ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן קטו
א דין א' אבל אם אין עדים וכו' נאמנת אבל דעת הרמב"ם והסמ"ג נראה דאפילו אין עדים אינה נאמנת להכחישו כיון שהאמנתו והריטב"א בפרק המדיר כתב וז"ל אבל רבי ז"ל אומר בשם רבותיו דכל שרצתה להאכילו יוצאה בלא כתובה והכא וכו'. וכתב הר"ב בספר א"ז שם וז"ל וא"ת כיון דאפילו רצתה להאכילו יוצאה שלא בכתובה אמאי נקט במתנותין מאכילתו תשו' מדנקט במתניתין הכי שמעינן דהיכא דאמרה פ' כהן תקן לי הכרי ושיילוהו ואמר לא תקן תצא שלא בכתובה אע"ג דאין כאן אלא עד א' כיון דתלתה ביה וכו' ובעיקר הדין דכתי' יש חולקים דלעולם צריך שני עדים להפסידה כתו' וכדבעי' למכתב קמן ומיהו רבי' ז"ל ורבותיו של הריטב"א אפשר דסוברים כן וכדכתיבנא עכ"ל. וכן כתב הריטב"א שם בהדיא וז"ל ורבי' ז"ל היה אומר דהכהן נאמן עליה דכיון דתלתה מילת' בדידיה הא הימני' והוא נאמן להפסידה כתו' שהרי דגלים לדבר וכו' ובודאי שלשון הגמ' מכריע אלי וכו' וכן נראה דעת הרמב"ם עכ"ל:
ב דין ד' או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה וכו' כ"כ הרמב"ם ודעתו כמ"ש הריטב"א בחי' בפרק המדיר וז"ל ולפי ג"ה יש לפרש במקללת יולדיו בפני מולידיו שקללה הזקן בפני בעלה שזה בזיון הבעל שאין לומר דכיון שלא היה שם הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללתו בפני בנו הרי הוא כאלו קללתו גם בפניו של זקן ממש הא אילו קללתו שלא בפני בעלה אף ע"פ שקללה הזקן בפניו אינה יוצאה שלא בכתובה ונקיט קרא לסימנ' שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו אפילו שלא בפני בעלה יוצאה בלא כתו' והא דקא' דמקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקללה הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נראה מדברי הרמב"ם אבל פשוטו של לשון נראה כל' הראשון דאפילו בריה לפי' הרמב"ם באפי בריה דסבא וכו' עכ"ל הרי דס' ליה דדוקא בפני הבעל אבל אם קללה אביו בפניו שלא בפני הבעל לא ומ"ש וכן נראה דעת הרמב"ם לא משמ' כן מהרמב"ם ועיין בב"י:
ג הגה ה"ה מקללת בעלה בפניו. עיין במהריט"ץ סימן רל"א שהוכיח דכ"ש הוא ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' ק"ג:
ד כתב הרב לחם רב סימן נ"ב אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך דאין אדם נתפס על צערו ע"ש:
ה שהתרה בה תחלה כ' השה"ג דא"צ להתרות אות' שתפסיד כתו' אלא מתרה בה סתם שלא תעשה עוד והרשב"א סימן תתס"ו והרא"ש כלל ל"ב כ' אם תעבור תפסיד כתובת' ע"ש. גם הרשב"ש בתשו' סי' תמ"א כתב שצריך שיאמרו לה דע שאם תקלל אבי בעליך בפני בעליך תפסידי כתובתיך משמע לכאורה שצריך התראה שתפסיד כתובתיך. ועיין למהרח"ש בתשו' חא"ה סימן נ"ו: (ו) ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה וכו' כתב הרי"ף בתשוב' סימן ע"ג על אחד שראה אשתו שוכבת עם שמעון בטלית א' וכו' כך ראינו שמעשה זה מגונה ביותר אלא שארז"ל אין דבר שבערוה פחות משנים לפיכך אין רשאי לגרשה עד שיתן לה כתו' אלו היו לו עדי' שמצאה עמו תחת טלית א' יוצאה שלא בכתו' כמ"ש אלו יוצאי' שלא בכתו' העוברת על דת משה ויהודית ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וכו' כ"ש שתצא על מעשה זה שעשתה אלא שאין בעל נאמן בעדותו הלכך אם רצה לגרשה תשבע שבועת התורה שלא עשתה מכל מה שחשדה כלום ואח"כ תטול כתובה לפי שהוא דומה למי שבידו שט"ח והלוה אומר אינו חייב כלום שהוא נשבע ונוטל עכ"ל. ונראה דזה שמצאה תחת טלית אחד לא גרע מדבר מכוער שכתב הרמב"ם פ' כ"ד מהל' אישות והסמ"ג לאוין רי"ד כיצד שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל וכו' או שהיו יוצאים ממקום א' וכו' אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה ע"ש. וכל שכן שמצאה שוכבת עמו בטלית א' דא"צ התראה ואם יש עדים תצא בלא כתובה אבל כשאין עדים אין הבעל נאמן להוציאה בלא כתובה אבל צריכ' לישבע שלא עשתה מכל מה שחשדה כלום ותטול כתו' וה"ד אם טען הבעל השבע לי כדין מלוה בשטר שטען הלוה שאינו חייב דהיינו שפרעו דנשבע המלוה ונוטל אם טענו הלוה השבע לי:
ז דין ה' כל אלו אין להם לא עיקר כתובה וכו' כתב הב"ש ותוספת שליש מה שמוספי' על הנדוני' מחמת שיכול להשתכר במעו' הנדוני' הוי כנדוני' מהריק"ו שרש פ"א והד"מ בסימן זה הביא דבריו משמע אף כאן הדין כן אף על גב דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין צ"ל דבר הבא מנדוני' הוי כאלו בעין בנדוני' וכו' ע"ש והרב המאירי בסוף נדרים כ' וכל שאמרו שיוציא ויתן כתובה דוקא עיקר כתובה ואצ"ל נדוני' אבל תוס' לא וכו' ואף מה שהכניסה בנדונו' אינה גובה אלא שוה בשוה אבל מה שרגילי' לכתוב יותר ממה שהכניסה דינו כדין תוס' ואינה נוטלת ע"כ וא"כ כ"ש כאן שאינה נוטלת אלא מה שהוא בעין:
ח וכן הדין במי שזנתה וכו' ופשיט' דאסור להניח' לשמשו כשפחה כמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשמ"ו עש"ב:
ט דין ו' אין עדים שזינת' אלא שהיא אומרת וכו' אין חוששי' לדבר זה לאוסרה משום דהיא משעובדת לבעלה ולא שויא נפשה ח"ד אלא לדידה וא"כ אם מת הבעל אסורה היא לכהן תשו' לרב א' בס' בשמים ראש סי' ק"ע: (יוד) כתב מהר"י הלוי סימן ט"ל והביאו ה' יד אהרן אות ל"ב דה"ד אם מעצמה אמרה טמאה אני לך אבל אם לאחר ששאלה בעלה וקבל עליה בפני עדים הודית לדבריו לא אמרי' נתנה עיניה באחר ע"ש ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו מדכתב הריטב"א בפרק המדיר דף ע"ב וז"ל אי דלא ידע מנא ידע וכו' וא"ת ולימא ליה כגון שהודית אחר כך וליכא למימר וכו' ונדחק משום דמילתא דלא שכיחא היא ע"ש וא"א מאי קושיא אימא דאינה נאמנת בהודאת' שמא נתנה עיניה באחר כמשנה אחרונה אלא ודאי דלא אמרי' הכי אלא באומרת כן מעצמה אבל כשהודית אחר התביעה לא מיהו כבר ה' צמח צדק סימן פ"ב דחה חי' זה בנ"ד וז"ל ואי משום דמתחלה היתה מכחשת לגמרי ולא הודית אלא לבסוף מתוך החקיר' והדרישה ומתוך ההבטחה שהבטיחה בעלה שלא יבגוד בה דהוי הוכח' טובא דקושט' קאמר' שהרי ניח' לה למיקם תחת בעלה שלא הודית אלא אחר ההבטחה שלא יבגוד בה הא נמי לא מהני לענין שלא ניחוש לנתנה עיניה באחר דאכתי חיישינן להכי משום דאפשר מתחלה היתה מכחשת משום שהיתה מתביישת על שזינתה וכו' עש"ב. ומהר"י הלוי שם בתשו' נדחק בתשו' מהרא"י סימן רכ"ב ע"ש וליתא דבתשו' מהרא"י מבו' דגם לפי העדות שאחר ששאלה בעלה הודית לדבריו אמרי' שמא עיניה וכו'. וכ"כ בהדיא בס"ד וז"ל ואי הו"ל לדקדק וכו' שבתחלה כפרה ואמרה להר"מ עד לבסוף שא"ל שהחשוד הודה הודתה היא מוכח' מילתא דלא נתנה עיניה באחר דאל"כ מעיקרא הי"ל להודות וכו' הא לאו מילת' היא וכו' דבתחי' לא היתה בדעת' לומר שקר ולקבל בושת ופגם בשביל אחר שנתנה בו עיניה אחר כך אכבשה יצרה לתת עין באחר ואמרה טמאה אני אף ע"פ שאינה טמאה וכו' ע"ש הרי שדחה חי' זה דאפי' לא הודית מתחלה אמרי' שמא עיניה וכו' וכ"כ מהריק"ו שרש פ"ב באשה שלא הודית אלא לאחר חו"ד דחיישי' שמא נתנה עיניה באחר עיין שם וכ"כ הרשב"ש סי' צ"ב וסי' תקל"ב ע"ש. וכ"כ הרב פני משה סי' פ"ט עש"ב. וכן מוכח מדברי מר"ן הב"י שכתב גבי וכן בשאומרת שזינתה וכו' ונראה דאינו נותן לה כתובה וכו' ומשנה שלימה היא בפ"ק דסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה ע"ש וא"א שאני התם דלא אמדה כן מעצמה אלא שאיימו עליה בב"ד הגדול דנאמנת לגמרי אבל הכא דאין נאמנת לגבי בעלה שמא עיניה וכו' אימא דה"נ לא אבדה כתובת' וה"נ מדאמרי' בסוף נדרים אי ברצון כלום יש לה כתו' וכו' אין ראייה דה"ד למשנה א' דנאמנת לגבי העלה אבל למשנה אחרונה דאין נאמנת אימא דלא אבדה כתובתה וז"ל ה' המאירי שם ואפי' למשנה אחרונה שהיא מותרת מחשש שמא עיניה נתנה באחר יש אומרים שאחר שמודה שזינתה ברצון אבדה כתו' ואין אומרים אחר שאתה מתיר' לעצמך יש לה כתובה אלא פלגי' דיבור' ונאמנת להפסיד כתובתה ולא ליאסר לבעלה עכ"ל. הרי שכתב דין זה בשם י"א משום דלא נתבאר כן בגמ' אלא למשנה א' דאסורה לבעלה אבל לדידן א"ל כיון שמותרת לבעלה לא אבדה כתו' וכן מבו' בדברי המ"מ בפ' כ"ד מהלכות אישות ע"ש ודלא כה' דינא דחיי עשין מ"ח ע"ש וא"כ א"א דלא אמרי' עיניה וכו' אלא דוקא בשאמרה טמאה אני מעצמה אבל אם ע"י שאלה הודית נאמנת אין ראיה ממתני' דסוטה דהתם דע"י שאלה ואיום אמרה טמאה אני אסורה לבעלה ומ"ה אבדה נמי כתובת' אבל הכא דאמרה כן מעצמה מנ"ל מיהו בלא"ה קשה דהתם רגלים לדבר דאיכא קינוי וסתירה ואסורה לבעלה וכן תנן התם ואלו אסורו' לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך וכו' וכ' התוס' אי ק' משלהי נדרים רב ששת אומר אוכלת בתרו' וכו' תי' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר אפילו רב ששת מודה. והכי מפרש לה בירושלמי ע"ש ועיין במהר"י קודקוס בפרק ח' מהלכות תרומות:
יא הגה אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת ואם יש עד א' על הטומאה ונשים גם כן מעידות אין רגלים לדבר גדול מזה רב א' בספר פני משה ח"א סימן פ"ט והסכים עמו הרב שם ולקמן שכתב מור"ם דאם אמר א' על אשה שזינת' עמו נאמן עליה בעד א' כתב ה' ח"מ דלענין דחשוב כעד א' אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכת עליו וכו' אלא להצטרף עם אחר ולאוסרה על בעלה קאמר וכו' ע"ש ולדברי ה' פני משה א"ל דנ"מ דחשוב כעד א' ואם יש נשים גם כן מעידות והיא ג"כ אמרה טמאה אני נאמנת דחשיב רגלים לדבר:
יב כת' התוספות ביבמות דף כ"ד ע"ב בד"ה א"ר וכו' וז"ל והא דאצטריך בהנהו עובדי דסוף נדרים להנהו טעמים דאיתת' שריא דא"א דעבד איסורא וכו' נראה לר"י דהתם באומרת טמאה אני לך וכו' ואפ"ה שריא מהנהו טעמי דהתם ע"ש והתוס' והרא"ש בכתו' הוכיחו דבמאיס עלי אין כופין אותו לגרש מהנהו עובדי דנדרים דמיירי באומרת טמאה ואפ"ה שרי' רבא מטעמא דא"א דעבד איסורא וכו' ואמאי נאמנת במגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ע"ש. ונראה דסבירא ליה דאי לאו מגו אפילו דלא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר דמפסדת כתו' א"ל דה"ד במאיס עלי או בבאה ואמרה טמאה אני ברצון וליכא הוכחה אבל בההיא דנדרים דאומרת נטמאה ואיכא הוכחה שלא נטמאת דא"א דעבד איסורא וכו' אינה נאמנת אבל מכח מגו דאי בעי אמרה מאיס עלי יש להאמינה נגד ההוכחה דהא אמרינן מגו אפילו במקום חזקה ומ"מ מ"ש התוספות אחר כך וכ"נ דבאומרת טמאה אני לך א"נ להתירה כלל כיון דשויא נפשה ח"ד משמע דבלא מגו נמי כל שיש רגלים לדבר אסורה מה"ט דשויא נפשה ח"ד וכ"כ פסקי התוס' בפר' אף ע"פ וז"ל אמרה טמאה אני אין להתיר' ע"י טעמים דמפ' בשלהי נדרים אמרה מאיס עלי אין כופין ליתן גט עכ"ל הרי אף ע"ג דבאומרת מאיס עלי אין כופין את הבעל לגרש מ"מ באומרת טמאה אני נאמנת אף דליכא מגו דמאיס עלי אין להתיר' כלל ומש' בהדיא דאסורה מדינא וכופין אותו לגרשה ולא לצאת ידי שמים בלבד ואין להתירה מהני טעמי דא"א וכו'. וכ"כ הב"ש ואיברא שהרמב"ן בחי' ליבמות כ' על תי' התוספות וזה אינו נכון כלל ע"ש ואפשר משום דס"ל כדעת התוספות דכתו' דבאומרת טמאה אני לך אין להתירה כלל מיהו הרב המאירי בחי' סוף נדרים הביא דברי התוס' דיבמות ומשמע דס"ל הכי גם רש"ל בפרק ג"ה סימן י"ו כתב ואפשר דאפי' אמרה האשה טמאה אני שריא רבא שמא עיניה נתנה באחר מה"ט דא"א וכו' והביאו ה' כנה"ג הגה"ט אות י"ח ע"ש. ואף שכתב זה בל' אפשר הרי כת' בפ' ב' דיבמות סימן י"ח דברי התוספות דיבמות והרא"ש ע"ש וז"ל הרא"ש בתוספות ובפסקיו ביבמות ובכתובות ועוד ראיה מההיא דנדרים וכו' והשתא מה צריך רבא לה"ט פשיטא דאין האשה נאסרת על בעלה בסתירה בלא קינוי אלא ודאי מיירי בשאמרה האשה שנבעלה ומסתמא ברצון וכו' ע"ש ואם כן נראה דנקטי' כר"י בתו' דיבמות והרא"ש והרב המאירי ורש"ל דבתראי נינהו ומסתמא ראו דברי התוס' דכתובות ולא ס"ל כותייהו:
ומ"מ אם יש רגלים לדבר ואמרה טמאה אני מוכח בהדיא מדברי התוספות והרא"ש והרב המאירי דכופין אותו לגרשה ולא לצאת ידי שמים בלבד: (יג) אבל אבדה כתובתה וכו' התוספו' בכתו' דף ס"ג בד"ה אבל וכו' כ' וי"מ דכופין אותו להוציא וא"נ לר"ת דניחוש שמא נתנה עיניה באחר כההיא דתנן בפ"ב דנדרים וכו' ויש לדחות דהתם נוטלות כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר אבל הכא דיוצאה בלא כתובה לא וכו' ע"ש וא"כ אשת ישראל שאמרה טמאה אני לך דאינה נוטלת כתובה נאמנת דלא חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אבל הריטב"א שם כ' הא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחרי עיניה ולבה ועוד דאם כן האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסיד כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקים בזה לדעת ר"ת שאין כופין בטענת מאיס עלי שמא נתנה עיניה באחר וכו' עיין שם:
יד הגה ואם חזרה ונתנה אמתלא לדבריה וכו' אמתלא הראויה בעי' כמ"ש הרמב"ם ספ"ט מהלכות אישות ומרן סימן מ"ז אמרה נתקדשתי וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה וראינו בדבריה ממש נאמנת ואם אין בו ממש אינה נאמנת ע"ש במ"מ וכן כת' הריב"ש סימן קצ"ג דל' אמתלא משמע הנכרת שהיא כדי לסמוך עליה עיין שם. וכ"כ הרשב"א והרא"ה ותר"י בס' א"ז לכתובות דף ב"ב ע"ש. ול"ל דה"ד גבי איסור בעי' אמתלא גמורה ולא לגבי ממון שהרי הגהות מרדכי יליף לה מהתם וכ"כ בתשו' מהר"ם השייכות להל' אישות סימן כ"ה דאם לא תתן אמתלא מקובלת הפסיד' כתובת' ע"ש ומדברי הרא"ש בפר' ב' דיבמות שכ' וז"ל וכה"ג אמרי' בשלהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני אר"ש אוכלת בתרומה. וכו' מיהו א"ל דהתם מיירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה ע"ש משמע דרבה דפליג על רב ששת סבירא ליה דאינה אוכלת בתרומה אפי' נתנה אמתלא לדבריה מיהו בירושלמי פרק קמא דסוטה אמתניתין ואלו (עכ"מ):
טו אמר על אשה א' שזינתה עמו נאמן עליה בעד א' דפלגי' דיבוריה וכתב ה' ח"מ לענין שנחשוב אותו כעד א' לא היה צריך לפלגי' דיבוריה שעדות עד א' אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכת עליו חייב להוציאה. ואם כן אפילו לא פלגי' דיבוריה אם דעתו סומכת עליו שאומר אמת אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה אף שפסול לעדות מ"מ דעתו סומכת עליו אלא להצטרף עם אחר ולאוסרה על בעלה קאמר דפלגי' דיבורי' וכו' ע"ש. ונראה דאם יש שני עדים על הכיעור למאי דקי"ל דאין מוציאי' האשה מבעלה בעידי כיעור כגון חיבוק ונישוק כ' ה' פני משה ח"א סימן פ"ט דלדעת הרמב"ם דלוקה משום לא תקרבו לגלות ערוה פסול לעדות כבא על הערוה דכל שעבר על לאו שיש בו מלקות אפילו לא התרו בו פסול לעדות. ואם כן אינו מצטרף עם אחר לאוסרה על בעלה וכו' עיין שם:
טז כתב הח"מ דאם בא עוד עד כשר ואמר גם כן שזינתה עם זה העד ואם כן לפי דברי העד הב' העד הא' פסול אפילו הכי נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הא' דלא יקום ע"א באיש לפוסלו וכ"כ הב"ש ע"ש ומה דפשיטא להו דאפילו אם השני אומר שזינת' עם הא' לא נפסל הא' וכו' בספר ראב"ן סימן כ"ז כתב וז"ל ואם לא היה עד בדבר אלא שהיה הוא טוען אין חטפי ודידי חטפי לא היה פוסל עצמו דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו חטפן אבל אם העד משים אותו חטפן דהילכתא כרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין וכו' ואפילו רבא לא מכשיר ליה להאי בהודאתו אלא היכא דאין האחר מצטרף עם זה מעיד על פסול הנרבע שהוא נרבע לרצונו אלא הנרבע לבדו אמר לרצוני נרבעתי והעד הא' אינו מעיד אלא ארובע בלבד אבל אם היה מעיד גם על הנרבע דלרצונו נרבע והוא מודה חלילה לרבא שיאמר דמצטרף שהרי זה מעיד עליו שהוא רשע וגם הוא מודה ודקדקו בדברי רבא מהא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרף להורגו וכו' (מבואר דסבירא ליה דאם העד השני מעיד גם על הנרבע נפסל לעדות ה"נ אם העד השני מעיד שזינתה עם הראשון נפסל הראשון):
יז הודית לפני עד א' וכו' אף אם מאמין הבעל לעד המעיד וכו' שמא נתנה עיניה באחר ומהרא"י סי' רכ"ב כת' בהודית לפני עד אחד וז"ל אע"ג שגברא מעלי ומהימן הוא ולב הבעל סומך לדבריו מיהו לא חזי שום קלקול אלא ששמע הודאת' שאמרה טמאה אני וא"כ אף אם יאמין לו בודאי שכך הודית לו מ"מ לא הות אסירה ליה אלא מטעם דשויא נפשה ח"ד ולא משום שאנו סוברים שהדבר אמת כדפי' לגבי דירה לא שייך כלל לאוסרה וכו' ולגבי הבעל אין כאן דבריו לאיסור דלגבי דידיה ודאי אמרי' נתנה עיניה באחר ולכך אמרה טמאה אני וכו' עש"ב. הרי אפילו אם הודית לפני עד א' שנטמאה אפילו הוא נאמן לבעל דודאי הודית לא נאסרה לו דאמרינן שמא נתנה עיניה באחר ואם יש רגלים לדבר והודית לפני עד אחד הנאמן לבעל אסורה אפילו היא הכחישה את העד כיון שהעד הוא נאמן לבעל שכך הודית לפניו אסורה אע"פ שלא הודית בב"ד דלא בעי' הודאה בב"ד וכ"כ הרב צמח צדק סי' צ' דל"ל כיון שמ"ש תחלה לא היה בב"ד יכולה לחזור בה ולומר אח"כ לכשר נבעלתי הא ליתא דסתמא תנן בספ"ק דכתובות ראוה מדברת וכו' וכן במסכת נדרים באומרת טמאה אני לך וכו' ע"ש והתם לא מיירי שאמרה כן בב"ד אלא לבעלה אמרה כך כדמשמע מלשון טמאה אני לך וכו' אפ"ה אין יכולה לחזור בה כיון דשוית אנפשה ח"ד וכו' ע"ש ונראה לכאור' דבעי' הודאה בב"ד וכל שלא בפני ב"ד אפי' בפני שני עדים יכולה לחזור כמו בממון וכ"כ נודע ביהודה סי' ט' באשה שהודי' שנתקדשה וכו' נלע"ד דאפילו הודית בפני ב' עדים שנתקדשה לפ' בפני ב' עדים יכולה לחזור וליתן אמתלא דה"ד במודה בב"ד או בעדים ואמר אתם עדי דלא מהני בממון אמתלא אבל במודה חוץ לב"ד ולא אמר אתם עדי יכול לומר משטה הייתי בך או שלא להשביע וכו' ע"ש. וה"נ בעי' הודאה בב"ד או בפני שני עדים ואמרה אתם עידי אבל בתשו' מהרשד"ם סימן ד' כת' דאם יש עדים כשרים שאמרה בפניהם שנתקדשה לפ' חוששי' לה משמע אפי' חוץ לב"ד ולא אמרה אתם עדי מהני' הודאת' בפני ב' עדי' ואינה יכולה ע"ש (אה"נ עיין למר זקיני זלה"ה לעיל סי' מ"ז אות ב'):
יח דין ז' מי שראה אשתו שזינת' וכו' ה"ז חייב להוציאה וכו' אחד שהוציא את אשתו לפי שא"ל עד אחד שהוא מאמינו שזינתה וא"ל ב"ד שאסור להחזירה ושוב חזר וכנסה ואמר לפי שחקר ודרש וכו' הרדב"ז בתשובה כ"י (והיא בספר דברי דוד הנדפסות מחדש סימן יו"ד) שכת' על מי שהוציא את אשתו משום דבר מכוער או מפני שא"ל עד א' שזינתה וסמך עליו והוציאה לפי שלבו היה מאמין בדבר ועתה רוצה להחזירה וכו' לכאורה היה נ"ל דאסור ואם עבר ונשאה מוציאי' אותה ממנו דכיון דשויא אנפשיה ח"ד וכו' אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דאף על גב דהוי ככלב שב על קיאו ואסור להחזירה מ"מ אם חזר ונשאה אין מוציאי' מידו וטעמא דמילתא דאדרבא חקר ודרש על הענין וראה שאין בו ממש ולפיכך מחזירה והפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרי אין ב"ד כופין להוציא אלא ע"י עדות וכו' כללא דמילתא אין דבר שבערוה פחות משנים וההיא דעוברת על דת או עידי דבר מכוער לאו דכייפינן ליה להוציא אלא שאם בא לצאת ידי שמים צריך להוציאה וכו' הילכך בנ"ד כיון שהבעל לא הודה שהיא אסורה אלא שגרשה מפני דבר מכוער או שסמך על דברי העד לא שויא אנפשיה ח"ד אבל אם אמר אני ראיתי אותה שזינת' שויא אנפשיה ח"ד ומפקי' מיניה ואם הוציאה מדעתו ולא אמר בהדיא שזינת' ובא לימלך אומרים לו אסו' להחזיר' אבל אם כנסה אין מוציאי' אותה ממנו וכו'. ומ"ש לכאורה נראה דאסור ואי עבר ונשא' מוציאי' אותה ממנו וכו' ז"ל הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות מי שראה אשתו שזינתה או שא"ל אחר מקרוביו או מקרוביה וסומכת דעתו עליהם שזינת' אשתו וכו' הרי זה חייב להוציא ואסור לו לבא עליה וכו' ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציא ע"ש במ"מ וכן כת' הסמ"ג לאוין רי"ד ע"ש. הרי דאין כופין את הבעל להוציא וא"כ פשיטא דאם אתר שגרשה חזר וכנסה אין כופין להוציא ומשמע אפי' ראה אשתו שזנת' מיהו כבר תמה הרא"ם ח"א סימן כ"ה למה אין כופי' אותו להוציא דהא אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו משמע דאם רצה לקיימה לא שבקינן ליה דאל"כ מאי נאמן דקאמר דמשמע דמהמני' ליה לגבי דידיה ואנו אוסרים אותה לו ומוציאי' אותה מידו בע"כ הול"ל האומר פ"פ מצאתי הרי היא אסורה לו ועוד דמדמה ליה תלמודא לאומר לאשה קדשתי' והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה דנראה דאלו רצה לישא שום אחת מהם לא שבקי' ליה ואם נשא כופין אותו להוציא וה"נ מוציאי' דעוד דבהדיא אמרי' התם ופ"פ מצאתי כשני עדים דמי וכו' וכן תמה מהריב"ל ח"ב סימן ו' וכן נרא' מתשו' הח' הכתו' בתשובות הרשב"א וז"ל אבל אם ראה אותה שנבעלה לאחר פשיט' דאסירה ליה דבעדים קא חשיב וכן פי' ר"י בריש פ"ק דכתובות וה"ה ראה הבעל כדרך המנאפים דהוי כמו ביאה ודאית עכ"ל. וכ"כ הריטב"א בפ"ק דכתובו' וז"ל הא דאמרי' נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו הא קמ"ל דכיון דטען כן בב"ד בריא הב"ד אוסרי' אותה עליו ומפקי' לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכח סוגי' דלקמן וכו' ואע"ג דאמרי פ"ק דיבמות דב"ד בעדים הוא דמפקי הא אמרינן דפ"פ כעדים דמי נמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וזה ברור עכ"ל. הרי שכת' דכופי' אותו להוציאה בטענת פ"פ כשני עדים וכ"ש ראה אשתו זינתה. ומ"מ אם הוא לא ראה אלא דעד א' א"ל שזנתה אף ע"פ שהוא מאמינו אין כופין אותו להוציאה אלא לצאת ידי שמים הוא דחייב להוציאה ופשיטא דאם חזר וכנסה אין מוציאין אותה ממנו מיהו זה שהתרו בו ב"ד שלא יכנוס ועבר וכנס לכאורה כופין אותו להוציא כמ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הטור בסס"י קמ"א בשליח שהביא גט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דאסורה לו לישאנה ואפילו נשאת כבר תצא ואף על גב דקי"ל בהא אם כנס לא תצא ה"מ בדיעבד אבל זה שהתרו בו ועבר על ההתראה וכנסה מפקי' מיניה וכן כת' הרדב"ז בתשובה חלק ב' סימן תקפ"ט ע"ש. וכן פסק מרן בסס"י י"א כל היכא שהתרו בו וכנס לא מיקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה ע"ש. וכתב הב"ח שם משמע דאף בנטען על השפחה וכן בחכם שאסר כך הדין. ולע"ד נראה דבנטען על השפחה וכן בחכם שאסר אפילו עבר וכנס אחר ההתראה לא מפקי' מיני' מה שאם כן בנטען על א"א דאם היה אמת אסורה לו מה"ת וכן בשליח גט אם לא היה נכתב ונחתם לשמה הוי א"א הילכך אם עבר לאחר ההתראה מפקינן מיניה וכו' והירושלמי שהביא המ"מ דאם עבר לאחר ההתראה קונסי' אותו ומוציאי' מידו אינו מדבר בנטען על השפחה זבחכם שאסר אלא באותן שאם היה הלעז אמת היתה אסורה וכו' ע"ש. וכן כת' הרדב"ז בתשו' חלק ג' סימן תק"א דהרא"ש והרשב"א שהביא מהירושלמי דאם עבר על התראה ב"ד מוציאי' מידו דוקא בעד המביא גט או עד המעיד שמת בעלה אבל חכם שהתיר או הנטען על השפחה וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל השנויה במשנה אפילו עברו על התראת ב"ד אין מוציאי' מידו ותדע וכו' ע"ש. ובירושלמי סוף פרק כיצד הלכה ט' ה"ג הנטען על השפחה ונשתחררה או על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס קדש כמי שכנס אמרו שלא לכנוס וכנס מוציאי' מידו גירש מהו שיחזיר וכו' הרי בנטען על השפחה וכו' אמר כן הירושלמי דאם כנס אחר התראת בית דין מוציאין מידו. וכן נראה מדברי המ"מ פ"י מה' גירושי' דין י"ד דעל הכל אמרו בירושלמי כן ע"ש. מיהו הרמב"ן כת' גיר' אחרת דכנס אחר התראה אין מוציאין מידו וכבר כ' הריב"ש סימן רמ"ב כיון שיש נוסחאות מחולפות ספיקא הוי ומספק אין כופין והביאו רש"ל ביש"ש פרק כיצד סימן י"ט ע"ש. ומוכח שם דאין חי' ובכל אותם השנוי' במשנה אין כופין מס' משום דזה קנס הוא ומס' אין קונסי' אותו עיין שם ואם כן אפשר דגם הרא"ש והטור שכת' דמוציאי' ממנו ה"ד בחשש איסור תורה אבל באיסו' דרבנן אם עבר על התראת בית דין אין קונסי' אותו דהוי ספק דרבנן כדברי הב"ח והרדב"ז. וכן כתב הב"ש סימן י"א דיפה פסק הב"ח ע"ש. ואם כן נראה דה"נ בעד אחר שא"ל שזינתה שהוא מאמינו דחייב להוציאה לצאת ידי שמים שכתב הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות דאין ב"ד כופין אותו לגרשה עיין שם ה"נ אם אחר שהוציאה עבר וכנסה אין כופין אותו לגרש אפילו עבר על התראת בית דין דבחשש דרבנן אין קונסי' אותו ועוד שכתב הריב"ש שם שאף לפי הנוסחא האחרת שכופין כיון דמשום קנסא הוא יש לו' דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה עיין שם אם כן ה"נ בעד אחד וכו'. אפילו עבר על התראת בית דין אין כופין אותו לגרש דהיכא דלא איתמר לא איתמר דחי' הוא ולא גמרינן מיניה ועוד אפ' לו' דדוקא בהנך שאינה אשתו והתרו בית דין שלא ישא אותה שהיא אסורה לו ועבר וכנסה באיסור קנסו אותו להוציאה אבל זו שהיא אשתו אלא שהוציאה בעדות עד אחד לצאת ידי שמים אם חזר וכנסה לא קנסו:
יט כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ז ובמיוחסות סימן קל"ג וז"ל. ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דעד אחד בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא. וכל שכן בדבר שבערוה וכו' וההיא דשמואל באינה מכחישתו היא וסעד מצאתי בדברי רש"י שפיר' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע"כ וכו' אלא שלבי מגמגם אולי ט"ס הוא דהואיל ולא הכחישתו קאמר כלו' ולא הכחישתו אתה והלשון הנמצא בפיר' נראה עיקר דאי לא מאי קאמר דאי מהימן לך הא מהימן ליה ומאי הואיל ולא הכחישתו קאמר ואם נתינת טעם הוא לו' הואיל ולא הכחישתו נראה דמהימן לך כבי תרי זיל אפקה לא הול"ל אי מהימן לך אלא כיון דמהימן לך כבי תרי והיינו דאביי דהוי כשאר איסורי' וכו ומה בין אביי לרבא בהא. ועוד מאי כבי תרי אטו מדאין מכחישו מאמין כבי תרי דילמא מספ"ל ומשום הכי לא מכחיש ליה ולא מודה אלא שותק ולא עדיף מעד של טומאה אחר קינוי כשלא נסתרה בפני עדים דמסתפק ואינו מכחיש ואינה נאסרת עליו בכך וכו' עכ"ל. ואני מצאתי בספר ראב"ן סימן ס"ד שכתב וז"ל אבל אשתו זינתה בעד אחד שא"ל עד אחד אשתך זינתה ושתק מהו הא ודאי פשיטא ליה לשואל דודאי אסרה עליו בשתיקה כשאר איסורים אבל הא קא מיבעיא ליה אם העד אוסרה בעדותו כמו חלב וטהרות או שתיקתו של בעל אוסרה דהוראת בע"ד וכו' מי אמרינן כיון דמפסיד ליה אשתו וממון דחייב ליתן לה כתובה אי לאו דידע דקושט' קאמר לא היה שותק ושתיקה הודאה היא ואף על גב דקאמר אביי בחלב וטהרות דשתיקתו אינה הוראה היינו משום הפסד מועט הוא. וא"ל דבהכי לא חש להשיבו ולא משום דהודה לו אבל הכא דהפסד מרובה ודאי הוי שתיקתו הודאה אבל משום עדות העד אין נאסרת דאין עד אחד נאמן באיסור א"א דילפינן דבר דבר מממון או"ד כיון דזמני' סני לה שתיקה לאו הודאה היא למיתסר עליה משום עדות העד דעד אחד נאמן אפילו באיסור א"א לאוסרה על בעלה כשאר איסורי' אמר אביי היא היא כשם שבשאר איסו' עד א' נאמן ה"נ באיסור א"א ואפי' ידעינן דסני לה ולא משום הודאה אסורה והא דילפי' דבר דבר מממון לענין קידושי' דהוא קיום דבר ילפי' דומיא דממון וכו' ורבא אמר הוי דבר שבערוה כלומר אף על גב דבשאר איסורים נאמן עד א' באיסור ערוה לא הוי נאמן דהוי דבר שבערוה כלומר לאחר שהיא א"א וערוה כתיב בה דבר כי מצא בה ערות דבר ולא לקיים דבר נכתב למגמר דבר דבר אלא לכל דבר ערוה הילכך אין יכולים פחות משנים לאוסרה על בעלה וה"מ אי בריר לן דסני לה דשתיקתו לאו הודאה היא ומשו' עדות העד לא אסרינן לה אבל אי רחים לה שתיקחו ודאי הודאה היא דהודאת בע"ד כק' עדים דמי דהכא לא מחייב לאחרים אלא לעצמו מפסיד אשה וכתובתה ובהודאתו לא מפסדה היא כתוב' ולא ע"פ עד אחד וכו' ורבא א"ל ה"ק ליה אי מהימן לך כבי תרי אפק' כלומר רחימת לה והאי דשתקת משום שהאמינתו והודית לה הודאה והאמנה שלך הוי כבי תרי ואפק' אבל משום עדות העד לא אמר שמואל להוציאה אלא משום הודאת בע"ד כק' עדים דמי ועוד דרבא לטעמיה דאמר פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפי' להורגו. וה"נ כיון דמודה הרי הוא מצטרף עם העד ואיכא תרי וכו' עכ"ל. ומ"ש כיון דמודה מצטרף עם העד ואיכא תרי וכו' בתשובה מהר"ם אלשיך סימן ק"ד כתב כעין זה בקידושין דשני עדים מעידים שהוא א"ל הרי את מקודשת לי והיא רצתה ועד אחד מכחיש' וז"ל וכ"ת כי רבי אברהם אחד הוא ואין הכחשתו כלום א"ל השנים דהוי חד לגבי תרי לא היא דה"נ תרי ותרי נינהו שהרי אלעזר המקדש קבל עליו נח"ש בב"ד בעת קבלת העדויות שמעשה שהיה היה ככל דברי ר' אברהם ולמה לא יצטרף המקדש עם רבי אברהם להכחיש את אפרים ויצחק וליהוו תרי בהרי תרי וכו' ואין המקדש נוגע בעדות דאלו היה איפכא דהוא אמ' קדשתיה ואתו סהדי ואמרי לא קדשת אותה הוה נוגע בעדות אבל השתא לא לאסהודי עליה קאתי אלא לאסהודי עלה אי הויא א"א או לא ואין זה נוגע אל המקדש ויכול הוא להצטרף עם אחר לומר שלא אמר הרי את מקודשת לי ולהכחיש שניהם את העדים שאמרו כן והוו להו תרי לבי הדי תרי וגדולה מזו היא שהאומר פ' רבעני לרצוני הוא והאחר מצטרפי' להורגו דפלגי' דבוריה וכ"ש הכא דלא צרכי' להכי דהוא והאחר מצטרפי' להכחיש את אפרים ויצחק ונוקי תרי לבי הדי תרי ואיתתא בחזק' פנויה וכו' ע"ש: (כ) לפיכך משביעה בנ"ח שלא זינתה תחתיו אם ראה אותה בעצמו וכו'. כן לשון הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות והסמ"ג לאוין רי"ד וכתב מרן בכ"מ טעמא משום דבראה אותה בעצמו הוה ליה כטוען פרעתיך והמוציא שטר חוב על חבירו והלה טוען פרעתיך בעל השטר צריך לישבע ודייק רבינו לומר משביעה ולא כת' צריכה לישבע מפני שהטוען על שטר חוב פרעתיו א"ל זיל שלם ואם טען ישבע לי שלא פרעתי אז אמרינן ליה שישבע וכו' אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא על פי עד אחד הוי כטוען שמא פרעתיך וכו' ע"ש וז"ל מהר"י אבן מיגש הובא בא"ז לכתובות א' פ"א מי שטען על אשתו שזינתה תחתיו ברצון להפסיד' כתובת' הא ודאי כיון דנקיט' לה כתוב' בידה לאו כ"כ דמפסיד לה ניהלה בלא עדים ובלא ראיה מיהו אם א"ל השבע לי דינא הוא דמשתבע ליה כדין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וכו' עי"ש. וכן דקדק הרשב"ץ בתשובה חלק ב' סימן י"ט מדכתב רבינו משביעה ולא אמר משביעי' אותה עיין שם. ואם כן מה שכת' הרמב"ם שם ומרן לעיל בעוברת על דת וכו' תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה וכו'. ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה לא דק דה"ד דטען השבע לי וכה"ג כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכירות גבי המפקיד אצל חבירו בשטר כשאין הנפקד נאמן לומר החזרתי ישבע בעל השטר בנ"ח שלא החזיר לו וישלם וכתב המ"מ דה"ד אם טען הנפקד השבע לי כדין מלוה בשטר ורבי' קצר והביאו מרן הב"י בח"מ סי' רצ"ו ע"ש:
כא אשה שבאה ואמרה שחמיה בא עליה בלילה באפילה והיא סברה שהוא בעלה ואחר שגמר הרגישה שהוא חמיה ואחר שהענישו אותו הודה ואמר שגם פעם אחרת בא עליה ביום ברצונה והיא הכחישתו בזה נראה דמותרת היא לבעלה שהרי כתב הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות אישות האשה שזינתה תחת בעלה בשגגה או באונס הרי זה מותרת לבעלה וכו' וכתב מהריק"ו שרש קס"ח בשגגה כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא אדם אחר עיין שם. ומרן הכ"מ הביא דאמרינן בס"פ ד' אחין שנים שקדשו ב' נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה וכו' מפרישי' אות ג' חדשים שמא מעוברות הן פי' ואחר כך מחזרי' אותם ע"ש. והיינו דתנן היו קטנות שאין ראוין לילד מחזירי' אותן מיד ואמרינן עלה דאי במזיד מי שריא הא ל"ק פתוי קטנה אונס הוא וכו' עיין שם. אלמא בשגגה שסבורה שהוא בעלה מותרת אפי' הרגישה בסוף שהוא אחר תחלתה בשוגג וסופה במזיד מותרת כמו תחלתה באונס וסופה ברצון ובסוף נדרים גבי האי איתתא דכל יומא וכו' פי' הר"ן אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה וכו' ע"ש. ונראה לכאורה דאם ראת הבעל שזנתה ואמרה היא שהיתה סבורה שהוא בעלה תלוי במחלוקת שכתב המ"מ פרק י"ח מהלכות איסורי ביאה גבי האומר פ"פ מצאתי וכו' דאם טענה בברי דבר המתירה שהיא מותרת ולא אמרו נאמן לאוסרה עליו אלא במכחשת וטוענת בתולה שלימה נבעלתי או בשותקת אבל במודה וטוענת שנאנסה או שטוענת מוכת עץ נאמנת' ויש מן המפרשים חלוקים בזה וס' להו דאסורה היא ואין משגיחין בדבריה. וזה נראה דעת רבי' והראשו' דעת הרמב"ן והרשב"א וכו' ע"ש. ונראה לכאורה דלדעת המפר' ורבינו דאין נאמנת בטענת נאנסתי ה"ה אין נאמנת בטענת שגגה דהוי כאונס מיהו אפשר דסבירא להו כמ"ש הרא"ש בפ"ק דכתובות וז"ל. ומצאתי כתוב בשם ה"ר יונה דאם אמרה אמת שפתחה פתוח ונאנסה מותרת וכו' וקיים דבריו מההיא דהיתה מעוברת דאלים ליה לר"ג ברי ומכשיר העובר אף על גב דלית ליה חזקה דכשרות. אפילו ברוב פסולי' וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אף על גב דחזקת ממון מסייעא לרוב ברצון אפילו הכי אלים ליה ברי' ומהימנא ע"ש (אה"נ עיין למר זקיני זלה"ה לעיל סימן ס"ח אות ז' שהביא כמה ראיות לזה). ומ"ש חמיה שבא עליה ברצונה ביום אף על פי דאם סמכה דעת הבעל אפילו שהוא על פי קרוב או אשה חייב להוציאה וה"ה הנחשד אפילו הוא קרוב דהוי כעד אחד לענין זה הרי כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף דל"ג. דה"ד כשהאשה שותקת אבל במכחשת אינו חייב להוציאה ע"ש. וה"נ אף על פי שהודית שנבעלה הרי שוברה בצדה שהוא באונס או בשוגג אף על פי שהוא אומר שברצון ובמזיד נבעלה כיון שהיא מכחשת בזה אינו חייב להוציאה ונראה דאומרת שהיא אנוסה נאמנת. ומה שכת' הרמב"ם פרק א' מהלכות נערה כל הנבעלת בעיר הרי זה בחזקת מפותה מפני שלא זעקה וכו' כתב הרב מש"ל שם דלא אמרינן חזקה זו אלא לענין דאם ראו עדים מרחוק שנבעלה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אינה נאמנת לומר אנוסה הייתי ליטול הצער ולינשא לו בע"כ וכו'. אבל לעולם אם טענה שהיתה אנוסה אפילו בעיר משביעים אותו על טענה זו כדי לפטור עצמו מן הצער ולא אמרי' כיון שנבעלה בעיר ודאי היא מפותה מכח חזקה דאטו לא סגי בלא"ה הא אפשר דבעיר נמי נאנסה ולא מהני' חזקה זו אלא שלא להאמינה ליטול ממנו עיין שם. וה"נ אפשר כיון ששטר כתובה בידה נאמנת לומר שהיתה באונס ולא אמרינן כיון שנבעלה בעיר ודאי מפותה דלא אמרינן חזקה זו אלא גבי צער שאין להאמינה ליטול ממנו אבל להחזיק שטר כתובתה בידה נאמנת ואם אין עדים בדבר נראה פשוט דנאמנת לומר אנוסה אני במגו דלהד"מ דלא עדיפא חזקה זו מחזקת דאין ארם פורע בתו"ז דמבע"ל בריש בתרא אי אמרינן מגו במקום חזקה וקי"ל קולא לנתבע דנאמן לומר פרעתיך בתו"ז במגו כמבו' בח"מ סימן ע"ח עיין שם. וה"נ נאמנת לומר נאנסתי במגו דלהד"מ והא גבי חזקה דאין אדם פורע בתו"ז כתב הטור ח"מ סימן ע"ח בשם הרי"ף בתשובה ומהר"י בן מיגש דהמלוה גובה אפילו מהלוה בלא שבועה וכתב מרן הב"י שכן נראה דעת הרמב"ם ע"ש. והכא מוכח מדברי הרמב"ם דאם טענה נאנסתי אפילו בעיר משביעי אותו ולא מהני' חזקה זו דכל שנבעלה בעיר מפותה היא לפוטרו משבועה אם כן חזקה זו גרועה מחזקה דאין אדם פורע בתו"ז וכיון דקי"ל התם דאמרינן מגו במקום חזקה כל שכן הכא דנאמנת לומר נאנסתי במגו וכל שכן אם טענה שוגג שסברה שהוא בעלה אבל אם יש עדים על הטומאה שראו מרחוק שנבעלה וטענ' שנאנס. יש להסתפק אם נאמנת בעיר לגבות כתובתה דלהחזיק השטר אפשר דנאמנת או"ד דוקא לגבי שבועה לא מהני' חזקת דבקל רמי' שבועה אבל לענין ממון אמרינן חזקה זו דכל שנבעלה בעיר ודאי היא מפותה ואינה גובה כתובתה וכה"ג כתב מהר"ם בתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סי' ן' ע"ש. ועיין במהרימ"ט ח"מ סימן מ' וסימן קכ"א. אבל ראיתי למהר"ם דיבוטון בתשובה סימן נ"ב שכתב דהך חזקה דבעיר מפותה עדיפא מחזקת דאין אדם פורע בתוך ימנו תדע שהרי כתב הרב מגדל עוז לקיים דברי הרמב"ם מה תועלת יש בחזקת זו אם שניהם מודים בבעילה והיא אומרת אנוסה ויש לי צער והוא אומר מפותה ואין לה צער דסומכי' אחזקה דבשדה אנוסה ובעיר מפותה והא כיון שאין עדים רק שניהם מודים אם כן כשהוא אומר בשדה מפותה אמאי יתן צער ניהמני' במגו דלהד"מ דאף על גב דהוי מגו במקום חזקה קי"ל קולא לנתבע ואין מוציאין ממון מיד המוחזק אע"כ דחזקה זו דסתם שדה אנוסה עדיפא ובחזקה אלימתא לא אמרינן מגו ובזה ישב דברי מהר"ם אלשקר עש"ב: