אור ברסלב

ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב

סימן צג

סימן צב

א דין ג' אלמנה ניזונת מנכסי יורשי' וכו' אפי' יש לה נכסי' ממ"א דתנאי כתוב' הוא במזונותי' בחייו הוא והרא"ש בפר' נערה גבי חייב אדם לזון בניו הקטני' כ' בשם מהר"ם אפי' יש להם נכסי' שנפלו להם מבית אבי אמם דכיון דתקנת חכמי' זכו במזונותי' אפי' יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות האשה וכו' וכן פסקו הטור ומרן בסי' ע"א והרשב"א בתשו' ח"ב סי' שצ"א כ' דאינו חייב לזון בניו קטנים כשיש להם נכסים ממ"א כיון דאינו בתנאי ב"ד אבל מזונות האלמנה והבנות כיון שהוא בתנאי ב"ד חייב אפי' יש להם נכסים ע"ש:

ב ואין היורשי' יכולים לפרוע לא כתובת' ולסלק' וכו' נר' דאפי' לא הניח קרקע אלא מטלטלי':

נוהגים כאנשי גליל שאין יכולי' לסלקה תשו' בעי חיי חח"מ סי' רי"ב ע"ש:

ג אלא היא ניזונת על כרחם וכו' כן פסקו הרי"ף והרמב"ם וז"ל בעל העיטור בדיני כתובה דף ע"ח והיכא דליכא מנהג' עבדי' כשמואל דהילכת' כותיה בדיני וכן פסקו רבי' שרירא ורבי' האיי ור"ח מיהו סייעת' דאייתי רבי' משה מהא דמ"ל אלמנה ניזונת וכו' לאו ראיה היא אע"ג דתנן ניזונת או הניזונת לא מפסק' הילכת' בהכי דא"כ הא דמייתי' ג"ש מדאמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנ' לעצמ' וכו' א"כ ק' דשמואל דהוא אמר הלכה כאנשי גליל וכו' וכן דחה הרא"ש בפ' נערה ראיית ר' משה גאון דאפי' הוי מחלוק' ואח"ך סתם בפלוגתא דאמוראי לא אזלי' בחר סתם ועוד וכו' ע"ש ונר' דר"מ גאון ס"ל כמ"ש ראב"ן סי' צ"ה וז"ל משום דפליגי אנשי יהודה ואנשי גליל בשלהי נערה בעי הכא סתמא דהכא כמאן דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ופשיט' דסתמא כאנשי יהודה מדאמר שמואל וכו' וא"ק עלה והא אמר שמואל בפ' נערה הלכה כאנשי גליל תשו' לא תק' דהכי פשיט אא"ב הניזונת תנן והדר ביה שמואל מהא דפסק הלכה כאנשי גליל משום הכי מציא' אלמנה לעצמה וכו' אא"א ניזונת תנן כאנשי גליל ושמואל לא הדר מפיסקי' אמאי לעצמה דיורשי' נינהו דהא יהבי לה מזונות ומשני לעולם ניזונת תנן כאנשי גליל ושמואל לא הדר מפסקי' והא דלית להו ליתמי מציאת האלמנה משום דלא תקנו מציא' לבעל תחת מזונו' אלא משום דלא תהוי איבה לבעל בהדה וביתמי לא איכפת לן באיבתן עכ"ל הרי דמ"ל לענין פסק הלכה דהוי מחלוק' ואח"כ סתם דהלכה כסתם ופשיט' משמואל דהניזונת תנן וחזר כו שמואל מהא דפסק כאנשי גליל וכ"כ הרמב"ן בר"פ אלמנה דחזר בו או דר' זירא פליגי וכו' וכ"כ תלמידי הרשב"א שם ועוד בהא רבי יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה וקי"ל בר' יוחנן כנגד רב ושמואל וכ"ש הכא דרבי פסק כאנשי יהודה וא"כ אי הניזונת תנן אע"ג דשמואל פסק כאנשי גליל הפך סתם משנה קי"ל כרב ורבי יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה נגד שמואל ודחי' לעולם ניזונת תנן וכו' וא"כ ודאי דקי"ל כהך דחיי' דלעולם ניזונת תנן וכו' דלא תק' שמואל אשמואל ולא אמרי' דחזר בו שמואל וכ"כ ראב"ן דף ק"ל וז"ל ואנו דלא כתבי' לא כך ולא כך אלא סמכי' על תנאי ב"ד נר' דאם רוצים יורשי' לפוטרה מיד פוטרה דהלכת' כשמואל וכו' (אה"ן ובודאי שט"ס נפל בדברי ראב"ן במה שהביא דשמואל ס"ל דהלכת' כאנשי יהודה שהרי הוא גופיה כ' בסי' צ"ה שהובא למעלה דשמואל ס"ל דהלכת' כאנשי גליל וכצ"ל דאם רוצים יורשים לפוטרה אינם יכולים לפוטרה):

ד הגה ויכולי' ב"ד לתקן וכו' חוץ מג"ח הראשוני' שאין יכולים לסלקה כמבו' בתשו' הריב"ש שם ובתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב תיקון ז' ע"ש וכתב הרשב"ץ שם דאם היא מעוברת או מניקה ותבעה כתובת' או פרעו' היתומי' אחר ג"ח דינה כגרוש' שאם היא מעוברת אין לה כלום ע"ש: (ה) הא דיכולי' ב"ד לתקן וכו' ה"ד מנישואי' דמכאן ואילך אבל לנשואי' כבר לא מהני תקנה שכבר זכו כמבואר בתשו' הריב"ש והרשב"ץ שם: (ו) דין ה' אלמנה שתבעה כתובת' וכו' בין בעצמה בין ע"י שליח הריטב"א בס"פ נערה וכן כתב הרשב"ש בתשו' סי' תר"ח דאם תבע המורשה בב"ד אבדה מזונות ואם טוענת האשה שלא הרשתו וב"ד לא דקדקו להראותם ההרשאה אז יכול להחרים כל מי שיודע שמנתו שליח ע"ש:

ז בב"ד וכו' משמע ב"ד מומחה וכ"כ הב"ח והב"ש וז"ל ה' נמקי יוסף בחי' פ' נערה ודוק' שתבעה לב"ד הקבועי' לדון לאנשי עירם ואע"פ שאינם סמוכים כיון שמומחי' הם לרבים כדמשמ' בפרק השולח גבי ההי' איתת' דאתי' לקמיה דרבה בר הונא למיתבע כתובה וכו' וא"ל מזוני נמי לית לך מהא דר"י אמר שמואל וכו' ורבה בר הונא לאו סמוך הוא אלא מומחה וקבוע לאנשי עירו אבל ג' הדיוטות שאינם קבועים לא וכו' ונר' דכל שהם מומחים אפילו אינם קבועי' לעירם וכבר הרשב"א בתשו' ח"ד סי' כ"ה נשאל אי דוקא ב"ד שיש בידם כח להגבות כתובת' או ב"ד הראויי' לדון קאמר כלו' הכשרי' לדון תשו' כל שתובעת כתו' בב"ד הכשרי' לדון ב"ד הם וכל שתובעת בב"ד כתובת' כבר גלתה דעתה שרוצה לינשא וכו' עכ"ל:

ח אין לה עוד מזונו' וכו' וה"ה לענין דירה דאין לה מדור דחד טעמא הוא לתרוייהו שבתביע' כתובת' גילת' דעתה שרוצה לינשא והוא לא נתחייב במדור ובמזונו' אלא כל ימי מיגר אלמנות' בבית' וכו' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קס"ד ע"ש וכ"כ הב"ש לקמן דסי' צ"ד ע"ש ונר' דה"נ אם אין שטר כתובה בידה דאין לה מזונות שמא מחלה וכו' כמבו' בסי"ח ה"נ אין לה מדור וכו' ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קס"ה ושבות יעקב ח"ב סי' קס"ח:

ט ואפי' לא פרעוה כ' הב"ש היינו אם פרעוה אח"ך אז למפרע מיום התביעה אין לה מזונות אבל אם אין להם לשלם או שאינם רוצים לשלם יש לה מזונות ע"ש וכבר ה' קרבן נתנאל בחי' על הרא"ש בפ' נערה הוכיח מההיא איתת' דאתיא לקמיה דרבה בר"ה בפ' השולח דלא פרעוה לכתובת' ומ"מ אין לה מזונות משעת תביעה ע"ש ברש"י ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סי' קס"ד:

יוד אלמנה שתבעה כתובת' בב"ד תוך ג' חדשי' הראשוני' למיתת בעלה כ' ה' ב"ד סי' ע"ב נר' דלא איבדה מזונות של ג"ח כיון שאינה יכולה לינשא מחמת בעלה משום הבחנה וכו' ע"ש ואין נר' כן שהרי כ' התה"ד סי' רי"ז באלמנה שהיא מניק' שצריכה להמתין כ"ד חדש ובאת מיד לגבות. כתובת' אפי' עדיין אינה ראויה לינשא מגבי' לה וכו' מטעם דמפסד' מזונות ואפי' לטעמ' דחינ' נר' דנזקקי' דאף ע"ג דעדיין לא הגיע זמנה לינשא מ"מ ע"י שנפרעת כתובת' ויצא הקול שיש לה ממון יהא לה קופצי' לשדך וכו' ע"ש הרי דס"ל דתובעת כתובת' איבדה מזונות אפי' אינה יכולה לינשא תוך כ"ד חדש מה"ט דע"י שנפרעת כתובת' יוצא הקול שיש לה ממון ויהא לה קופצי' לשדך וכו' וה"נ דכוות' וכבר הוכיח ה' שמחת י"ט סי' כ"ב מדאמ' בפ' החולץ דהא דתנן לא תחלוץ תוך ג"ח כדי שלא תפסיד מזונות וא"א אפי' חלצה למה תפסיד כיון דס"ס היא מעוכבת בשביל בעלה לינשא משום הבחנה ע"ש וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב תיקון ז' דאלמנה שתבעה מזונות תוך ג"ח איבדה מזונות ע"ש (מה"ן ועיין להרב פנים מאירות ח"ב סימן ק'):

יא דין ז' אבל אם נתארסה וכו' ואפי' נתגרשה ממנו אח"ך או מת הארוס אין לה מזונות כמ"ש הריב"ש סי' ש"ג ע"ש ועיין בס' שמחת י"ט סי' כ"ב ובתשו' בית יהודה סי' י"ג:

יב הגה וי"א דמיד שעשתה שדוך הפסיד' מזונותי' כ' ה' ב"ד סי' נ"א דאם אינה מוחזקת אין לה מזונות אבל אם היא מוחזקת יכולה היא לומר קי"ל כהמ"מ והב"ח דאפי' נשתדכה אין לה מזונות עש"ב ונראה דס"ל כיון דפלוגת' היא אין להוציא מהיורשים ומהרש"ך סי' מ"ב שכ' מאחר דאיכא פלוגת' האלמנה היא מוחזק' ולא אבדה מזונותיה דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה וכו' כבר כ' הכנה"ג הגב"י אות י"ט דהתם משום דחייבי' הם במזונות והנכסי' משועבדי' אלא שיש הכחשה ביניהם זה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי דבריא בחיובא וספק בפירעון אבל כשיש ספק אם יש לה מזונות או לא ודאי דנכסי' בחזקת יורשי' קיימי ובאות ל' כ' שכן דעת מהר"א מונסון ומהרב"א בתשו' סי' יו"ד וחכם א' סי' י"א ע"ש וא"כ ה"נ דאיכא פלוגת' בנשתדכה אם יש לה מזונות או לא אם אין האשה מוחזקת בנכסי' אין מוציאי' ממון מחזקת היורשי' אבל אם האשה מוחזק' בנכסים אין מוציאי' ממנה:

יג דין ח' מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשתה אפותיקי לאחר וכו' ואע"ג דקי"ל בח"מ סי' רמ"ח גבי נכסי לך ואחריך לפ' וכו' דאם עבר הראשון ומכר או נתן במתנה אין השני מוציא מיד הלקוחות אבל עשא' אפותיקי או שיחד' לאשתו בכתוב' אינו כלום וכ"כ הנ"י הביאו הב"י דשיעבוד אפילו באפותיקי ומשכונה לא הוי כמכר וכן אם מכר לא' מיורשיו לא עשה כלום הכא אפי' שיעבוד דלא הוי כגבוי אפי' לא' מיורשיה אבדה מזונות ובפ' אלמנה גבי ההיא דתפסה כסא דכספא בכתובת' וכו' מוכח בהדיא דאם תפסה כל הכתובה אין לה מזונות וכ' התו' בפ' הכותב בד"ה והוא שתפס מחיים וכו' וז"ל ור"ח פי' דהא דא"ל ר"י לרבינא הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך אינו דהא אמר רבא גופיה התם זילו הבו לה לההיא דתפסה כסא דכספא לכתובת' ואור"י דלאו ראיה היא דא"ל דההיא תפיסה דכסא דכספא הויא ברשות יתומים ושמא סבורים היו להפסידה מזונות ע"י תפיסה זו וכו' עכ"ל וכ"כ הר' בצלאל בפ' אלמנה דף צ"ו בשם הר"י מטראני כר"ח דרבא חזר בו עש"ב א"כ אם תפסה מחיים מטלטלי' לכתובת' כולה אין לה מזונות וז"ל הריטב"א בפ' הכותב ומ"מ שמעי' מהכא לתרוייהו פי' דאפי' לכתובת אשה מהניא תפיסה מחיים וכו' והא דאמרי' בפ' אלמנה ניזונת אלמנה שתפס' למזונות מה שתפסה תפסה ואמר רבינא לא אמרן אלא למזונו' אבל לכתוב' מפקי' מינה ואמרי' ה"נ משמיה דרבא ההיא כשתפסה לאחר מיתה ובאידך דכסא דכספא אמרי' ההיא איתתא ולא אמרי' ארמלתא משו' דבחיים תפסה וזה דעת הרי"ף והרמב"ם וכו' ע"ש הרי דההי' דתפסה כסא דכספא לכתובת' מיירי בתפסה מחיים דבעל ואמר רבא הבו לה מזוני משום דקי"ל כרבנן דמקצת כסף ככל כסף אבל אם תפסה כל כתובתה אין מזונות וגם ריב"א שפי' שתפסה ברשות היורשי' משום דרבא ס"ל דתפיסה אפי' מחיים לא מהני' לכתוב' אבל אי מהני תפיסה אין לה מזונות:

יד דין יוד ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה וכו' כ"כ הרא"ש והטור וכ"כ הרשב"א בתשו' המיוחסות סי' קי"ח וכ"כ תר"י וז"ל והא דאמרי רבנן מקצת כסף וכו' ה"מ כשאין היתומים פורעים לה תשלום כתובתה אבל אם היתומים רוצים להשלים לה כתובתה אין לה מזונות דאלת"ה א"כ נמצאת גובה כל כתובתה פחות מועט והיא ניזונת והולכת מן היתומי' בע"כ ולא מצו מסלקי לה בזוזי וכו' ודוקא כשנפרעת ממקצת כתובתה לא הפסידה המזונות אבל אם תבעה כתובת' אע"פ שלא נפרעה כלום אין לה מזונות דכיון דנתבזתה לתבוע בב"ד כאלו גבתה כולה וכו' ע"ש והב"ש כתב נ"ל לכאורה אם תבעה מקצת אין כח ביד היורשים לסלק כל הכתובה בע"כ להפסיד לה המזונות אלא יכולים לומר לה תקבל כל הכתובה או אינם נותני' לך אפי' מקצתו ע"ש וא"נ כן אלא למאי דקי"ל דוקא תבעה כל הכתובה כמ"ש הב"ש ס"ק י"א ע"ש ה"נ אם תבעה מקצת הוי כאלו גבת' מקצת ויכולי' היורשי' לפרוע לה כל הכתובה ולסלק' מן המזונות דהרי יש פוסקי' דתבעה אפי' מקצת אין לה מזונות וא"כ אף למאי דקי"ל דתובעת מקצת יש לה מזונות הוי כאלו גבתה אותו מקצת וביד היורשים לפרוע לה כל כתובתה ולסלק' מן המזונות. וכ' עוד הב"ש משמע מכל הפוסקי' אם מכרה מקצת אפילו בב"ד לא הפסידה וז"ל. תר"י שם ואומר מורי הרב דמה שנוהגי' עכשיו דכל אשה שנפרעה מקצת כתובת' אין לה מזונות מפני שאין המנהג למכור אלא עז ב"ד וב"ד לא נזקקי' להגבות לה המקצת שפעמי' שהיתומי' לא יסלקו אותה ונמצאת דגובה כל מזונותיה בעבור מקצת האחר בלבד ולפיכך אין ב"ד נזקקי' אלא לכולה עכ"ל:

עוד כתב הב"ש נראה דוקא אם גבתה מכתובה יכולים לסלק המותר בע"כ אבל אם גבתה הנדוני' אי' לסלק לה הכתובה וכו' ע"ש אבל מהריק"ש בספר אהלי יעקב סי' כ"ה כת' דאפילו גבתה מקצת הנדוני' יכולים לסלקה וכו' ע"ש ובפ' אלמנה ניזונת אמרי' כתנאי מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתוב' מכרתי דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה מאי לאו בהא קמפלגי דרי' דאמר בעי לפרש סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי וכו' ופירש"י דאי לא פי' מה לכתובה מה למזונות סוף כשתבא לגבות יאמרו לה לכתוב' מכרת וקבלת' כהובתך וכו' וכ' ה"ר בצלאל דמשום הפסד מזונות דמגבוי כתובה ואילך לא בעי למסתפי דהא דאמרי' תובעת כתובת' שוב אין לה מזונות היינו דתבעה לה כולה או שקבלתה כולה אבל גבתה מקצת כתובה יש לה מזונות וכו' ע"ש וא"א אכתי יש לה הפסד דיכולים היורשים לפרוע לה מה ששיירה ויסלקו אותה ממזונות וא"כ יפה לה שלא תפרש לכתובה מכרתי ומה שהוכיח מהריק"ש דאפי' גבתה מקצת הנדוני' יכולים לסלק' מדכ' הרשב"א בתשו' המיוחסות סי' קי"ח וז"ל עי"ל שא' מן הנשים לפי מה ששמעתי שקבלה מקצת כתובת' ואם רצו היורשי' להשלים לה כתובתה אין לה מזונות ומ"ש מקצת כסף ככל כסף והיא ניזונת בשביל מה שנשאר דוקא כ"ז שלא ירצו היתומי' להשלים לה הנשאר מכתובת' אבל אם רצו היתומי' לפרוע לה הנשאר אינה ניזונת וכו' והרי הרשב"א ס"ל דהנדוני' בכלל הכתובה למוכרת ולמוחלת וכו' כמ"ש המ"מ פי"ו מהל' אישות ותובעת כתובתה מנו לה בגמ' עם מוכרת ומוחלת וא"כ הכל בכלל אם תבעה כתובה סתם וכי היכי דתבעה מקצת העיקר או גבתה אותו משלימי' לה השאר בע"כ ה"נ בנבת' מקצת הנדוני' או תבעה אותה לכך כתב הרשב"א סתם כתובה שהכל בכלל נדוניא עיקר ותוספת ולא חי' ביניהם ע"ש ליתא דהרשב"א בתשו' ח"ד סי' קנ"ב כ' וז"ל וא"ל דלגבי שבח דוקא תו' אבל נדוני' שהכניסה לו משלה חוב הוא ולמה נקל בה יותר מחוב דעלמא ואע"ג דאיכא דוכתי טובא בגמ' דהוי אפי' נדוני' בכלל כתובה וכו' וקבורת' תחת כתובת' דהיינו תחת נדוני' אפ"ה מסתברא לי דהנך דאמור בפ' אע"פ לא הוי בכולן הנדוני' בכלל שהרי חדא מינייהו בעוברת על דת ואילו נכסי צ"ב דאיתנהו בעין מיהא לא הפסידה וכו' ואע"ג דמנו בכללן מוחלת ומוכרת והכל בכלל מכיר' ומחילת' שאני התם שהלשון שאמ' הוא שגורם שלשון כתובה שאמרה הוא כולל את הכל אבל מה שאין הלשון גורם אלא שאנו עושי' זה כזה אין הנדוניא בכלל וכו' ואע"ג דמנו נמי התם בהנך מורדת דמפסדת את הכל וכו' יראה לי דהתם לא מני כל הנך דהתם אלא לעיקר כתוב' ותוספות שבכל אותם המנויות שם התוספת כעיקר ויש מקצתן שגילו לנו במקום אחר שאפי' הנדוני' ואפילו נ"מ בעיקר והפסידה את הכל ולא מפני שהכל בכלל כתובה אלא קנסא וכו' עש"ב:

טו או מוחלת סתם מכרה ומחלה התו' עם העיקר משמע דנדוני' אינה בכלל וזה דעת הרמב"ם בפי"ו מה' אישות דנדוני' אינה בכלל לשון כתובה כמ"ש המ"מ שם והרשב"ץ ח"ב סי' קי"ח כ' וז"ל ואע"ג דאשכחן בל' התלמוד דנדוני' בכלל כתו' היא וכדאמרי' בפ' נערה אפי' כתובת' בבית אביה בעלה יורשה ואמרי' נמי וכתובתה תחת קבורתה ומוכת התם דהיינו נדוניית' ה"נ אשכחן דאין בכלל כתובה נדוניא וכדאמרי' בפ' אע"פ תנאי כתובה ככתובה ואמרי' התם דנ"מ לעוברת על דת ובודאי העוברת על דת אינה מפסדת נדוניית' וכו' וכיון שכן אין הדבר תלוי בדקדוק לשון כתובה דמשמע הכי ומשמע הכי אלא לפום דינא דייני' ליה וכו' ובודאי אלו היה ספק בדבר אם יש בכלל כתובה נדוניא אם לא ומחלה כתובת' סתם היתה מפסדת נדוני' שכיון שאפשר שיהיה בכלל כתובה נדוני' אם כן ידה על התחתונה ואנו אומרי' שהכל בכלל וכ"כ המפ' בזה הענין מוחלת כתובת' והביאו ראיה לזה מדאמרי' בפ' גט פשוט האומר לחבירו שטר יש לך בידי פרוע אם היו שם שנים הגדול פרוע אבל מלשון וכו' עכ"ל ומ"ש דכתובת' תחת קבורתה מוכח שם דהיינו נדונייתא כ"כ התוס' בפרק נערה וקבורת' תחת כתובת' פי' נדוניית' אבל אין לפרש תחת מנה ומאתים דהא אמרי' לקמן דארוסה אין לה קבורה ע"כ אך קשה מדכתב הרמב"ם ומרן בסי' ק"ס מתה כשהיא שומרת יבם יורשיה יורשי' בנכסי מלוג שלה וחצי נצ"ב ויורשי הבעל יורשי' עיקר כתובה ותוספת וחצי נכסי צ"ב ויורשי הבעל חייבי' בקבורתה ואם קבורתה תחת נדוניית' א"כ יורשי הבעל ויורשי האשה דיחלוקו בנצ"ב שניהם יתחייבו בקבורה שהיא תחת נדוניית' ולא תחת עיקר ותוספת ומ"ש הרשב"ץ דאם מחלה כתובתה סתם ידה על התחתונה ומפסדת הנדוניי' וכו' הרשב"א בתשוב' הביא' מרן הב"י סימן זה כ' וז"ל ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונה שהיא קרויה על השטר מסתברא דבמקום הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה וכו' ואינו דומה למ"ש בפר' ג"פ שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע דשאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר אחד אם טען שלא פרע לו אלא הקטן עליו להביא ראיה אבל במוחל או נותן שטר שיש לו על ראובן נ"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו וכו' ע"ש גם הריטב"א בר"פ הכותב כ' די"א דרב אשי ס"ל דבכל דבר שהוא של שובר או מחילה לא אמרי' יד בעל השובר על התחתונה אלא יד בעל החוב שבא להוציא ממון מחבירו עליו הראי' כדאמרי' בפ' גט פשוט שטר לך בידי פרוע וכו' ודחה הריטב"א דהתם שאני שאין בלשון השטר שום ספק וכו' אבל כשיש בל' השובר ל' סתום שסובל ב' משמעות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכ"ע יד בעל השטר על התחתונה ויד בעל החוב על העליונה כיון שחיובו ברור הוא ע"ש:

טז דין י"א תבעה נדוניית' וכו' כ"כ הב"י בשם הר"ש ן' הרשב"ץ וז"ל הרשב"ץ בתשוב' ח"ב סי' ק"ן וכיון שיש לה עיקר כתובה יש לה מזונו' אע"פ שמחלה נדונייתא וכ"כ בשם הרשב"א כל אלמנה שנפרעה נדוניית' ולא גבתה עיקר כתובת' דהיינו מנה ומאתים יש לה מזונות וכן ראיתי שכ' הרמב"ן וכן הוא בלא ספק דתנאי כתובה כנגד מנה ומאתים אתקון וכו' ע"ש וכ"כ בתשו' סי' רצ"ב תיקון ז' דאין אלמנה מפסדת מזונות אא"כ תבעה כתובת' בב"ד ותתבע הכל נדוניא ועיקר כתובה ואפי' תבעה נדוני' ותוספת ומקצת עיקר כתובה ניזונת על אותו מקצת שנשאר לה וכו' ע"ש ול"ד תתבע הכל נדוניי' ועיקר כתובה דאפי' לא תבעה נדוני' אלא עיקר כתובה ותוספת אין לה מזונות:

טוב כתב הב"ש דדעת הרמב"ם ברפי"ו מהל' אישות דאין הנדוני' בכלל כתובה וכ' המ"מ וז"ל ודע שיש קצת דברים שהכתובה והחוב שוין בהן כפוגמת כתובתה ופוחת' ונפרעת מנכסי יתומים ושלא בפניו ומן המשועב דין שכל אלו ב"ח ג"כ צריך שבועה בהן ואין ספק שדין זה נוהג אף בנדוני' ולא הוצרך רבינו לבאר כן דפשוט הוא שלא יפה כחה מן החוב וכו' וכת' הלח"מ וא"ת א"כ למה הוצרך רבי' לכתוב דין הפוחתת ודין הפוגמת כתובת' הא פשיטא דלא יפה כחה מן החוב הא לאו מילתא היא דהו"א דגרע ולא תגבה אפי' בשבועה קמ"ל דבשבוע' מיהא גובה וכו' ע"ש וליתא דלשון המשנה והרמב"ם לא תפרע אלא בשבועה וכו' משמע דס"ד דנוטלת בלא שבועה וכן הכריחו החו' בכתובות דף פ' בד"ה ישבע וכו' והר"ן פ' כל הנשבעי' עש"ב ובפ' השולח אמתני' דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וכו' פרכי' מאי אריא אלמנה וכו' אלמנה איצטרי' ליה סד"א משום חינא אקילו רבנן גבה קמ"ל ע"ש אלמא כתובה עדיפא מב"ח וס"ד דגובה בלא שבוע' משום חינא קמ"ל ועיין בתשו' מהר"י ן' מיגש סי' ל"ג:

עוד כתב הב"ש דלהרמב"ן והרא"ה אם לא מחלה הנדונייא אוכלת בשביל הנדוני' וכ"כ הב"י בשם תשו' הרשב"א וכו' ובתשוב' רשב"א סימן ר"ה דפסק כל זמן שלא נשאת הנכסי' בחזק' לענין מזונות לפ"ז בפלוגת' זו היא מוחזק' וא"י להוציא ממנה ויש לה מזונות בשביל הנדוני' ע"ש וצ"ל ובתשוב' רש"ך סי' ר"ה דפסק וכו' והיא תשו' מהרש"ך ח"ב סימן ר"ה בפלוגת' זו דנכסי' בחזק' אלמנה לענין מזונות כדאמרי' גבי יתומי' אמרו נתננו והיא אמרה לא נטלתי דכ"ז שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה וה"נ בכל ספק אם מפסדת מזונותי' או לא מוקמי' הנכסי' בחזקת' ותמה על הר"א מונסון שפסק דנכסי' בחזק' היורשי' עש"ב וכבר כ' ה' כנה"ג הגב"י אות י"ט ואות ל' דהתם משום דחייבי' במזונות והנכסי' משועבדי' אלא שיש הכחשה ביניהם זה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי דבריא בחיוב' וספק בפירעון אבל כשיש ספק אם יש לה מזונות או לא ודאי דהנכסי' בחזק' יורשי' קיימי וכן דעת מהר"א מונסון ומהרב"א בתשו' סי' יו"ד וחכם א' בסי' י"א ע"ש וכ"כ הרב מש"ל פי"ח מה' אישות ע"ש והרא"ש בפ' שני דייני גזירות שכ' על הרמב"ם ועוד דקי"ל דגובה כתובת' אע"פ שאין שטר כתובת' בידה וכ"ש דיש לה מזונות דנכסי' בחזק' לענין מזונות כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראייה וכו' נראה דס"ל דבכל ספק במזונות נכסי' בחזקת אלמנה וכ"כ הב"ש בס"ק כ"ט ובסימן קי"א סקי"ב וברס"י קי"ב ע"ש:

חי כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' צ"ב וז"ל וכתב משה הרי שסובר ז"ל שאין הנדוני' בכלל כתובתה ולמד מהקדמה זו שני דינים שאם תבעה נדוניית' מיורשי' גדולים לא הפסידה מזונותיה ואם הם קטנים אין מגבין לה נדוניית' עד שיגדילו ובשני הדברים אני רואה שנהגו בהפך ולפיכך אני אומר כי טעם המנהג הזה הנהיגו הראשונים לתועלת היתומי' כדי לסלק' ממזונות היתומים שאם היו מגבי' לה נכסי נדוניית' לפעמים יהיה עיקר כתובת' ותוספת דבר מועט ובשבילם תהיה אוכלת כל ימיה ולעולם לא תתבעם ותפסיד היתומים לפיכך הנהיגו שיהיה הכל בחזקת היתומים ואם תתבע הנדוני' עשו אותה כאלו תבעה הכל והפסידה המזונו' וכן ביתומי' קטנים כמ"ש אא"כ רבית אוכלת בהם ה"נ נהגו להגבות' נדוניית' כדי לסלק מעל היתומי' וכו' ע"ש ונר' דס"ל דאם גבתה נדוניית' אין היורשי' יכולים לסלקה מכתו' ליפטר ממזונו' מן הדין כמ"ש הב"ש ס"ק ך' אבל נהגו כן להגבות נדוניית' להפסידה המזונות וה"ד בנכסי נדוניית' שאכלם הבעל או בלו אבל אותם שהם בעין נוטלתם בלא שבועה ולא הפסידה מזונותיה ואפילו מיתומי' קטנים:

יט דין י"ב אפי' נדוניית' מאה מנה הפסידה מזונות כ"כ הריטב"א בפר' אלמנה והביאו הב"י סימן ק"ג דלנדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד וכו' ע"ש:

כ דין י"ד אלמנה עניה ששהת' ב' שנים וכו' כן לשון הרמב"ם בפי"ח והסמ"ג לאוין פ"א וכן דעת הרמ"ה כמ"ש הטור אבל הרא"ש והטור ס"ל שלא איבדה מזונות בב' שנים אלא בעניה ופרוצה וכ"כ הריטב"א בחי' ופר"י דעניה ופרוצה איבדה בב' שנים אבל עשירה או צנועה לא איבדה אלא בג' שנים ע"ש וכ' הרשב"ש בתשו' סימן שי"ד שכ"נ דעת הרי"ף ע"ש:

כא האם שפרנסה בתה ולא תבעה מהיורשי' כ' הרשב"ש בתשו' שם כיון דהנכסי' בחזקת היורשי' והיא לא תבעה ליורשי' כלום איבדה זכות' כדכ' הרמב"ן גבי אלמנה ששהת' ג' שנים ולא תבעה מזונות איבדה דוקא באלמנה שהנכסים בחזקת' אבל א"א אפי' יום א' ויתרה ואין לה כלום ממה שעבר וכן בזו הנכסי' בחזק' היורשי' שהרי אם מכרו אותם אין לה מזונות והיא לא תבעה ויתרה והוי כפורע חוב שעל היתומי' דאין לה עליהם כלום ע"ש ועיין בב"י בשם הר"ן ובסי' ע':

כב דין ט"ו על היתומים להביא ראייה אפילו במזונות דלשעבד כמ"ש התו' והרא"ש בר"פ אלמנה ניזונת וכן פי' מהר"י מטראני ותר"י והריטב"א בס' א"ז שם ויש להסתפק במזונות הבנות אם אמרו היורשי' נתננו והבנות אמרו לא נטלנו על הבנות להביא ראיה והיורשי' נאמני' דדוק' נכסי' בחזקת אלמנה וכו' דהרי הטור הכא ס"ל דאלמנה אפי' אין שטר כתובה בידה יש לה מזונות ובסי' קי"ב ס"ל דאם אין שטר הכתובה ב ידה אין לבנות מזונות וכ' הב"ש שם סק"ב דשאני מזונות שלה דנכסי' בחזק' ע"ש אלמא אין הנכס י' בחזקת הבנות אלא דוקא בחזק' אלמנה וא"כ ה"נ אם אמרו היתומי' נתננו והבנות אומרים לא נטלנו על הבנות להביא ראיה דדוקא אלמנה נכסי' בחזקתה מיהו לדעת רוב האחרוני' שכתבתי לעיל בסי' זה אות י"ז דדוקא ביתומי' אמרו נתננו והאלמנה אומרת לא נטלתי דבריא בחיובא וספק בפירעון מוקמי' הנכסי' בחזק' אבל בספק אם יש לה מזונות או לא נכסים בחזקת היורשי' ואפ"ה יש לה מזונות אפי' אין שטר כתובה בידה והבנות אין להם מזונות צ"ל כמ"ש הב"ש שם אח"כ משו' דהבנות אין להם טענת בריא וכו' ע"ש וא"כ ה"נ אם אמרו היתומי' נתננו והבנות אומרי' לא נטלנו שטוענות בריא א"ל דאמרי' על היתומי' להביא ראיה כיון דבריא בחיובא וספק בפירעון כמו גבי אלמנה והרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קכ"א הוכיח דהנכסי' בחזק' היורשי' הם ולא בחזק' האלמנה דאין לה בנכסים רק שיעבוד והא דאמרי' בר"פ אלמנה ניזונת דנכסי' בחזקת האלמנה לאו חזקה ממש קאמר אלא לענין מזונות אם הם אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי כדין הטוען פרעתי חובי שכתוב בשטר דאינו נאמן ואף זו בתנאי ב"ד יש לה מזונות דאם הם טועני' אחר מעשה ב"ד אינם נאמני' וכו' ע"ש וא"כ ה"נ במזונות הבנות דתנאי ב"ד הוא אין היורשי' נאמני' לומר פרענו מיהו נראה דזה כפירש"י שם דמיירי במזונות דלהבא דנכסי' בחזקת אלמנה כיון שנשתעבד לה בתנאי ב"ד אבל לדעת הפוסקי' דמיירי במזונות דלעבר משמע דלא הוי תנאי ב"ד ואפ"ה אין היתומי' נאמני' משום דנכסי' בחזק' אלמנה והתו' שם כתבו וא"ת מ"ט דלא חשבי' נכסי' בחזק' הבעל חוב ואמאי מהימני יתמי לומר פרענו במלוה ע"פ וכ"ת דחשבי' להו בחזקת אלמנה טפי משום דמוכרת למזונות שלא בב"ד א"כ כשאיבדה כתובת' לא יהיו נאמני' היתומי' וכו' ע"ש הרי דס"ל דהוי כמלוה ע"פ ולא כמלוה בשטר משום דמיירי במזונות שעברו דלא הוי תנאי ב"ד ע"ש במהרש"א ואפ"ה אין היתומים נאמני' דנכסי' בחזקת אלמנה ועיין בספר מהר"י בן מיגש בתשו' סי' ס':

כג משנשאה עליה להביא ראיה וכו' כ' הכנה"ג בסי' צ"ו בהגה"ט אות ו' יתומי' שטוענים שפרעו לאלמנה כתובת' והאלמנה אומרת לא נתפרעתי על היתומי' להביא ראיה שפרעוה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי תשו' הגאוני' סי' דל"ז א"ה סבור הייתי דה"ד כשלא נשאת אבל אם נשאת עליה להביא ראיה דנכסי בחזק' יורשי' קיימי כדאמ' בפ' אלמנה ניזונת לגבי מזונות תני לוי כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה ושוב נתיישבתי בדבר וראיתי שאין משם ראיה דשאני מזונות מכתו' דבשלמא מזונות כל שנשאת פקע חיוב' דמזונות מנכסי היורשי' אבל שיעבוד כתובה לא פקע מנכסי בעלה אפי' נשאת לכן אפי' נשאת על היתומי' להביא ראיה והדבר צ"ת עכ"ל ונר' דאם שטר כתובה יוצא מתחת ידה ודאי דאפי' אחר שנשאת גובה כתובת' לעולם וכמבו' ברס"י ק"א ע"ש וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ש"א רפ"ח ובתשו' מהר"ם אלשקר סי' ל"ג ע"ש וכ"כ מהריק"ו שרש י"ח דפשיט' דאפי' נשאת גובה כתו' בשבועה אם שטר כתובת' בידה כדכ' המרדכי ס"פ הנושא ובפר' השולח מההי' דלא שנו אלא שלא נשאת וכו' ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ב סימן קל"ח כ' על ראובן שמת ואין לו נכסי' רק קרקע שירש מאביו ועדיין אמו קיימת והוציא' כתובה שיש לה על נכסי בעלה ואמרו יורשי אלמנת ראובן לחמות' אותה כתובה כבר מחולה לפי שנשאת לאחר ולא תבעה כתובת' וכו' טענת אם ראובן שהיא קודמת בנכסי הזקן שהוא אבי ראובן טענה יפה וכו' ואע"פ שנשאת לאחר לא אבדה כתובת' וזה דבר פשוט ומספר כתובה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתו' ליכי ע"ש וכבר כ' ראב"ן בתשו' סי' ק"ז תשו' רש"י בזה דאפי' נשאת לאחר ולא נשבעה גובה כתובת' וראיה לדבר דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת וכו' ואמר רב הונא ל"ש אלא שלא נשאת אבל נשאת מדירי' אותה מ"ט דמיפר לה בעל ורב נחמן אמר אפי' נשאת וכו' למדנו מכאן שהאשה גובה כתובת' לאחר שנשאת אפי' לא נשבעה קודם שנשאת ואפי' רב הונא לא פליג וכו' ויש חכמים חלקו עליו וראב"ן האריך לקיים תשו' רש"י וראייתו וכ' עוד שם וז"ל ומה שמביאי' ראיה לדבריהם דמשנשאת אין נאמנת בשבועה מדבעי רבי יוחנן יתומי' אומרי' נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה וכו' ת"ש דתני לוי אלמנה עד שלא נשאת על היורשי' להביא ראיה הא אם נשאת עליה. להביא ראיה ואין ראיה אלא בעדים אלמה דאין נאמנת בשבועה א"א דאין הנדון דומה לראיה דבעיא דר' יוחנן לענין מזונות ובריית' דר' לוי דפשט מינה לענין מזונות איתמר וכו' כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות של שנים שעברו על היתומי' להביא ראיה שנתנו משום דעד שלא נשאת נכסי' בחזקת האלמנה דיכולה למכור למזונות בין בב"ד בין שלא בב"ד וכו' אבל אם משנשאת תובעת מזונות של שנים שעברו לפני נישואי' שלא קבלה עליה להביא ראיה וכו' ולא יעלה על לב איש לומר בהא דלוי לענין כתובה שנוייה דא"כ מאי פשיט מינה לר' יוחנן הוא בעי לענין מזונות ומייתי ראיה מכתובה וא"ת הכי פשיט ליה מינה דכי היכי דתני לוי לענין כתובה דעד שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה דנכסי' בחזקתה ומשנשאת עליה להביא ראיה דנכסי' בחזקת יורשי' ה"נ לענין מזונות א"א לומר כן דודאי אי שנוייה הא דלוי לענין כתובה ל"מ למילף מזונות מינה דא"ל אע"ג דלענין כתובה תני לוי דעד שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה לאו משום דנכסי' בחזקת אלמנה אלא משום דבתוך זמן גובה כתובה הילכך כשאמרו נתננו בחזקת שלא נתנו עד שיביאו ראיה שנתנו דתנן בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואוקי' בדאמר פרעתיך בתוך זמני וכו' ומה שמביאי' ראיה לדבריהם מגירסת הירושלמי תני אלמנה עד שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה שנטלה כתובת' משנשאת עליה להביא ראיה שלא נטלה כתובת' ודייקי מינה בראיה אין דהיינו בעדים אבל בשבועה לא דאין נאמנת בשבועה על דבר זה יש תימה דעד שהם למידים מגי' ירושלמי למה אין למידין מתלמוד בבלי שמפורש בו דמשנשאת נשבעה וגובה דנאמנת בשבועה כדאמרן לעיל בתשו' הגאון כדאמר רב נחמן ורב הונא וגם ברייתא תניא כותיה דרב נחמן אם נשאת נודרה וגובה וכו' ושם ע"ד הביאו ראיה לדבריהם מדתנן א"ל ב"ש לב"ה הלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי ודייקי מינה הא לאחר שתנשא לא וראב"ן דחה דליכא למידק מינה כלום ע"ש וקצת תימא על הרשב"א דיליף מינה דגם לאחר שנשאת גובה כתובת' ומ"מ הרי דעת רש"י וראב"ן והרשב"א דגם אחר שנשאת לאחר גובה כתובת' מיורשי בעלה הא' בשבוע' ולא אמרי' כיון שלא תבעה קודם נישואי' מחלה מיהו אפשר דרש"י והרשב"א לא אמרו כן אלא כששטר כתובה יוצא מתחת ידה וה"ה אם טענו היורשי' פרענו לה כתובת' והיא אומרת לא נתפרעתי לאחר שנשאת אינה נאמנת וכ"כ הרי"ף בתשו' סימן מ"ג אלמנה כל זמן ששטר כתובה יוצא מתחת ידה אפילו נשאת גובה לעולם ומ"ש כל זמן שלא נשאת וכו' לא נאמר אלא במזונות לפי שאין לה במזונות שטר אבל התובעת כתובת' כל זמן שיוצא מתחת ידה גובה לעולם ע"ש וכ"כ ר' יצחק הלוי בתשו' בס' דאב"ן דף ל"ו וז"ל זה הכלל שאני אומר באלמנה כל זמן שלא נשאת נאמנת היא בין למזונות בין לכתובה אע"פ שאין כתוב' בידה וכו' אפי' אומרי' יורשי' ודאי פרענו אבל לאחר שנשאת אינה נאמנת על הכתוב' אא"כ שטר כתוב' יוצא מתחת ידה ועל המזונות אינה נאמ' כלל אע"פ ששטר כתוב' יוצא מתחת ידה לאחר שנשאת וזה הטעם שכל ימי אלמנות היא באה מכח מעשה ב"ד וכו' לפיכך לאחר שנשאת הואיל ועבר הזמן שתיקנו לה לגבות הורע כחה מכח מעשה ב"ד אלא דינה כבעל חוב דעלמא שאם שטר הכתוב' ביד' גוב' אפי' אומרי' היורשי' נתננו שאם היה אביהן קיים לא היה נאמן לטעון צררי התפסתי' או את נטלת יותר מכתובתיך משלי דלא גרע משאר שטרי דעלמא שכל זמן שהשטר ביד המלוה אין הלוה נאמן לטעון עליו כלום אבל אין השטר יוצא מתחת ידה נאמני' היורשי' לומר פרענוך כתובתך וקרענו השטר ואפי' אם לא יטענו הם כיון שאלו היה אביהם קיים היה נאמן לומר פרעתיך כתובתך וקרעתי השטר ומתוך שיכול לומר פרעתי יכול נמי לומר אתה תפסת משלי יותר וכו' ולמזונות אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה נאמני' היורשי' לומר נתננו שעיקר השטר לא נכתב אלא על הכתובה ואין דינו ליקרע דדוקא בפריעת כתובה כל זמן שיוצא מתחת ידה כשאינו קרוע יכולה לומר להם אילו פרעתם לי היה לכם לקרוע השטר או לכתוב שובר אבל על המזונות אינה יכולה לומר אלו וכו' ואומר אני שאפי' בטענת ספק יכולי' לדחות' דטענת ספק דיורשי' כטענת ודאי דאביה' דמי ואפי' לא יטענו הם טועני' בשבילם כדקי"ל טועני' ליורשי' וכו' עכ"ל הרי דר"י הלוי והרי"ף ס"ל דאם שטר כתוב' בידה אפי' אחד שנשאת גוב' כתובת' משא"כ במזונות אבל ראב"ן שם דף ל"ז ע"ב חלק על ר' יצחק הלוי וס"ל דאפי' נשאת לאחר ואין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה אם לא עברו ב"ה שנים גובה כתובת דחשיב בתוך זמנו ודוקא אם עברו ב"ה שנים אינה גובה אא"כ שטר כתוב' יוצא מתחת ידה עש"ב ובעל העיטור בדיני כתוב' דף ע"ח הביא תשו' הרי"ף ואח"כ כתב ובעל מתיבות פי' לה בכתו' והכי איתא בתוספת' וכו' ע"ש וכבר דחה ראב"ן הירושלמי מגמ' דפרק השולח דרב נחמן ורב הונא ס"ל דגובה כתובה אפי' נשאת ותניא כוותיה:

כד דין י"ח אלמנה שאין שטר כתובה וכו' אם תפסה מטלטלי' מנכסי בעלה אין היורשים מוציאי' אותם מידה ותשבע שהיתה לה כתובה ושלא מכרה ושלא מחלה וכו' וזה אפי' למ"ד דאין משביעי' אותה אלא לבסוף לפי שזו תחלת דינ' כסוף דינה שלעולם אינה גובה כתוב' כיון שאין שטר כתובה בידה הרשב"ש סימן רפ"ט ע"ש ועיין בה' ב"ש ס"ק כ"ט:

כה שמא מחלה כתובת' וכו' אע"פ שלא טען יורש טועני' אנו לו כ"כ הרמב"ם פי"ב ופי"ח מה' אישות וכ"כ מהר"י ן' מיגש רבו בתשו' סי' ק"מ ע"ש וכ"כ המ"מ בפי"ו דין כ"א דהבעל יכול לטעון פרעתי או מחלה לי וידוע דלעולם טועני' ליורש ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשוב' סי' תקל"ז דאם ליכא שטר כתובת' וטען מחלה לי נאמן וטועני' נמי ליתומי' משום דרגלים לדבר דא"א דלא מחלה למה אבדה שטר כתובת' ע"ש ונרא' דס"ל דטענת מחילה לא שכיחא ואין טועני' לה ליורשי' אלא דהכא כיון דאין שטר כתובה בידה הוי ריעות' דאם לא מחלה למה אבדה אותה וכה"ג קי"ל בח"מ סימן ס"ד ס"ו במוציא שט"ח אפי' הוא בתוך זמנו ויש בו נאמנות לא יחזיר דחיישי' לפירעון דאע"ג דחזק' אין אדם פורע בתוך זמנו כיון דאיכא ריעות' דנפילה חיישי' שמא פרע ולכך לא נזהר בשמירתו ע"ש וה"נ אע"ג דמחי' לא שכיחא כיון דאיכא ריעות' חיישי' לה וכ"כ מהרימ"ט חח"מ סי' קכ"א ע"ש וכן מצאתי למהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ר"ט שכ' וז"ל שאף ע"פ שאמרו חזקה לא עביד איניש דפרע גו זמני' ואמרו הלכה כרשב"ל ואפילו מיתמי וכו' אלמנת להיותו חס עליה ורוצה בכבודה גם אחר מותו שלא תתבזה בב"ד ניחוש שהוא התפיס' צררי בחייו שתגבה מהם כתובת' לאחר מותו והואיל והיה זה אפשר ראוי שלא תגבה כתובת' מן היתומי' אלא עד שתביא כתו' ואם לא הוציאה אות' יש לנו לומר שמא התפיס צררי כדי כתו' ולקח ממנה כתוב' וקרע אותה או שמא מחלה לו כתו' כמו שאנו דנין בכל ב"ח שבא לגבות מן היתומים שאין לו לגבו' מהם אלא בהבאת שטר וכו' עכ"ל הרי שכ' דאינה גובה מהיתומי' דטועני' שמא מחלה כתובת' כמו ב"ח שאינו גובה מן היתומי' אלא בהבאת שטר והיי' במלוה בשטר דאפי' היא בתוך הזמן אינו גובה מהיתומים עד שיביא השטר דאם נאבד השטר הוי ריעות' דאלו במלוה ע"פ בתוך הזמן גובה מהיתומי':

כו דין י"ט אלמנה ניזונת אע"פ שלא נשבעה וכו' דעת הרא"ש דאפי' בלא שטר כתובה ניזונת בלא שבועה וכ"כ הרשב"א בתשוב' הביאה הב"י והיא בס' תולדות אדם סימן קס"ה עש"ב וכ"כ ראב"ן בס' דף קל"ב דפוסקי' לה מזונות בלא שבועה לפי שתשבע לבסוף בשעת גביית כתובה וכ"כ בעל העיטור בדיני כתו' דף ע"ט ע"ש ובתשו' מהר"ם הארוכות סי' שי"ח הובאה כ' רבי' שמשון בן אבוהם וז"ל ומטעם זה נמי דין הוא שתועיל תפיסה למזונות אפי' לאחר מיתה דקי"ל כמ"ד למזונות לא בעי' שבוע' ומודה ר' עקיבא היכא דלא בעי שבוע' דינתן לכושל שבהם וכו' ע"ש אבל הרמב"ם בפי"ח מהלכו' אישות סובר דאפילו שטר כתוב' בידה אינה ניזונת אלא בשבועה וכבר כ' מרן הכ"מ שם ומהרלנ"ח סי' ק"מ דעיקר הגי' בהרמב"ם שתביא כתוב' ותשבע דבלא כתוב' אפי' תשבע אין לה מזונות וביש לה כתובה צריכה לושבע וכן הסכים הרשב"ץ בתשו' ח"א סימן ס' ע"ש וכ"כ מהר"ש דוראן חוט המשולש סימן י"ז שכן דנין כהרמב"ם ואין פוסקי' לה עד שתשבע ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' רפ"ט וסימן תר"ח דאם שטר כתוב' בידה צריכ' שבוע' על המזונות דאם אין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה אין לה מזונות כדעת הרמב"ם וכ' שם הרשב"ש ואע"פ שהרמב"ן בחי' בפ' השולח סתר טעמי הרמב"ם דמ"ש דמזונות דא"א מן התור' ליתא דמוכח בגמ' דמזונות דא"א מדרבנן וכו' ואי דטועני' ליורש ה"נ טועני' למי שאינו בפנינו דכשם שאין נפרעי' מהיתומי' אלא בשבוע' כך הנפרעת שלא בפניו וכו' אין בלשונו זה הוכחה במה חולק על הרמב"ם דאפשר שסובר כשם שאין אלמנה נוטלת מזונות עד שתוצי' כתוב' כך אין האשה שהלך בעלה למ"ה נוטלת מזונות עד שתוצי' כתובה א"נ כשם שנוטלת מזונות אשה שהלך בעלה למ"ה אע"פ שלא הוציא' כתוב' כך נוטלת אלמנה מזונות אע"פ שלא הוציא' כתוב' ואין בל' זה הכרע לפי שיכולי' אנו לפרשו כו"כ אלא שמצאתי לו שסובר שאלמנ' אין לה מזונות שהרי כ' בפ"ק דמציעא תשוב' להרי"ף דאלמנה שלא הוציאה כתו' חוששי' שמחלה או אתפסה צררי ואין לה כתו' ולא מזונות והוא הביא ראיה מתשוב' זו לסברתו שסובר דאלמנה אין לה כתו' עד שתוציא שט"כ משמע דאף למזונו' כן דעתו ועוד מאחר שהוא סובר דאין לה כתו' ה"נ משמע דסבר דאין לה מזונו' דמזונות תנאי כתו' נינהו ואי ליכא כתו' ליכא תנאי כתוב' ועור מדחיישי' למחלה ולצררי לית לה מזונו' דמוחלת כתו' אין לה מזונו' וכ"ש נפרעה דאין לה כלום וא"כ מוכח שהרמב"ן סובר דאפי' אשה שהלך בעלה למ"ה אין לה מזונו' מאחר שהוא מדמה אלמנה להלך בעל' ובאלמנ' סובר דלית לה וכו' עכ"ל ודברי הרמב"ן באו בש"מ למציעא די"ז ומשמע דס"ל דבמקו' שכותבי' כתו' ועכשיו אינה בידה רגלים לדבר שפרעה ואתרע מעב"ד ואין לה לא כתו' ולא מזונות עש"ב אבל בחי' בפרק השולח לענין שבוע' מיירי אם הוציאה כתו' ותובעת מזונות דהרמב"ם ס"ל דאלמנה צריכ' לישבע בתחי' ודחה דבריו הרמב"ן ומסיק דאלמנה נמי פוסקי' לה מזונות בלא שבוע' כמו באשה שהלך בעל' למ"ה ומ"ש הרמב"ן שם דאומרים משו' דמזונו' א"א ד"ת וכו' דהרמב"ם בפח"י לענין שבועה לא כ' טעם זה אלא לפי שזו באה ליפרע מנכסי ותומי' וכל הנפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אבל בפי"ב לענין אם אין שט"כ בידה כ' דאשה שהלך בעל' למ"ה פוסקי' לה מזונו' בחזקת שלא נטלה ולא מחלה הואיל ויש לה מזונו' מה"ת משא"כ אלמנ' וכו' ונראה דס"ל דשיעבור דאוריי' הוי כמוחזק אבל שיעבוד דרבנן לא משוי מוחזק כמ"ש הרמב"ן בס' הזכות סי' ל"א והביאו בעה"ת שער מ"ג ח"ד סי' ט"ו ע"ש וה"נ א"א שיש לה שיעבוד מזונות מדאורייתא אפי' אין בידה שט"כ פוסקים לה מזונות בחזק' שלא נטלה ולא מחלה אבל אלמנה דאין לה רק שיעבוד דרבנן לא הוי כמוחזק וחיישי' שמא מחלה וה"ה לענין שבועה כשיש שט"כ בידה אז דוקא באשה שהלך בעל' למ"ה אמרו דפוסקי' לה מזונות בלא שבועה בתחי' משום דשיעבוד מזונות שלה מדאוריית' משא"כ אלמנה והרמב"ן ס"ל דמזונות א"א נמי דרבנן ואפ"ה פוסקי' לה מזונות בלא שבועה וה"ה לאלמנה וה"ד אם בידם שט"כ ס"ל דאין לה מזונות דרגלים לדבר שנפרעה מיהו באשה שהלך בעלה למ"ה אפשר דס"ל כהרמב"ם דפוסקים לה מזונות אפי' אין בידה שט"כ מטעם אחר דאשה שיושבת תחת בעלה בחזק' שלא פרעה כתובה דלא ניתנ' לגבות מחיים ומה שאין לה שט"כ לא הוי רגלים לדבר אבל אלמנה הוי רגלים לדבר שפרעה. ומ"מ נר' דעת הרמב"ן דאלמנה שאין שטר כתובה בידה אין לה מזונות וכן הסכים הרשב"ש סי' רפ"ט וסימן תע"ז וסי' תר"ח עש"ב וכ"כ מהר"י ן' מיגש סי' ק"מ כשם שאין מגבי' לה כתובה עד שתוציא אותה כן לא נתן לה מזונות אלא אחר שתוציא אותה ע"ש אבל אם שטר כתובה בידה דעת הרמב"ם וכן רבו מהר"י ן' מיגש בתשו' סי' כ"ג דצריכה שבועה למזונות כמו לכתובה אבל הרמב"ן ס"ל דפוסקים לה מזונות בלא שבועה וכ"כ הרשב"א והרא"ש והר"ן והריט"בא וזה דעת מרן שפסק דאלמנה שאין שטר כתובה בידה אין לה מזונות וכו' וסתם דניזונת אע"פ שלא נשבעה וכו' וכן הכריע הט"ז וכן מצאתי בתשו' הרי"ף סימן מ"ז שכ' דאלמנה שתבעה מזונות אין להשביעה אפי' היורש טוען בריא שיש תחת ידה ממון מנכסי בעלה כדי שתזון וכו' ובסי' ן' כ' אלמנה שאין לה כתובה אין לה מזונות וכו' לפי שאין אומדים נכסים בחזק' אלמנ' קיימי ועל היתומים להביא ראיה אלא כששטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה הרי הנכסים בחזקת היתומים ע"ש הרי דס"ל דאם אין בידה שטר הכתובה אינה גובה כתו' ולא מזונות אבל כששטר כתובה בידה נוטלת המזונות בלא שבועה דכל שיש שטר כתובה קיים נכסי' בחזקת אלמנה הם לענין מזונות וכ"כ עוד בסי' נ"א אם האלמנה תובעת מזונות וטען היתום על האלמנה שמחלה כתובתה לבעלה ואין לה מזונות ושטר כתובה תחת ידה וכו' תשו' כיון שנתחייב לה היתום במזונות אין לו להשביעה אפי' בסתם אלא לבסוף לפי שחרם סתם אין פוטרה מחיוב שבועה וע"כ אין מן הדין להחרים עליה עכ"ל וכ' הרשב"ץ שם סי' ס' דגם למ"ד דלמזונות לא בעי' שבועה מודה שצריך שתהיה האלמנ' נאמנת על השבועה כשנשביע אותה בסוף וכשהיא חשודה על השבועה אין לה מזונות ע"ש ומהרימ"ט בחי' בר"פ שני דייני כ' יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף א"ל אמאי הדר תני לימא אמר ריב"ז יפה אמר חנן וי"ל דאתא לומר דלא תימא דוקא כשסופה לישבע לבסוף לאפוקי אם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כיון דאינה עתיד לישבע לבסוף תשבע תחלה דהכי דייק תשבע בסוף וכו' לכך אריב"ז לא תשבע כלומר אין דין שבועה אלא בסוף ע"ש ובתשו' מהר"י ן' מיגש סי' קל"ז כ' אלא אחר שתשבע שלא גבת' כלום מהכתו' ולא אתפס' בעלה צררי אז תכלול בשבועה שהמזונות שלקח' ע"פ ב"ד קודם לזה לא לקחה אלא כדין ושבעל' לא הניח לה מזונות וכו' ע"ש וא"כ ה"נ שהיא חשודה אע"ג דלא תשבע בסוף יש לה מזונות וכן אלמנה למ"ד דא"צ לישבע על המזונות היינו אפי' אין סופה לישבע וכבר הב"ש ס"ק כ"ט הוכיח כן דהרי הרמב"ן הביא ראיה דלא תשבע על המזונות מעובדא דפרק השולח ההיא דאתי' לקמיה רבה בר ר"ה לגבות הכתו' וא"ל רב לא מגבי כתוב' לארמלתא משום דנמנעו להשביעה א"ל הב לי מזוני אמ' מזוני נמי ל"ל דאמר שמואל התובע' כתובת' בב"ד לית לה מזוני וכו' וק' למה לא אמר במזוני נמי הטעם משום דנמנעו להשביעה אע"כ דא"צ שבועה על המזונות וק' כיון דנמנעו להשביעה על הכתובה א"כ לסוף לא תשבע א"כ צריכה שבוע' על המזונות דהא קי"ל תשבע בסוף ובימי רב לא שייך לו' תשבע בסוף אלא דא"צ שבועה כלל על המזונות אלא אגב שתשבע על הכתוב' תשבע על המזונות אבל בלא"ה יש לה מזונות בלא שבועה: (כז) דין כ' אין אלמנה ניזונת אלא מקרקעות ב"ח וכו' נראה דאין אלמנה ניזונת מן השבח שהשביחו הנכסים אחר מיתת הבעל כמו כתוב' דאין נגבית מן השבח דבר"פ אע"פ אר"י תנאי כתו' ככתו' דמי נ"מ וכו' לשבח ופירש"י תנאי כתובה תוס' שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפ' דלעיל ע"ש משמע דמזונות אלמנה נמי שנז' בפ' נערה בכלל תנאי כתו' ככתובה לשבח אבל מצאתי בתשו' הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב שכ' וז"ל ואפשר לומר עוד שמזון האשה אפי' מן השבח מדקתני ולא הבנות במזונותי' וכו' וטעמא דמילתא דלא אמרו כן אלא בתנאי כתוב' שהיא ככתו' שאינו מתחיל בחיי הבעל במזון הבנות אבל מזון האשה שמתחייב בחיי הבעל כי היכי דניזונת בחיי הבעל אפי' מן השבח ה"נ ניזונת לאחר מיתה ושמא זו דעת הרב אלפסי שכתב דניזונת מפירי ומעמלא דביתי וכן מסתברא לי דכל מקום שאמרו מקולי כתובה לא אמרו אלא בעיקר כתובה א"נ בתוספת כתובה דכל שהוא מוסיף מדעתו דינו ככתו' וכדר' ינאי דאמר תנאי כתובה ככתו' למאי נ"מ למוכרת ולמוחלת ולשבח וא"ל דלגבי שבח דוקא תוספת אבל נדוניא שהכניס' לו משלה חוב הוא ולמה נקל בו יותר מחוב דעלמא וכו' עכ"ל: (כח) כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' קל"ד על ראובן שמכר בית לשמעון ומת וכו' אם בשעה שמת ראובן היו שם נכסים כדי כתו' אלא שאכלה אותם ועתה רוצה לטרוף בית זה לפירעון כתו' לא תיבעי לך דאפי' אם הבית עדיין ביד שמעון אינה יכולה לטרוף אותו דקי"ל אין מוציאים למזונות האש' והבנות מנכסים משועבדים ומה שאכלה הוא כנגד כתובת' ושוב אינה טורפת וכו' ע"ש. ותמהני שהרי כ' הטור בסי' ק"ג מה שמוכרת טוב לה שלא תפרש שאם יכלו הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובת' אבל אם תפרש שמוכרת לצורך כתו' לא תוכל לטרוף מהלקוחות מזונות וכו' וכ' התוס' ר"פ אלמנה ניזונת בד"ה ור' יוסי וכו' וא"ת והלא יכולים לומר לה הנחנו לך מקום לגבות ממנו וי"ל דהוי כמו אשתדוף בני חרי דגבי' ממשעבדי כדא' לעיל ולא שייך הכא למי' אפסדה אנפשה בידים שהרי עשתה לצורך מזונות א"נ דלקוחות שלקחו אחר שמכרה עכ"ל א"כ נר' דהטור ס"ל כתי' א' דמכרה למזונות תטרוף מלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובה ואין יכולים לומר לה הנחנו לך מקום לגבות: (כט) הגה אם אין כאן בני חורין כ"כ הנ"י בס"פ י"נ הביאו מרן הב"י בח"מ סי' רנ"ב שאין אלמנה ניזונת ממקבלי מתנת שכ"מ אלא באין שם נכסים אצל היורשים וכ"כ ר"י עכ"ל:

עוד כתב מרן הב"י שם וז"ל כ' הר"י ן' הרא"ש שנשאל על הנותן מתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה אם תיזון אלמנתו מאותם נכסים והשיב שדינה כמתנת שכ"מ ואלמנתו ניזונת מנכסיו וחלקו עליו כמה חכמים ואמרו שדינה כמתנת בריא ואינה ניזונת ממנה ע"ש וכ' ה' משפט צדק ח"ב סי' י"א דמהר"י ן' הרא"ש יחיד ואין המוחזק יכול לומר קי"ל כותיה ומ"ש המ"מ פי"ב מה' זכיה דיש מי שפי' שהיא כמתנת ש"מ שיכול לחזור בו עד שעת מיתה וכו' דוקא לענין שיכול לחזור בו הוי כמתנת שכ"מ אבל לענין מזונות מודו דלא תגב' דלא מפשי' מחלוקת רק לקרב הסברות כל האפשר וכו' ע"ש וכן מצאתי בתשו' החכמים למהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ד וזל ועוד אני אומר שאפי' את"ל דרב אלפס לא בעי תרתי שיהא מדרבנן ולא קני אלא לאחר מיתה אלא דבחד מנייהו אלמנתו ניזונת מנכסיו הכא אינה ניזונת כיון דאיכא תרתי שהיא מן התור' וקונה מיום המתנ' דכל מתנ' שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה כשמת ולא חזר בו קונה למפרע מן התורה תדע דהא מקדש אשה בזה הלשון מקודשת למפרע והבא עליה בא על א"א וכי תימא היא נמצא מנ"ל שמעי' לה מהא דגרסי' בפ"ק דקידושין ת"ר כיצד מצות ייעוד וכו' משל לאומר לאשה הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר ל"י ובא אחר וקדש' בתוך שלשים יום שמקודשת לא' וכו' וכתב ר"י בעל התו' וכן הביאו מור"י הרא"ש בפי' וזל ולא נהירא פי' דאין זו שיטת התלמוד וכו' ועוד ע"כ הא דקאמר משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל"י מיירי כשפי' בהדיא מעכשיו ההא מקודשת אם לא אחזור בי עד לאחר ל"י דאי בסתם איירי הא איכא למ"ד לקמן בפ' האומר דלא חזרה הוי ולאו תנאה הוי ואע"פ שהלשון שוה לההיא דהאומר אין לחוש אם אין הפי' שוה דכה"ג אשכחן בסו"פ יש נוחלין מהיום ולאחר מיתה מתפרש בתרי גווני דכיון דאיירי בשפי' בהדיא מה צריך ללמד דבר זה מדברי חכמים הילכך נר' שהמשל בא ללמד על הענין ולומ' כי היכי דפשיט' לן התם דמקודשת לא' ה"ה נמי גבי ייעוד אע"ג דלא אמר בשעת מכירה מעכשיו לכשארצה אייעד כיון דמעות הראשונים לקידושין ניתנו הוי כאילו פי' הכי בהדיא והבא עליה משעת מכיר' עד שעת ייעוד יש בו איסור א"א דחל הייעוד למפרע משעת מכירה עכ"ל אלמא שכ"כ הוא פשוט דהיכא דאמר מעכשיו תהא מקודשת לי אם לא אחזור בי עד לאחר ל' יום שהיא מקודשת למפרע וכו' עכ"ל הרי דמתנה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה אע"ג דבידו לחזור כל ימי חייו ולא חלה עד לאחר מיתה אין אלמנתו ניזונת מהן משום דכשמת ולא חזר קנה למפרע מדאורייתא דהא בקידושין בה"ג אם קדשה אחר בתוך הזמן לא חלו קידושיו דמקודשת היא לראשון למפרע וא"א גמור' היא וכ"כ הרשב"א בחי' לקידושין שם כדברי הרא"ש ע"ש ובפ' האומר שמואל ס"ל הכי באומר מעכשיו ולאחר ל' יום הוי תנאה אם לא אחזור בי ומקודשת למפרע ולא חלו קידושי שני ורב מספק"ל שמא חזרה הוי אבל אם התנה בפי' מעכשיו אם לא אחזור בי לאחר ל' יום לכ"ע חלו הקידושין למפרע לראשון. ומ"מ נר' דדוקא מתנת שכ"מ דאינה קונה עד לאחר מיתה הוי כירוש' דמוציאין ממנה למזונות האשה כמ"ש הנ"י בפי"ן וז"ל ברם נראים הדברים דבמתנה שהיא מחיים אע"ג שהיא מדרבנן כיון שאינ' כירושה יש לה דין מתנ' בעלמא שהיא כמשועבדי' וב"ח לא יגבה ממנה אלא מן היורשים ע"כ וכ"כ החכמים בתשו' מהר"י ן' הרא"ש שם מדכת' הרי"ף הטעם משו' דתרוייהו תקנתא דרבנן משמע דמזונות לא דחו מתנה דאורייתא אפי' משכחת לה דלא קניא אלא לאחר מיתה ואי קונה מחיים אפי' מתנה דרבנן אין מוציאין ממנה דתרתי בעי' שעיקר המתנ' דרבנן ולא יחול הקנין אלא לאחר גמר מית' ע"ש וא"כ הנותן לחבירו שט"ח שיש לו על אחרים בכתיב' ומסיר' דקנין דרבנן הוא או הקנה לו חוב במעמד שלשתן אע"ג דאינו אלא תקנת' דרבנן כיון דקנה מחיים אין מוציאין ממנו למזונות (אה"ן עמ"ש מ"ז בספרו ע"הש ח"מ סי' ס' אות ב'):

ל הגה הקדיש נכסיו וכו' כ' הב"ש משמע אפי' הקדישן קדושת דמים אינה גובה הכתו' וכו' ולא דק דהטור בח"מ סי' קי"ז כ' דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ה"ד כשהקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים אינו מפקיע אלא יפדנו המלוה בדבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון ע"ש: (לא) הוי כמתנת בריא כ' ה' ח"מ משמע אפי' הקדיש כשהוא ש"מ הוי כמתנת בריא אבל המעיין בהר"ן בפ' המדיר יראה דוקא בהקדש בריא אבל הקדש ש"מ דינו כמתנת ש"מ ע"ש ובח"מ סי' ס' אות ג' כתבתי שזה תלוי במחלוקת מהר"י ן' הרא"ש והחכמים שדעת מהר"י ן' הרא"ש שאין הדבר תלוי בין דאורייתא לדרבנן אלא במה שקונה מיד או שאינו קונה עד לאחר מיתה וא"כ ה"נ ש"מ שהקדיש כל נכסיו כיון דלא חל ההקדש אלא עד לאחר מיתה מוציאין ממנה למזון האשה והבנות אבל החכמים חלקו עליו והוכיחו דבעי' תרתי דעיקר המתנ' דרבנן ולא יחול הקנין אלא לאחר מיתה וכ"כ מהר"ם מפדווא סי' כ"ד ומהרב"א סי' י"א דעיקר הטעם במתנה דאורייתא חשיב כמשעבדי אבל במתנה דש"מ שהיא מדרבנן כירושה שוויה רבנן ולא הוי כמשעבדי וא"כ ש"מ שהקדיש כל נכסיו אע"ג דלא חל ההקדש עד לאחר מיתה כיון דאמירתו לגבוה מדאורייתא אין מזונות דרבנן דוחין הקדש דאורייתא ובהשמטות שם הבאתי מ"ש הנ"י בחי' לנדרים דף כ"ט דהרא"ה והריטב"א ס"ל דש"מ שהקדיש נכסיו אע"ג דאם עמד חוזר שלא הקדיש אלא לאחר מיתה מ"מ אם לא עמד אינו חוזר ולא אמרי' בו כל שעמד חוזר במתנתו כדאמרי' להדיוט דשאני הכא דאמירה כמסירה אבל הרשב"א חולק וכו' וא"כ לדעת הרא"ה והריטב"א דאינו יכול לחזור אין מוציאין ממנו למזונות האשה והבנות כיון דחל ההקדש מחיי' דהוי כמקדיש מעכשיו אם ימות:

לב ומיהו אם תפסה מטלטלין אפי' לאחר מיתה וכו' ואם יש ב"ח וקדמה האלמנ' ותפסה ראיתי כתוב למהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ד וז"ל ומה שטענה האלמנ' במטלטלין שתפס' ומכר' ומשכנ' במזונות נ"ל שאם תפס' מעות והוציאתן שאין מוציאין מידה משום שאם באו להוציא בכח המתנ' סתמא דמילתא לא היו אותן המעות בעין בשעת המתנ' ולא זכו בהם הבנות ואם באו להוציא ממנה בכח החוב ראיתי שלא שעבד בחוב מטלטלין אגב מקרקעי וכיון שכן אין במטלטלין דין קדימה ומה שתפסה תפסה וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דלגבי ב"ח אין מוציאין מן האלמנ' מה שתפס' אפי' הוה הב"ח קדום למזונותי' במטלטלין אין בהם דין קדימה ועיין בהכנ"הג אות כ"ד שהביא דברי מהראנ"ח ע"ש:

לג דין כ"ג אלמנה שתפס' מטלטלי' וכו' כן דעת רוב הפוסקים דתפיס' אפי' לאחר מיתה למזונות מהני' וכ' הרשב"ץ ח"ב סי' קצ"ב אע"פ שיש חולקים לא נפ"ל מידי לענין דינא כיון שתקון רבנן בתראי שתהא ניזונת מן המטלטלין וכו' ע"ש וכ"כ הרי"ף בתשו' סי' קמ"ג וז"ל אלמנה שתפסה כלים ואמר' למזונות תפסתי אין מוציאין מידה דאמרי' אלמנ' שתפס' מטלטלין במזונותי' מה שתפס' תפסה ואע"פ שיש שהצריכ' תפיס' מחיים אין אנו רואים כן אלא אפי' לאחר מיתה כי מ"ש כשתפס' מחיים לא אמרו אלא בזמן שלא היתה ניזונת אלא מן המקרקעי' אבל עכשיו שניזונת ממטלטלין ל"ש תפסה מחיים ול"ש תפסה לאחר מיתה וכו' ע"ש:

לד כתב הרשב"א בתשו' והביאו הב"י עכשיו שנהגו לכתוב מטלטלין ומקרקעי וכתובה גובה אפי' מן המטלטלין אפי' תפס' לכתוב' ואפי' אחר מית' מה שתפס' תפס' וה' כנה"ג אות נ"ו נסתפק אי לאו דוקא קאמר דאפי' לא כתב מטלטלי ומקרקעי מאחר דתקנו הגאונים דכתו' נגבית מן המטלטלין אפי' תפס' לכתו' לאחר מיתת הבעל מהני' או דוקא קאמר וה' יד אהרן אות נ"ד כ' שה' בית דוד סי' נ"ג הבין דדוקא קאמר עש"ב אבל בתשו' הרשב"א ח"ד סי' קנ"ב כת' וז"ל מ"מ מתקנת הגאונים מטלטלין בקרקע ואפי' לכתו' מתני' תפיס' לאחר מיתה שאפי' מן היורשים עצמם גובה ומוציא' מידם וכדברי ה' משה שהשיב לכם כן וכ"ש דליכא עדים וראיה דנאמנת לו' מחיים תפסתי' במגו דאבע"א להד"ם וכ"ש אם כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי שדרך העולם לכתוב כן מכמה דורות שגוב' אף הכתוב' מן המטלטלין מן הדין ולפע"ד לגבות מן היתומים אפי' שעבד לה מטלטלין בפי' אפי' שלא כתב לה מטלטלי אג"מ גובה מן הדין אפי' מן המטלטלין וכשאמרו מטלטלין דיתמי לב"ח לא משתעבדי לא אמרו אלא מפני שאין דעת המלוה סומכת עליהם לאחר מיתת הלוה וכו' ע"ש:

לה אלמנה שיש לה שט"ח על בעל' לגבותו בכל עת שתרצ' ותפס' אחר אלמנות' חלק גדול ואומר' למזונות תפסתי והשטר במקומו עומד לגבות משאר נכסים והיורשים אומרים שהגב' השט"ח ממה שתחת ידה והשאר יהיה בידה למזו' ואם לא יספיקו לזמן אלמנות' הם מעלים לה מזונות כת' מהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סי' ע"ו שהדין עם היורשים דכשיש חוב על הבעל לאחרים אין לאלמנ' מזונות כלל עד שיקח ב"ח את שלו כמ"ש בע"הת שער א' והובא בב"י ח"מ סי' צ"ז וכו' תשו' הרי"ף עש"ב וא"כ בנ"ד אם היה מודה או דאיכא עדים שיש מנכסי בעלה בידה מה שתפס' יחשב בפרעון חוב' והשאר יניחו בידה למזונותיה ואם אין ידוע שיש בידה נכסים ואין נאמנות בשט"ח צריכ' לישבע שלא נפרע' ומגלגלין עליה שאין בידה מטלטלין כנגד חובה ושלא עיכבה כלום בטענת המזונות לנתקן מן השטר ואם יש נאמנות בשט"ח גובה חוב' קודם מאשר תמצא ביד היורשים ואח"כ יטענו עליה במה שבידה ואם אז תחשבינהו למזונות אין כח להוציא מידה כדאמרי' בתפס' ככר זהב למזונות ע"ש ומצאתי בתשו' הרי"ף סימן קמ"ג שכ' באלמנ' שתפס' כלים ואמר' למזונות תפסתי אין מוציאין מידה וכו' אבל אם אמר' אניח מה שתחת ידי ואזון מזולתו כגון חובות אין היורשים מניחים אות' אלא אומרי' לה יש לך לזון מתחת ידך ולכשישלים תזון עמנו מאותם חובות אבל מתנ' שיש לה בשטר יש לגבות' מזולתו שתחת ידה שזה שתחת ידה למזונות הוא ואמרו מה שתפס' תפס' אלא שיש להשביע' באות' מתנ' עצמה דלא אתפס' צררי וכו' עכ"ל הרי אע"ג דאין לאלמנ' מזונות עד שיקח מקבל מתנ' את שלו אם תפס' האלמנ' למזונות ויש לה מתנ' גובה אותה מתנ' ממ"א ומה שתפס' הוי למזונות:

לו כתב הרדב"ז ח"ב סי' קי"ט שא' מן החכמים פסק דמוציאין מידה משום דעיקר הדין אם תפס' למזונות לאחר מיתה הוי פלוגתא אי מפקי' מידה או לאו ועוד מחלוקת אחרת אם תפסה יותר מכדי כתובת' והוי כעין ס"ס ומס"ס אין לנו להפקיע היורשים שהם מה"ת ומזונות מתנאי כתוב' וזה טעות לפי דעתי דלא אמרי' ס"ס אלא גבי איסור אבל לגבי ממון לא ואפי' לדעתו אימא איפכא דמס"ס לא נוציא ממון מיד מי שהוא תפוס ואי משום דהוי תנאי כתוב' אדרב' חכמים העמידו דבריהם ותקנתם במקום תורה וכו' ע"ש ומ"ש לא אמרו ס"ס אלא לגבי איסור ולא בממון כן דעת רוב האחרונים וכן הסכים ה' כנ"הג בח"מ סי' כ"ה בדיני קי"ל אות ע"ה ושם אות פ"א כתב דאפי' איכא כמה ספיקי אין להוציא מיד המוחזק ע"ש והרי הרדב"ז רב מובהק עומד בסבר' זו וכבר הוכחתי כן בח"מ שם אבל מ"ש הרדב"ז ואי משום דהוי תנאי כתוב' אדרב' חכמים העמידו דבריהם ותקנתם במקום תורה וכו' הנה בסי' קי"ח ס"ו קי"ל דדבר שאינו מפורש בתקנ' נעמידנה על דין תורה וה"ה בכל ספק וכו' והם דברי הרא"ש בתשו' הביא' הטור שם וכ' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' רצ"ב בתיקון יו"ד אף על פי שהיה דעתינו לדון שתהא יד התובע על התחתונ' בדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתינו מפני דעתו כי רב מובהק היה ונחית לעומקא דדינא וכיוצא בזה כת' הרמב"ן בשם רבינו אפרים בפי"ן ובפ"ה בכורות וכ' מהר"י עאייש בתשו' ח"ב סי' קכ"ג דף קצ"ג דמשמע דלא מהני תפיסה בתקנות וזה שכ' הרשב"ץ שהיה דעתו לדון שיד התובע על התחתונ' לענין תפיס' בכל ס' דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהני תפיסה וכ"כ מהרימ"ט חי"ד סי' מ' דאפי' תפס' מוציאין מידם וכו' ולכך כתב הרא"ש לענין שמטה כיון דשביעית בז"הז דרבנן אזלי' לקולא ולא אתי ספק דרבנן ומפקיע חיוב דאורייתא וא"כ בכל ספק או פלוגתא בתקנת' דרבנן מעמידין הדבר על דין תורה:

לז אפי' תפסה ככר זהב וכו' כן דעת רוב הפוסקים דאפי' תפסה יותר מכדי כתו' אין מוציאין מידה וכ"כ הרי"ף בתשו' סי' מ"ד אפי' תפסה כל ממון שבעולם אין מוציאין מידה וכו' שאלו היה תקנה בדבר שמשערי' לה כדי כל מזונותי' היו החכמי' עושים אות' ואין הפרש בין עשאה אפטרופ' בין לא עשאה ע"ש מיהו כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' רע"ט דהא דאמרי' לה אחוי מה שבידך וכו' ה"ד באשה דעלמא אבל אשה שעשא' בעלה אפטרופ' אין אומרי' לה דבר וכו' ע"ש ומ"ש אפי' תפסה ככר וכו' פשיטא דה"ה יותר דאפי' למ"ד דכל שיעור שאמרו חכמים הוי דוקא וכ"כ הריב"ש סי' ל"א דמ"ש הרמב"ם אפי' קרע הבא בתוך ג' וכו' דוקא תוך ג' אבל ביותר לא יתפור ע"ש מ"מ הכא לאו דוקא דה"ה ב' ככרים כמ"ש הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' קי"ט ע"ש ועיין בס' נתיבות משפט דף ש"ו וש"ז ע"ש:

לח כתב הר' יונה בעליו' בפ' מי שמת אפי' תפסה כל הנכסים בענין שיחזרו הבנים על הפתחים וכו' ע"ש והרא"ש והמרדכי כ' בשם ריב"א דוקא שתפס' פחות מכדי כתובת' וכו' והביא ראיה מדאמ' בירוש' תלמידי ר' יונה אמרי א"ל חוי מה בידך א"ל ר"י בר בון כיון שיש לה לישבע בסוף אפי' חוי מה בידך לא אמרי' לה משמע דוקא בשביל שסופה לישבע כגון שתפס' פחות מכדי כתו' שסופה לישבע על כתובת' אבל תפסה יותר מכתו' שאין סופ' לישבע לא אבל ר' שמשון אחיו כ' דאפי' תפסה ככר זהב לא מפקי' מינה וכמו שנר' מדקאמר דיסקיא מלאה מעות וכו' וכן דעת הרמב"ם ומהר"ם ע"ש ודברי ר' שמשון הובאו בתשו' מהר"ם הארוכות סי' שי"ח וז"ל ועוד יש ט"א לזכות האשה כיון שתפס' מזונות כל כמה שתפס' יכולה לעכב אפי' כמה וכמה כדאמ' בפרק אלמנה בכתובות מעשה בכלתו של ר"ש שתפס' דיסקיא מלאה מעות לכתובת' ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה משמע שדבר גדול היה שם ואמרי' בירושלמי תני אלמנ' שתפס' אלף זוז אין מוציאין מידה ומסיק דאפי' חוי מה שבידך לא אמרי' וכו' וריב"א אחיו שם סימן שי"ט חלק עליו ע"ש ושם סי' שכ"ו תשו' לר"ח כ' מי יכריע בין שני יסודי עולם להוציא ממון מחזקתו ולפי ראות הדיינים עושים וכו' ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ד סי' קנ"ב וסי' רל"ט כ' דאפי' תפס' מטלטלין מרובים או מעות מרובים אין מוציאין מתחת ידה וכו' ונ"ל שהלכה כר' יוסי חדא דלא אהדרו לי תר"י כלום ועוד דהא דר"י אחי' כאנן דקי"ל כותי' אבל הרמב"ם פסק כתר"י ואני מה שנ"ל כתבתי עכ"ל מבו' דס"ל דאפי' תפס' יותר מכתו' אין מוציאין מידה ואפ"ה אין אומ' הוציאי מה שבידך ונרא' וכו' והרשב"ץ ח"ב סי' קצ"ב פסק כהרמב"ם דאין מוציאין מידה ואין משביעין אותה ע"ש וה' נתיבות משפט דף ש"ז פירש דתר"י ס"ל דאומרי' לה חוי מה שבידך בין תפס' פחות מכדי כתובת' או יותר ור"י בר בון פליג בתפס' פחות מכדי כתו' משום דסופה לישבע על כתו' אבל בתפסה כדי כתובת' או יותר אע"ג דאין מוציאין מידה מה שתפס' מ"מ מודה ר' בון דאמרי' לה חוי מה שבידך כיון דלא ודאי סופה לישבע וכו' עש"ב ומתשו' מהר"ם והרשב"א שכתבתי מבו' דאפי' תפסה יותר מכדי כתובת' אין מוציאין מידה ולא אמרי' לה הוציאי מה שבידך כר' בון ונר' דאפי' תפסה יותר כיון שסופה לישבע אם תנשא לאחר אין מכריחין אותה להראות מה שלקחה וכ"כ תלמידי ר"י בפ' אלמנה וז"ל כל המפ' הסכימו דאפי' תפסה למזונות יותר משיעור כתוב' לא מפקי' מינה אבל ריב"א וכו' ולכאור' נראים דבריו וכו' אבל בירושלמי נר' שאפי' תפסה יותר אין מוציאין מידה דהתם אמרי' דל"מ אמרי לה אחוי לן מאי דתפסת ואם איתא שאינה יכול' לתפוס יותר מכתובת' הי"ל להכריח' להראות מה שלקח' כרי שנראה אם תפסה יותר שנוציא מידה ולפי דבריו נצטרך להעמיד הירושה בשלא נתברר לנו שתפס' יותר אבל היכא שנתברר שתפס' יותר מוציאין מידה וכו' עכ"ל ועיין בתשו' הרשב"ש סי' תר"ח. ומ"מ דעת רוב הפוסקים דאפי' תפסה יותר מכדי כתו' אין מוציאין מידה וכ' הרשב"ש שם דאם טען היורש שישאו ויתנו בהם וישארו תחת ידה הדין עמו שאינו מן הדין שתאכל אותם מעט מעט וכו' וכ"כ הר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' י"ז ע"ש אבל אם יאמר היורש שיקח בידו הנכסים ויתן ערב על המזונות אין שומעין לו: (טל) הגה אבל ע"י שליח לא מהני תפיס' כ' הב"ש משום דהוי תופס במקום שחב לאחרי' היינו ליורשי' אם תופס יותר משיעור ואפשר אפי' אם תופס כשיעור הוי חב ליורשים משום דאלו לא תפסה היה הכל ביד היורשים והיו יכולים להרויח בהם ע"כ וזה דעת מרן בתשו' והסכים עמו ה' נתיבות משפט דף ש"ח דהוי חוב ליורשים שאלו לא תפסה לא היו חייבי' היתומים לתת לה עכשיו יותר ממזונות י"ב חדשים והמותר בנכסי' ישאו ויתנו בהם היתומים א"כ שלוחה שתפס כל הנכסים הוא תופס במקום שחב לאחרים וכה"ג כ' התוס' והרשב"א בפ"ק דגיטין גבי האומר תנו גט שחרור זה לעבדי וכו' בד"ה ש"מ התופס וכו' ע"ש ונר' דס"ל דדוקא אם תפס יותר משיעור אבל אם תפסה כשיעור דלקמן סעיף ל' כמה מוכרי' למזונות כדי לזון מהם ו' חדשים וכו' אם תפס השליח כשיעור זה לא הוי חב ליורשים ולמ"ד דה"ד קרקע אבל בז"הז דניזונת ממטלטלין אין למכור רק חפץ א' ה"נ אם תפס השליח יותר מחפץ א' אין תפיסתו כלום דחב הוא ליורשים אבל ה"ר בצלאל בפ' הכותב סוף דף פ"ד וז"ל ואפשר דלכך כ' הרמב"ם בפ"כ מה' מלוה שכל התופס לב"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה אבל אין עליו חוב לאחרים קנה פי' דהא דאמרי' במקום שחב לאחרים אין פי' שמפסיד לאחרים מלשון אין חבין לאדם וכמ"ש רש"י בפ"ק דמציעא אלא מלשון חיוב וחוב וכו' ושמעי' מהכא דאלמנה שעשת' שליח בעדה בעדים לתפוס מטלטלין למזונותי' דמהני' תפיסה זו ואפי' שלא תפסה היא בעצמה דלא מקרי חב לאחרים במה שמפסידים היורשים מלישא וליתן בשלהם וכו' דלא אמרו אלא במקום שיש בע"ח אחרי' ודכותייהו וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ק"ז וכו' והארכתי בזה בתשו' לפי שקצת מחכמי עירנו נחלקו עלי בדין האלמנה והאמת יורה דרכו ומצאתי און מחכמי א"י תוב"ב שכ' גם הם כוותי וכו' עכ"ל הרי דאפי' תפס השליח יותר מהשיעור הוי תפיסה ומשמע דוקא אם עשתה השליח בעדים לתפוס בעדה אבל בלא עדים אין האשה והשליח נאמנים ואפשר משום דרש"י ס"ל דאפי' תופס במקום שחב לאחרים אם עשאו שליח בעדים לתפוס בעדו קנה כמ"ש הר"ב לעיל וסמך ע"ז באלמנה דלא הוי חב לאחרים ממש:

מ דין כ"ה ויש חולקים בזה כ"כ מרן בב"י דהרמב"ן בפ' א"מ כ' אפי' בדיעבד אין מכרה קיים בינה לבין עצמה וכ"כ בעיטור בשם ר"ח בין לכתובה בין למזונות. וכ"כ הטור בסי' ק"ג שהרא"ש בתשו' כ' כר"ח ע"ש וכ' הח"מ דס"ל דאפי' מכרה בפני ב' עדים כל שלא היו ג' הדיוטות הבקיאים בשומא לא עשת' כלום וכ"כ ר' האיי בס' המקח שער ו' וז"ל הדין הא' צריך שתהא מכירת' במעמד ג' בני אדם ואע"פ שאינן מומחים בדין אבל אם מכרה במעמד שני בני אדם ממכרה בטל וכ"ש אם מכרה יחידי כדגר' וכו' ע"ש ונר' ודאי דאפי' מכרה בפני שנים כל שלא היו ג' הדיוטות הבקיאים בשומא מכרה בטל דהא ילפי' מדרב כופרא דפליג באפי תרי וכו': (מא) דין ל' וכן מוכרת והולכת לעולם עד וכו' ואם רצתה ניזונת לעולם והרמב"ן בספר הזכות סי' ט"ל כתב דזה פי' נכון אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפ' שאינה יכולה למכור אלא כדי כתו' וכ"כ רבי' הגאון ור"ח ואולי הטעם לדבריהם שלא העלו חכמים בתנאי כתוב' יותר מן הכתו' עצמ' וכו' ע"ש ומהר"י ן' מיגש בתשו' סי' ל"א כתב והא דאמרי' בפ' מ"ש עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין דק"ל בשלמא בת אצל אחין אית לה שיעור' כדי שיזונו אלו עד שיבגרו אלא אלמנה אצל הבת מי אית לה שיעו' כיון דתנן בגמ' לענין אלמנה עד מתי היא מוכרת עד כדי כתובת' וסמוך לה שתגבה כתו' מן השאר איהי נמי אית לה שיעו' הילכך מפקי' ברישא מן הנכסים כדי שתזון ממנה עד כדי כתובת' וסמוך לה שתגבה כתובת' מן השאר ובתר הכי חזינן וכו' ע"ש הרי דגם מהר"י ן' מיגש ס"ל כהרי"ף רבו שאינה יכולה למכור אלא עד כדי כתו' וכ"כ רבי' האיי בס' המקח שער ו' וז"ל אין רשות לאלמנה למכור למזונותי' יותר מכדי כתו' ועוד אין לה רשות למכור למזונות אלא אם ישארו בנכסים שתפרע כתובת' ואם תמכור יותר מכדי כתובת' או מכרה ולא נשאר בנכסים כדי פריעת כתובת' מכירת' בטלה וכלל כל מה שתמכור למזונותי' בין בפעם א' בין בב' או בג' לא תהיה יותר מכדי כתובת' וכו' אבל בעל העיטור בדיני כתובה דף ע"ט ע"ד כ' וז"ל וכ' רבי' אלפס עד כדי כתובת' אין טפי מכתו' לא ש"מ ליתא הא דגרסי' בירושלמי אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתו' חייב במזונותיה עד שיפרענה פרוטה אחרונה דא"א הול"ל ניזונת והולכת עד שתפרע כל כתו' ומסתמא אי מהימנא אגירושי' הו"ל למיתני' אבל הכא אגירושי' לא מהימנא ולית לה כתוב' אלא מזוני יהבי' לה ממ"נ אי גרושה היא ניזונת עד כדי כתובת' ואי א"א היא וכו' ניזונת משל בעלה וכולה כתובת' לא יהבי' לה דדילמא א"א היא ויהבי' לה פרנסת' עד כדי כתו' ולא יותר שמא יתברר שגרושה היא אבל היכא דידעי' שנתגרשה או נתארמלה ומעכבי פירעון כתו' ניזונת לעולם כדאי' בירושלמי וכו' עכ"ל:

תוכן העניינים

ערך השולחן אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה