ולא פרע לו עבר ואם אינו בעיר לא עבר אבל הב"ח והש"ך והסמ"ע ס"ל דאפילו הוא בעיר כל שלא תבעו פטור וכ"ש אם כשאינו בעיר וכן דעת מהרשד"ם בחי"ד סימן ע"ט וכן הסכים הר' פני משה ח"א סי' ע"ז וה' עבודת הגרוני סי' ז' ע"ש.

כ"ב נראה דכל שלא תבעו ביום קביעות הזמן אפי' תבעו תוך הזמן אינו כלום ופטור משבועתו הר' ראש יוסף ע"ש.

כ"ג א' שקבע זמן לפרוע לחבירו ואם לא יפרע באותו זמן מחוייב ליתן להקדש ת"ת איזה סך והיה זה בק"ס וכו' ועבר הזמן ולא פרע ואח"כ תבעו המלוה ופייסו ב"ד לפרוע לו לזמן אחר נר' דאם לא פייסו עד שעבר הזמן ודאי דחייב בקנס לת"ת כמ"ש הרא"ש בתשו' ורי"ו בשם הרד"ך ופסקו מרן בי"ד סימן רנ"ח המכה את חבירו או תרפו בענין שחייב לפי תקנת העור מאה זהובים ואמר שיהיו לצדקה וא"כ פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום וזכו העניים בקנס ע"ש וה"נ מיד שעבר הזמן זכו ואין מחילתו כלום ואפי' פייסו קודם והאריך לו זמן אחר הרי פסק מרן בי"ד סימן רכ"ח הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פ' יכול להתירו שלא ע"פ חכם שיאמר הריני כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כ"כ אא"כ התנה בשעת השבועה והיא דעת הרשב"א ובתשו' ע"ש בב"י וכ"פ הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן רפ"ט וסימן תכ"ט עיין שם וה"נ שחייב עצמו להקדש אם לא יפרע בזמן פ' אינו יכול להאריכו אלא אם כן התנה בפירוש בשעת הנדר מיהו מרן בב"ה כ' בא"ח כ' נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן בא ראובן לשמעון שיאריך לו הפירעון עד זמן אחר לא היה ראובן חייב עוד באותה שבועה וכן הורו חכמי ההר ע"כ וכ"נ מתשוב' הרא"ש ומתשו' הרמב"ן דלקמן ומ"מ ראוי לחוש לדברי הרשב"א עיין שם א"כ דעת חכמי ההר וא"ח אם האריך לו זמן אינו חייב עוד באותו הנדר או השבועה נכסיו או חלקן לעניים ועמד בעיא היא בגמ' אם יכול לחזור בו וכ' הרמב"ם שהנכסים בחזקתן הרי דאפי' בהקדש דאיכא איסו' וגם דאמירתו לגביה כמסירתו להדיוט כשהדבר ס' נאמ' שהנכסים בחזקתן וכ"ש בהקדש עניים ואפילו תפסו ע"ש וכן קי"ל בח"מ סי' ר"ן בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו וכו' אם עמד נתבטל הכל כדין נותן מתנה וכתב מהרש"ח סי' ל"ג דמהר"ם שפסק הכא לחומרא יחידאה הוא ומהרימ"ט סי' קכ"ג כ' דמהרש"ח כ' דראב"ן ומהר"ם שפסקו לחומרא יחידאה הם ותמהני שידוע דמהר"ם באחרונים אין ערוך אליו וראב"ן בראשונים גדול שמו ואיך לא נחוש לדבריהם ע"ש וכ"כ הר' פני משה ח"ב סי' נ"ז דראב"ן ומהר"ם פסקו לחומרא וחשש לדבריהם ע"ש וכבר כתב בתשובת מהרש"ח שם דראב"ן אפשר בהקדש דוקא פסק כן אבל בעניים מודה דתיקו דממונא לקולא ומהר"ם שפסק לחומרא יחידאה ע"ש וכ"מ לראב"ן בספרו ד' ק"ט וז"ל ונ"ל דהקדש איסור הוא ולחומרא ואינו חוזר בהפקר אם הם בידו והוא קדם וזכה וסילק לעניים ממונא הוא וחולקים כ"ל הרי דדוקא בהקדש דאיסור הוא פסק ראב"ן לחומרא אבל חילוק לעניים ממונא הוא וא"כ מהר"ם שפסק לחומרא גם בחילוק לעניים יחידאה הוא.

גם הרשב"א בתשובה סי' תרנ"ו כ' וז"ל ואפי' למי שפוסק שם לחומרא מסתברא דהכא לקולא דהתם הוא שהקדיש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל כאן שמסופ' אם חל ההקדש כלל מספק אין מוציאין ממון מיד בעלים עכ"ל וז"ל מהר"י ן' מיגש בבתרא ד' קע"ב נקטי' השתא לענין שכ"מ שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדיש אמר מנה לפ' בידי שאם אמר ודאי נותנים וכו' ודוקא היכא דאמ' בשעה שהקדישם אבל אם לא אמר בשעה שהקדישם אע"ג דאמר תנו אין נותני' דהא אמרי' לעיל בפ' מ"ש איבעיא להו הקדש כל נכסיו ועלתה בתיקו וקי"ל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתב' והאי מכי אקדישנהו לשמים הא קנינהו הקדש וכי בעי למיהדר השתא הוא דקא בעי למיהדר ולא מצי למיהדר ביה אלא בראיה ברורה כיון דאפי' למיהדר ל"מ למיהדר ביה כי אמר תנו מנה לפ' שיש לו אצלי אין נותנים דאמרי' האי מיהדר קא הדר ביה וכו' עכ"ל הרי שכ' דמס' אינו יכול לחזור בו מה"ט דכיון דכבר חל ההקדש הא קיי"ל דבס' ממונא חומרא לתובע וקולא לנתב' ומספק אין מוציאין מיד ההקדש עי' בס' מגדל עוז מהלכות ערכין א"כ נר' דגם מהר"ם לא פ' לחומרא אלא התם דודאי חל ההקדש והס' הוא אם עמד חוזר בו אם לא אבל בכל ס' אם חל ההקדש או לא אין מוציאין ממון מיד בעלים וה"נ שההקדש תלוי בקיום התנאי דאם קיים תנאו לא חל ההקדש אם כן בפלוגתא דרבוותא אם אריכות הזמן מי הוי כקיום התנאי דלא חל ההקדש אמרינן קולא לנתבע והממע"ה.

ומ"מ נראה אם עבר הזמן ולא פרעו ופייסו המלוה לפרוע לו לזמן אחר חייב אע"ג דל' אסמכתא הוא כבר כתב המרדכי בפר' שור שנגח בשם ר"מ דאסמכתא קניא בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהיינו כמסירה המועלת בהדיוט וכו' והביאו מר"ן הב"י סי' ר"ז מקודש מ"א ע"ש וז"ל מהר"ם בתשו' הארוכות סי' קצ"ג דאמי' לגבוה כמסירתו להדיוט דהיינו בקנין או בב"ד חשוב וכו' ע"ש וכ"כ, הרד"בז בתשובותיו ח"ד סי' ש"א שי"ב כשם שאין דין אסמכתא בהקדש כך דין הצדקה וכי היכי דאמי' לעניים כאמירתו לגבוה ה"ה שאין דין אסמכתא וכן דעת הגאונים והרמב"ם וכן נהגו לגבות הקנסות שקונסי לעניי' אע"פ שהם אסמכתא ע"ש ומרן הב"י בי"ד סי' רנ"ח כ' בשם רבי' ירוח' דאסמכתא שייכא נמי בדבר מצוה אם התנה לדבר רשות כגון שאמר אם לא אלך למקום פ' אתן כו"כ לצדקה הוי אסמכתא כיון שההליכה הוי לדבר רשות אבל אם התנה לדבר מצוה כגון לזרז עצמו אם לא אעשה מצוה פ' אתן כ"וכ לצדקה מועיל ולא הוי אסמכתא והא שכתב דהוי אסמכתא אם חייב עצמו בקנין בש"ח אין בו משום אסמכ' אמירתו לגבוה הוא בכל יפוי כח שיכול לעשות להדיוט כ"כ הר"מה וכן להקדש עכ"ל וא"כ ה"נ שאמר אם לא אפרע החוב לזמן פלוני אתן לצדקה כ"וכ והיה זה בק"שם וכתוב בשטר אפילו הוי התנאי לדבר רשות כ"ע ליכא אסמכתא ועוד דנראה דתנאי לדבר מצוה הוא דפריעת ב"ח מ"מ כמו שהוכיח הרד"בז בתשו' ח"ב סי' תר"י ע"ש וה"נ לפרוע בזמן פ' הוי מצוה וכ"הג כ' מהרי"מט ז"ב סימן כ"ז דנשבע שלא לישא אשה לזמן מיקרי נשבע לבטל את המצוה דמושבע ועומד הוא לקיימה עכשיו ע"ש וכ"כ מהר"ם מפדווא סי' מ"ה ע"ש ועי' בספר דבר משה ח"א חי"ד סי' נ"א וה"נ מושבע ועומד לקיים פרעון חובו בזמן שקבע מיהו מצאתי להרש"בא בתשו' ח"ד סו' צ"א שכ' וז"ל מי שנשבע שלא לישא אשה וכו' שבועה חלה שאין זה נשבע לבטל את המצוה דאפשר לקיים זה וזה ולא זו בלבד שאין זמנה בהול אלא אפילו מצוה שזמנה בהול כמילה ביום ח' אם נשבע שלא ימול בבקר וכו' ע"ש הרי על מצוה שלא יעשנה עד זמן פלוני לא חשיב נשבע לבטל את המ' הפך מהרי"מט ומ"מ לענין זה דלא הוי אסמכתא אפשר דגמר ומשעביד נפשיה לפרוע החוב בזמנו ועיין בתשו' מהר"ם סי' תצ"ג.

וראיתי להב"ח בתשו' סי' ל"ז שכתב ועוד נראה בעיני ברור דדוקא בנדר לצדקה סתם כאסמכתא אם אעשה הוא דכתב מוהר"ם דמהני אפילו באסמכתא בנדר דעיקר הכוונה בנדר לא היה אלא להבטיח בן ודאי סברא ישרה לומר דבהא כ"ע מודו דלא מהני אסמכתא כיון דגזים בן' אדומים קנס לצדקה ודאי לא היתה כוונתו אלא להבטחה בעלמא וכו' עש"ב וליתא שהרי כתב מה"רם דאמירתו לגבוה כמסירתו המועלת להדיוט דהיינו בקנין ובב"ד חשוב וא"כ אפילו דגזים להבטיח חבירו ליכא אסמכתא וכן מצאתי בתשו' מהר"ם הקצרות סי' קמ"ג שכ' וז"ל על א' שנדר בפני הגבאי ובפני אחרים שאם לא יתן מה שחייב למס עד זמן פלוני שיתן כך וכך לצדקה ועבר הזמן ולא פרע המס אם נאמר כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שיתחייב לצדקה אי נימא כיון דאסמכתא היא וכו' נראה הואיל והאלפסי ור"ח בפרק ארבע' וחמשה פסקו דצדקה כהקדש דאמירתו לגבוה שחיי' ליתן מה שנדר וכו' עיי"ש הרי בהדיא אפילו אין הנדר רק להבטיח חבירו ליכא אסמכתא ומכל מקום בנ"ד דאיכא קנין ושטר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בכל יפוי כח ובבית דין חשוב וליכא אסמכתא כמ"ש.

אבל יש להסתפק אם לא תבעו בזמנו דקיי"ל דאין השבועה מחייבתו לפרוע מעצמו בזמנו עד שיתבענו המלוה כמבוא' לעיל ס' ו' ע"ש אלמא מסתמא לא חייב עצמו בשבו' אלא אם יתבענו אבל בשלא תבעו לאו בר חיובא הוא וה"נ א"ל דלא חייב עצמו בקנס אם לא יפרע לזמן פל' אלא אם יתבענו המלוה דזרז עצמו וכן מסתבר ועיין בתשו' ה' פ"מ ח"א סימן ע"ז ושוב ראיתי לה' חות יאיר סימן קנ"ג שכתב כן דכל שלא תבעו לא עבר כמו בבל תלין עיין שם.

כ"ד דין ז' הנשבע לפרוע לחבירו ביום פ' וכו' ויכול לשלם תוך זמן שו"ת בשמים ראש סי' ו' ע"ש

כ"ה כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן רפ"ט אם טען הלוה שמחל לו השבועה שא"ל הריני כאלו התקבלתי אינו נאמן אם חבירו מכחישו דכיון שהשביעו בפני עדים הוה ליה להעיד עליו שאמר לו כאלו התקבלתי דאלת"ה מה יועיל בשבועתו וכמו שאינו נאמן לגבי החוב אינו נאמן לגבי השבועה ע"ש ונראה דהיינו דוקא במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ נאמן דהא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים נאמן לומר פרעתי שלא בעדים וכ"ש דנאמן לומר שמחל לו וכן בכתי' שיש בו שבועה למאי דקיימ"ל דנאמן לומר פרעתי ודאי דנאמן לומר שמחל לו השבועה ומהריב"ל ח"א סי' ל"ב בראובן שהיה ש"צ בקהל א' ונתחייב עמהם בשבו' לכמה שנים והם נתחייבו לו לתת לו סך ידוע בכל שבוע ועברו ולא פרעו לו וש"צ רצה לפטור עצמו ובני הקהל טענו שבעת השבועה היה תנאי ביניהם שאפילו עברו ג' חדשים שלא פרעו לו לא יהא פטור משבועה והוא הישב שלא היה תנאי אלא על חדש א' וכו' יראה לע"ד שזה האיש פטור משבועה משום דבני הקהל נוגעים בעדותם אבל אם היו עדים שלא היו נוגעים בעדותם כגון שהיו חוץ מהקהל ומעידים מ"ש דבני הקהל אפי' הוא מכחיש לגמרי אינו נאמן ואין לומר שיהא נאמן במגו שאם היה רוצה לומר פטרתוני מן השבועה מאחר שלא יש אלא כת"י אפילו לדעת הפוסקים שהוא נאמן בכתי' לומ' פרעתיך משום דהוי מגו במקום עדים ואין אומרים מגו במקום עדים וכו' הרי דס"ל דכי' למ"ד דנאמן לומר פרעתיך נאמן לומר פטרתוני מן השבועה אפי' היתה השבועה בפני עדים וגם בטענה אחרת היה נאמן במגו שהיה יכול לומ' פטרתוני מן השבועה אלא משום דלא אמרינן מגו במקום עדים ומ"ש מהרי"בל שם ואם לחשך אדם מסוגיא דכריתות וכו' אר"נ הלכה כר"י ומשמע לכאו' דר"י ס"ל דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אפילו בטומאה חדשה דלא יוכל לתרץ דיבוריה וכו' לאו מילתא היא שהרי כתבו התוס' דרבינא דחה זאת הסברא וכו' ובלא"ה ל"ד ההיא דקרבן דהוי דברים שבינו לבין קונו ולא שייך מידי לשום אדם אבל בשבועה דהוי דשייך לאחרים לא עלה על דעת לו' שיהא נאמן על עצמו יותר ממאה איש שהרי הלכ' ריוחת שאנו פוסלים אותו לעדות וכו' ע"ש ולא זכר שכן פ' הרמ"בם פ' י"א מה' שגגות דאינו נאמן אם אינו יכול לתרץ דיבוריה אבל הרא"בד כתב דקי"ל כר"י דאפילו אמר לא נטמאתי מעולם דמכחיש העדים נאמן על עצמו כדפ' ר"נ הלכה כר"י ואמר רב יוסף אפי' ר"י לא אמר אלא בינו ובין עצמו פי' שלא אכל קדש בפני העדים שמעידים עליו ולא יגע בטהרות של אחרים ע"ש בכ"מ ונר' דלמ"ד דנאמן על עצמו א"ל דה"ה לפטור את עצמו בדבר השייך לאחרים והא דנפסל לעדות ולשבועה עפ"י עדים משום דאינו נאמן בשל אחרים וכבר כתבתי בס' עה"ש חי"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ב דבתשו' הרשא"בץ ח"א סימן ל"ג מבואר דאפילו נשבע לחבירו על דעתו נאמן לומר בתנאי היה וכ"כ בתשו' ח"ג סי' ט' וכן דעת הרשב"ש סו' קע"ו ומהרלנ'"ח סי' כ"ז ע"ש ושם ס"ק כ"ג תמהתי על הרשב"ץ בתשו' ח"ב סימן קע"א שכ' באמר שהתנה כן והעדי' מכחישין אותו וכו' משנה שלימ' בכריתות וכו' ולפי מה שהעלו בגמ' אפי' בטומאה חדשה דל "ל דנטמא וטבל נאמן לומר לא נטמאתי לפי שאדם נאמן על עצמו כק' איש דהרי הרמב"ם פ' י"א מה' שגגות פ' כרבנן דאין נאמן להכחישם ע""ש בכ"מ וכן מצאתי להריטב"א בחידו' לקידושין דף ס"ה ע"ב שכתב דאנן קי"ל כהך לישנא דטעמא דרבנן בא"ל שני' אכלת חלב והוא אמ' לא אכלתי משו' דמסרסינ' הכוונ' לא אכל' שוגג אלא מזיד הא במכחיש ממש שלא אכל כלל הם נאמני' עמ"ש וא"כ ודאי קי"ל כהרמב"ם והתוס' והריטב"א נגד הראב"ד ואין אדם נאמן על עצמו נגד ב' עדי' ואם אמרו על דבר א' שאסו' אפי' הוא יודע בודאי שהוא מותר אסור לאכול אותו

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה