אור ברסלב

ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב

סימן קיא

סימן קז

א דין א' מתנאי כתובה שיהיו בני' הזכרים יורשים וכו' דוקא זכרים אבל אם אין לה אלא נקבות לא אפי' אם אין שם יורשי' אלא בנות וכו' טור ונסתפק ה' בית יהודה ח"ב סי' קי"ג אם הבן מת והניח בנות אם חשובות כזכרים כיון דעומדות במקום אביהם לענין ירושה וכן לענין בכורה ע"ש נר' דפשיטא ליה דאם הבן הניח בנים זכרים יורשים כתובת בנין דכרין דהם במקו' אביהם שהיה יורש כתובת אמו אבל בנות הבן נסתפק אם חשובות כזכרים ומסתברא דה"ה בנות הבן דיורשים את אביהם בקבר ואף ע"ג דתנן בנין דכרין וכו' וכבר הוכיח הרשב"ץ בתשוב' ח"א סי' ק"ן דמתני' דוקא תנן דאותבי' עלה בת בין הבנות תירות ופרקי' לא פלוג רבנן וא"א דלאו דוקא תנן הול"ל אה"נ וב"ד לאו דוקא וה"ה לבנות יורשות דהוו כב"ד כיון שיורשות מדלא אמרי' הכי. משמע דמתניתין דוקא וליכא לאוסופי כלל אלא מאי דמפרש במתני' וכו' ע"ש נראה רלא ממעטי' אלא בנות שלא יירשו מכח אמם אבל אם היה כן ומת והניח בנות יורשות הם מכח אביהם שהיה ראוי לירש כתו' אמו דכתו' ב"ד היא אבל מהריק"ת בס' ערך לחם סימן קי"א כת' דאם מתו הבנים והניחו בנים או בנות אינם יורשים כתו' אם אביהם דאינון ורתוו תנן ולא בני בנים ובתשוב' אהלי יעקב סי' ס"ח דייק מל' התקנה דקתני בנין דכרין אינון ירתון וכו' אינון ל"ל אלא ודאי אינון הם ולא יורשים יהיו בנים או בנות וכו' ואף על גב דפרכינן התם בגמ' בת בין הבנים תירות ומשני כנחלה שויוה רבנן וכו' לגבי בנים שלא יירשו הבנות עמהם לא שתהיה כנחלה ממש ליירש אותה הבנים בקבר להנחיל לבניהם וכו' ע"ש. וא"ל דה"ט משום דדעתו של אב קרוב' אצל בנו בדקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואם היה בנו קנה משום דדעתו קרובה אצל בנו. וכתב הרא"ש בתשו' כלל פ"ב סי' ד' דדוקא בנו אבל בן בנו כאחר רמי וכמבו' בח"מ סימן ר"י ע"ש. וה"נ תקנו שירשו הבנים כתו' אמם שדעתה קרובה לבניה ולא לבני בניה וכן משמע בירו' פ' נערה מ"ח אר"ל נמנו באושא הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזוני' מהם בנים קטנים מהו ר"א בשם ריב"ח הוא ואשתו ובנים הקטני' ניזוני' מהם וכו' בני בנים מהו ר"מ אמר בני בנים שכאן הוא בנים שלהלן וכו' א"ל ריב"ב בני בנים קפצה עליהם ירושת תורה וכו' ופיר' הרב פני משה דר"מ אמר כמו להלן בירושה בני בנים הרי הם כבנים כן לענין מזונות א"ל ריב"ב בני בנים קפצה עליהם ירושת תורה כלומר שאני בירושה שקפצה עליהם ירושה מן התורה שהם באים תחת אביהם אבל גבי מזונות דלא מן הדין אלא מתקנת חכמים לא תקנו אלא בבניו וכן פי' הר' שדה יהושע ע"ש. ונראה מסקנת הירושלמי כריב"ב דלענין מזונות הבנים דתקנת חכמים היא לא תקנו אלא בבנים ולא לבני בנים וה"נ כתובת בנין דכרין דתקנת חכמים היא לא תקנו אלא לבנים ולא לבני בנים וק"ו הוא אם מזונות שחייב לזון בניו ובנותיו הקטני' אמרי' דבני בנים אינם כבנים בתו' ב"ד דלא תקנו אלא לבנים ולא לבנות כ"ש לבני בנים דלא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ולא לבן בנו וכן בירושלמי פ"ק דקידושין אמרי' ואם לבנו ייעדנה לבנו הוא מיעדה ואין מיעדה לבן בנו ר' שמואל ב"א בעי' קמי' ר"ז בפרשת נחלות את עביד בן בנו כבנו והכא לית את עביד בן הבן כבן וכו' התיב ר' תנחום הרי פרשת נחלות עשית אח כבן ושאר כל הקרובים כבן את עושה בן בן כבן וכאן שלא עשית אח כבן ושאר כל הקרובי' כבן אין אתה עושה בן בן כבן וכו' וכתבו המפ' כלו' בענין נחלו' שעשי' האת כבן שאם אין לו בן האח יורשו או שאר קרובים משום הכי אתה עושה בן הבן כבן אבל כאן ביעוד דאין אתה עושה אח כבן ושאר קרובי' כבן מ"ה אין אתה עושה בן הבן כבן ע"ש. הרי דהתורה לא עשתה בן הבן כבן אלא בנחלה דגם האח ושאר קרובים הם כבן אבל במקום דאין האח ושאר קרובים כבן ה"נ בן הבן אינו כבן וא"כ לענין כתובת ב"ד דאינה אלא לבנים ולא לבנות אין בן הבן כבן. מיהו בעיקר ראית מהריק"ש יש לדחות דאינון וכו' למעט בת בין הבנות ומה שהוכיח הרשב"ץ דוקא תנן מדפרכי' עלה בת בין הבנות תירות וכו' וא"א הול"ל אה"נ ובנין דכרין לאו דוקא וה"ה בנות יורשות וכו' י"ל דדייק מלת אינון ל"ל אלא למעט בנו' יורשות דבנין דכרין וכו' א"ל בנים וה"ה אם לא הניח בנים אלא בנות דאע"ג דקי"ל בח"מ סי' רמ"ז דאין הבנות בכלל בנים כבר כתב מרן בתשו' בדיני כתובה סימן א' על תנאי כתובה שאם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח ר' פרחים ואם יהיו לה בנים תקח כתו' משלם והי"ל בת יחידה ובו' דהתם שהיו בן ובת דבת במקום בן אינה בכלל בנים אבל אם לא היה לו אלא בת ואמר לבני היתה זוכה הבת במתנה וכו'. וכן הסכים המבי"ט ח"א סי' ק"פ ע"ש ואם כן ה"נ אם הניח בנים אין הבנות בכלל אבל אם לא הניח אלא בנות אפי' היו לו בנים מאשה אחרת בנות הא' יורשות כתו' אמם קתני דכדין למעט בנות דאפי' לא היו לה בנים אלא בנות אין יורשו' כתו' אמם ועדיין א"ל דה"ד בשהיו לו בני' מאשה אחרת שיורשי' אותו דכירושה שויוה ואין לבנות ירושה במקום הזכרים אבל בנות בין הכנות דיורשים הם לא שמעננו אלא אינין למעט אפילו בנות בין הבנות: (ב) יורשים כתובת אמם וכו' נראה דהבכור נוטל פי שנים בכתו' ב"ד דכבר כתב מהרש"ך ח"ב סי' ס"א דזוכים הבנים מכח האב ולא מכח האם דמספר כתובה נלמוד שכך כתב לה בנין דכרין דיהוון לכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון ואם זכות כתובת ב"ד אינו מכח האב מהירושה מה שייך לומר יתר על חולקהון וכו' ע"ש ובפרק נערה דף נ"ג מיבעיא לן מוחלת כתובת' לבעלה יש לה כתובת ב"ד או לא ואם הם יורשים מכח האם פשיטא כיון דמחלה כתובתה דפקע כח האם. ודאי דאין יורשים יורשים כתו' ב"ד ובבעיא בת יבמה יש לה מזונות או לא דבעי התם התם כע"ב כתב התוס' וצ"ע אי הוה מצי למבעי נמי לענין כתובת ב"ד דדילמא לית לה דהא מאחיו ירית וכו' וא"א דיורשים כח אמם פשיטא שיש כתו' ב"ד אלא ודאי דירושה דאב היא וכן פיר' רש"י בפרק מי שהיה נשוי במשנה ורע"ב וז"ל אבל ראשוני' באים לירש את אביהם דהא אינון ירתון תנן וכו' ואמרי' נמי התם ש"מ אחר בחייו ואח' במותו יש להם כתובת ב"ד ולא חיישינן לאנצויי וכו' ופירש"י ולא אמרי' כי תקין ב"ד היכא דמתו שתיהם בחייו וכו' דהשתא אתו תרוייהו בתורת ב"ד שהיא ירושת האב ולא אתי לאנצויי אבל אחד בחייו וא' במותו דיורשי' ב' באים על כתובת אמם בתורת ירושת חוב אמם ולא מאביה' באה להם ובני הראשונה באים ליטול חלק יתר מכח ירושת האב דהא ירתון תנן לא שקלי דילמא אתי לאנצויי ולומר לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו הא לא אמרי' עכ"ל וכן פי' בסוף הסוגיא שם הרי בהדיא דכתובת ב"ד ירושת האב היא וזה מוכרח דאל"כ אחת בחייו ואחת במותו נמי לא אתו לאנצויי דתרווייהו אתו בתורת ירושת חוב אמם והא דדחי' בגמ' מאי קודמי' לנחלה וכ"ת יורשי הראשו' ל"ל איידי וכו' ופירש"י יורשי הא' ל"ל דקרו להו יורשי ראשונה הלא לא מכחה ולא מתקנה הם באים לירש וכו' ע"ש משמע דאם נוטלי' כתו' ב"ד קרו להו יורשי ראשונה לפי שהם יורשים מכח האם ר"ל ירושת האב היא באה להם מכח אמם קרו להו יורשי ראשונה ואם כן הבכור נוטל בה פי שנים והתימה על הרשב"ץ ח"א סימן ק"ן דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בכתו' ב"ד ע"ש וכ"כ ה' נתיבות משפט דף רצ"ב דקי"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם וכתו' ב"ד הוי בנכסי האם ע"ש דהא כתו' ב"ד ירושת האב היא כמ"ש ועוד דכתו' ב"ד תקנו כרי שיקפוץ אדם ויכתו' לבתו א"כ דוקא לגבי בני השניה שלא ירשוה אבל לגבי בניהם אמאי יעקרו שלא יירש בנה הבכור פי שנים והרי מזונות אלמנה והבנות קודמי' לירושת הבן כתו' אמו אע"ג דשניהם תנאי כתובה כמו שפסקו הרמב"ם והטור סי' קי"ב ע"ש אלמא לא עקרו ירושת הבעל לגמרי וא"כ אמאי אין הבכור נוטל פי שנים וא"כ גם לדעת הרמב"ם דירוש' הבעל אינה אלא מדרבנן אין תנאי כתיב' ב"ד עוקר ירושת הבעל וירושת האב מקרי ונוטל בה הבכור פי שנים וכן מבואר בירושלמי פרק מי שהיה נשוי (אה"נ כפי מה שפי' ה' קרבן העדה ע"ש) וז"ל ריא"ז פ' נערה ובני הא' שכתו' מרובה היה א' מהם בכור לאביו אינו נוטל חלק הבכורה בנכסי אמו שכתוב' מרובה אלא רואי' כאלו חולקים כל בני אביו כל הנכסי' שהניח להם אביהם בשוה ונוטל זה חלק הבכורה כחלק א' מן האחי' כמבו' בקו' הראיות וכן נמצא בתלמוד ארץ ישראל עכ"ל והביאו ה' ב"ש סק"ח ע"ש ועיין לה' שדה יהושע שם ועיין בתשו' הרשב"ש סי' תקל"ז בסוף התשו' שכ' וז"ל אבל בנין דכרין ממונא של אם הם היורשי' וכו' וצ"ע:

ג ונדונייתא וכו'. כ"כ מהר"י בן מיגש בתשו' סי' ל"ג דבפ' אע"פ א"ר ינאי תנאי כתובה ככתו' לכתו' ב"ד וכו' ש"מ דכתובת ב"ד כי היכי דאיתא בכתו' ה"נ איתא בכולהו תנאי' ונדונייתא נמי היכא דקבל לה בעל בתורת צ"ב מתנאי כתובה וכו' ע"ש וק' דהא ר' ינאי אמר נמי תנאי כתובה ככתובה לתובעת כתו' וקי"ל בסי' צ"ג דאם תבעה נדוניית' ונפרעה לא הפסיד' המזונות כיון ששיירה עיקר או תוספת או מקצת ואם תבעה עיקר ותוספת בלבד הפסידה מזונו' אלמא נדוניי' לא הוי תנאי כתובה בכתובה ומ"ש לגבי כתו' ב"ד הוי ככתובה והרשב"א בתשו' ח"ד סי' קנ"ב כתב וז"ל מסתברא לי דכל מקום שאמרו מקולי כתובה לא אמרו אלא בעיקר כתובה א"נ בתוספת כתובה וכו' וא"ל דלגבי שבח דוקא תוס' אבל נדוניי' שהכניסה משלה חוב הוא ולמה נקל בו יותר מחוב דעלמא ואף ע"ג דאיכא דוכתי בגמרא דהוי אפי' נדוני' בכלל כתובה וכו' אפילו הכי מסתברא לי דהנך דאמר התם בפר' אע"פ לא הוי בכולם נדוניא בכלל שהרי חדא מנייהו לעוברת על דת ואילו נכסי צ"ב דאיתנהו בעין מיהא לא הפקידה וכו' ואע"ג דמנו בכללן מוחלת ומוכרת והכל בכלל מכירת' ומחילתה שאני התם שהלשון שאמרה הוא גורם שלשון כתובתה שאמרה כולל את הכל אבל מה שאין הל' גורם אלא שאנו עושי' זה כזה כדינן אין הנדוני' בכלל אבל מקום דהנך משום קולא הוא ובנכסי' שהכניסה לו אין להקל מחוב דעלמא כדאמרן ואף ע"ג דמנו נמי התם בהנך מורדת ומורדת מפסדת הכל ואפילו נפלו לה נכסי' ממ"א יראה לי דהתם לא מני ואזיל כל הנך דהתם אלא לענין עיקר כתוב' ותוספת שבכל אותם המנויות שם התוספת כעיקר ויש מקצתם שגלו לנו במקום אחר שאפילו הנדונייא ואפי' נכסי מלוג כעיקר והפסידה את הכל ולא מפני שהכל בכלל כתו' אלא קנסא והיינו מורדת וכו' וראה שהרמב"ם סובר כן שהנדוני' נגבית מיניה דידיה מן הדין אפילו מן המטלטלי' כחוב דעלמא וכו'. וכן במ"ש שאין נגבית אלא מן הזיבורית ג"כ נראה שהרב סובר דדוקא עיקר ותוספת אבל נדוני' מן הבינונית כחוב דעלמא ואף בזה אין דעתי מסכמת דהתם לא הקלו בה אלא אוקמוה אדינא משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא ובב"ח תקנ' התקינו בבינונית משום נעילת דלת כדאיתא בהניזקי' מ"מ לענין שבח נראי' דבריו כמ"ש וכן בכל מ"ש מקולי כתובה עכ"ל ומהרב"א בתשו' סי' יו"ד הביאו וכתב משמע בהדיא דלא הוציא הרב נדוני' מכלל כתובה אלא במידי דאמרו מקולי כתובה ומזונות האלמנה אינו מקולי כתובה אלא חיוב הוא מדין תנאי כתובה ואפי' לא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי ב"ד וא"ל דהו"ל כמידי דתלי בל' שכתב הרב דהנדוני' בכלל עיקר כתובה וכו' ע"ש. ואם כן ה"נ לענין כתובת ב"ד שהיא תנאי ב"ד ותנן לא כתב לה ב"ר וכו' חייב שהוא תנאי ב"ד וכו' הנדוני' בכלל כתובה אבל למאי דקי"ל לענין מזונות דאין הנדוני' בכלל ואם תבעה עיקר ותוס' בלבר אפי' יש לה נדוני' הפסידה המזונות א"כ הא דאמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתוב' לתובעת ה"ד תוס' ה"נ לכתובת בנין דכרין ה"ד תוספת ולא נדוני' וכן תנאי כתובה ככתובה לעוברת על דת ה"ד תוספת אבל נדוני' אינה מפסדא וכבר כתב הרשב"ץ בתשוב' ח"ב סימן קי"ח וז"ל ואף על גב דאשכחן בל' התלמוד דנדוניא בכלל כתובה היא וכדאמרי' בפרק נערה אפי' כתובתה בבית אביה בעלה יורשה ואמרי' נמי התם וכתו' תחת קבורתה ומוכח התם דהיינו נדוניית' ה"נ אשכחן דאין בכלל כתובה נדוני' כדאמרי' בפ' אע"פ תנאי כתובה ככתובה דנ"מ לעוברת על דת ובודאי העוברת על דת אינה מפסדת נדוניית' וכו' וכיון שכן אין הדבר תלוי בדקדוק ל' כתובה דמשמע הכי ומשמע הכי אלא לפום דינא דייני' ליה וכו' ע"ש ומ"ש דכתו' תחת קבורתה מוכח התם דהיינו נדונייתה כ"כ התוס' בכתובות דף מ"ז וז"ל וקבורתה תחת כתו' פי' נדונייתה אבל אין לפרש תחת מנה ומאתים דהא אמרי' לקמן דארוסה אין לה קבורה וכתב ה"ר בצלאל דאם לא הכניסה לו נדוניא אפשר דאינו חייב בקבורתה דומיא דארוסה וכו' ע"ש ומ"מ הא דא' ר' ינאי תנאי כתו' ככתובה וכו' לעוברת על דת ה"ד תוספת ולא נדוני' כמבואר בסי' קט"ו דאין מפסדת נדונייתה שהכניסה והם בעין ע"ש אבל בפרק נערה מבואר כן כמ"ש מהר"י בן מיגש בתשו' שם דאמרי' מפני מה תיקנו כתובת ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו ואימא דאב לירות דבעל לא לירות א"כ אב נמי מימנע ולא כתב ופירש"י כיון דטעמא כדי שיקפיץ ליתן לבתו הוא דתקון נדוני' דיהיב אב לבתו לירתון בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוס' לא לירתון א"כ דלא ירתי לשאר הכתו' אב נמי מימנע ולא כתב ע"ש אלמא עיקר כתו' ב"ד במקום נדונייתה היא אלא דתקנו גם במנה מאתים ותוס' משום נדוני' ושם דף נ"ג גבי מוחלת כתובתה לבעלה וכו' כ' הריטב"א דאחרי' פירשו שלא מחלה עיקר כתו' דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה וכתובת ב"ד במקום תוס' ונדוני' היא וכו' ע"ש ולאו דוקא הוא דכתובת ב"ד במקום נדוניא דוקא דכתב לה אב אבל תוס' בכלל מנה מאתים:

ד כתב מרן הב"י כ' בתשו' הרשב"ץ ראובן מת והיו לו שתי נשים והיו לו בנים מא' שמתה בחייו ואין לו בנים מהשניה ונתן נכסיו במתנת שכ"מ וכו' אף ע"ג דבין אית להו כתובת ב"ד בין לית להו אינהו ירתי כולהו נכסי מיהו נ"מ לענין מתנת שכ"מ שנתן אביהם דאי אית להו אינהו קדמי דמתנת שכ"מ לא כמשעבדי דמיא ואי לית להו כתובת ב"ד ומכח אביהם שקלי מתנת שכ"מ קדמה לישנא דמתני' דפר' נערה משמע דבעי' שיהיו בנים לזו ולזו דקתני אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חילקהין דעם אחוהון וכו' וה' נתיבות משפט דף רנ"ב כ' דרש"י בפרק האשה רבה אהא דאמרינן אין יורשי' של זה ויורשי' של זה יורשי' כתובתה כתובה מאי עבידת' אר"פ כתובת ב"ד וכו' וכת' רש"י דתנן בכתובות כתו' ב"ד וכו' ואם מתה בחייו ונשא שניה וילדה לו בני הב' אפי' הם נקבות נוטלות כתובת אמם כחוב גמור ובני הא' אם יש זכרים נוטלי' כתובת אמם וכו' משמע דבני הא' אם הם זכרים נוטלים כתו' אמם אע"ג דבני הב' הם נקבות ואין נראה דמתני' דקתני אין יורשים של זה ושל זה יורשי' כתובה אמם לא מיירי בזכרים מאשה זו ונקבות מאשה כ' דא"כ הזכרים בלא"ה הם היורשי' של אביהם ודוחק לומר דקתני אין יורשי' וכו'. כגון שנתן אביהם מתנת שכ"מ שהיא קודמת לירושה אלא ודאי ביש ג"כ זכרים מאשה ב' מיהו ראית הרשב"ץ מדק' יתר על חולקון דעם אחוהון וכו' י"ל ראם אין להם אחים והם היורשים א"ל דתיקנו כתו' בנין דכרין להפקיע מתנת ש"מ דרבנן אבל אם יש אחי' ס"ד דאפילו מתו שניהם לא תיקנו כתו' ב"ד להפקיע ירושה דאורייתא וכ"ש מתה א' בחייו וא' במותו דאתו לאנצויי וכו' לכך קתני יתר על חולקהון דעם אחוהון וכו' דהפקיעו אפי' ירושה דאורייתא אבל בתשו' הרשב"ץ ח"א סימן ק"נ הוכיח עוד מעיקר טעמא דתיקנו כתו' ב"ד כדי שיקפוץ אדם ויכתו' לבתו כבנו וכיון דמדאורייתא ירתי ל"צ לתקן מידי דאי משום חששא שמא יתן לאחרים מתנת ש"מ לא תיקנו בחששא דחוקא וכו' ועוד דא"כ אפי' באשה א' וא"כ מתנת ש"מ לא חלה בנכסי מי שמתה אשתו בחייו והניח בנים ותהיה ירושתם קודמת למתנת ש"מ ואין הבכור נוטל פ"ב וזה לא שמענו ולא מסתבר כלל וכו' ע"ש ועוד נראה קצת ראיה דבפרק מי שהיה נשוי אר"פ הילכתא א' בחייו וא' במותו י"ל כתובת ב"ד וכתו' נעשית מותר לחבירתה בשלמא וכו' אי אשמועינן הכי ה"א כגון שנשא שלשה נשים ומתו ב' בחייו וא' במותו והך דמיית לאחר מיתה יולדת נקבה היא ולאו בת ירושה היא אבל א' בחייו וא' במותו והא דלאחר מיתה יולדת זכר וכו' ואם איתא לל"ל כגון שנשא ג' נשים לוקי תרווייתו בנשא ב' נשים ואי מהא דכתו' נעשית מותר לחבירתה א"ל דמתו ב' בחייו והב' לא ילדה דשייך כב"ד לבני הא' לענין דלא חלה מתנת ש"מ ואין הבכור נוטל פ"ב אבל מתהא בחייו ואחד במותו ושניהם ילדו זכרים אימא וכו' אלא משמע דלא שייך כתובת ב"ד אלא כשיש לב' זכרים:

ה אם נשא אשה במקום שנהגו לגבות כתוב' ב"ד ועקר דירתו והלך למקום שלא נהגו בכתובת ב"ד ומת שם לא פקע זכות הבן מהר"י פרג"י בתשו' בס' גו"ר כל ד' סי' כ"ג והסכים עמו מהרי"ג ע"ש:

ו דין ג' אפי' היה ראוי ליפול ירושה וכו' כתב הב"ש אפשר דמקילין כאן גם לענין מלוה וכו' וכ"כ ה' מגלת ספר עשין מ"ח סוף דף ס"ב נ"ל דאם היה לאביהם מלוה ביר אחרים זכו בני הגדולה והא דתנן היו שם נכסי' בראוי אינן כבמוחזק כבר פירש"י היו שם נכסי' בראוי שראויה ליפול להם ירושה מאבי אביהם אחרי מות אביהם ולכשתפול יהיו שם נכסי' מותר דינר בשתי הירושות אינן נחשבי' וכו' משמע דוקא בירושה הראויה ליפול הוא דהוי ראוי אבל חוב שהיו חייבי' לאביהם כבר הוי כמוחזק ואע"ג דמלוה חשבינן לה ראוי כבר כ' התוס' בפ' י"נ ובפר' הכותב דדוקא גבי בכור חשבי' מלוה ראוי ולא לכתובת אשה ע"ש. וה"ה נמי לכל תנאי כתו' דתנאי כתוב' ככתובה ע"ש ונראה דאפי' מלוה ע"פ הוי כמוחזק והמ"מ פ"א מה' נחלות כ' וז"ל גבי בעל שמתה אשתו וכו' בדין הבכור מבו' שאינו נוטל במלוה פי שני' מפני שהיא ראויה ולא הזכיר רבי' בדין הבעל במלוה שום דבר אבל ממ"ש בפר' כ"ב מהלכות אישות כל נכסי' שיש לאשה וכו' ואם מתה בחיי בעלה יירש הכל ולא חלק כלל בין נכסי' לנכסי' נראה קצת שהוא סבור כדברי רבו מהר"י בן מיגש שכ' שהבעל יורש את המלוה וחלק במלוה ע"פ כין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה מחיים דאשה וכו' וז"ל מהר"י בן מיגש שם בפרק י"נ לא תימא ה"מ במלוה דמטא זימנה למגב' מקמי דילמות וכו' אלא ל"ש מטא זמנה למגבה ול"ש לא מטא זמנה למגבה מלוה מוחזקת היא וירית לה בעל וכו' מיהו מסתברא לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסי דקא משתעבדי נכסי' דיליה אבל מלוה ע"פ דליכא שעבוד נכסי אי מטא זמנה למגבה מחיים הויא מוחזקת וכו' ואי לא מטא זמנה למגבה מחיים כיון דליכא שעבוד נכסי ואי קרים ליה וזבין זביניה זביני הא ליכא זכיה מחיים והו"ל ראוי ולא מוחזק עכ"ל. הרי דס"ל דמלוה בשטר אפילו לא הגיע זמנה הבעל יורש אותה אבל מלוה ע"פ אם הגיע זמנה הוי מוחזק ואם לא הגיע זמנה הוי ראוי ואין הבעל יורש אותה וא"כ נראה דה"נ מלוה בשטר שיש לבעל או מלוה שהגיע זמנה בחיי בעלה האשה גובה כתו' מהם אבל מלוה ע"פ שלא הגיע זמנה הוי ראוי לגבי כתובת אשה וכן לכתו' ב"ד אבל הרמ"ה בפרק י"נ סימן צ"ד כ' דאפי' במלוה ע"פ שלא הגיע זמנה מחיים הבעל יורש אותה וכן כתו' אשה עש"ב:

