ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן נ
א דין א' הגה אבל מן הנישואי' הקידושי' חוזרין וכ"כ מהרשד"ם חא"ה סימן ק"מ ומהר"ם מלובלין סי' י"ט עש"ב אבל הרדב"ז בתשו' ח"ד סימן ש"א קמ"ד כ' דכ"ש נשואה דאין הקידושי' חוזרי וקרוב אני לומר דאם יחזירו הקידו' הוי בעילת זנות עש"ב וכ"כ הרמ"ה בפ' מ"ש סי' ס"א היכא דכינסה לכ"ע לא הדרי אפי' היא מרדה דאדעתא דאי נסובי ליה יהיב לה והא אינסיבה ליה אלא הב"ע היכא רלא כינס כגון שמתה היא או שחזרה בה ועלה קאמרי' מקום שנהגו וכו' ע"ש הרי שכ' דבכינסה לכ"ע אפילו מרדה אין הקידושי' חוזרין והיינו אפילו לא נבעלה כיון שכינס' לחופה דבפ' אע"פ בעי רבין נכנס' לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה וכו' וכ' ר"ח והרי"ף והרא"ש והריטב"א שם דנפשטה דח"ח קונה מדתני ר"י וכו' וכן דעת הרמב"ם והטור בסי' נ"ה ע"ש וה"נ כיון שכינסה לחופה ח"ח קונה ואפי' מרדה אין הקידושי' חוזרין ולמסקנא אפילו לא כינסה אין חוזרי' גזירה שמא יאמרו וכו' וכ"כ מהר"י וויל סי' ך' דמורדת נוטלת נדונייתא וכל תכשיטיה שהכניסה עמה לחופה וטבעת הקידושי' מפני שלא יאמרו וכו' והביאו ה' ח"מ סי' ע"ז סק"ו ע"ש הרי אפי' נשואה לא יחזרו הקידושי' שלא יאמרו וכו' ועיין בס' נתיבות משפט דף ק"ו:
ב דין ג' חזרה היא בו וכו' כ' הרדב"ז בתשוב' ח"ב סי' תקע"ט השולח סבלונות לבית חמיו ובלו וחזרה בה היא וכו' נר' דדינם ודין המאכל שוים דהא טעמא דמשלמי' בשר בזול הוי משום דמצו למימר וכו' וכ"מ מלשון הרמב"ם בפיה"מ וכו' אבל ק"ל דלא לשטמיט חד מרבוות' לאשמעי' דבר זה וכלם לא כתבו דין זה אלא במאכל ומשתה וכן נראה מלשון הרמב"ם וכו' ע"ש ואיברא שהרשב"א בתשובה הביאו מרן הב"י כ' וז"ל מיהו מסתברא שמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרי' בפ' מ"ש הדרה בי איהי וכו' ושמין לו דמי בשר בזול וחזר בו דהכא כחזרה בה דהתם וכו': (ג) וחזרה בו משלמת הכל וכו' וה"ה אם היה מנהג שהארוסה או המשודכת עושה סעודה וחזר בו המשודך חייב לשלם הכל מיהו אם הוציא' הוצאות יתרות מהמנהג יכול לומר אדעתא דהכי לא שדיכא הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קס"ו וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"א סי' רל"ד ובח"ב סי' שכ"ט עש"ב: (ד) דין ד' המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטי' וכו' בתשוב' הרשב"א ח"ג סי' צ"ו כתב דאפי' נתארסה בקידושי' ונתקרבה דעתם בקידו' חוזרים עש"ב:
ה דין ו' הגה וי"א דכל קנסות שעושי' בשדוכי' אין בהם משום אסמכתא וכו' ראובן רצה לשדך אשה וקנו ממנו על התנאים ועל הקנס וכשבאו אצל הכלה לא נתרצית ויצאו הקהל ולמחר שלחה אחר העדים ונתרצית וקנו מידה וכשבאו אצל המשדך אמר כיון שלא רצתה באותה שעה איני חפץ בהוכו' ראובן פטור מן הקנס שלא היה בדעתו בשעת הקנין אלא שתתרצה באותה שעה וכיון שלא נתרצית נתפרדה החבילה וכו' ומה"ט שאפי' היתה שם שבועה פטור הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' ש"א ס"ג ע"ש:
ו משודך שהעיר על עצמו שהוא בעל עבירות כופין אותו שלא ישא כמ"ש האגודה הביאו מרן הב"י סי' קנ"ד פעם א' לאה טענה על ראובן שהוא רועה זונות והוא מודה ולא כפר כופין אותו להוציא וה"נ כופין ואף שמרן הב"י כ' שאין לסמוך ע"ז לכוף להוציא ה"ד בנשוי אבל בשידוכי' בעלמא יש לכופו ה' בית דוד סי' ל"ז ע"ש:
ז יתומה קטנה ששדכה דודה לראובן בקנס אם לא תרצה היתומה שיפרע הקנס וכשגדלה היתומה מיאנה במשודך מצד הקנין יש פנים לפוטרו מדין אסמכתא כמ"ש מהרשד"ם סי' כ"ו דאפי' דקנס השדוכי' חייב משום הבושת שבייש את חבירו ה"ד באב אבל זה לא בייש את המשודך ה' בית דוד סימן ל"ב ע"ש וא"ל ממ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סימן אלף ג' ופסקו רמ"א בח"מ סי' קכ"ט מי ששאל חפץ מחבירו וא"ל אם לא אחזרינו לך לזמן פ' אתן לך דמים כו"כ והעמיד ערב בעד הדמים אע"פ שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור הערב חייב לשלם ע"ש א"כ הערב חייב אע"ג דהוי אסמכתא ולק"מ שהרי כ' הסמ"ע שם הטעם משום דבערבותו אין שנוי לערבו' דעלמא דהא לא ערב לו אלא אם לא ישלם לו השואל ישלם לו הוא וכל ערבות דעלמא אף דהוא אסמכת' ילפי' מקרא דנשתעבד בההוא הנאה דמהי מניה ע"ש וכבר כתב הטור בסי' קל"א וז"ל כ' הרמב"ם ערב ששעבד עצמו על תנאי אע"פ שקנו מידו לא משתעבד שזו היא אסמכתא וכו' אע"ג דכל ערב הוי אסמכתא דאמ' אם לא יפרע הלוה אני אפרע ואם יפרע לך לא אפרע שאני כל ערב שלא תלה שעבודו בדבר אחר וכההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומקנה אבל הכא כיון שתלה שעבודו בתנאי לא גמר ומקנה דסמכי' שיתקיי' התנאי ולא שעבד עכ"ל וכ"כ בעה"ת שער ל"ה ח"א סימן ז' וה"נ שתלה שעבודו בקנס בדבר אחר אם לא תרצה היתומה לא הוי כערב דעלמא אבל בנדון הרשב"א שהתנאי היה עם השואל דאם לא יחזיר לו החפץ יתן לו דמים כו"כ והעמיד ערב על הדמים הוי כערב דעלמא דהוי בממון עצמו דאם לא ישלם לו השואל ישלם לו הוא ועיין בס' משפט צדק ח"ב סי' ע"ח שכ' במי שנכנס ערב להתחייב אם יוציא המשכונות או השטר מידו אפי' באונס דחייב אע"ג דהוי אסמכתא ולמד כן מתשוב' הרשב"א ואח"כ צדד דאין לו דין ערב רק בעל דבר אחר שהשטר היה בידו ונתחייב על כך וא"כ הוי אסמכתא ע"ש ולפי מ"ש אפי' הוי ערב הוי אסמכתא ופטור כיון שתולה שעבודו בדבר אחר וכבר כתבתי בס' עה"ש ח"מ סימן. קכ"ט שלא ראו האחרונים תשו' הרשב"א ח"ב סי' כ"ב שכ' בנ"ד דבעי' קנין ומעכשיו ואם לא אמר מעכשיו הערב לא נתחיי' מטעם אסמכת' וכן הסכים הב"ח והש"ך שם ע"ש:
ח ראובן שנשתדך עם בת שמעון וחייבו עצמם בקנס הידוע למתחרט וראובן היה מתעסק בסחורה עם א' ומפני חמ"ת המיצק הלכות מלכים ומלחמותיהם קרה מקרה לכל המסתחרים הפסד גדול מכת המדינה ובכלל המשודך ונמצא מחוייב לחבירו אלף ות"ק גרושוש וכת' עליו שט"ח דמכאן ולהבא מה שירויח יתן מחצה לב"ח ויהי כשמוע אבי הנערה קרא ערער דאדעתא דהכי לא חייבתי עצמי בקנס. הנה לכאורה נר' דחייב שמעו' בקנס דעניות מילתא דשכיח' היא כמבו' בי"ד סי' רכ"ח דפותחי' בעניות מה"ט ע"ש וכל דבד המצוי כל שלא התנה עליו סבר וקבל כנר' מדברי הרשב"א בתשו' ח"א סימן תשע"א ע"ש וכ"כ הרמ"ע סי' פ"א ע"ש וז"ל הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רי"א וטענת האונס שטען הדין עמו לפי שזה אונס גמור הוא אם לא רצתה הבת לינשא וכו' ואל תשיבני שהי"ל להתנות מעיקרא שאם תסרב הבת שיהא פטור וכל שלא התנה גלי אדעתי' שקבל ע"ע אפי' אותו אונס וכדאמרי' בשמעת' קמיית' דפ"ק דכתו' דלא היא דלא אמרו אלא באונס' דשכיח בהפסקת נהר העשוי לבא ולהפסיק את העוברים תדיר אבל אונסא דלא שכיח או אפי' שכיח ולא שכיח כמיתה וחולי לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס וזה ודאי אונסא דל"ש שכל הבנות מתרצות בנישואי' למי שירצה האב או הקרובי' וכו' ע"ש אלמא כל אונס דשכיח הו"ל להתנות וכל שלא התנה גלי אדעתיה שקבל ע"ע אפי' אותו אונם. ומה שנסתפק הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' צ"ה דאפשר דלמסקנא דאין אונס בגטי' אין חי' בעלמ' בין אונס דשכיח ללא שכיח דאפי' אונס דשכיח אפי' לא התנה פטור ע"ש הרי הרשב"א מפשט פשיטא ליה דאונסא דשכיח אפי' בעלמא חייב דהו"ל להתנות וכיון שלא התנה סבר וקבל וכ"כ הר"ן בפרק מי שאחזו ע"ש גם הרשב"ש סי' ס"ד כ' אע"ג דבפ"ק דכתובות אוקמו' משום דאין אונס בגיטי' במס' נדרי' לא אוקמ' בה"ט אלא דאפי' בממון סליק' ההיא אוקמתא אלמא כל אונס שהוא גלוי ומפורסם או שהוא מצוי צריך להתנות עליו אפי' בממון ע"ש וא"כ בנ"ד דעניות דמצוי הוא כיון שלא התנה עליו סבר וקבל וכה"ג פסק הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תס"ג ומהר"ש דוראן בס' חוט המשולש סי' כ"ח ע"ש. מיהו ראיתי להר' פני משה ח"א סי' ס"ב שהסכי' עם מהריב"ל ומהרש"ך דאפי' בדבר המצוי ולא התנה אם האומדנא מוכח פטור והכריח כן ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל א' על א' שנשבע לתת לבתו ה' אלפים זהובים ונתקלקלו חובותיו דפטור דאדעת' דהכי לא נשבע והא עניות שכיח ולא התנה ואפ"ה פטור מטעם אומדנא וכן הסכים ה' עדות ביעקב סי' כ"ט וה' בני חיי בסי' כ"ז ומהר"י נבון בשו"ת חיים שאל ח"א סי' ש"ג ע"ש. ועוד דבנ"ד שנשתנו מעשה בראשית מחמת המלחמות מילתא דל"ש ולא ס"ד להתנות וכה"ג כ' מהראנ"ח ח"א סימן ס"ו ע"ש: (ט) אשה א' שהלך בעלה למ"ה וישב שם ימים ושני' ויהי כי ארכו לו שם הימים עמד אחי בעלה שהיה במחנינו זה היה מפתה את אחיו שהיה במ"ה לגרש את אשתו ושלח לה גט ונתברר לב"ד דהיה מצד פיתוי אחיו ואחר שנתגרשה ישבה ימים והיא פנויה ויהי היום עמדה ונשתדכה עם א' וחייבה את עצמה בקנס וביום כניסתה לחופה בא בעלה הא' ממ"ה ועמד וקדשה בפני עדים וקם הבעל שנשתדכה עמו ותובע הקנס מן האשה נר' דאשה זו פטורה מן הקנס דאומדנא דמוכח דאדעתא דהכי שיבא בעלה הא' לא חייבה עצמה ליפרד מן בעלה הא' דאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וכבר הסכים ה' פני משה ח"א סי' ס"ב עם מהריב"ל ומהרש"ך דאפילו בדבר המצוי ולא התנה אם אומדנא דמוכח פטור ע"ש ועוד בנ"ד מילתא דלא שכיחא היא דלא אס"ד שיבא בעלה ממ"ה אחר שנשא שם אשה והוליד בנים וזה ימים ושנים שהוא במ"ה ואינו יכול לבא מפני בע"ח שיש לו פה מאילי הארץ וכל מילתא דל"ש לא ס"ד להתנות ופטורה:
יוד משודך שנשתדך לזמן פלוני וכתבו שטר בקנס אם לא ינשא לזמן הקצוב ביניהם ובתוך הזמן קדש אשה אחרת וטען שאינו מתחייב בקנס עד שיגיע הזמן הקצוב ביניהם הנה הרשב"א בתשו' הביאו מרן הב"י בח"מ סי' נ"ו מחו' י"ב כ' וז"ל מסתברא שהשליש נאמן שאין שטר השלישו'מכחיש את דברי השליש שלא כלל לשון השלישות תנאי נישואי לאה וכו' ואילו היינו אומרים ובאים מצד תנאי השלישו' לבד וכגון שלא אמר השליש כלום באמת לא היינו מחייבי' את השליש לעשות יותר ממ"ש בשטר וכו' ותשו' הרשב"א היא בח"ד סי' נ"ז ע"ש:
יא אחד שנשתדך עם אשה בקנס ואח"ך יצא עליה קול שזינתה כבר הוכיח מהרימ"ט בתשו' דפטור מן הקנס והביאו ה' כנה"ג חי"ד סימן מ"ט ע"ש וכ"כ בתשו' בשמים ראש סי' שנ"ז דכל מום שהדעת נוטה בו אע"פ שאם קדשה כבר לא יהיה מום זה מבטל הקידושי' אין כופין אותו לקיים תנאי השדוכי' ואפי' ליכא עדים שזינתה כיון שיצא הקול יכול לומר לא בעי' איתתא דנפק עליה קול ע"ש וה' משפט צדק ח"ב סי' ס' הביא תשו' מהרש"ך וכ' דגם נאמר שמ"ש מהרש"ך הוא בשמועת טומאה ולפיכך סתם וכ' וכו' ע"ש:
יב משודך שנמצ' בו מום גלוי שיש לו חטוטרו' בצוארו עיין בס' בית יהודה ח"א סי' א' שכ' דמום אפי' קודם השידוכי' לא אמרי' שראה ונתפייס דלא דייק המשודך לבדוק ע"י קרובו או בעצמו אלא בקי' ע"ש מיהו יש להסתפק בנ"ד דא"ל דה"ד במום שאינו גלוי שצריך בדיקה אבל במום גלוי לכל אמרי' דודאי ראה ונתפייס:
יג אחד ששדך אשה בקנס גמור אם יחזור וכו' ועתה חזר לפי שאמרו לו שכ' בספ' חסידים ששני אחים הנשואים ב' אחיות לא יצליחו ויש סכנה שימות א' מהם וכו' אינו חייב בקנס ה' תורת חסד סי' רס"ח עש"ב: (יד) אחד ששדך אשה בקנס אם יחזור וכו' ועתה חזר לפי שאמרו לו שהיא גדולה מך' שנה מסתברא דאינו חייב בקנס דבבתרא דף קי"ט ע"ב אר"ח נשאת פחותה מבת ך' שנה יולדת עד ששים נשאת בת עשרים יולדת עד ארבעי' לא נשאת עד ארבעי' שוב אינה יולדת וכ' הרמ"ה שם למאי נ"מ למפרש מינה משום פריה ורביה ע"ש משמע דגם מ"ש נשאת בת עשרים יולדת עד ארבעי' נ"מ לפרוש ממנה משום פ"ו:
טו י"א דמי שפסק על בתו וכו' אב ששדך בנו קטן בקנס וכו' ושוב גדל הבן ולא רצה הרשב"א ח"א בתשו' סי' תשע"א ובתשובה ח"ג סימן רי"א כ' על ראובן ששדך בתו בקנס וחיי' עצמו בשבוע' ושוב טען שבתו אינה רוצה בבן שמעון הדין עמו שזה אונס גמור הוא אם לא רצתה הבת וכו' וא"ת שהי"ל להתנות מעיקרא שאם תסרב הבת שיהא פטור וכל שלא התנה גלי אדעתיה שקבל על עצמו אפילו אותו אונם וכו' דלא אמרו אלא באונס דשכיח וכו' אבל אונס דל"ש או אפי' שכיח ול"ש כמיתה וחולי לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס וזה ודאי אונס דל"ש שכל הבנות מתרצות בנישואי' למי שירצה האב או הקרובי' אלא מיעוט מן המיעוט מהם ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' מיהו ה"ד במי שהוא אנוס ודאי ולא במסבב וגורם האונס וכו' עכ"ל וכן פסק הרמ"ע מפאנו סימן פ"א דהאב פטור וא"צ שבועה ולא חרם וכ' ה' כנה"ג הגה"ט אות ל' שכן מוכח מדכ' הרשב"א והלב יודע אם לעקל ולא כ' שישבע ומהרשד"ם ומהרש"ך שכ' דחיי' לשלם אפשר דה"ד בהתנה בפי' שחיי' בקנס אם תחזור הבת אבל כשהתנו סתם שהחוזר יפרע קנס לכ"ע פטור וכן חי' ה' משפט צדק ח"ג סי' כ"ט ע"ש ועיין לה' יד אהרן אות כ"ח מיהו א"ל דה"ד בבת דלגבי בתו הוי אונס דל"ש שכל הבנות מתרצות למי שירצה האב משא"כ בבן וכה"ג אמרי' בפ' הא"מ שמא נתרצה האב אמרי' שמא נתרצה הבן לא אמרי' ופירש"י דוקא בקידושי בתו' בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו וכו' אבל גברא דייק ונסיב ואינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו ע"ש וא"כ האב ששדך בנו א"ל דהי"ל להתנות שאם לא רצה הבן שהוא פטור דהבן אינו ברשות אביו ודייק ונסיב וכל שלא התנה גלי אדעתיה שקבל על עצמו אפי' אותו האונס ושוב ראיתי לה' משפט צדק ח"ג סי' כ"ט באב ששדך בנו קטן ושוב גדל הבן ולא רצה ב' דפטור אביו מן הקנס עש"ב: