ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן קנב
א דין א' הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וכו' כתב הכנה"ג הגב"י מ"ש ריא"ז ומז"ה ביאר שאינו נאמן להתירה אלא לישראל שיכול להתירה לו בגיטו אכל לא לכהן וכו' לא יכולתי להלמו דלמסקנא אפילו להתירה לישראל אינו נאמן ע"ש. ולא רק דריא"ז קאי לאומר זה בני דקי"ל דנאמן במגו שבידו לגרשה במבואר בסימן קנ"ו ע"ש ולא מסקינן בגמרא לחוש לה אלא באומר גרשתי את אשתי דטענה גרועה היא דא"א דגרשה היה לה קול:
ב ותהיה ספק מגורשת כתב הרדב"ז בתשו' חלק ד' סימן ש"א של"ה וז"ל ואם הוא כהן שוייה אנפשיה חתיכה דאיסור' והיא אינה מותרת לאחר עד שיגרשנה בפנינו ואם הוא ישראל וצריך לקיימה צריך לקדש אותה פעם אחרת כי לפי דבריו גרושה היא ואסור בפנויה ומה שיש לדקדק הוא אם אמר גרשתיה במקום פ' דמשום הכי לית הכא קלא שנתגרשה ולא הוי מגו במקום עדים ויש לומר דאפילו בכה"ג אינו נאמן להתירה לעלמא בלא גט אחר דא"א שגרשה במ"א כשבאו לכאן היה יוצא עליה שם גרושה והדר הוי מגו במקום עדים ואם אין כאן מי שיודע שהיתה אשתו פשיטא דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר עכ"ל. ונראה דאם אין עדים שהיתה אשתו נאמן לומר קדשתיה וגרשתיה אפילו כאן דאמרי' הפה שאסר וכו' אף על גב דהוי כמגו במקום עדים שהרי כתבו התוס' בפ' האשה שנתארמלה במתני' דהעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' וז"ל וא"ת ולמה נאמני' והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכו' וי"ל כיון שהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מ"ש כת"י הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטנים היינו או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כב' עדים כיון דכבר מקויים וכו' ובד"ה אין נאמנים וכו'. כתב הכא ל"ל דליהמנו במגו דאי בעו אמרי פרוע הוא דכיון דמקויים הוא הוי כמגו במקום עדים עכ"ל.. הרי דבמקויים אינם נאמנים במגו דהוי כמגו במקום עדים אבל כשאינו מקויים לא חשיב כמגו במקום עדים וה"נ אף על גב דאינו נאמן לומר גירשתיה במגו דבידו לגרשה דהוי כמגו במקו' עדים מ"מ אם אין עדים שהיתה אשתו אמרי' הפה שאסר וכו' ולא חשיב כמגו במקום עדים וכ"ש הוא דהא איכא מ"ד דנאמן אבל אם יש עדים שהיתה אשתו חוששין לו ואם הוא כהן אסורה לו ודלא כהב"ש שכת' דאם הוא כהן לא נאסרה לו: