ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן פה
א דין ב' אם מתו מתו לו וכו' כ' הרשב"א בתשו' ח"ד סי' פ"ה על ראובן שנשא לאה והכניסה לו בית בנדונייא וקיבלו ראובן כנצ"ב שאם פחתו פחתו לו ולימים הובקע התל אשר הבית בנוי עליו ואח"כ מת ראובן ובאה לאה לגבו' כתו' ויורשי ראובן אומרי' שאין חייבי' לשלם כי אונס זה אינו מצוי וכו' הדין עם האשה שכל שהאשה מכנסת לבעל נצ"ב של בעל הוא וכל אחריותו עליו ואפי' הכניסה לו עבדים ומתו או נפל עליהם הבית או אכלם אריה וכו' ואם כ' לה בכתו' בפי' אם פחתו פחתו לי ונתלה בזה היורש לומ' שלא קבל עליו אחריות שאינו מצוי זה אינו כי לפי שאמרו חכמים בנצ"ב אם פחתו פחתו לו וכו' כ' זה בפי' ולא לגרע כח האשה וכו' עש"ב וכעין זה כ' הרשב"ש סי' ג' באשה שנתן לה בעלה קרקעא' והתנה עליה שלא תמכרנו אלא ברשותו וכו' הדין כך שלא תמכו' כנ"מ אלא ברשו' וכו' אלא דכ"ע לא גמירי וחשב הבעל שהיא וכו' למכו' לפיכך התנה וכו' ולא לגרע כח המתנה וכו' ע"ש:
ב דין ג' יש מ"ש וכו' עיין בתשו' הרשב"א ח"ד סי' פ"ה:
ג ויש מ"ש וכו' זה דעת בעל העיטור בדיני כתו' דף ע"ה שכ' על דברי רבי' אפרים וז"ל ולא אתברר לן פי' דבסתמא לאו נצ"ב נינהו ואי כתבנהו בכתו' בסתמא אע"ג דלית בה אחריות כמאן דכתב בה דמי והדר בעינייהו אע"ג דלא שיימינהו וכו' ע"ש ונראה פשוט דאם התנה שאין אחריות עליו פשיטא דלכ"ע אינם נצ"ב אלא אם כ"כ בכתו' בסתמא אמרי' אחריות ט"ס ואפי' לא שיימינהו הם נצ"ב אבל אם לא כ"כ בכתו' אפי' שיימנהו הוו נצ"ב אא"כ קבל אחריות בפי' ומשמע דלרבי' אפרים אי שיימינהו בדמי' קצובי' אפי' לא כ"כ בכתו' הרי הם באחריותו:
ד והא' עיקר דאפי' נכתבו בכתו' מאחר שלא שמו אותם בדמי' ידועי' אינו חייב באחריותם לפי שכתב בב"ה דדעת הרמב"ם פי"ו כדעת רבי' אפרי' ע"ש וז"ל הרמב"ם הנכסי' שמכנסת האשה לבעלה וכו' אעפ"י שנכ' בשט"ר וכו' נדונייא שמם ואם קבל הבעל אחריות הנדונייא עליו וכו' ה"ז נק' נ"מ וכ' המ"מ דעת רבי' הוא שאין כל מה שנכתב בכתו' שהכניסה לו נק' נצ"ב אלא מה שקיבל עליו אחריות בפי' והשאר הוא נ"מ וכן מוכח במשנה ר"פ אלמנה לכ"ג וכו' וכן העלה הרשב"א שם ע"ש וכ"כ הרמ"ה בתשו' סי' רמ"ט וז"ל שאם נכ' בית זה בכתו' בשומ' ידועה בדמי' קצובי' כדרך מה שרגילי' לכתו' בכל נדונייא מה שרצו וקבל על עצמו בכו"ך נמצא בית בכלל נצ"ב שאם מתו לו וכו' לפי' אין לה למוכרו אלא לאחר שישומו אותה בד' וכו' ואם עלתה לשומתו ליתר ממה שנישום על הבעל בכתו' נוטלתו בשומתו והרי הוא שלה וכו' ואם עלתה שומתו ליתר מסכום כל כתו' בין בעיק' בין בתוס' בין במתנה בין בנדונייא נוטלתו ומחזרת המותר ליתום ואם רצתה מסלקתו מן המותר בדמי' מפני שבח בית אביה ואם לא נישום על הבעל בדמי' קצובי' אעפ"י שנכ' בכתו' שהכניסה לו בית פ' סתם בלא שומא הרי הוא מנ"מ ונוטלתו בלא שומא וכו' עכ"ל מבו' דס"ל דכל ששמו אותו בדמים קצובי' ונכ' בכתו' אפי' לא קבל אחריות בפי' מסתמא הם באחריותו כמ"ש הטור בשם רבי' אפרים ונראה דאפי' שמו הנכסי' ונכ' בכתו' לא נק' נצ"ב אא"כ קבל עליו אחריות בפי' וכ"כ הרשב"א בחי' ר"פ אלכ"ג וז"ל מכאן נראה דכל שלא שם וקיבל עליו אחריות אין להם דין נצ"ב אלא דין נ"מ ואעפ"י שהכניסתם לו וכתב לה בכתו' דהא הכא הכניסה לו עבדי מלוג קתני וכ"כ הרמב"ם פי"ו מה' אישו' ונראי' לי דבריו מכאן וכן משמע לי מהתוס' וכו' ואע"פ שרש"י פי' כאן נ"מ שהכניסה לו ואינה כו' עליו בכתו' ומשיירה לעצמה דברי הרמב"ם נ"ל עיק' וכו' עכ"ל ושם בע"ב כתב הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דהתוס' דקתני הכניסה לו עבדי' בדמי' נוטלתם בדמי' ילדי' נוטלתם נערי' נערי' נוטלתם זקני' פי' שאם הכניסתם בשום הדמי' כדין נצ"ב בפי' נוטלתם בדמים שפסקו בין שפחתו או הותירו אבל אם הכניסתם לו בלא שומא אלא שקיבל אחריות עליו אז נוטלת אותם כמות שהן א"כ דעת רש"י והרמב' שם נראה כדעת בעל העיטו' אבל הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א והמ"מ ס"ל דלעולם דינם כנ"מ אא"כ קבל עליו אחריות בפי' וכ"כ ה' נ"מ דף ק"כ ע"ש אבל הקמ"ר כ' דנר' דהרמב"ם ס"ל כרבי' אפרי' ומ"ש אם קבל אחריות וכו' היינו דשיימנהו עליו דשומא הוי כאלו אחריות בפי' מדלא כת' הטור והש"ע סברא זו ע"ש והטו' שכ' ואם אינו קבל עליו אחריות אז נק' נ"מ וכו' כ' הפרישה פי' שהתנה עמה שאין אחריות עליו אבל סתמא הא כ' בסמוך שחייב באחריות א"נ דלא כ' בכתו' דבלא כ' לא אמרי' דמסתמ' היו באחריותו:
ה כתב ה' בית יהודה בתשו' ח"ב סימן ב' וז"ל וגם רבי' אפרים וכ' הש"ע שכן נראה עיקר מ"מ מודה בקבל אחריות בפי' שהוא חייב ומנהגינו לכתו' בכתו' אחריות מפורש על כל הכתו' וכו' בנוסח זה ואחריות וחומר שט"כ דא ונדונייא קבלתי עלי ועל יורשי אחרי אחריות בקג"מ וכו' ע"ש: (ו) אשה שהכניסה לבעלה קרקע ונכ' בכתו' ולא שמו אותו דקי"ל דהוי נ"מ ואח"ז הוצרך הבעל ולקח משכונה על הקרקעו' שהי"ל ובבלל קרקע זה וקני מיד האשה וסילקה שי עבוד כתו' מכל הקרקעו' וכו' וכבר ה' בית יהודה בתשו' חח"מ סי' יו"ד על ראובן שמכר בגדי כתו' אשתו וזקף דמיהם עליו במשכונה לזכותה על קרקע לאה אמו שהיה מיוחד לה לשמה שהוציאתו לבעל וכת' בעינו בכתו' וכו' וכאשר לקח בנה משכונה הנז' על קרקע שלה פייסה עד שקנו מידה במשכו' הנז' והסופר שכ' השטר היה סבור שהקרקע של ה בעל ואין לה עליו אלא שיעבוד וכו' ולכך כ' בנסח זה שאמ' לאה קנו ממני בקג"מ שאני מודה ב פניכם שסלקתי ידי וזכותי ושיעבוד כתו' מעל המשכו' הנז' ולא נשאר לי בה לא דין ולא דברי' וכו' וקנינו מיד לאה תחילה ואח"כ מיד בנה וכו' והעלה שם והשיב וכ' דבר"פ הכו' גבי האומ' לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו וכו' מסקי' דאם קנו מידו מגופא של קרקע קנו מידו דרש"י ס"ל מהני קנין אפי' בסתם אבל הר"י בעי שפי' בשעת הקנין על גופא של קרקע הם קונים ולא בסתם וא"כ בנ"ד דאמר' שסלקתי וכו' לא אמרה כלום דלא שיעבדה הקרקע וכו' אבל דעת רש"י והר"ן מהני הקנין וכו' עש"ב ולשו' הרמב"ם ומרן בש"ע ח"מ סימן ל"ז וקנו מידו שנתנו לשותף וכו' וכ' הסמ"ע שם דרוב הפוסקי' ס"ל דלא סגי באומ' דו"ד אין לי וכו' אלא בעי' שיפרש בקנין שסילק נפשו מגוף חלק השדה שי"ל בשותפות ע"ש וכן משמע לשון הטור וכבר כ' בס' עה"ש שם שהוא נמשך אחר הג"א שכ' דלפי' רש"י ורשב"ם מהני בשקנו מידו אפי' כ' לו בזה הלשו' דו"ד אין לי על שדה זו אבל לפי' ר"ח והרי"ף וריב"ש וריב"ם לא מהני בזה הלשו' עד שיקנו מידו אפילו מגופא של קרקע וכו' וכ"פ מהרח"ש ח"א סי' ל"ג כר"ח והרי"ף וריב"ם וכן נר' מדברי הרמב"ם שכ' אלא אם סילק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנה לשותפו הרי שלא הספיק בסילוק לבד אלא שנתנה לשותפו ע"ש אבל לא ראה דהרא"ש בפ' הכותב הסכי' עם רש"י דמהני קנין וכן הר"ן שם והרא"ה והריטב"א בא"ז כת' דגם הרי"ף מודה באומ' לחברו דו"ד אין לי על שדה זו וקנו מידו דקנה כדאיתא בפ' ח"ה והמ"מ ברפכ"ג מה' אישות כת' על השגת הראב"ד שם וז"ל ומ"מ אבאר דבריו דע שיש פי' אחר בבעיא זו וכו' על האומר לחבירו אין לי עסק על שדה זו הוא ששאלו אם קנו מידו והעלו אם קנו מידו מגופא של קרקע קנו מידו וה"ה לאשתו נשואה אם קנו מידו וכו' ע"ש ודברי הראב"ד מבו' בס' תמ"ד סי' רל"ח דף נ"ד וז"ל אלא הכי אב"ל קנו מידו משנשאת ואסיקנא מגופא של קרקע קנו מידו וכן מי שאוכל שדה שיש עליו עירעור וא"ל המערער דו"ד אין לי עמך בשדה זו וקנו מידו מגופא של קרקע קנו מידו אע"פ שהוא עומד בה ודומה לנשואה והל' רווחת היא בכל הגמ' שאפי' עומד בגוף הקרקע דמגופא של קרקע קנו מידו כדאיתא בפ' ח"ה בענין שותפים מעידי' זא"ז דמוקמי' לה כשכ' שותף לחבירו דו"ד אין לי עמך בשדה זו ובשקנו מידו ובשותף ודאי עומד בגוף הקרקע ובשקנו מידו מסתלק לגמרי עכ"ל הרי דמפ' הבעיא על הנשואה אלא דה"ה אומ' לחבירו דו"ד אין לי עמך בשדה זו דאפי' הוא עומד בה בשקנו מידו מסתלק לגמרי וגם הרמב"ם שפי' לה על הבעל שכ' לארוסתו דו"ד א"ל בנכסייך וכו' אם קנו מידו נסתלק גם מהפירות נראה דמודה הכא דקנין מהני כמ"ש המ"מ שם וז"ל וכ' רבי' שאם קנו מידו אחר הנישואין הועילו מעשיו ויצא לו ממ"ש בפ' ח"ה גבי הא דהאומ' לחבירו דו"ד א"ל על שדה זו שאם קנו מידו קנה חבירו ולא יהיה כח הבעל גדול בנכסי אשתו מכח השותף בחלקו וזה פשוט ומוסכם עכ"ל: (ז) דין ז' וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו וכו' קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכו' אם הבעל לוה מא' שנתן המתנה לאשתו ולוה עוד מאחר ואח"כ מתה האשה יש להסתפק מי הוי כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו ובנכסי מלוג מסתברא כיון שהיה הבעל אוכל פירות בחייה חל שעבוד המלוה המוקדם אבל בזו שאין הבעל אוכל פירות בתייה אלא אחר מיתת' דיורש' הו"ל דאקני ולוה ולוה וקנה יחלוקו:
ח מיהו אינה יכולה למכור וכו' אלא אם פי' לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר שעוד צריך שיכתוב לה בפירוש שאם נתנה ומכרה לאחר שלא יהא הוא מוציאה מיד הלקוחות הא לאו הכי לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת הגאון ואין דעתי נוחה בכך הרשב"א בא"ז לבתרא והביאו המ"מ פרק כ"ב מה' אישות ע"ש משמע דאין הבעל מוציא מיד הלקוחו' אלא לאחר מיתתה ולא בחייה כמ"ש ה' נתיבות משפט דף קל"ב ע"ש וכ"כ עוד הרשב"א בתשו' בס' תולדות אדם סי' שכ"ו וז"ל ועוד דהנותן מתנה לאשתו אם מתה הבעל יורשה ולא אמרו אלא קנתה ואין הבעל אוכל פירות הא מתה בחייו הוא יורשה שכל נכסי האשה הבעל יורש אותם ואפי' היו בהם קרקעות שנתן לה הבעל ונתנתם או שמכרתן היא בחייה אפשר שהבעל מוציא מיד הלקוחות שהוא לא סילק עצמו מירושתה אלא א"כ פי' לה שתוכל למכור וליתן אותן למי שתרצה ואף עכ"ז אין דעת כל הגאונים שוה בו עד שיאמר לה בפי' שאם מכרה ונתנה בחייו שלא יוציאם הוא מידם ושתהא מה שתמכור ותתן קיים עכ"ל הרי דס"ל במכרה ונתנה בטל אלא א"כ פי' שתוכל למכור וכו' וע"ש עוד בסי' קכ"ב ושם בסי' כ"ג כ' כתב לה בשעת נשואין מתנה גמורה שתעשה בה כחפצה ורצונה וכו' ה"ז מתנה גמורה ואין הבעל אוכל פירות ואם רצתה מוכרת ונותנת דקיים ואם מתה אין הבעל מוציא מיד הלקוחו' שכן כ' לה שלא תוכל למכור ולתת עד שתגבה אותה ולאחר שתגבה אותה תעשה כחפצה ורצונה וכו' ע"ש והטור כ' בשם הרמ"ה דאם מכרה או נתנה קיים וכו' ודברי בפ' ח"ה סימן ר"ה וז"ל והשתא דאמרת לית ליה פירי אם מכרה ונתנה קיים דלא מבעיא מחיים וכו' אלא אפי' לא"מ נמי לא דכיון דאמור רבנן לית ליה פידי ש"מ כי אסתלק מהאי ארעא אפי' מדין נ"מ נמי אסתלק מינה לפיכך מכרה ונתנה קיים תדע דאפי' הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך אע"ג דלא אסתלק מפירי אם מכרה ונתנה קיים והוא הדין באשתו נשואה היכא דקנו מיניה וכ"ש נותן דלית ליה פירי דאם מכרה ונתנה קיים מיהו ודאי דאם מתה עד שלא מכרה ונתנה אפי' אקני לה אדעתא דלא ירית לה הבעל יורשה מדין הכותב לאשתו נשואה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותיך דאפי' קנו מידו אם מתה יורשה כדברירנא בפ' הכותב עכ"ל וכ"כ בתשו' סימן רצ"ז בנתן לארוסתו קרקע והיא נתנה אותו לאחר דמתנתה קיימת דכיון דאין הבעל אוכל פירות ש"מ דאם מכרה ונתנה קיים וכו' וכ"ש בעודה ארוסה ואי משום דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ההוא תנאה בעלמא הוא וכיון דכנסה ואיקיים תנאה לבסוף אגלאי מילתא למפרע דמעידן מתנתה קניא קנין גמור וכו' עש"ב מבו' דאפי' נתן לה בעודה ארוסה מכרה ומתנתה קיימי' מיהו ה"ד אם מכרה ונתנה בעודה ארוס' ונשאת אח"כ דקנתה למפרע אבל אם נתן לה בעודה ארוסה ואחר שנשאת היא מכרה ונתנה בטל דבנישואי' קנאם הבעל ככל נכסי מלוג כמ"ש הטור ע"ש בב"י ונראה דס"ל דהא דתנן בפ' הכות' כת' לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן ה"ז אינו אוכל פירות ואם מתה יורשה ה"נ אם מכרה ונתנה קיים דק"ו מרישא דכת' לה דו"ד אין לי בנכסיך דאפי' אוכל פירות אם מכרה ונתנה קיים כ"ש בבבא זו שאינו אוכל פירות וכ"כ הרא"ש בפ' הכותב ע"ש והב"י סי' צ"ב דקדק מדברי הטור שם דדוקא בשלא סלק את עצמו מהפירות הוא דאם מכרה ונתנה קיים כדדייק לישנא דא"כ למה כת' דו"ד אין לי בנכסיך אבל במסלק עצמו מהפירות אם מכרה ונתנה אונו קיים ולי נראה דאף במסלק עצמו מפירות אם מכרה ונתנה קיים דאל"כ וכו' וכבר דחה הב"ח שם דהרי הרא"ש כ' וכן בב"מ לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה קיים לפי שגם בבבא א' הדין כך וכו' ע"ש:
ט דין י"ב הגה וי"א דאם לא ראה וכו' כתב הרדב"ז בתשו' ח"ג סימן תפ"ג אם יש לה מיגו כיון דליכא עדים וראה מיגו שיכול לו' לא לקחתי או החזרתי נאמנת לו' אבי נתנם לי ע"מ שלא יהיה לבעלי חלק בהן או בעלי בעצמו נתנם לי במתנה אבל אי לית לה מיגו אינה נאמנת כלל שכל שיש בביתו של אדם הרי הוא בחזקתו כמ"ש הרשב"א ומוסכם הוא ע"ש: (יו"ד) דין יט שיהיו משמשי' אותו בבית אשה אחרת וכו' לשו' הטור יכול לייחד א' מהם לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב"ם וכו' וכ' מרן הב"י דקדק כן מדכ' הרמב"ם בבית אשה אחרת משמע דאפי' היא בבית אחר רשאי וכו' ואפשר לפי שהוא מפ' מ"ש והא רווח ביתא היינו לו' דכשהשפחה או העבד משמשי' אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדי' שא"צ לשמשו וכו' וז"ש הרמב"ם שישמשו אותו בבית אשה אחר' דמשמע דוק' במשמשי' אותו מיירי אבל אם אינם משמשי' אותו אלא לאשה אחרת לא וכו' ע"ש ונר' הכרח הרמב"ם לפ' דאפילו בבית אחר רשאי לפי שכ' הריטב"א שם וז"ל והא רווח פי' שאף עתה היא עושה צרכי הבית ואית לה הנאה ושמעי' מינה שהנושא אשה על אשתו יכו' לשהות שתיהם בבית א' עמו ואין הא' יכו' לעכב דאלת"ה תצווח שלא תהיה צרתה בבית וכיון שתצא מן הבית תו ליכא רווח ביתא א"ו כדאמ' עכ"ל והרמב"ם בפי"ד מה' אישות כ' נושא אדם כמה נשי' וכו' ואינו יכול לכוף אותם לשכו' בחצר אחת אלא כל א' וא' לעצמה ע"ש וא"כ הרמב"ם דס"ל דאינו יכו' לכוף אותה לשכו' בחצר א' הוכרח לפ' דאפילו לאשה אחרת שיש בחצר אחרת רשאי להוציא את השפחה דאי דוקא בית א' או בחצר א' א"כ תצווח שלא תהיה צרתה עמה בחצר וכיון שתצא תו ליכא רווח ביתא א"ו אפי' בחצר אחרת רשאי להוציא ול"ד לשמש הבעל אלא אפי' לאשה אחרת רשאי שכ' הרי"ף הטעם דכיון דאיכא שפחה אחרת איכא רווח ביתא וכ"כ הרשב"ש סי' רמ"ב שהרי אם נשא אשה אחרת יכול הוא ליטו' מאותן שא"צ לה וליתנם לצרתה כפי דעת הרי"ף וכו' דרווח ביתא משו' שיש אחרת א"כ כל שיש ספק א' שיטו' המותר יכו' לחזו' ליתן אותו המותר לאשה אחרת וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"ץ ח"א סי' צ"ח ואסיקנא טעמא דכיון דאיכא אתריתי הא איכא רווח ביתא ומכאן למד הרמב"ם וכו' ע"ש וא"כ נר':