ז עוד כתב הרב מגילת ספר שם והא דכתב הרא"ש אף ע"פ שמת אביהם קודם חלוקה וכו' אדרבא משם ראיה דע"כ לא הוי ירושת אבי אביהם ראוי אלא משום שמת אחר מות אביהם אבל אם מת קודם מיתת אביהם אע"פ שהנכסים הם כמ"ה או פקדון ביד אחרים ולא הגיעו לידם שפיר חשיב מוחזק כיון שנפלה ירושה לאביהם בחייו וכו' ע"ש ונרא' דבירושה אם מת קודם אביהם אפי' הנכסי' הם במ"ה או פקדון ביד אחרי' פשי' דהוי מוחזק אבל מלוה אפשר דהוי ראוי כמבואר בח"מ סימן רע"ח דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפי' היא בשטר וכ' מהריק"ו שרש קמ"ו והביאו הב"י שם דממון שיש לו בשותפות ביד אחרים אפי' חוץ לעיר מקרי מוחזק ונוטל פי שנים ע"ש. וה"ה ירושה שנפלה לאביהם בחייו ועדין במ"ה אע"ג דקודם שהגיעו לידו מת מיקרי מוחזק ונוטל בה הבכור פי שנים דהוי כפקדון וכן הבעל אינו יורש את אשתו מלוה שיש לה ביד אחרים ומשמע אפי' מלוה בשטר שהרי כ' רי"ו נתיב כ"ג ח"ז דבן מיגש כ' הבעל יורש מלות אשתו כשהיא בשטר וראשון נראה עיקר ע"ש א"כ אפי' במלוה בשטר אין הבעל יורש את אשתו דלא קי"ל כמהר"י בן מיגש ואלו בירושה כבר כתב הרב נתיבות משפט שם משמע דוקא אם מתה האשה בחיי מורישיה הוא דמקרי ראוי אבל אם מתו מורישיה ואח"כ מתה היא אע"פ שנכסי המורישים הם כמ"ה ועדין לא באו לידה מוחזקי' הם דכל היכא דאיתנהו ברשות האשה הם ובעל יורש אותם וכ"כ המבי"ט בח"ב סי' קמ"ו וכ"כ מהרשד"ם בא"ה סי' צ"ח ותימ' על מהר"ם אלשקר סי' כ"ח שכ' כל שלא החזיק' בנכסי' בחייה ולא נכנסו ברשות הבעל אפי' שעה א' קודם שמתה הוי ראוי לגבי הבעל וכו' ע"ש. ועיין בה' כנה"ג סי' צ'. אות ט"ו וא"כ ה"נ א"ל דירושה ופקדון אפי' הם במ"ה הוי כמוחזק לענין כתובת ב"ד אבל מלוה אפי' היא בשטר הוי ראוי כמו לגבי בכור ובפ' מי שהיה נשוי דמוקמי' פלוגת' דרבנן ור"ש בדינר משעבדו וכו' כ' הרב בא"ז שם יש מי שפי' שיש להם נכסי' משועבדי' בחובת אביהם כגון משכנתא דסורא ואף על גב דאין להם בגוף הקרקע כלום כיון שגוף הקרקע משועבד לפירותיו הוי כאלו גוף הקרקע שלהם וכו' ונר' דמשכונה על קרקע באתרא דלא מסלקי הוי כמוחזק ובכור נוטל פי שנים כדאמרי' בפ' אז"נ וכמבו' בסימן רע"ח מיהו משמע דאפי' באתרא דמסלקי דגבי בכור הוי ראוי פליגי ר"ש ורבנן הכא גבי כתוב' ב"ד דבעי מקרקעי ולא מטלטלי ולכ"ע מקרי מוחזק ולא ראוי וה"ה מלוה אלא משום דבעינן קרקע פליגי אי חשיב כקרקע מוחזק או לא אבל הרע"ב במשנה כתב היו שם נכסי' בראוו כגון עיסקא שביד אחרים או הלואה. וכ"כ הרמב"ם כגון שהניח חובות או סחורות ביד מתעסק או ממון בעיר אחרת ע"ש. הרי דהלואה או אפילו עיסק' שביד אחרים הוי ראוי והרמב"ם ס"ל דאפי' ממון פקדון שבעיר אחרת הוי ראוי וק' דאפילו גבי בכור ממון פקדון אפי' במ"ה הוי מוחזק וכן עיסק' דפלגא מלוה ופלגא פקדון פלגא מלוה הוי ראוי ופלגא פקדון הוי מוחזק וכ"ש לענין כתובת ב"ד: (ח) דין ח' אם נשבעה השניה וכו' ואותה שמתה בחייו אף ע"פ שלא נשבעה בניה נוטלים כתובת ב"ד שאין עליה שבו' שלא נתנה כתובה לגבות מחיים הטור וכ' ה' נתיבות משפט דף רצ"ד דל"צ לה"ט דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דבלא"ה הא אמרינן בפרק כל הנשבעי' דכשמת מלוה בחיי לוה לא אמרי' אין אמש"ל ואפ' כדי לפוטרן ליתומים אף משבועה שלא פקדנו אבא קאמ' שלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכו' ע"ש וא"ל דנ"מ אם יש עד א' שהיא פרועה או פוגמת כתובתה כמ"ש מרן בח"מ סס"י פ"ד עד א' מעיד על שטר שהוא פרוע ומת הלוה עד שלא נשבע אין יורשיו גובי' אותו וכו' והם דברי הרא"ש בתשו' הביאה הב"י שם וכתב הסמ"ע בסי' ק"ח דס' ליה דדוקא פוגם שטרו אמרו בפרק כל הנשבעי' דאדם מוריש לבניו משום דסבר' קלושה היא לומר מדפגם בעצמו לומר שנפרע קצת חיישי' שנפרע גם המותר דאדרבא הו"ל כמשיב אבידה דנאמן במגו דאי בעי. היה תובעו בכל דמי השטר וכו' מה שא"כ בעד א' מעיד שהוא פרוע סברא אלימתא היא לחייב התובע שבועה חמורה נגד עדא' וכו' עש"ב. וא"כ אם יש עד א' שהיא פרועה כיון שהיא חייבת שבוע' אמרי' אין אמש"ל אבל השתא דלא נתנה לגבו' מחיים א"צ שבועה כדקי"ל בח"מ שם דעד אחד מעיד בשטר שהוא פרוע אם בתוך זמנו נפרע שלא בשבועה:

ט דין יו"ד מתה א' כחייו והשנית קיימת וכו' דעת ר"ח וקצת גאונים דאם הב' קיימת אין בני הא' נוטלי' כתו' אמם וז"ל בעל העיטור דף ע"ו נשאל לגאון נשא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא לזו בנים ולזו בני' ונטלה הב' כתו' ועודה בחיים יש להם לבני הא' כתו' ב"ד או לא והשיב דבר זה אינו מפורש בגמרא ואין דנין בדבר שאינו מפורש ולא שמענו בשתי ישיבות מי שנתן כתו' ב"ד לבני' ואשת אביהם קיימת אכל בתשובת רבי' קלונימוס דייק שניה דומיא דיורשיה ובין היא ובין יורשיה מי קדם הוא דקדמי הא איכא שקלי דהכי איפסיק' במתיבת' וכתו' בהלכות גדולות וליכא למידנא מינה בני הראשונה דינא גבייהו למישקל כתו' אמן אע"ג דאינסיבא שניה ושקלה לכתוב' דילה הני שקלי תקנת' דרבנן והני בני שניה לא שקלי כלל ותשו' דמר בר רב אשי הכי כתיבה עכ"ל. והרשב"ש בתשובה סימן תרי"ח כתב שדעת הרמב"ם דאם השניה קיימת ליכא כתו' ב"ד ע"ש. אבל המ"מ פי"ט מה' אישות כת' דאין זו עיקר אלא לעולם נוטלי' בני הא' כתובת ב"ד וכן העלו הרמב"ן והרשב"א ע"ש ובתשו' הרשב"א ח"ד סימן קנ"ב כת' דגאונים אחרים לא הסכימו לדעת ר"ת גם לע"ד אין נראה לי מסוגית הגמרא כדבריו וכו' וכן דעת גדולים אחרים בתשוב' שם וע"ש עור בתשו' סי' קס"ג וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' ק"ן שכן עיקר ע"ש: (י) דין י"ג אינו טורף מנכסי' משועבדי' אלא מבני חורין ככל היורשי' כתב מהר"י עייאש בתשו' ח"ב סי' ב' דאין זוכים בקרקע אלא אם לא היו ב"ח בשטר על אביהם שאינן יורשים אלא נכסי' בני חורין ודוקא לגבי מתנת. שכ"מ דאינה קונה אלא לאחר מיתה מוציאי' להם אבל אם קדם שעבוד הב"ח מחיי אמם אין לבנים ב"ח כיון שעדין לא חל שעבוד' עד אחר מיתתה דלא גרע שעבוד ב"ח ממתנה דמהיום ולאחר מיתה וכו' ע"ש ונראה דלאו דוקא קדם שעבוד הב"ח בחיי אמם אלא אפי' אחר מיתת אמם לוה אביהם שהם יורשים מכח האב ולא מכח האם כמו שהוכחתי לעיל בסי' זה דין א' אות ב' וא"כ אפילו אחר מיתת אמם לוה אביהם ונשתעבדו נכסיו אין יורשי' דירתון יתר על חולקהון דעם אחוהון תנן והרי שאין יורשי' אלא מבני חורין ולא מה שנשתעבד לב"ח וא"כ נראה דאפי' מלוה ע"פ כשחיי' מודה או כשהוא בתו"ז דגובה מן היורשי' ה"נ אין כתוב' ב"ד גובה מהם כמו היורשי' דחייבי' לפרוע חוב אביהם ומ"ש הרב דאע"פ שלא היה ממושכן מ"מ קי"ל דכל חוב שהוא בשטר מקרי שעבוד קרקעות כדאי' ריש מציעא לענין מודה במקצת בשטר דהו"ל שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ע"ש לא דק דהא לענין מלוה ע"פ דאינה גובה מן המשועבדים קי"ל בח"מ סימן ק"ד כרבי' האיי דמלוה בשטר מאוחרת ומלוה ע"פ מוקדמת מלוה ע"פ קודמת לגבות מבני ה"י ששעבוד שטר לא הוי כמכר ע"ש:

יא דין י"ד ויש מי שאומר וכו' ז"ל הריב"ש סי' ק"ו אבל עתה שכותבי' בכל הכתו' מטלטלי אג"מ והיא נגבית מן המטלטלי' מן הדין בלא תקנת הגאונים גם כתובת ב"ד נגבית מן המטלטלי' דתנאי כתו' ככתובה אלא שאינ' גובה מן המשועבדים משום דירתון תנן עכ"ל ונראה משום דאמרי' בפרק נערה ותגבי ממטלטלי ככתו' שויוה רבנן תטרוף ממשעבדי ירתון תנן ופירש"י ככתו' שויוה רבנן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשטרא תטרוף ממשעבדי אי ככתוב' שויוה וכו' ירחון תנן ואין ירושה במשועבדי' יע"ש ואם כן כשכתוב מטלטלי אג"מ דהמטלטלי משתעבדי לכתו' מן הדין גם כתו' ב"ד נגבית מן המטלטלי דתנאי כתובה ככתוב' אבל בתשוב' בשמים ראש סי' ל"ג כ' אפי' האידנא דכתבי בהדיא מטלטלי אג"מ דלאו אהאי תנאי אתני הכי וכן דעתי נוטה ע"ש בהג"ה וה' כנה"ג הגב"י אות ט' כ' נראה שכן הסכמת הרב המחבר כדברי הריב"ש דהשת' דכתי' מטלטלי' אג"מ נהוג כתו' ב"ד וכן פסק בספרו הקצר אע"פ שכת' מחלוק' בזה נר' שתפס עיקר כסברא זו ואפשר ג"כ שה' בספרו הקצר כ' שני הסברות לומר שהדבר ספק והמוחזק יכול להשען על א' מהסברות. וזה דעת מהרשד"ם שבתשו' אה"ע סי' קנ"א דחה דברי הריב"ש דל מהלכה מפני שלא היה הבן מוחזק ובסימן ק"ט זכה ליורש כסברת הריב"ש מטעם מוחזק ע"ש וכן הסכים ה' פרח מטה אהרן סימן ו' דאין מוציאי' מיד המוחזק כדעת מהרשד"ם ומהרח"ש ע"ש ונראה דאם היה הדבר ספק כיון דכתובת ב"ד תקנת חכמים היא קי"ל דיד בעל התקנה על התחתונה כמבו' בסימן קי"ח ס"ו והם דברי הרא"ש בתשו' הביאו הטור שם על תקנ' שהאלמנה והיורשי' חולקי' וכו' דיד בעל התקנה על התחתונה כי התקנה באה להוציא מדין תו' שתטול האלמנה כל כתו' וכו' וכתב הרשב"ץ בתשוב' ח"ב סימן רצ"ב בתי' יו"ד אע"פ שהיה דעתנו לדון שתהיה יד התובע על התחתונה כדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתנו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומקא דדינא וכהאי גוונא כתב הרמב"ן בשם רבי' אפרים בפרק י"נ וכו' וכתב מהר"י עייאש בתשו' ח"ב סימן קכ"ג דף קצ"ג דלא מהני תפיסה בתקנות וז"ש הרשב"ץ שהיה דעתו לדון שתהיה יד התובע על התחתו' לענין תפיסה ככל ס' דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהניא תפיסה בס' תקנה ע"ש וכן כת' מהרימ"ט חי"ד סימן מ' דאפילו תפסו היורשים מוציאי' מידם וכו' עש"ב. וה"נ כיון דירושת הבעל דאורייתא וכתו' ב"ד היא דרבנן בכל ספק מוקמי' אדאורייתא כמ"ש מהרשד"ם סי' קנ"א כיון דירושה הוי דאוריית' וכתו' ב"ד תקנתא דרבנן לא אתי ספק דרבנן ומבטל דין דאורייתא וכן כתב הר' שם סימן קמ"ז במתה היא בחייו והב' בחיים דאין בני הראשונה גובי' כתובת ב"ד דדעת ר"ח וקצת אחרונים סוברים כן ואעפ"י שיש רבים חולקים מ"מ אחר שכתו' ב"ד תקנתא דרבנן היא ובאה לעקור דין תורה כל שיש בה ספק שלא נתקנה בזה יש לנו לומר העמד ד"ת על חזקתו ואוקי ממונא בחזקת יורשים כדין תורה ע"ש ונראה דאפי' תפסו בני הא' והם מוחזקים מוציאים מהם דהעמד ד"ת על חזקתו דאל"כ בלא"ה אפילו הוי דאורייתא מספק נעמיד הדבר בחזקת היורשים וכן כתב הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ק"ן בס"ד וז"ל ועוד כיון דירושת הבעל היא דאורייתא וכתובת ב"ד היא דרבנן אי איכא ספיק' במילתא מוקמי אדאו' וכ"כ רבי' אפרים על כיוצא בזה. כמ"ש הרמב"ן משמו בה' בכורות ובחי' בתרא ובס' עטור סופרים עכ"ל אבל ראיתי לה' תורת חסד סי' צ"ה שכתב מדברי מהרש"ך ח"א סי' ק"ן נראה דגם בענין תקנה זו אע"פ שהיא מדרבנן מהני תפיסה על הספק לאפוקי מן היורשי' אף ע"ג שהם יורשים מדאורייתא והם באים להוציא מהם על ידי ספק תקנה ולא כמהרשד"ם סי' קמ"ז וקנ"א וכן נראה עיקר דודאי לא דמי תקנת חכמים לשאר תקנות כמ"ש הרמב"ם פי"ו מהלכות אישות לענין תקנ גאונים דאין כחה יפה כמו תקנת סנהדרין גדולה שעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וספק תקנה שלהם כשל תורה חשיב דסמך יש לזה ממה שאמר' תורה לא תסור מכל הדברים וכו' עכ"ל. וכבר כתבתי דגם הרשב"ץ סי' ק"ן כ' כדברי מהרשד"ם דכל ס' בתקנה זו מוקמינן אדאוריית' והביא ראיה מדברי הרמב"ן בשם רבי' אפרים והם בפ' י"נ דף קכ"ה גבי כתו' לגבי ירושה וז"ל וכ"ש דירושה דאורייתא וכתו' דרבנן ואי ק' אהדדי ולא ידעי' פירוק' מוקמי' אדאורייתא ואמרינן לאשה אייתי ראיה ושקול ע"ש הרי דגם בכתו' דתקנת' דסנהד' היא אמרי' דמספיק' מוקמי' אדאורי':

יב כתב הרב כנה"ג בתשו' בעי חיי חא"ה סי' ך' דמהרש"ך ח"א סימן ק"ן נראה דס"ל כס' הרמב"ם וכן נראה מדברי הב"י בא"ה סי' קי"א ובס' השלחן וכו' אבל מהרשד"ם בא"ה סי' קי"א והרי"א סי' רס"ג ומהר"ם מטראני ח"ב סי' ר"ט פסקו שאין כתו' ב"ד נוהגת אלא במקרקעי ולע"ד כך ראוי לנהוג הלכה למעשה אם לא שהבנים מוחזקי' ע"ש. נראה דס"ל דמרן הש"ע שכתב י"א דוקא במקרקעי וכו' ויש מי שאומר דהאידנא וכו' גם כתו' ב"ד נגבית ממטלטלי וכו' דעתו כסברא ב' אבל הרב גו"ר חא"ה כלל ד' סימן ל' כת' ראיתי מ"ש כת"ר כמ"ש הש"ע סי"ד ושפיר קאמר דודאי ס"ל למרן לפסוק כי"א קמא בל' רבים ולא כיש מי שאומר בתרא דתני בלשון יחיד וזו א"צ לפנים ולאפוקי ממהריק"ש שכת' בתשוב' סימן ס"ח דהשתא דכתבי' בכתו' מטלטלי אג"מ נהג' כתו' ב"ר גם במטלטלי וכן נראה דעת מהריק"א בש"ע אה"ע סימן קי"א עכ"ל וכבודו של הרב מהריק"ש במקומו מונח ודעת מרן כמ"ש ע"ש וכן הסכים ה' יד אהרן אות כ"א עש"ב. והרי מצינו חבר עם מהריק"ש הר' כנה"ג בתשוב' הנז' שכת' דדעת מרן בב"י ובש"ע דנוהגת אף במטלטלי וכבר כת' הסמ"ע סי' י"ו סק"ח ובסי' ל"ה סק"י דהמחבר לא כיון לכתוב יש מי שאומר משום דיש פלוגתא בזה אלא כל מקום שמצא דין שאינו נזכר גם כן בשאר פוסקים כתב בשם יש מי שאומר וא"כ ה"נ שלא נזכר זה בשאר פוסקי' רק הריב"ש כת' יש מי שאומר וכו' וסברא קמא שכת' דוקא במקרקעי וכו' ה"ד בשלא כת' מטלטלי אג"מ אבל אם כ' מטלטלי אג"מ המטלטלי הוו כמקרקעי והר' יד מלאכי בכללי הש"ע סימן י"ב האריך בזה וכת שה' גנת ורדים חי"ד כלל ג' סימן י"ג לא ציית להך כללא ע"ש וא"כ הוא אזיל לטעמיה לכך כ' דלא קי"ל הכא כי"א וכבר הר' יד מלאכי שם סי' ט"ז הביא דברי הר' גו"ר וכתב ואמת הדבר שה' כנה"ג בח"מ סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות נ"ב נראה שסובר כן אבל מצאתי לו שחזר בו בכללי הפוסקים בשיירי שלו אות צ"ז וכ' שררך הפוסקי' לו' יש מי שאו' אף על שנים וכיון שכן לא תציתו להך כללא ע"ש:

יג כתב בתשו' בית יהודה ח"ב סימן קי"ג על ראובן שנשא אשה וילדה לו בן וגדל ונשא אשה וילדה שתו בנות ומת הבן בחיי אביו ומתה אמו ואח"כ נשא אשה אחרת והכניסה לו קרקע ומתה בחייו ולה הימנו בן וכו' הדבר פשוט דלא שייך כתובת ב"ד כיון שאין לו לבעל קרקע אלא מה שהוא של שניה ואם היה הדין נותן שהבן שלא יטול כתובת אמו הוא יטול כל הקרקע כיון שהוא כתוב בשטר כתו' ואפו' שוה כפלים בעת הזאת יותר משעה א' דכל מה שהוא בעין נוטלהו היא או יורשיה כמו שהוא ע"ש ולא דק דהרי כת' הרב עצמו בתשו' סי' ב' דבקרקעות שהכניסה האשה אע"ג דאינו יכול לסלקה במעות אלא דוקא הקרקע עצמו נוטלתו משום שבח בית אביה לגבי יורשיה לא שייך שבח בית אביה כמ' שכת' הרשב"ץ בפי' התקנות תקנה ג' וז"ל ואם האב רוצה לפורעה במעות רשאי הוא דדוקא היא אמרי' דהדין עמה לומר כלי אני נוטלת משום דאינו רשאי למוכרן בחייה כדאיתא בפרק אלמנה לכ"ג אבל לאחר מיתתה רשאי למוכרן וה"ה שיכול לסלקם במעות ע"כ. ומזה נלמוד דאף אם בא האב להגבות לבניו מהקרקע שהכניסה לו ונתייקר מזמן הראשו' דשמין אותו כמו ששוה עכשיו כפי דין התלמוד דנכסי צ"ב הם באחריות הבעל לענין עקרא וזולא ע"ש וכ"כ מהריב"ל ח"א סימן ע' דלא שייך שבח בית אביה אלא באשה עצמה ולא ביורשיה ע"ש וא"כ כיון שמתה האשה ויכול הבעל למכור הקרקע ולסלק יורשיה במעות הרי הקרקע של הבעל ולמה לא שייך כתו' בנין דכרין:

יד דין ט"ו המוכרת כתו' וכו'. בענין שאינה יכולה לומר נח"ר עשיתי לבעלי כגון שיש עדים שראו וידעו שהיא מכר' לבעלה מרצונה לפי שהיתה צריכה למעות א"נ במודה וכו' הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רצ"ח ע"ש: (טו) לפיכך אין הבנים יורשים כתו' ב"ד עד שיהיה שטר הכתוב' יוצא מתחת ידם וכו' כ"כ הרמב"ם פי"ט מה' אישות ע"ש במ"מ וכתב מהרשד"ם סי' קמ"ז ומהרח"ש סימן י"ד דאפי' תפסו הבנים כל שאין שטר כתובת אמם בידם אין נוטלי' ע"ש והרא"ם בתשו' ח"ב סימן כ"ז כתב דבשלמא אשם רמי' עלה למינטר שטר כתו' ככל שט"ח דעלמא אבל ב"ה מי רמי' עליה' למינטר שטר כתו' אמם הא מאות' שעה שמתה אמם מיר ירש אותה בעלה ונמחל שעבוד' דההוא שטרא דהוי חספא בעלמא איך שייך לומר כיון שלא הביאו כתו' אמם חזק' נפרעה כתובת' או מחלה אותה. וא"ת נהי דלא שייך הכא חזקה מ"מ איכא חששא שמא קבלה כתו' או מחל' אותה כי היכי דחיישינן גבי אלמנה שהוציאה כתובתה י"ל דלשמא קבלה כתו' ליכא למיחש מפני שלא נתנה כתו' ליגבית מחיים וכיון וכו' ליכא למירמי עלה שבועה לשמא מחלה לו כתי' משום דעיק' שבועת אלמנה לא נתקנה אלא משו' חשש' דשמא נפרעה כתו' דהוי מילת' דשכיח' אבל משו' חששא דשמא מחלה דהוי מילתא דלא שכיח' לא נתקנה אלא שמגלגלי' עליה וכו' ע"ש. וכבר תמה מהריב"ל ח"ג סי' כ"ו דזה הפך הרמב"ם והרב כנה"ג הגב"י אות ז' ונ"ל דהרמב"ם מיירי בשלא היה לה שטר כתו' בשעת מיסתה דיש לחוש שמא מחלה אבל הרא"ם איירי בשהיה לה שטר כתוב' בשעת מיתתה אלא שאח"כ נאבד ע"ש. ומ"ש הרא"ם וא"ת נהי דלא שייך הכא חזקה מ"מ איכא חששא שמא קבלה כתו' או מחלה כי היכי חיישי' גבי אלמנה שהוציאה כתוב' וכו' ר"ל כי היכי דגבי אלמנה אפי' כתו' בידה צריכ' לישבע שלא נפרעה כתו' ולא מחלה אות' אלמא חיישי' שמא קבלה לתו' או מחלה א"כ אפי' היה שטר כתוב' בשעת מיתתה חיישינן שמא קבלה כתובתה או מחלה. ומ"מ נראה דעת הרמב"ם דכל שאין שטר כתו' אמם אפי' היה לה שטר הכתו' בשעת מיתה לא וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' תקע"ח וכ"כ מהר"י בן מיגש בתשובה סימן ר"ט על אלמנה שלא הוציאה שטר כתוב' שלא תגבה אותה לפי שי"ל אולי הבעל כבד הגבה אותה לה או נתנה אותה לו במתנה ואע"פ שאמרו לא ניתנה כתוב' ליגבות מחיים אין זה אלא לענין שאין לה לתבוע אותה מחיים והנה אפשר שנתרצה מדעתו והגבה אותה לה מחיים ואע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה וכו' אפשר כאן שהוא התפיסה צררי מחיים שתגבה מהם כתוב' לאחר מותו הלא תראה שאלמנה אינה גובה כתובתה מהיתומים אלא בשבועה הנך רואה שאף על פי שאמרו חזקה וכו' אלמנה להיותו חס עליה ורוצה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד ניחוש שהוא התפיסה צררי בחייו שתגבה מהם כתובת' לאחר מותו והואיל והיה זה אפשר ראוי שלא תגבה כתו' מן היתומים אלא עד שתביא כתובתה ואם לא הוציאה אותה יש לנו לומר שמא התפיסה צררי כדי כתו' ולקח ממנה כתוב' וקרע אותה או שמא מחלה לו כתוב' וקרעה כמו שאנו דנין בכל ב"ח שבא לגבות מן היתו' שאין לו לגבות אלא בהבאת שטר וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

ערך השולחן אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה