אור ברסלב

ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב

סימן מב

סימן מ

א דין ב' ואפי' בע"א אינם קידושי' וכו' לכאו' נראה דאפילו שלח לה סבלונות אח"כ אין חוששי' ששלח אותם לשם קידושין כדקי"ל במקדש בפחו' משו"פ וקטן שקידש דאין חוששי' לסבלונות כמבו' בסי' ל"א וסי' מ"ג ע"ש אבל יש להסתפק קצת שהרי כ' הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' ע"ז הטעם דע"א פסלתו תורה לאו משום דודאי משקר או קרוב לודאי אלא משום חששא רחוקה שמעיד שקר ששכור הוא עש"ב וא"כ א"ל דבאיסור ערוה חיישי' שמא העיד שקר ולא קדשה וחיישי' לסבלונו' ואע"ג דקי"ל דע"א נאמן באיסורין ולא חיישי' שמא משקר אפש' דבאיסו' ערוה חיישי' וכה"ג כ' הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' מ"ב גבי הא דמב"ל ע"א במלחמה וכו' אם סומכין על ע"א באיסו' ערוה ואף ע"ג דאפשיטא דע"א נאמן במלחמה דלא משקר כמ"ש הרשב"ץ שם ה"ד התם משו' מילתא דעבידא לאגלויי הוא אבל הכא חיישי' מיהו א"ל התם דכבר היא א"א לא שרי' לה בע"א אבל הכא דבחזקת פנויה היא לא אמרי' דע"א משקר לאוסרה. ושו"ר להרשב"ש סי' שצ"ה שכ' דמחזיקי' דברי העד אמת ולא חיישי' לסבלונו' ע"ש:

ב הגה ויש מחמירין אם מקדש לפני ע"א וכו' על א' שקידש אשה בפני ב' עדים וא' מהם סומא מב' עיניו נראה דחוששי' לקידושיו דאף ע"ג דסומא פסו' לעדות מדאורייתא אפי' הוא מכיר בקול ומכוונת דעתו כמבו' בח"מ סיל"ז ע"ש מ"מ נשאר ע"א כשר והסמ"ג בשם הר"א ממיץ כ' דהמקדש בע"א חוששי' לו והביאו הטור ומהריק"ו שרש ק"א כ' ועל ענין הסבלונות שנס' מר אם יש לחוש להם אני לא ראיתי בהם בית מיחו' מאחר שלא היה שם כ"א ע"א וכו' ואע"ג שכ' הסמ"ג וכן המרדכי בשם רא"ם דיש להחמיר מ"מ חזי' דהסמ"ק דהוא בתרא טפי פוסק דאין חוששי' לקידו' אפי' ב' מודי' בדברי הג' ורב אלפס וא"כ לענין הסבלונות מיהא יש לסמוך עליהם שהרי אפי' כשנעשו לפני ב' וערים כשרי' אין לחוש לדברי רוב הפוסקי' וכו' ע"ש נר' דדוק' לענין סבלונות סומכי' עליהם אבל בקידושי' גמורי' בעד א' חוששי' להם וכדברי הסמ"ג והר"א ממיץ וכן מצאתי בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ב שכ' החכמי' בתשו' וז"ל כ' על ר"מ מקוצי לית דחש לקמחיה על זה לבד היה ראוי לנדות וכו' וגם הר' יעקב בנו של רבי' הגדול הרא"ש הסכים לבעל הסמ"ג לזה שהמקדש בעד א' חוששי' לקדושיו ועוד כי ראייתו ראיה חזקה ובריאה מדקאמר מאי הוי עלה וכו' וכן אנו מורים בכאן שבעד א' צריכה גט עכ"ל ועיין בתשו' הרשב"ש סי' י"ד שכ' דלית לחש לסמ"ג וכבר הרשב"א דחה דבריו וגוער במי שרוצה להחמיר וא"א הרשב"ץ בתשו' הביא ראיה לסמוך עליהם שלא להצריכה גט ע"ש וכ"כ בסי' שצ"ה ע"ש: ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"א סי' ל"ז וסי' ק"ל וכ"כ הר"א הלוי בשו"ת בשמים ראש סי' קנ"ז דאפי' שניהם מודי' עד א' לא מהני ע"ש וכן דעת רוב האחרוני' כמ"ש ה' כנה"ג הגב"י אות י"א אבל קצת אחרונים חששו להחמיר וכ"כ מהר"ם מפדוואה סי' ל"ב ומהר"י סי' י"א ע"ש וכבר כתבתי תשו' החכמים שהסכימו כן ומהריק"ו שכן נר' מדבריו והגמ"י בפ"ד מה' אישות כ' דרא"ם פסק כן ושכן שמע גם מאדם גדול וכן בב"ה כ' שראוי להחמיר וכו' ע"ש גם המרדכי בפ' האומר כ' בשם ס' החכמה סי' שפ"ד כ' הרא"ם בתשו' דהיכא דא' מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקידושי' חדא דחוששי' לדברי ר"פ דאמר חוששי' לקידושי' ואף ע"ג דבסמ"ג פסק כמ"ד אין חוששי' מ"מ ראיתי מעשה ולא היה כח ביד המתירי' להוציאה בלא גט וכו' ע"ש והכנה"ג הגה"ט אות י"ז כ' בשם מהר"י הלוי בתשו' כ"י דהסמ"ג בשמיה דרא"ם קאמר וליה לא ס"ל ומי שיאמר שהסמ"ג סברא דנפשיה להחמיר טועה וכ' ה' ושרי לי מריה דנהי דהסמ"ג שכ' וראוי להחמיר הם דברי הרא"ם מ"מ מדכ' דברי רא"ם באחרונה ולא חלק עליהם ודאי דהכי ס"ל וכו' והמרדכי שכ' אע"ג דבסמ"ג פסק דאין חוששין וכו' נר' דס"ל בהסמ"ג בשם רא"ם קאמר וליה לא ס"ל כדברי מהר"י הלוי אבל בתשו' החכמים ובהגמ"יי מבו' דהסמ"ג ס"ל הכי דחוששי' לקידושי' כרא"ם. ומ"מ מי יקיל ראש נגד הני רבוותא באיסור ערוה וכבר ב' הלכות שמחת י"ט סי' ע"ה דכלל מסור מפי סופרים ומפי ספרים דלענין איסור ערוה יש לחוש לכל הסברות וגם אנו שקבלנו הוראת מרן הב"י לענין איסו' ממון באיסור ערוה מחמירי' בכל הסברות לכתחי' כשאין עיגון בדבר ע"ש וכ"כ ה' כנה"ג בתשו' בספ' עדות ביעקוב סי' י"ז ובתשו' בס' בעי חיי סי' י"ג וסימן ט"ו דאין להקל בעד א' אם לא יש ריעותה אחרת ע"ש. מיהו נר' דאע"ג דחוששי' לקידושין עד א' מ"מ כיון שנצטרף עד אחד פסול עמו קי"ל בעדות שנמצא א' מהם קרוב או פסול בטלה כמ"ש מרן בתשו' ושאר אחרונים הביאם ה' כנה"ג הגב"י אות י"ג ע"ש ובתשו' בשמים ראש סי' ל"ז כת' דהך דנמצא א' קרוב או פסול לא נאמר לענין קידושין וגיטי' כלל וכבר האריך ה' המגיה שם אבל רוב הפוסקי' ס"ל. דדין דנמצא א' מהם קרוב או פסול אתמר אף בדבר שבערוה ועיין בה' ש"ך ח"מ סימן ל"ו סק"ו וא"כ ה"נ דע"א מהם סומא דפסול לכ"ע"אין חוששי':

ג אבל אם א' מכחיש העד וכו' כ' ה' ח"מ דגם מהר"ם מפדווה סי' ל"ב שחכך להחמי' בהכחשת בעל דבר חזר בו בסי' ל"ז ע"ש ומהר"ץ אשכנזי סי' קט"ו כ' דלא חזר בו אלא שהקיל בצרוף טעם אחר וכבר כ' בתשו' נודע ביהודה סי' ס' דבתשו' מהר"ם מפדווה סי' ל"ו נר' שדבר פשוט הוא אצלו דע"א בהכחשת בע"ד לאו כלום הוא עש"ב:

ד כתב הרשב"ש בתשו' סי' שצ"ה דאם האשה מכחשת נראה דאין חוששי' לעד א' דעד א בהכחשה אינו כלום וכו' ע"ש וה' נודע ביהודה סימן ס' הכריח דהא דפרכי' ותסברא עד א' בהכחשה מי מהימן היינו הכחשה דאשה ולא הכחשת עד את חבירו דמנ"ל דמיירי במכחשי' זא"ז דהא. משכחת לה שלא יהיו מכחשי' ושניהם אומרי' אמת שנתקד' בשעה א' לפ' ובשעה אחרת לפ' וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"א סי' תקמ"ה ע"ש וז"ל הרשב"א בתשו' ח"ב סימן רצ"ז ואם מכחישי' אין בדבריהם כלום שכל א' מכחישאת חבירו ואפי' במקום שעד א' נאמן אם יש אחר מכחישו אינו נאמן וכדאמרי' בקידושי' עד א' בהכחשה לאו כלום הוא ע"ש וכן פירש"י בפ' האומר עד א' כהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן וכו' ונראה דס"ל דהתם מיירי בהכחשת עד את חבירו דאפי' אם מקדש בעד א' צריכה גט אם עד א' מכחישו אינו כלום וביבמות דף ל"א דאמרי' מתני' בבת א' פירש"י עד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה וכו' וכ' הרשב"א בחי' שם דאינו מחוור דא"כ הו"ל חד בהכחשה ולאו כלום הוא לכן נר' בבת א' ומספקא להו אם קרוב לו או קרוב לה ע"ש הרי דעד א' מכחישו עד א' אין עדותו כלום ואף שה' ב"ש בסי' טו"ב ס"ק כ"ה כת' דשני עדים המכחישי' זא"ז הוי כעד א' כיון דעד א' מעיד שאינו חי אפי' מכחישים זא"ז בחקירות עדותן עדות כיון שאין צריך ב' עדים ע"ש הרי מבואר בתשו' הרשב"א דאפי' במקום שעד א' נאמן אם יש אחר מכחישו אינו נאמן וכ"כ ה' שבות יעקוב ח"ג סימן קי"ט שכן פסקו האחרוני' ואין לזוז מדבריהם ע"ש מיהו מהרש"ל הגיה שם פרש"י ואפי' מכחשה ליה ר"ל ותסברא עד א' דאיכא עד א' המכחיש ליה מי מהימן ואפי' ליכא עד אחר דמכחיש ליה אלא היא מכחשת לעד לא דאין האחד קם אלא לשבו' וכן מצאתי להרשב"א במיוחסות סי' קל"ג שכ' וז"ל ועוד מסתבר לי דלא אמרי' אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דעד א' בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא וכ"ש בדבר שבערוה וכדאמרי' בפ' האומר גבי מעשה דחבילה ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן משמע דלא מהימן כלל ולא אמרי' מי מהימן כבי תרי דעד אחר אומר נתקדשה אין זו מקודשת כלל וכו' וסעד מצאתי בדברי רש"י שפי' אי מהימן לך כבי תרי זיל אפק' הואיל ולא מכחישתו ע"כ ובדקתי אחר כל פירש"י ובכל מצאתי הואיל ולא הכחישתו וכו' והכריח שכן עיקר הגי' עש"ב הרי דרש"י והרשב"א ס"ל דעד א' בהכחשת האשה אינו כלום. וה' פני יהושע כ' דפירש"י מוכרח דמדאמרי' לעי' דר"י אמר רב המקדש בעד א' אין חוששי' לקידושי' איהו גופיה מספק' לי בשניה' מודים ורפיא בידי' אלמא רב מיירי בהכחשת א' מהם ואפי' הכי אצטריך לאשמועו' דלא נימא דמצטרף עדות הבעל דבר לעדות א' לאוסרא לעלמא דהא איכא ב' עדים שאינה פנויה דפלגי' דיבורי' קמ"ל דאין עדות בע"ד כלום וה"נ רב הונא בשם רב מיירי בהכחשת א' מהם ורב אדחבוי פריך מבריי' דס"ל דמצטרפי' עדות המקדש עם העד א' וא"כ מאי קאמ' ותסברא וכו' הא על זה אנו דנין דלרב עד א' בהכחשה אינו כלום אף לענין קידושי' ולרב אדחבוי מהימן דמצטרפי' עדות בע"ד עם העד אלא ע"כ הוצרך רש"י לפרש דותסברא לאו אהכחשת בע"ד קאי אלא אהכחשה דעד א' וכו' ע"ש:

ה כתב הב"ח דה"נ אם א' אמר שהיו קידושי' רק כוונתי לשחוק נאמן במגו שהיה מכחיש את העד וכ"כ הט"ז דזה הוי במכחיש את העד וכן מבו' בתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י ע"ש ותשו' הרשב"ץ היא בח"א סי' ע' על אשה שנתקדשה בפני נשים והיא מודה בדבר אלא שאומר'משטה הייתי בך כיון שהייתי יודעת שעדות נשים אינה כלום וכו' וז"ל ושמ' נסתפקת בזה משום דקי"ל בכל מקום שהאשה נאמנת מאה נשים כע"א וכו' והא ודאי ליתא חדא דלא קי"ל הכי אלא כמ"ד שאפי' שניהם מודים אין חוששי' לקידושי' וכו' ועוד דאפי' בעד א' לא חשש החושש אלא כששניה' מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם אין חוששי' לקידו' וכ"כ הרשב"א וכיון שהאשה טוענת שלא בתור' קידושי' לקחה אותם ומשטה היתה בו ליכא מ"ד דחוששי' לקידו' אפי' בע"א המכחיש וכ"ש בעדו' נשים עכ"ל. הרי דאם טען משטה הייתי נאמ' וכבר כ' מהר"ץ אשכנזי סי' קט"ו נ"ל עיקר כדברי הב"ח ול"ק מדאמרי' בפ' ח"ה גבי נסכא דר"א דמשא"למ דל"מ לתי' ריב"ם בהתו' שם דהוי מגו טוב אלא מאחר שהתורה חייבתו שבו' הדין הוא כך שישבע להכחיש את העד או ישלם דלא שייך זה כאן אלא אפי' לתי' ר"י דלא הוי מגו מכח שצריך לישבע בכפירתו להכחיש העד הכא מגו טוב הוא לכ"ע דאין כאן עסק שבועה בענין הקידו' ואלו היה כופר נגד העד א"צ שבועה כלל וכ"כ רש"י בהדיא בפ' האומר לכך ודאי נאמן במיגו והב"ש טעה בזה ע"ש וכבר הוכחתי כן בספרי עה"ש ח"מ סי' פ"ב בדיני מיגו מדכ' הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב דין כ"א וז"ל האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפי' היה שם ע"א שמעיד שהיא שבויה אבל אם יש ב' עדי' שנשבית אינה נאמ' וכו' וכתב המ"מ דס"ל דדוקא קתני מתני' ב' עדים ופשוט הוא שהיתה יכולה להכחיש העד וכו' וכ"כ הטור ומרן בסי' ז' ע"ש וכן גבי א"א שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דנאמ' אפי' אם יש ע"א דהיתה בחזקת א"א כדקתני מתני' ואם יש עדים וכו' וכ"כ הב"ש סי' קנ"ב סקי"א ע"ש אלמא אמרי' מיגו שהיתה מכחשת לע"א ואפי' בחזקת א"א אלא שאומר' גרושה אני נאמנת אלמא אמרי' מגו להכחיש העד בלא שבועה. מיהו דעת התו' בפ' הכותב והר"ן בפרק כל הנשבעי' והמרדכי בפ' ח"ה דלא אמרי' מיגו שהיה מכחיש את העד אפי' לא היה צריך לישבע וכן דעת הרמב"ן ן והריטב"א וכ' מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סי' קכ"ט דהכי קי"ל ע"ש וה' דברי יוסף סימן ט"ו וי"ז כ' דל"ק דקידושי' עד א' מדאורייתא לכ"ע לא חיישינן דאין דבר שבערוה פחות משנים ולמ"ד דחוששין לקי' ע"א היינו מדרבנן כדכ' הב"ח סס"י זה וכ"כ רב א' בתשו' מהרי"ק א"ה דף כ"א וכל שהוא תקנת חכמים אמרי' מיגו דהעזה דבמיגו כל דהו אוקמיה אדיניה כמ"ש מהריב"ל בשם הרא"ש הביאו ה' כנה"ג בדיני מיגו אות קכ"ז ע"ש ואין נר' כן דבא"ז לכתובות דף כ"ג גבי אמר ר"פ תרגמא בע"א וכו' כ' הרא"ה וז"ל ק"ל בלא"ה נמי אטו עד א' בקידושי' כלום הוא ורבי' תי' דר"פ לטעמי' דאמר התם בקידו' דהמקדש בע"א קידושיו קידושי' ומיהו אכתי ק"ל ה"ד אי דלא מכחשי אהדדי הא אמרת דר"פ סבר דקידושיו קידושי' ואי דמכחשי אהדדי הא פשיטא דהו"ל ע"א בהכחשה ודכ"ע לאו כלום הוא וכו' ואפש' לומר דר"פ היינו דקמ"ל לטעמי' דסבר דמקדש בע"א קידושיו קידושי' מ"ד כיון דהכי הוא דאמרי' נמי דתהוי המלוה גביה ואלו היכא דקא אתי בקמייתא להמניה כתרי וכי אתי אידך הו"ל גבי האי חד במקום ב' דומיא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דהמנוה רבנן לקמא כתרי ותו לא מהימן אידך ותתסר אפומיה קמ"ל דכי קי"ל דעד א' נאמן בקידושי' לומר שהוא כשאר איסורי' דקי"ל בהו דע"א נאמן וכל דאיכא אחרינא דמכחיש ליה לא מהימן כלל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא הילכך ה"נ לא מפקי' לה בהכי ואפ"ה לכתחלה מיהת לא תנשא ולא דמיא לההיא דלעיל דעד א' אומר מת דאמרינן דהמנוה רבנן כבי תרי וחשבי' אידך גביה חד במקום תרי דהתם הוא דאלו מדינא תרי בעי' וכיון דהמנוה רבנן ודאי במקום תרי קאי ובשנים חשבי' ליה אבל הכח אליבא דר"פ הרי הוא כשאר איסורי' ומדינא נמי ע"א נאמן וכיון דאיכא אחרינא דמכחיש ליה בכי הא ודאי חד בהכחשה לאו כלום הוא וכ"ד רבי' עכ"ל הרי דס"ל דע"א לר"פ נאמן וקידושיו קידושי' כמו בשאר איסורי' דע"א נאמן מדאוריית' ולכך אם עד א' הכחישו אפי' בא זה אחר זה הו"ל ע"א בהכחשה דאינו כלום. וכבר כ' הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' פ"ט גבי עד אחד בהכחשה באיסורי' וז"ל שאם בא המתיר א' היה נר' שאין דברי האוסר הבא אחרון כלום והבהמה מותרת שהרי כשהאמינה תורה ע"א באיסורי' להתיר האמנתו וכו' וכיון שכן הרי ה"א המתיר הוי כ"ב והאחרון האוסר הוי ע"א ואין דבריו של א' במקום שנים ודומה ממ"ש לע"א אומר נטמאת וכו' אבל נר' ודאי שאין זו דומה לזו שלענין טומאה לא האמינה תורה אלא האומ' נטמאת וכן לענין עגלה ערופה לא האמינה אלא האומר ראיתי ההורג מ"ה אם בא הוא ראשון הוי כ"ב והמכחישו הוי א' במקו' שנים ואם בא אחרון או בב"א אינו נאמן אבל לענין איסורי' בין לאסור בין להתיר ע"א נאמן וכו' וא"כ אפי' בא האוסר תחלה והמתיר אחרון הוי כבת א' או כב' כתי עדים וכו' ע"ש הרי דס"ל דכיון דע"א באיסורי' נאמן בין לאסו' בין להתיר אפי' בא זאח"ז לא אמרינן דכל אחד מהם הבא א' חשיב כשנים והבא אחרון אין הכחשתו כלום ואף שהרשב"ץ בתשו' ח"א סי' ס"ו כ' עד הנאמן בין לאסור בין להתיר אם באו זאח"ז העד הבא א' הוי כב' ואין דבריו של אחרון כלום העיקר כמ"ש בתשו' ח"ב דבענין איסור והתיר לעולם הוי ע"א בהכחשה דאינו כלום וכ"כ בס' יבין שמועה דף י"ד ע"ד והביאו מהראד"ב בס' לח"ר סי' רכ"ט ופי' כן דברי הריטב"א עש"ב וכבר כתבתי דברי הרא"ה ורבו דס"ל הכי ולמ"ד ע"א בקידושי' נאמן כשאר איסורי' לעולם לא חשבי' עד הבא א' כב' אלא הוי ע"א בהכחשה דאינו כלום. ומ"מ מבו' דר"פ ס"ל המקדש בע"א מקודשת מדאורייתא ואפי' נשאת תצא ודוקא ע"א בהכחשה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואי מדאוריית' בעי' ב' עדים ורבנן האמינו ע"א א"כ הוי כע"א אומר מת וכו' דבא א' הוי כשנים ובתשו' מהר"י ן' הרא"ש סימן פ"א כ' החכמים על החולק וז"ל כ' על ר"מ מקוצי לית דחש לקמחי' ע"ז לבד היה ראוי לנדות וכו' ויותר גדולים ממנו ומכל רבותיו עושי' ונוהגי' כמו ר"מ מקוצי וכל רבותינו הצרפתים והאשכנזים וכל ישראל שותים מימיו וגם הר"י בנו של רבי' הגדול הרא"ש הסכי' לבעל הסמ"ג לזה שהמקדש בע"א חוששין לקידושי' ועוד כי ראייתו חזקה ובריאה מדקאמ' מאי הוי עלה וכו' שהרי רב אסי שהוא בתרא הק' לרב כהנא דאמר אין חוששי' אע"פ שהשיב לו התם לא מחייב לאחריני הכא קא מחייב לאחריני מ"מ באיסו' דאורייתא יש לנו להחמיר וצריכה גט וכן אנו מורים בכאן שבע"א צריכה גט וכו' עכ"ל (מבואר דס"ל דהמקדש בעד א' מקודשת מדאורייתא): ואפשר שזה תלוי במחלוקת דהראב"ד ס"ל והביאו הרב בעה"ת שער מ"ב חלק י"א דהודאה בפני ע"א אינה כלום דהואיל וגם כפר לא מחייב ממון אפומיה משטה הוא בו אבל רוב הפוסקים ס"ל דהודאה בפני ע"א הוי הודאה בין לישבע ע"פ אם כפר בין לפרוע אם הודה שהודה בפניו וכ' הגד"ת דף ק"פ דאם טען משטה הייתי ז"ל דנאמן במגו דלהד"מ דהכא לא שייך ה"ט שכ' המפ' לבט' המגו גבי נסכא דר"א ע"ש וז"ל התוס' בפ' ח"ה דל"ד בד"ה הוי וכו' וא"ת וליהמניה בשבו' במאי דאמ' דידי חטפי במגו דאב"א לא חטפאי וכו' ול"ל נמי דהאי לא חשי' מיגו דלא הוי חציף למי' לא חטפי להכחי' את העד או משו' שירא שלא יפסלוהו לעדו' העד ובעל הנסכא וכו' דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטו' והיינו ע"כ במיגו דאי לא מיגו לאו כ"כ למימר דידי חטפי דהא אי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואור"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו וכו' שיכו' להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא המחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע"י מיגו שהיה יכו' להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו וכו' ע"ש וה"נ בטענת השטאה כיון דאם היו שני עדים אינו נאמן ודאי דבע"א א אינו נאמן אלא במיגו ובהודאה בפני ע"א דאם כפר נשבע ע"פ אם הודה וטען משטה הייתי אינו נאמן בשבו' במיגו שהיה יכו' להעיז פניו להכחיש את העד ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל הכא גבי קידושי' דאם מכחי' העד א"צ שבו' אם טען משטה הייתי נאמן במיגו שהיה יכו' להכחי' את העד בלא שבועה וכן לפי' ריב"ם שכ' התוס' שם דאפי' היה חייב שבו' אמרי' מיגו אלא שכן הדין בע"א צריך שישבע להכחישו או ישלם אבל גבי קידושי' דלא שייך ה"ט נאמן בטענת השטאה במיגו:

ועיין ב"ה ש"ך סימן פ"א ס"ק כ"ג:

ושוב ראיתי למהרימ"ט ח"א סימן נ"ו שכ' בהמחהו בפני ע"א וטען טעיתי דלמ"ד בהודאה בפני ע"א אינה כלו' וא"צ לישבע ודאי דנאמן לומר טעיתי אבל למאי דקי"ל דהודאה בפני ע"א הוי הודאה לישבע נר' דאינו נאמן לומר טעיתי דודאי דקדק כשהודה ושמא תאמר כל שאין כאן אלא ע"א ס"ד שיאמינוהו שטעה דמ"ל לשקר הרי יכול להכחיש את העד מיהו בשני עדים אע"ג דיכול לומר פרעתיך אח"כ לא אמרי' סמך שיאמינוהו במגו שיכול לומד חזרתי ופרעתי דמתירא הוא שמא יתבענו לאלתר לב"ד שלא יזוז יד העדים מתחת ידו ויוציא ממנו או יאמר אל תפרעני אלא בעדים. ליתא דא"כ אפי' בהודאה בפני ע"א לימא השטתי בו וסמך שיאמינוהו במגו שהיה יכול להכחישו אלא ודאי אין זו סמיכה וכו' א"נ דהוי העזה להכחיש את העד ושמא יפסלוהו לעדות ולשבועה עש"ב:

הרי שכ' דבהודאה או בהמחאה בפני ע"א אינו נאמן בטענת השטאה או טעות ולא אמרי' שסמך שיאמינהו דמ"ל לשקר דיכול להכחיש את העד מיהו כבר כתבתי דאמרינן מגו בהעזה שהיה יכול להכחיש את העד ולא אמרי' שירא שיפסלוהו לעדות ולשבועה ובהודאה בפני ע"א למאי דקי"ל דחייב שבועה על כפירתו אם הודה וטען משטה הייתי אינו נאמן משום דלא אמרי' מגו שהיה יכול להכחיש את העד שמחייבו שבועה אבל אם היה נאמן בלא שבועה אמרי' מיגו שיכו' להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה. אבל ה' כנה"ג ח"מ סי' ל"ב הגב"י אות כ"כ כ' נ"ל כיון שטענת השטאה גרועה היא לפי שהיא דרך הודאה אינו נאמן דהוי כמגו במקום עדים וכה"ג כ' הרא"ם ח"א סימן ס' דאפי' אם יכול לטעון פרעתי אינו נאמן בטענת השטאה במגו דפרעתי ע"ש. וא"כ אפי' אם יכול להכחיש את העד בלא שבועה כגון בקידושי' אינו נאמ' לומר משטה הייתי במגו ומתשו' הרא"ם אין ראיה דא"ל דוקא במגו דפרעתי אינו נאמן כדברי מהרימ"ט דלא סמך שיאמינוהו במגו שיכול לומר חזרתי ופרעתי דמתירא הוא שמא יתבענו לאלתר לב"ד שלא יזוז יד העדים מתחת ידו ויוציא ממנו או יאמר אל תפרעני אלא בעדים אבל בע"א ס"ד שיאמינוהו דמ"ל לשקר כיון שיכול להכחיש את העד ועוד דדוקא מיגו דפרעתי לא אמרי' אבל מיגו דלהד"מ דאלים אמרי' אפי' בטענה גרועה וכה"ג כ' התוס' בפ' האשה שנתארמלה במתני' בהעדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסי' היינו וכו' וז"ל וא"ת ולמה נאמני' והא מיגו במקום עדים דאנן סהדי שלא היו אנוסים וכו' וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מ"ש כת"י הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטני' או אנוסי' היינו אבל לקמן חשבי' להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא וכו' ובד"ה אין נאמני' כ' הכא ל"ל דליהמנו במגו דאב"א פרוע הוא דכיון דמקויי' הוא הוי מיגו במקום עדים ע"ש הרי דאין נאמני' במגו דפרוע דהוי כמגו במקום עדים אבל כשאינו מקויים לא חשיב כמגו במקום עדים ונא מני' בטענה גרועה במגו דלהד"מ והפה שאסר וכו' וה"נ א"ל דאינו נאמ' בטענת השטאה במגו דפרוע דהוי כמגו במקום עדים אבל במגו דלהד"מ נאמן ועיין בתשו' פנים מאירות ח"א סי' נ"ג ובתשו' שב יעקב סי' ך':

ו אחד שקידש אשה בעדים ועד א' העיד שראה שנתן לה מטבע וא"ל הרי את מקודשת לו והעד הב' אמר שראה שלוה מא' מטבע ונתן. לאשה ולא שמע כלום מהקידושי' והאשה מכחשת ואומרת שלא שמעה הקידושי' אלא א"ל קח נראה דאין לחוש לקידושי' אלו כמ"ש מהרימ"ט ח"ב סימן מ"ג וז"ל ונר' דאף לאותם שחשו במקדש בעד א' הכא ליכא למיחש ליה כלל הואיל והאשה מכחשת וכו' ושמא תאמר הכא לא מקרי הכחשה מה שהיא אומרת להד"ם דבהא יש שני עדים מכחישי' אותה דהיא אומרת שלא יצתה ולא זזה ממקומה לעולם וגם שלא דברו לה על עסק הקידושי' מעולם ושני העדים אומרי' שיצתה וקבלה הקידושי' אלא שזה ראה מה שנתן וזה לא ראה מ"מ לדברי שניהם שקרנית היא ואין הכחשת' כלום הא ליתא דאין אנו צריכי' להכחשה של אשה לבטל דברי העד אלא כל שאין בעל הדבר שותק ומודה אין העדאתו של ע"א כלום דאפי בשאר איסורי' שעד א' נאמן בהם לא הימניה רחמנא אלא בשתיק' דבעל דבר דהוי כהודאה שאם שתק בדבר שלא היה שם שאין לו לידע אין שתיקתו כהודאה ולא מהימן העד כמ"ש התוס' שם כ"ש בדבר שבערוה דחמיר טפי הילכך אפי' תימא דלא מקרי זו הכחשה גם הודאה לא מיקרי שיהא עד א' נאמן עליה עכ"ל א"כ ה"נ שעד א' שמע הקידושין ועד א' לא שמע הקידושי' אלא ראה הנתינה בלבד והיא מכחשת אע"ג דאין הכחשת כלום דב' העדים ראו הנתינה מ"מ כיון דליכא הודאת' (אין עד א' נאמן עליה):

מיהו אם העד הב' העיד שנתן לה מטבע אלא שלא שמע רק בטבעת זו ולא הרי את מקודשת לי והוא כפרה שלהד"מ הרי הוחזק' כפרנית נגד ב' עדים וא"כ אף ע"פ שהעד שלא שמע הקידושי' אין עדותו כלום כיון דעד א' ראה ושמע הקידושי' חוששי' לקידושי' וכה"ג כ' מהר"ם מפדווה סי' ל"ב וז"ל ועוד נ"ל שאף אם נחליט כדברי ת"ה שר"ל אפי' בהכחשת האשה לבד מ"מ נראה שבנ"ד מודו כולהו שהכחשת האשה לא נחשבת למאומה אע"פ שנאמר שעדות אבשלום לא יועיל לעיקר הקידושי' מטעם שכ' רשב"א מאחר שהיה טמון ממנה מ"מ במה שהיא מכחשת העד הא' הנשאר ואמרה להרא"ם לאו כ"כ הואיל ואבשלום מסייע ליצחק שהעיד שקבלה הקידושי' וכו' והביאו ה' כנה"ג הגב"י אות ח' ע"ש וה"נ כיון שיש עדים שהיו כולם במעמד אחד ואחד מהם ראה שנתן לה המטבע אלא שלא שמע ל' הקידושי' רק בטבעת זו והיא מכחשת כל העדים שלהד"מ כלל אם כן אין הכחשת' כלום וחוששי' לעד אחד שראה ושמע הקידו':

ז והאחד מהם קרוב וכו' עדים שראו הקי' ואחד מהם קרוב בח"מ סי' ל"ו עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה אם נתכוונו כולם להעיד אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשאר דהיינו שאומרי' להם ב"ד אם כשראית' דבר זה באתם כדי להעיד או כדי לראות בלבד וכו' אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות' בטלה וכו' הסמ"ע והש"ך שם אפי' לא העיד כלל וכו' ע"ש:

והרדב"ז בתשו' ח"ה סי' ש"א קנ"א כ' דאם בתחלה אמרו להעיד באנו ועדיין לא העידו אע"פ שיש לפסו' כדעת רש"י והרמב"ם ונפסל כל העדות ואין כאן קידושי' ה"מ להלכה אבל למעשה יש להחמי' ולהצריכה גט משום חומרת א"א ואין העדות נפסל עד שיעידו יחד הפסולי' והכשרי' בתכ"ד ע"ש וכבר כתבתי בס' עה"ש ח"מ סי' ל"ו אות ו' תשוב' מהר"י ן' הרא"ש שכ' דאפי' למי שמפרש שבשעת ההגדה תליא מילתא אפשר שיודה בקידושי' שתלוי בראיה לפי שאז הוא בשעת עדות בב"ד עכ"ל וכ"כ הריטב"א בחי' לגיטין דף י"ח וז"ל ואומר רבי' נר"ו דה"ד בדבר שתלוי במעשה וכו' אבל בקידושי' שאין הדבר תלוי אלא בראיית העדים שאע"פ שקדשה וידוע הדבר כל שלא קדשה בעדים אינה מקודשת וראייתם של העדי' היא שעושה המעשה כ"ז שהיה קרוב או פסול אין הקידושי' כלום דעדות הכשרים בטלה דהכא עיקר עדותם היא עכשיו בראייה וכמו שבאו כולם להעיד דמי ולכך עדות כולם בטילה מיהו ש"ד לחומר' להצריכ' גט זו היא ס' רבי' והיא נכונה עכ"ל: הרי דהרא"ה והריטב"א ס"ל דקידושי' תלוי בראייה ואם נתכוונו לעדות בשעת ראיה עדות כולם בטילה:

ח אחד שקידש אשה בפני ב' עדים וא' מהעדים אשתו קרובה עם המקדש שני בשני שהם בני שני אחיות ובעל כאשתו לכאורה נר' דא"צ גט דקרובי האם וקרובי אישות נמי פסולים מדאורייתא וכבר הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' קנ"א כ' דגם הרמב"ם מודה דהוו דאוריית' והמקדש בפניהם אינה מקודש' ולמנין המצות הוא דמקרו דרבנן ומבו' שם דאפי' בדאיכ' תרתי קורבת האם ובעל באשתו פסול מדאוריי' וכ"כ מהרב"א בתשו' סי' י"ט ע"ש וה"נ בנ"ד דעד אחד קרוב למקדש מצד אשתו בקורבת האם פסול הוא מדאוריית' וליכא אלא עד א' כשר ואין חוששי' לקידושיו ואפי' למי שחושש לקידושי עד א' אם היו ב' עדים וא' מהם פסול בטלה עדות' כמ"ש מרן בתשובה ושאר אחרונים הביאם ה' כנה"ג הגב"י אות י"ג ע"ש וכן הסכים ה' פני משה ח"א סי' כ"ט כנ"ד להקל כדעת מהרב"א ומהרשד"ם ומהרי"א ומהרח"ש ודלא כהר' תומת ישרים סי' פ"א ע"ש:

וכן ראיתי למהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סי' פ"א וה' זקן אהרן סימן ב' ומהר"ש צרור בס' חוט המשולש סי' ד' שפסקו כן ע"ש וה' שמחת י"ט סי' ע"ה כ' אע"ג דהרשב"ץ כ' דגם הרמב"ם ס"ל דפסולים מדאוריית' אלא משו' דאתו מדרשא קרי לזו מד"ס כ' ה' לח"מ וה' תומת ישרים סי' פ"ג דחו אותו ועוד דהמ"מ סובר בעד הרמב"ם דהוו דרבנן וא"א להתיר כס' הרשב"ץ בהיות שהמ"מ חולק דמי לנו גדול ובקי בדברי הרמב"ם כהמ"מ וכן מבואר מתשו' מהר"י ן' הרא"ש שהביא מרן הב"י בסוף הסי' דס"ל בעד הרמב"ם דקרובי' מצד אישות הם מדרבנן וצריכה גט ע"ש. ואיברא שראיתי בתשובה החכמי' על החולק בשו"ת מהר"י ן' הרא"ש סימן פ"א שכ' וז"ל וא"ל לדעת הרמב"ם דמה שקראם לקרובי האם או לקרובי האישות פסולי' מדרבנן לפי שבאו ע"י יתור וכו' וכמו שסו' קידושי כסף הם מד"ס ואע"פ דאתו מג"ש דקיח' קיחה וכו' ולא עוד אלא קרוב בעיני לומר שלא הצריך אלא לפסולי עדות דרבנן לפי שאינן אלא מדרבנן בלי שום דרשה מן הכתוב אבל לא יאמר כן בקרובי' דפסולי' מדרבנן לדעתו וזה שלא הזכיר במקומו אלא הפסולים מדרבנן ולא הזכיר קרובי' וכו' וגם ס' המצות לא כ' אלא ל' הרמב"ם שהוא פסולי עדות דרבנן וכו ובקשתי לי רב ומצאתי לרבי' מאיר האשכנזי בתשו' שכ' אפי' למאן דמצריך גט בפסולי עדות זהו משו' דא"ל כי אחר שהא' כשר והב' גזלן או מלוה ברבית יחשוב שעשה כבר תשו' וע"ז מצטר' עמו הכשר אבל כשה"א קרוב כי הא לית דין ולית דיין דליכא טעם דאין כאן בית מיחוש עכ"ל הרי שכ' דגם הרמב"ם ס"ל דא"צ גט דפסולי' הם מדאוריית' כדברי הרשב"ץ או מטעם דדוקא בפסולי עדות דרבנן הוא דצריכה גט ולא בפסולי דרבנן מצד קורבא וכ"כ ר"מ אשכנזי וגם מהר"ש צרור בס' חוט המשולש סימן ד' נמשך אחר הרשב"ץ ע"ש אבל בפ"ד מה' אישות שכתב הרמב"ם דהמקדש בפסולי עדות של ד"ס צריכא גט וכ' המ"מ שקצת מן הגאוני' סוברי' שכל אותם שהן נלמדי' מן המדרש בקרובי האם הם מד"ס וכ"כ רבי' פי"ג מה' עדות וכו' ע"ש משמע בהדיא דסובר בעד הרמב"ם דמקדש בפסולי דרבנן מצד קורבא דאם או אישות צריכה גט וכן מבו' מדברי הרשב"א בתשובה ח"ב סי' ר"ל והריב"ש סי' י"ד והרשב"ש סי' ת"ק עש"ב ומי יקל ראש נגד הרשב"א והריב"ש והרשב"ש דס"ל בעד הרמב"ם דפסול קורב' דמצד האם או אישות מדרבנן וצריכה גט וראיתי לה' קרית ספר פי"ג מה' עדות שכת' וז"ל ונר' דהא דילפי' קרובי האם היינו כגון בני ראובן לבני דינה שהם קרובי' להם מצד האם שהיא דינה דכיון דתחילת הקורבא היא מצד האב יעקוב אבי ראובן ודינה הוו קרובי' מן האב אבל אם הקורב' מן האם כגון ב' אחים מאם א' ולא מאב שאין תחלת קורבת' אלא מצד האם לא פסיל אלא מדרבנן דכיון דילפי' מאבות אבות תרי זימני משמע שתחילת הקורב' מן האב אע"ג דהשתא הוו שנים מצד האם ואפי' שני בני אחיות שהם אחיות מצד האב הם בכלל זה כיון דאביהם א' וכדאמ' עכ"ל וא"כ בנ"ד אע"ג דקרובי' הם שני בשני מצד האם כיון דאב א' לשני אחיות בניהם פסולי' מדאוריית' לכ"ע אבל מסתמיות דברי הרשב"א והמ"מ משמע דאין חי' דלעולם הקורב' הרמב"ם ס"ל דהוו פסולי' דרבנן ונדון הריב"ש סימן י"ד והרשב"ץ סימן קנ"א דב' העדים קרובי' זה לזה שהא' הוא חתן אחי אמו של האחר:

ט דין ד' הגה וצריכי' העדים לראות הנתינה ממש וכו' כ"כ הרשב"א בתשובה הביאו מרן הב"י ונר' דמיירי אפי' ידעה האשה בעדים שהרי כ' הרשב"א בתשו' והביאו מרן הב"י שם וז"ל אבל הכמין לה עדים אחורי הגדר והיא אינה מרגשת בהם לא דדילמא אי ארגיש' בהו לא מקבל' קידושי' אלא דהכא מיירי אפי' הרגישה בהם כיון שלא ראו הנתינה ממש אינם קידושי' ולעיל מיירי דאפי' ראו הנתינה מאחורי הגדר אם היא לא הרגישה בהם אינם קידושי' דבעי' תרתי שידעה בעדים והעדים ראו הנתינה ממש והתימ' על הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' פ"ד שכתב. וז"ל ואע"פ שהעד האחד אמר וכו' אלא שהוא לא ראה מסירת הטבעת בידה עדות זו אינה מבטלת הקידו' שכיון שנתקדשה באותו מעמד ואיש ואשתו מודים בדבר והעד האחד אמר שראה המסירה אף על פי שהעד הב' לא ראה המסירה מקודשת היא שכיון שאין צ"ל בקידושי' אתם עידי כדאיתא בפרק האיש מקדש כיון שהדבר אמת שקיבלה קידושי' באותו מעמד מקודשת ואע"פ שהרשב"א כ' שאם הכמי' לה עדים אינה מקודשת דיכולה לומר אלו ידעתי שהכמי' לי עדים לא קבלתי' דוקא כשהיא אינה יודעת שיש שם עדים אבל אם יודעת שיש שם עדים בהכמנה מקוד' היא כיון שהדברים ברורים שהיא קבלה קידושי' אע"פ שלא ראו המסירה וכ"ש שהאחד ראה וכו' ע"ש דמבו' דס"ל דאפי' הב' העדים לא ראו המסי' מקוד' והוא היפך תשו' הרשב"א ואברא דהמרדכי בפ' האומר כ' וז"ל בס' החכמה סי' שפ"ד כ' הרא"ש בתשו' דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקידושי' חדא דחוששי' וכו' ועוד אם עד רואה דבר מוכיח ונר' שיכול להעיד ונדון כאלו ראה גוף המעשה כדאמרי' וכו' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכו' ע"ש נר' דס"ל דאפי' ב' העדים לא ראו נתינת הטבעת כיון שראו דבר מוכיח ונראה הוי כאלו ראו גוף המעשה ואפשר דגם הרשב"א מודה בדאיכ' הוכחה אבל ראיתי לרמ"א בתשו' סי' ל' שכ' דהרשב"א ומהר"ם חולקי' וראוי לסמוך עליהם ואפילו, בדבר המוכיח ע"ש וכן ראיתי למהרימ"ט ח"ב סי' מ"ג שכ' וז"ל דאם הא' ראה הטבעת והב' לא ראה הו"ל מקדש בעד א' דאין חוששי' לקידושיו וצריך ששני העדים ידעו במה קדשה והביא תשו' הרשב"א ע"ש וכ"כ ה' פני משה ח"א סי' כ"ט ע"ש ונר' דהמרדכי לא אמר אלא בעד א' ראה דהוי הוכחה וכ"כ הר"א מזרחי ח"ב סי' ל' וז"ל ונר' דדוקא גבי עידי יחוד א"ל כיון דגייסי אהדדי מוכח' מילת' דלא נתייחדו אלא לשם ביאה וגבי ב' עדים ששמעו לא' שאמר לאשה הרי את מקודשת לי והאחד מהם לא ראה נתינת הטבעת מצי' למימר דמיירי כגון דאמר לה לפני שניהם הרי את מקודשת לי בטבעת זו והאחד מהם ראה נתינת הטבעת דמוכחא מילתא שהיה שם נתינת הטבעת אבל בנ"ד וכו' ע"ש. אבל כששני העדים לא ראו הנתינה לכ"ע אינם קידושי' וכ"כ המבי"ט ח"ב סימן קמ"ט ע"ש:

יוד מי שקידש אשה דרך חור שבכותל וכו' ז"ל הרשב"א בתשו' סי' אלף קע"ט על אשה שהעידו שהכניסה ידה בחור שבכותל החוצץ בינה ובין מקו' שהמקדש והעדים עומדים שם וכו' ועוד שאפי' העיד ישמעאל זה בבירור שהיא היא נתקדשה כיון שהעד הב' אומר שהוא לא הכיר יד זו של מי היתה אם מאמירה אם מאחר אין כאן בקידו' אמירה אלא עד א' וכו' וקי"ל כרבא מיהו משה זה שאומר שאמירה זו נתקדשה לו הרי זה אסור בקרובותיה משום דשוי' אנפשי' חד' וכמ"ש קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו זה שנ"ל כשאינה מודה בקבלת המעות כלל וכו' ע"ש משמע בהדיא דאם האשה מודה שהיא קבלה הקידו' הוו קידושי' גמורי' וכ' ה' דברי יוסף סי' י"ז אפשר דעיקר דין זה תלוי במחלוק' בעושה עדי' במנוי השליח דלדעת הרמב"ם והרשב"א אין צריך לעשותו בעדים רק שהשליח והמשלח מודי' בדבר וכיון שהשליח קדשה בפני עדים אע"פ שאין העדים יודעים בבירור מי הוא המקדש כ"א מפי השליח מ"מ אם הודה המשלח שעשאו שליח ה"ז מקודשת גמו' ה"נ כיון שהעד הא' ראה אות' עד א' שיודע מי הוא המקדש והמתקדש' הוא עד גמור והעד הב' שגם הוא ראה מעשה הקידושי' אלא שלא הכיר את האשה נגמר עדותו ע"י הודאת' שקבלה המעות דומיא דהעד הא' שעם השליח דע"י הודאת המשלח שעשאו שליח נגמר עדותו של זה העד הב' ע"ש ולא דק דבתשו' הרשב"א מבו' דאפי' ב' לא ראו האשה אם היא מודה בדבר מקודשת שכ' וז"ל הדעת נותנת כי מה שהעיד ישמעאל שכפף ראשו לסור התחתון וראה אמירה הנז' לא בשעת קבלת קידושי' ממש היה שא"א אחר שהחור שוה לקרקע וכו' אלא או קודם מעשה או לאחר מעשה היה וא"כ גם לדבריו אפשר שלא אמירה זאת היתה שהכניסה ידה אלא אחר ואם היא אינה מודה בכך אין בדבריו כלום שאין אוסרי' את האשה בעדות כזו וכו' ע"ש משמע דאם היא מודה בכך אפי' ב' העדים לא ראו אותה אלא ידה שהכניסה הוי מקודשת:

יא כל עדות שלא נחקר וכו' כ' מרן הב"י וז"ל כ' הרשב"א בתשו' אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה בין בגירושי' בין בקידושי' דקי"ל כת"ק דר"ע ור"ט וכו' ע"ש ובסי' י"א הביא תשו' זו ומבואר שם דאפי' למ"ד דעידי מיתה צריך דו"ח לפי שהיא אסורה לכל והבא עליה במיתה אבל בקידו' אע"ג דאפשר דאתי לידי נפשות השתא מיהא לאו אנפשות קא מסהדי וכו' ע"ש וכן כ' בתשו' ח"ג סימן קי"א ע"ש ומשמע ד אפי' היא מכחישת' א"צ חו"ד אבל המרדכי כ' דעדים שבאו לאוסרה צריכים חו"ד הואיל והיא מכחישת' וכ"ז שלא נחקר' עדות' יכולים לומר אנוסי' היינו וכו' ע"ש וכ' מרן הב"י בח"מ סימן כ"ט ונ"ל שמ"ש הואיל והיא מכחישת' לאו למימרא דבדיני נפשות הודאת בע"ד מילתא היא אלא לומר דאלו לא הכחישת' הוי שוייא אנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא גט ע"ש וא"כ הרשב"א ס"ל אפי' היא מכחישת' א"צ חו"ד דאי כשאי' מכחשת הא שויא אנפשה ח"ד דשתיק' כהודאה והא דמוכח בפרק האומר דף ס"ו גבי זינתה בע"א והלא שותק דלא אמרי' שתיק' כהודאה שנתקדשה בפני עדים ואם כן הרשב"א מיירי אפילו במכחשת העדי' א"צ חקירה ודרישה וכן משמ' מדכ' הרשב"א שם וההיא דפרק היו בודקי' לא ידענא מאי קא דייק מינה מר דההיא לאו בעידי קידושי' אלא במי שקדשה כבר ובאו עדי' ואמרו נערה מאורסה זו זינתה ועדות זו ודאי צריכה חקירה ודריש' דבנפשו' קא מסהדי ע"ש והתם מסתמא מכחשת העדי' ודכוות' בעידי קידושי' א"צ חקירה ודרישה וכ"כ מרן בתשו' סי' ה' כהרשב"א והמרדכי פליגי ומי יקל ראשו בערוה חמורה ע"ש וכ' ה' כנה"ג הגב"י אות ן' ולי נר' דאם מה שבאנו להצריך בעידי קידושי' וגיטי' דריש' וחקירה הוא חומרא להחזיק' בספק מקודשת חיישינן לדברי האומר שצריכי' דו"ח ואם הוא קולא שבשביל שלא חקרו ודרשו העדים אין לחוש לקידושי' חיישי' לדברי האומרי' שאין צריכי' חו"ד וכו' ע"ש וא"כ אם נתקבלה העדות בלא דרישה וחקירה ואח"כ חזרו העדי' חיישי' למ"ד דעידי גיטין וקידושין א"צ חו"ד ואין יכולים לחזור דכל שהגיד אע"פ שלא נחקר' עדות' שוב אינו חוזר ומגיד כמבו' בב"י ח"מ סי' כ"ט ע"ש ואע"פ שנתקבלה העדות בב"ד הדיוטות דלא גמירי למ"ד שאין צריכי' דו"ח קבלת' קבלה כמ"ש הרא"ם בתשוב' ומהריב"ל בתשו' והסכי' עמהם מהריק"ש בתשובה בס' אהלי יעקב סי' כ"ז דאפי' לא ידעי הלכו' עדות סגי עש"ב אבל ראיתי למהראר"ב בס' לח"ר סי' כ"א שכ' דאין צריך חקירה ודרישה אבל משום דנתקבלה העדות בחד גמיר וב' לא גמירי צריכה גט עש"ב. מבו' דס"ל דאפי' דאין צריך חו"ד בעי' דייני' דגמירי וא"כ אם ג' דלא גמירי אין קבלת' קבלה וכ"כ בהדייא בסי' כ"ג והביא מתשו' הרא"ם ע"ש. מיהו אם כבר נשאת נר' דלכ"ע בעי' דריש' וחקיר' וצריך לקבל העדות בפני האשה ובפני בעלה כמ"ש הרא"ש הביאו מרן הב"י סי' י"א וז"ל תחלה אני כותב שלא כהוגן עשו שקבלו העדו' שלא בפני האש' ושלא בפני בעלה שכבר נשאה וכו' ועוד היה ראוי שעדות זו תתקבל בפני גדולי יש' הבקאי' בדרישה וחקירה וכו' כדי שלא לאסו' אשה על בעלה דתניא וכו' ובנדון זה לאסו' אשה על בעלה הכל מודי' דבעי' דרישה וחקירה ולקבל העדו' בפני בע"ד ובפני גדולי ישראל שידעו לחקור ולדרוש וכו' ע"ש וכבר הוכיח מהרח"ש בקו' עיגונא דאתתא דאפי' דבעידי קידושי' א"צ חקירה ודרישה בעידי זנות לאסור אשה על בעלה לכ"ע בעי' דריש' וחקירה ודייני' דגמירי וכן סיים בתשו' הרשב"א הובאה בב"י סי' י"א וז"ל וההיא דפ' היו בודקי' וכו' לאו בעדות קידושי' הוא אלא במי שנתקדשה כבר ובאו עדים ואמרו נערה מאורשה זו זינת' ועדות זו ודאי צריכה חקירה ודרישה דבנפשות קא מסהדי ע"כ וה"נ בשכבר נסית ובאו עדים שנתקדשה מקודם צריך דריש' וחקיר' לאסו' אותה על בעלה ול"ל דדוקא בעידי זנות שכבר היא בחזקת בעלה וע"י עידי הזנות באו לאוסר' על בעלה צריך דרישה וחקירה אבל בעידי קידושי' שבאו לעקור הקידושי' הכא אפשר דא"צ דרישה וחקירה דממילא נעקרא קידושי' הב' לא מסתבר כן דס"ס השתא מיהא בעדות' אוסרי' אותה על בעלה דדוקא בעידי קידושי' כשלא נסית השתא מיהא לא באו לאוסרה ותשו' הרשב"א היא בח"ג סי' קי"א וז"ל ואע"ג דבקידושי' אפשר דאתי לדיני נפשות מ"מ השת' מיהא לאו בנפשות מסהדי ואפי' למה שאתה אומר היה באפשר וכו' מותרת לזה וכו' אבל אין סוקלי' ע"י עד שנחקור ונדרוש את העדים שהרי יש לנו כיוצא בה בפ' האומר דגרסי' התם קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס וכו' ואב"ל מהו לסקול ע"י רבא אמר אין סוקלי' וכו' ומ"מ נר' ודאי דלכ"ע בעדות נשים מקודשת וסוקלי' דהמוני מהימני לכולהו מילי ובענין מה שאמר התם סוקלי' דלכולא מילתא הימניה רחמנא לאב וכו' עכ"ל ונראה דודאי דקי"ל התם כרבא ור"ח דס"ל אין סוקלי' כמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' א"ב הלכה כ"ג ע"ש אלא דדוקא בהימונתי דאב הוא דפליגי אבל בעדות קידושי' לכ"ע נאמני' לגמרי וסוקלי' ע"י ומ"ש הרשב"א אבל אין סוקלי' ע"י וכו' היינו לפ"ד השואל אבל מסקנתו כיון דהשתא מיהא ליכא דיני נפשות א"צ דו"ח ועדות' להחזיק' לא"א ואם בא עליה אחר אח"כ סוקלי' ע"י אבל אם נסית כבר קודם שבאו העדי' ודאי צריך דו"ח לאוסרה על בעלה וכן לשון הרשב"א בתשו' ח"א סי' אלף ר"ט וכאן באמת אף כשתמצא לו' שהוא כד"מ הואיל ועדיין לא נשאת לאחר ואין כאן עדיין ד"נ וכו' ע"ש משמע דנסית לאחר צריך דרישה וחקיר' כד"נ ובתשו' החכמי' בשו"ת מהר"י ן' הרא"ש סימן פ"ב כ' וז"ל ועוד כי היה צריך דרישה וחקירה כי אפי' דיני ממונות היה צריך דרישה וחקירה אם לא מטעם נעילת דלת וכו' וכ"ש א"א ואע"ג דתניא בסוף יבמות אין בודקי' עידי נשים בדרישה וחקירה וכו' ה"ד בעידי נשים שמעידות שמת בעלה ומטע' עיגונ' מדמי אותו ת"ק לד"מ וכו' שהרי האמינו אפי' קרוב ואפי' אשה ואפי' עבד ושפחה ואפי' גוי מסל"ת וע"ז הקלו ג"כ שלא להצריך דרישה וחקירה אבל בנדון הזה אין שייך זה ועוד כי אין כאן דין כתובה שהרי היא עצמה מודה שאינה מקודשת לו ופוטרת כתובת' כדי שלא תתקדש לו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ לא נשאר ד"מ אלא דין א"א וכ"ע מודו שהוא כד"נ וכ"כ רמ"ה בהא דקי"ל שאין בודקי' עדי נשי' בדרישה וחקירה הוא מטעם עיגונא ובכאן אין עיגונא כי הוא יכול ליתן לה גט ודוקא גבי מת יש עיגונ' שאם נדרוש אחר העד לא יהיה לה תקנה להנשא לעולם וכו' עכ"ל:

הרי דס"ל דאפי' נשאת כבר וא' מערער שנתקדשה צריך דרישה וחקירה לעדים דדוקא בעידי מיתה א"צ דו"ח משום עיגונא דאין לה תקנה אבל עידי קידושי' צריך דו"ח ואפי' נשאת כבר ליכ' עיגונא כיון דאפשר ליתן לה גט וראיתי בספ' בשמים ראש סי' י"א שכ' דלאסור אשה על בעלה בעי' דריש' וחקיר' דכדיני נפשות. דמיא ואמרי' בעלמא נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין וכו' ועוד בהפקעת כתובה קנס הוא על שזינת' ובדין הוא דלבעי סמוכי' אלא דלא סגי כדי שלא יפרוץ הזנות וכו' ע"ש ולפ"ד דדוקא בעידי זנות צריך דרישה וחקירה אבל בעידי קידושי' א"צ דו"ח:

וכן צריך לקבל העדות בפני האשה ובפני בעלה ואע"ג דעדות קידושי' א"צ בפני האשה מ"מ לאסור אשה על בעלה צריך לקבל העדות בפני האשה ובפני בעלה ואם לא קבלו אינו כלו' כמבואר בתשו' הרא"ש וכ"כ הרדב"ז בתשובה ח"ב סימן ע' וכבר האריך מהרח"ש בתשו' סי' מ"ב דף קפ"א וכן ח"י מהרש"ך ח"ד סי' נ"ג דאם נתקדשה לאחר צריך לקבל עדות המערער בפניהם אלא שכס"ד כ' שצריך גט מן הא' מספק. וה' נודע ביהודה סי' ע"ב כ' נ"ל להביא ראיה לקבל עדות זה שלא בפני בע"ד דבסנהדרי' דף מ"א ע"א הקשו בגמ' ואלא אשה חבירה דקי"ל דמיקט' אליבא דריב"י היכי משכחת לה וק' מאי מק' הגמ' הרי משכחת לה כשהעידו שלא בפני הבעל רק בפני האשה דאז ודאי באו להורגה דאי לאוסרה על בעלה הא העידו שלא בפני הבעל ואי' נאסרת עליו אלא ודאי דבדבר איסור מקבלי' שלא בפני בע"ד ע"ש וליתא דלאסור אשה על בעלה צריך לקבל העדו' בפני האשה ובפני בעלה כמו שהוכחתי אבל העדי' יכולי' לומר שבאו לאוסרה על בעלה וסברו שמועיל העדות שלא בפני בעלה דלאו כ"ע דינא גמירי וכה"ג כ' ה' שער אפרים בקו' אחרון דא"ל דבועל ב' לא נאסרה עליו ודאמרי' והא יכולי' לו' לאוסרה על בועלה שני באנו היינו שהעדים יאמרו כן דלאו דינא גמירי ע"ש ועוד אפשר לומר דאכתי יכולים לומר לאוסרה על הבועל באנו והבועל ודאי העידו בפניו. ועוד אם נראה שהוא דין מרומה מכמה הוכחות לכ"ע צריך דו"ח ויכולים העדים לחזור כמו שהאריך מהרח"ש בתשובה סי' י"ח ומהראד"ב סימן כ"א וכ"כ מהר"ם:

אלשקאר סי' פ"ג דבעדות קידושי' א"צ דרישה וחקירה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א בשלהי יבמות מיהו אם נרא' לדייני' שיש צד רמאות באות' עדות דורשי' וחוקרים ע"ש אבל ראיתי לה' המאירי בחי' בסוף יבמות שכ' דאפי' בדין מרומה שכיוצא בו אף בממון צריכים דרישה וחקירה בגיטי' וקידושין לא וכו' ע"ש ומהריק"ש בתשו' סי' כ"ז הביאו ע"ש:

יב אם נתקבל העדו' שלא בפני האשה שנתקדשה לפ' אם יכולים לחזור ולהגיד בח"מ סימן כ"ח ס' י"ו כ' דאם היו העדי' מבקשי' לילך למ"ה ושלחו לבע"ד ולא בא או שאינו מצוי בעיר מקבלים העדות שלא בפניו וה' נודע ביהודה בתשו' חא"ה סי' ע"ב נסתפק אם ה"ד בד"מ תקנת חכמים היא לקבל שלא בפני בע"ד מטעם הפקר ב"ד הפקר אבל באיסור דלא שייך ה"ט לא א"ד כל דלא אפש' מקבלי' שלא בפני בע"ד ואפי' בד"נ וקרא דוהועד בבעליו לכתחלה והכריח דאי' חי' מדכ' מרן בב"ה סי' כ"ח וכ"נ מל' הרמב"ם שכ' גם בד"מ אין מקבלי' עדות אלא בפני בע"ד משמע שד"מ שוה לד"נ בכל גוונא וכשם שבד"נ אם קבלו שלא בפניו לא מהני ה"ה לעני' ד"מ עכ"ל וכיון דכ' הרמב"ם ששלחו לו ולא בא וכו' מקבלי' שלא בפניו מוכרח דגם בד"נ מקבלי' בזה שלא בפניו דהא כל הפסו' בד"נ גם בד"מ פסול וכ"ה בתשו' הרשב"א הביאו הב"י סי' שפ"ח וז"ל ואם נפשך לומר שלא אמרו כן אלא בד"מ אבל בד"נ אין מקבלי' אלא בפניו והראייה מדאמרי' בשלהי שור שנגח ד' וה' בפלוגת' דר"י אי מהדרת ליה נהלי' עד שלא נגמר דינו הוה מערקנא לתורא לאגמא וכו' לא היא דהתם מחמת גמר דין קאמר וכו' אבל בקבלת עדות לא איכפת לן כל שיש צורך בכך כגון שהיה חולה וכו' הרי בהדיא דגם בד"נ מקבלי' שלא בפניו בכה"ג ע"ש אבל הרשב"א בחי' פ' הגוזל בתרא הובא בס' א"ז כ' וז"ל ק"ל אשמעת' דהא אמרי' דטעמא דאין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ד משום דאמר קרא והועד בבעליו וא"כ אם הוא חולה או עידיו וכו' היאך מקבלי' והתור' אמרה והועד בבעליו נ"ל דעיקר קרא גבי שור שהוא בד"נ כתיב ובד"מ אסמכת' בעלמא ומדרבנן עכ"ל: הרי דס"ל דבד"מ משום דהוי דרבנן הקלו במקום אונס אבל בד"נ אין מקבלי' שלא בפניו כלל וכ"כ בתשו' בשמים ראש סי' רמ"ב דדוקא בממון עבוד רבנן תקנת' בחולה ועדים חולים או הולכים למ"ה שיקבלו שלא בפניהם ולא בהזמה או לפסול לעדות שלא בפניהם ואפשר דבעי' נמי דרישה וחקירה וכו' ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סימן פ"א בעדות קידושי' וז"ל מ"ש אין מקבלי' עדים שלא בפני בע"ד לא נאמר עיקר הדין אלא בדיני נפשות וכדאמ' התם וכו' יבא בעל השור ויעמוד על שורו וכ"כ הרשב"א ז"ל דעיקר טעמא דר"י מהאי קרא וכו' והנה מיתת השור כד"נ ורבותי' דנו גם כן זה בד"מ לאסמכתא בעלמא וה"ט דמקבלי' עדים שלא בפני בע"ד כשהוא חולה וכשרוצי' ללכת למ"ה ועוד דההיא דינאי מלכא לא נאמרי' להעיד דוקא בפניו אלא שיעמוד על ממונו בעת שידינוהו הסנהדרי' מטעם והועד בבעליו לא מטעם העדה כמ"ש החולק ואף על פי שממילא היה צריך להעיד בפניו מ"מ עיקר המעשה לא על העדה נאמר וכן פשט הסוגיא וכן פשט פירש"י וז"ל ויעדוך שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו לפניו ע"כ הרי מבו' בדברי וכו' ועוד כ' הריב"א בשם ר"א מטראני שאם לא היה בע"ד בעיר מקבלי' שלא בפניו ע"כ ובנדון זה שלא היה בעיר וכו' ע"ש והרשב"א בתשו' ח"ג סי' שכ"ז גבי אין מקבלי' עדות בלילה כמו שהקלו לקבל שלא בפני בע"ד כ' וז"ל קבלת עדות וכו' ואפשר דטעמא דמילתא משום דעדות בפני בע"ד בד"נ לבד כתיב וכו' והיינו דאמרי' גבי שור אי אהדרתי' ניהלי' מערקנא ליה לאגמא ואלו לגבי ממון אמרי' דאם שלחו לו ולא בא מקבלי' שלא בפניו וכו' ע"ש:

הרי שכ' דעדות בפני בע"ד בד"נ לבד כתי' ומה"ט אמרי' גבי שור הוה מערקנא ליה לאגמא משו' דאין מקבלי' עדות שלא בפניו משא"כ בד"מ הפך תשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' שפ"ח א"כ מה"ט מקבלי' עדות הקידו' אפי שלא בפני האשה ועוד שכ' הרדב"ז בתשוב' ח"ב סימן ע' מעשים בכל יום שמקבלי' עדות הקידושי' שלא בפני בע"ד וטעמא כיון דהוי לאפרושי מאיסורי כ"ע בעלי הדין נינהו למה"ד שבאו ואמרו הפירו' של פלוני ערלה הם וכו' וכן משמע מתשו' הרשב"א וכן נר' מתשו' הריב"ש בקידושי' מירונה סימן רס"ו וכ"כ המאירי וז"ל ומקבלי' עדות שלא בפני בע"ד לאפרושי מאיסורא כגון עדי' שנתקדשה וכו' עכ"ל:

וכבר מהרי"א בתשו' סי' ד' הביא דברי הרדב"ז והעיד שם שכן דעת הר"י בי רב ומהר"ש ן' סייד והם הפריזו על המדה לקבל עדות שלא בפני בע"ד לאסור אשה על בעלה והוא וחבירו חלקו עליהם בזה אבל בעדים שנתקדשה לפ' דהוי לאפרושי מאיסורא בזה לא חלק עליהם אדם מעולם ע"ש: וכ"נ מהראנ"ח ח"א סימן ס"ח שכן מקובל אצלינו ובין להקל ובין להחמי' אתמר דזיל בתר טעמא ע"ש ומהרח"ש חא"ה סי' מ"ב דף קפ"א הביא דבריהם והסכים כן דכיון דהא דאין מקבלי' וכו' אינו אלא מדרבנן א"כ דוקא בד"מ א"ל שראו חכמים לעשות אבל בעידי קידושי' כיון דמדאו' הוי עדות גמור אפי שלא בפני בע"ד והיא א"א גמור' רחוק הדבר לומר שיאמרו דלא מהני עדות' ויתירו א"א לעלמא ע"ש ועוד שכת' מהרח"ש בתשובה שם יראה אם יכשר בעיני הגדולים בעלי הוראה דהא דאין מקבלי' עדי' שלא בפני בע"ד ה"ד כשבאו לחייבו דאין חבין לאדם וכדפירש"י גבי אין מזימי' את העדים אלא בפניהם שהרי הם באים לחייבם וכו' אבל בנ"ד זכות הוא לה ע"ש ומצאתי בתשובה מהר"י ן' הרא"ש סי' פ"א שכ' החולקים וז"ל ועוד אין מקבלי' עדים שלא בפני בע"ד ל"ש בד"מ ול"ש בד"נ וכו' כ"ש דנ"ד לא לד"מ דמי אלא לד"נ דהו"ל דבר שבערוה וכד"נ לא שלחו לו ולא בא כי מוכרח לבא לפני ב"ד וא"א לקבל ערים שלא בפניו וכו' ומהר"י ן' הרא"ש דחה דבריהם והביא ראיה מדאמרינן בפרק הגוזל תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי הוא אין אומרי' נמתין עד שיגדל אלא מוציאין אותה מידו וכו' וכן נמצאת שדה שאינה שלו דמשמע דמקבלי' שלא בפני בע"ד דקטני' כמי שאינם הם וכ' הראב"ד טעמ' דמילת' לפי שב"ד יודעי' כ"ז ולא תהא שמיעה גדולה מראיה וכשצריך לעדות הוא דקפיד רחמ' וכו' ע"ש וא"כ כיון שכבר העיד בפני ב"ד אין חזרתו כלום. ומהראד"ב בס' לח"ר סי' כ"ג כ' דנר' בהדיא מתשובה הרא"ם במעשה דעזיזה דאם נתקבל עדות שלא בפני בע"ד אינו כלום ואם כן יכולים לחזור ולהגיד וכו' מהריב"ל בפסקיו ח"ב סימן ח' וכו' ע"ש:

יג ואם נתקבל העדות שלא נתקדשה שלא בפני האשה ראיתי למהרח"ש בתשו' סימן מ"ב דף קפ"א שכ' וז"ל יראה אם יכשר בעיני הגדולים בעלי הוראה דהא דאין מקבלי' שלא בפני בע"ד ה"ד כשבאו לחייבו דאין חבין לאדם שלא בפניו וכדפירש"י בכ"ב דכתו' גבי אין מזימי' את העדים אלא בפניהם שהרי הם באים לחייבם וכו' אבל בנ"ד זכות הוא לה ע"ש ולא זכר שכ"כ מהריב"ל ח"ב סי' י"ב וז"ל ועוד יראה לי וקרוב לומר דע"כ וכו' אלא דוקא היכא שנתחייב בע"ד שלא נתקבל העדות בפניו אבל אם נזדכה הבע"ד שלא היה בפניו זכין לאדם שלא בפניו דהא בפ' הגוזל בתרא וכו' ע"ש וכן ראיתי למהראנ"ח ח"א סי' ק"ג שכ' וז"ל אבל אם אמר אע"פ שלא נמצאתי שם אותו עדות מקובל עלי נלע"ד שהעדות הא' עדות שלא אמרו אין מקבלי' וכו' אלא לתועלת המתחייב בעדות אבל בעדות לזכות מקבלי' שלא בפניו דלא גרע משטר הכותבי' ללוה אף ע"פ שאין מלוה עמו וכו' וכת' כיון דמתחלת העדות היה לחובה אף ע"פ שעתה נהפך לזכות בתר מעיקר' אזלי' לאו מילת' היא דלגבי גיטי' וקידושי' הוה הכי דודאי המקדש אשה לשם חבירו וכשידע חבירו רצה ובריר לן הדבר דלא עשאו שליח אין שם קידושי' אבל לגבי ממונא וכו' ע"ש הרי דס"ל דאם העדות נתקבל לזכות הבע"ד שלא היה בפניו הוי עדות אבל אם הוה לחובתו ונתרצה כששמע בד"מ מהני ובגיטי' וקידושי' לא מהני ונראה לכאורה בנ"ד דחוב הוא לאשה שהיא רוצה בקיום הקידושי' ונתקבל העדות שלא בפניה לחובת' ואפי' נתרצת' כששמעה אינו כלום דבגיטי' וקידושי' בתר מעיקר' אזלי' דודאי המקדש אשה לחבירו שלא מדעתו אפי' נתרצה אח"כ אין שם קידושי' וכן מוכח בהדיא מדברי הר"ן בפרק האומר גבי נתרצה האב וז"ל וכת' רצוי בתר קידושי' מאי מהני א"ל דה"ט לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו נמצאת דרמיא עליה היא וזכין לאדם שלא בפניו וכו' ע"ש:

משמע דאם הוא חוב לא מהני רצוי דאחר הקידושי' אבל הר"ן בפ' אלמנה ניזונת כ' דלא שייך אין מקבלי' עדים שלא בפני בע"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלי' ופסקו מרן בח"מ סי' כ"ח ס' י"ח ע"ש ואם כן ה"נ אפי' קבלו עדות שלא בפני האשה מהני כיון דזכות הוא לבעל לפטור את עצמו ועוד דכבר הסכים מהרח"ש שם דבעדות קידושי' לא בעי' בפניו ע"ש:

יד מצאו כתוב בשטר וכו' שני שטרות יצאו על אשה א' שנתקדשה לראובן ושמעון ביום אחד וכו' אם הם ב' כתי עדים אין חי' בין כתי' יוצא ממ"א או לא אלא הוי ספק מקודשת לשניהם ואם העדים לפנינו שואלי' אותם אם אומרי' לראובן נתקדש' בבקר והכת הב' אומרי' לשמעון נתקדשה בערב הדבר ברור שהיא מקודשת לראובן ודאי דאף ע"פ שלא נתברר מתוך השטר מי קדם נאמני' לומר ע"פ השעות וכו' אבל אם העדים עצמם חתומי' בב' השטרות הוו רשעי' ואפי' אין כתי' יוצא ממ"א אין נאמני' הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תרכ"ה ע"ש:

טו כ' הגמ"ר תשוב' ר' אביגדור הכהן בהא דקיום שטרות דרבנן היינו היכא דליכא הכחשה וההיא דריש גיטי' בדין הוא דבשאר שטרות לא ליבעי תרי היכא דליכא הכחשה כדר"ל דאמר עדים החתומי' וכו' ורבנן הוא דאצריך קיום בשאר שטרות היכא שאין מכחישו וכו' אבל היכא דבע"ד לפנינו ואמר מזויף אפי' מדאורייתא בעי קיום וכו' ונראה דס"ל דהא דאמרי' בגיטי' האי קולא חומרא הוא וכו' חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה וכו פסיל ליה ממש מדאורייתא דכל דאיכא הכחשה צריך קיום מדאוריית' ומשני כיון דאמר מר וכו' מעיקרא דייק השליח ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבא ויערער ואפי' יבא ויערער אינו נאמן דאע"ג דקיום שטרות מדאוריית' אם יערער הכא כיון שהשליח דייק אין הבעל נאמן ובפ' הגוזל בתרא אמר רבא מקיימי השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואפי' עומד וצווח מזויף הוא וכו' וכ' בתשו' בשמים ראש סימן יו"ד דה"פ לא מיבעיא כשלא צווח הלוה דמקיימי' ואין חוששי' למה שיבא אח"כ ויטעון מזויף ונ"מ ליתמי וכו' אלא אפי' צווח וכו' אפי' כבר אמר מזויף ועתה הלך לו מקיימי עכ"ל ולדברי הר"א הכהן דאם בא בע"ד לפנינו ואמר מזויף הוא צריך קיום מדאוריית' היינו דאמר רבא מקיימי' השטר שלא בפני בע"ד ול"מ שלא בפניו או מיתומי' דא"צ קיום רק מדרבנן אלא אפי' צווח כבר דצריך קיום מדאוריי' מקיימי' וא"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א בתשו' הטעם לפי שלא על מנה שבשטר הם מעידי' אלא על חתימת העדים וכן הרמ"ה בפר' הגוזל ס"ל הכי ולכך כ' מסתברא דוקא אם אפשר לקיימו שלא מפי עדים החתומי' אבל אם א"א לקיימו אלא מפי עידיו כמאן דמסהדי השתא ע"פ דמי בהא קי"ל על מנה שבשטר הם מעידים וכו' ע"ש וכבר כתבתי בס' עה"ש ח"מ סי' מ"ו סק"ח דהרמ"ה בתשו' סימן רצ"ג כ' כדברי הר"א הכהן דאם בא בע"ד לפנינו ואמר מזויף הוא צריך קיום מדאוריי' וכ"כ מהר"ם מטראני ח"ג סי' ק"ל ודחה דברי מהריק"ו וכן הוכיח ה' ב"ש בסי' קמ"א סק"ע שכן דעת הרמב"ם והטור ומרן עש"ב וא"כ הא דמקיימי' השטר שלא בפני בע"ד ואפי' צווח שהוא מזויף ה"ט משום דלא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימת העדים אבל התו' והרא"ש שם כ' הטעם משום דקיו' שטרות דרבנן וכ"כ מרן הכ"מ פ"ג מהל' עדות דין י"א דהרמב"ם ס"ל כהתוס' והרא"ש דבכל ענין מקיימי' וה"ט דכיון דקיום שטרות דרבנן דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד לא החמירו חכמים בו כמו בקבלת עדות שהוא של תורה דבעי' בפני בע"ד ע"ש וכ"כ הסמ"ג עשין ת"ט טעם זה לפי שקיום שטרות דרבנן וכן פי' ר"י ור' משה ע"ש:

טז כ' הב"ש אם הם מודים שנתקדשה הוי קידו' אלא איירי דא' מהם אומר מזויף הוא וכו' והרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ט כ' אפי' אם הכת' מקוי' יש לחוש שמא כ' העדים בלא דעת שניהם דהוי כפנקס ולא כשטר ואין מקבלי' עדות' דהוי עדות מפי כתבם וכו' ואם נכתב בשטר שנכתב מדעתם לכ"ע מקבלי' עדות' כמו בשאר שטרות דקי"ל עדים החתומי' כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא כהג"מ בקידושי' דס"ל דוקא לענין ממון מהני עדות בשטר ולא בעדות קידושי' דהוי מפי כתבם ע"ש וכן כתב הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תשס"ה דאם כתבו בשטר פ' נתקדשה בפנינו מדעתה ואמר לנו כתבו הרי היא מקודשת גמורה שהרי שטר גמור הוא שנעשה לדעת שניהם ואם היא מכחשת יתקיים השטר כחותמיו ואם לא נתקיים צריכי' העדים לבא ולהעיר בפיהם ואם מתו נ"ל שצריכה ממנו גט דלא גרע מיצא עליה קול שהיא מקודשת ואם אין כתוב בשטר רק בפנינו נתקדשה פ' לפ' זהו שכ' הרשב"א שאין לו דין שטר כלל ויבאו ויעידו בפיהם ואם לא באו אם כתי' יוצא ממ"א חוששי' להם וצריכה גט דלא גרע מקול ואם אין כתי' יוצא ממ"א אין חוששי' דאיהו זייף וחתם עכ"ל:

הרי דאם כתוב בשטר שנכתב מדעתם הוי כשטר גמור ואפי' לא נתקיים בחותמיו אם שניהם מודי' מקודשת גמורה ואם היא מכחשת יתקיי' השטר בחותמיו ואם לא נתקיים השטר והעדים מתו צריכה גט מס' דלא גרע מקול וז"ל הרמב"ם פ"ג מהלכות עדות דין תורה שאין מקבלי' עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר ע"פ שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מד"ס שחותכי' דיני ממונות בעדים שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים בדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואצ"ל במכות ובטלות אלא מפיהם ולא מכתב ידם עכ"ל הרי דס"ל דבדיני ממונו' דוקא דנין בעדות שבשטר מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל בעדות אחר בעי' מפיהם וה"ה עדות קידושי' וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשיך סימן מ' והביא דברי המרדכי שכ' תשו' הר' אביגדור דס"ל דעדות קידושי' בעי' מפיהם וכ"כ מהרש"ל ביש"ש בפ' ד' אחין סי' י"ג שכן נר' עיקר כרש"י והרמב"ם שאין בעדות שבשטר רק בד"מ אבל בדיני קנסות או בעדות קידושי' או בעדות אשה שזינתה או לפסול עדות אין דנין ע"פ השטר ע"ש והלח"מ שם כתב דהרמב"ם ס"ל כר"ת דכל הראוי להעיד בע"פ עדותו בשטר כשרה מדאוריית' ומ"ש דמד"ס הוא שחותכי' ר"מ בעדים שבשטר אע"פ שאין העדי' קיימי' וכו' ר"ל שאינם ראוי' להעיד שכבר מתו דאז מן התורה אין עדות' בשטר כלום וכו' ע"ש וליתא דל' הרמב"ם שכ' אע"פ שאין העדים קיימי' וכו' נר' שעיקר דבריו בראוי' להעיד וכעין זה דקדק הריב"ש סימן שצ"ב מדכ' בעה"ע אפי' מלוה בשטר וכו' נר' שעיק' דבריו במלוה ע"פ אלא דאפי' במלוה בשטר הדין כך וא"כ כשכתב אח"ך והאידנא תקנת' דרבוות' וכו' בכל ענין היא דאל"כ הו"ל לפרש וכו' ע"ש:

טוב עוד כ' הב"ש אם הוציא א' שטר קידושי' ועדים אומרי' שביקש מהם לזייף שטר קידושי' פ"א מחזיקים גם את כתב זה שמזוייף ובחשן משפט סימן ס"ג כתב המוציא שטר חוב על חבירו ובאו שנים ואמרו ממנו שאל לזייף לו שטר זה וכו' וכ' הסמ"ע כ"ה לשון הרמב"ם ס"ה עדות ול"ד קאמר זה אלא שטר כזה דהיינו שביקש מהם שיכתבו ויחתמו לו שטר על ראובן שחייב לו מנה וכו' ע"ש בהש"ך וה"נ דוקא אם העידו עדים שביקש מהם לזייף לו שטר שקדש אשה פ' והוציא כן שטר קידושי' על אותה אשה עצמה: (חי) שטר בעדים על א' שקידש אשה בפניהם והעדי' החתומי' אמרו שאין זה כתב ידם ומעולם לא ראו שקדשה ועדים אחרי' אומרים שזה כתי' נר' דאין לחוש לקידושי' אלו כלל וא"צ גט דא"ל כיון דעידי השטר אמרו שמעולם לא ראו הקידושי' ואין זה כתי' אף שעדים אחרים מכירי' חתימת' אמרי' דטרח וזייף בטוב עד שסבורי' העדי' שהיא חתימת' וכה"ג ב' התו' במציעא דף י"ג בד"ה הא וכו' וז"ל דשמואל ור' אסי מיירי שאין הלוה בפנינו ולכך יחזיר ואין לחוש שמא מזוייף וכו' אבל הכא במתני' מיירי שהלוה בפנינו בשעת מציאה וטוען מזוייף ולכך כיון דאיכא ריעותא דנפילה וגם טוען הלוה בודאי מזוייף לא יחזיר כי יש לחוש שמא יגבה מיתומי' ולקוחו' או שלא בפניו ע"י קיום והקיום אינו מועיל דשמא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדי' שהיא חתימת' וכו' עכ"ל הרי דאם הלוה בפנינו וטען ודאי מזוייף אפי' נתקיים השטר לא יחזיר כיון דאיכא ריעותא דנפילה וכן קי"ל בח"מ סי' ס"ג בשטר שהעידו העדים ששאל מהם לזייפו דאפי' נתקיים השטר בחותמיו אין גובי' בו לעולם אא"כ עידי השטר מעידים שראו ההלואה או אחרים מעידים עליהם שראו שחתמו וכו' ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' הביאו הב"י בסי' זה וז"ל ואפי' יוצא זה שטר חתום בעדים ונתקיים השטר ע"פ שנים עדים דעלמ' מחזיקי' אותו במזוייף כיון שבאו אותם שנים ואמרו שלהם אמר לזייף אותו וכדג"ר בפ' א"נ וכו' ואע"ג דהתם לא אמרי' אלא דלא מגבי' ביה דמשמע הא מיקרע לא קרעי' ליה ודכוות' הכא לא שרי' לכתחלה לא היא דהכא בחזק' התיר לעלמא היא ואם אתה אוסרה לעלמ' הרי אתה מוציאה מחזק' ע"י שטר זה דריע וכו' עכ"ל הרי דשטר ריע אפילו נתקיים השטר ע"פ ב' עדים דעלמא מחזיקים אותו מזוייף ומתירים אותה לינשא לכתחלה וה"נ כיון דעידי השטר אמרו שלא חתמו ולא ראו הקידושי' מעולם אפשר דקיום עדים אחרי' שמכירי' חתימתם מחזיקי' אותו מזוייף בטוב עד שסברו העדי' שהיא חתימת' שלא להכחיש העדים עצמם שאמרו שלא חתמו ולא ראו הקידושי' מעולם אא"כ עדים אחרים מעידי' עליהם שראו שחתמו דהוי כב' אומרי' נתקדשה וב' אומרי'. לא נתקדשה דסימן מ"ז ע"ש אבל עדים שמכירי' חתימת' לבד לא הוי הכחשה דאפשר שזייף בטוב עד שסברו שהיא חתימת' ועוד כ' הרשב"א בתשובה שם דכל שלא באו העדים החתומים בשטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזוייף הוא מיגו דאב"א גרשתני ומותרת לינשא על פיה כאומרת לבעלה גרשתני וכו' ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן אי אתו עדים גופייהו דחתימי בשטר אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא עכ"ל נר' דס"ל דאפילו נתקיים השטר ע"פ עדים דעלמא כל שלא באו עידי השטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזוייף במגו דגרשתני: (יט) דין ה' המקדש בפסולי עדות דאוריית' אינה מקודשת וכו' משמע אינה מקודשת כלל וכבר כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ק"מ בהא דלא אמרי' שמא הרהר תשובה ומקודשת מספק דכיון שיש עדים שעבר עבירה ונפסל אינו חוזר להכשירו עד שיבואו עדי' שעשה תשו' אבל האומר ע"מ שאני צדיק שהוא עצמו אומר כן רגלים לדבר שעשה תשו' ע"ש וכ"כ מהר"ם מפדווה סי' ל"ז דמהריק"ו סימן פ"ה שכתב במעשה שבא לפני רש"י באנוס שקידש וכו' היינו שקדשה בפני האנוסי' בעודם בגיות' ואח"כ חזרו לדת יהודי' דאמרי' מאחר שאנוסי' היו וסופם שחזרו לדתינו מוכח שגם בראשונה הרהרו תשו' והיה בלבם תמיד לשוב וגם ראיה שמביא מן המקדש אשה ואמר ע"מ שאני צדיק גמור אפי' היה רשע כל ימיו היא מקודשת מספק שמא הרהר תשו' גם שם טעמא רבה איכא מאחר שהוא אומר כך ורצה בקידושי' מסתמ' רצה לקיים תנאו ומביא רק ראיה שהרהור לבד יספיק שיחשב צדיק וכו' אבל לא שיהיה דבר כללי על כל בעל עבירה בלא טעם וסברא דאם כן לשוא טרחו הגאוני' לחלק לענין קידושי' בין פסולים בעבירה דאוריית' לפסולי' בעבירה דרבנן דבפסול דרבנן צריכה גט מספק אבל בעבירה דאוריית' לא ואפי' בעבירה דרבנן יש חולקי' שא"צ גט ואיך ימצא הדבר הזה אם נאמר תמיד שמא הרהר אלא ודאי לאו כללא הוא וכו' עש"ב:

אבל ראיתי בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ב שכת' וז"ל שאפי' שהעידו כדין עליהם העדים בפניהם והפיסול שהיה פיסול ממש מדאוריית' עדין צריכה גט שהרי משום חומרת א"א יש לנו לומר שמא עשו תשו' כדאמרינן בפ"ב דקידושי' האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשו' בלבו ואין לחלק בין תשו' שהיא בלבו לתשו' שצריכה מעשה כגון מי שנפסל מחמת פיסול שבועה שצריך להוצי' אבידה מתחת ידו או לומר חשוד אני במקום שאין מכירים אותו מ"מ משום חומרא דא"א צריכה גט כמו שהשיגו עליו ת"ח שבשנוביא ואל תשיבני מהרמב"ם ומר"מ מקוצי שכ' שהמקדש בפסולי עדות דאורייתא שאינה צריכה גט ומשמע שאין לחוש שמא עשו תשו' לזה נאמר כי היו צריכי' להעיד עליהם שבאותו יום היו פסלי' פי' בענין שיודעי' שלא עשו תשו' קודם הקדושי' וכו' עכ"ל הרי שהמקדש בפסולי עדות דאורייתא חוששי' לקידושי' שמא הרהרו תשו' אא"כ נודע שלא עשו תשו' קודם הקידושי' וכ"כ בס' הישר לר"ת והביאו ה' עדות ביעקב סי' מ"ג וז"ל ואם חושש לפוסלם משו' גזלנותא או משאר פסול לבד מפיסול קורבא שהוא ידוע יעמידם בפני ג' שהן בד' ועדים לא כ"כ למפסל דייני ויאמרו העדים אנו מזומני' לכל השואל אותנו להוציא הרבית מתחת ידינו ולהשיב הגזילה כאשר תראו ברין תורה ואם שאר העבירות הפוסלות באו לידינו דאמרי' מ' בכתפיה וכשר הרי אנו בתשו' לפניכם ולא נוסיף עוד כדאמרי' ע"מ שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשו' בדעתו ולרווחא בעלמא הצרכתי תשו' בפני רבי' פן יאמרו כשאומר צדיק הוא יש לתלות שמא עשה תשו' אבל כשלא אמר לא נתלה מ"מ למדת בכ"מ שאומר הן אני שב מכל העבירות שוב אין לפוסלו דקידושי אשה כרת וסקי' שייך בהו ואין קידושין תופסין באחו' ואמרי' מקו' כיון שאמר ע"מ שאני צדיק כ"ש שאומר שהוא שב מדעתו ואפי' לא תחזיר אותו המקדש גזילו וחמסו קידושיו קידושין שמא הרהר תשו' בלבו ודעתו ואעפ"י ששנינו מאמתי תשובתן להכשירן מששברו את פספסיהן גבי מלוה ולוה משיקרעו שטריהן היינו במלוין ברבית בפהרסייא ומחתימי' עדים ועוברים בל"ת המלוה והלוה והערב והעדים וכו' אבל בגזלן חזרתו אם מקבל להחזיר היא תשובתו דכי קתני תקנתא להנהו דרבית וקובייא ומפריחי יונים וסוחרי שביעי' ומלוין ברבית דלא בדילי אינשי מינייהו דמלוין ברבי' ומגדלי חזירי' הנאתן מרובה אבל גזלני' וחמסני' דאוריי' או דרבנן וכו' וא"צ אלא לקבל להחזיר גזילו ואם הוא גזלן מפורסם וגזילו בידו דהוי חזרתן חומרא דרבנן דלגבי קידושי' אמרי' שמא הרהר תשובה ומקודשת ומתוך הדברים אם קבלו המלוין ברבית לקרוע שטרות ושלא להלוות לגוי נ"ל שא"צ יותר וכו' עכ"ל (אמר ה"נ עמ"ש מז' בספרי עה"ש ח"מ סימן ל"ד ס"ק מ"ב):

כ אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה וכו' מהריב"ל ח"ד סימן ט' כ דפשיט' פסולי' דאורייתא כגון שנשבע שבועת בטוי וחרם שגזרו הקהל דכי משתבע בקושטא משתבע והויא פלוגתא דרבוותא אם נפסלו לעדות אם לאו ודאי אם נתקדשה אשה בפניהם דהויא ספק מקודשת אע"ג דלא הוה עלייהו הכרזה ולא אמרו דבעי הכרזה אלא בפסולי דרבנן וכו' ע"ש ולכאורה נראה שזה תלוי במחלוקת דלמ"ד בכל ספק דאורייתא אינו אסור רק מדרבנן ה"נ ספק פסולי עדות דאורייתא דפסולי' מספק הוא מדרבנן ובעו הכרזה אבל למ"ד דכלן ספק אסור מדאורייתא לא בעו הכרזה וה' ב"ש פ"ק י"ט כ' אם העדים עברו על שבועת בטוי כ' הב"י בשם מצאתי כ' אפי' לר"ת דפסול לערות מ"מ אינו פסול אלא מדרבנן ע"ש וכבר כתבתי בס' עה"ש ח"מ סי' ל"ד ס"ק ז' תשו' החכמי' בשו"ת מהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ז וז"ל מ"מ עדיין צריכה גט והיא מקודשת מן התורה אם השבועה שעברו אלו העדים היא שבועת בטוי כגון שנשבע לפרוע מעות ולא פרע או שלא לשחוק ושחק או שלא יאכל ואכל וכו' ואפי' לר"ת וכו' מודה הוא שמקודשת וצריכה גט מן התורה ואינו פסול אלא מי שעבר עבירה ששייך בה מלקות אבל שבועת בטוי שנשבע לפרוע ולא פרע אין שייך בה מלקות כלל דהתראת ספק היא וכו' הרי דס"ל דגם לר"ת אינו פסול אלא בעבר בקום עשה כגון שנשבע שלא אוכל ואכל אבל אם נשבע שאו' ולא אכללא לא משו' דלא שייך ביה מלקות:

נבא הגה החשוד על העריות וכו' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' שי"ב על ב' עדים פריצים שהעידו על בתו של ראובן שנתקדש לשמעון וכו וכו'ואחר כך הביא ראיבן עדים איך ראו את שני העדים הפריצי' האלו רובעי' זה את זה אבל לא ראו אותם העדים ביחד וכו' דנפסלו מן התורה ואע"פ שלא ראו אותם בבת א' דבשלמא אם היינו באים להורגם ע"פ עדות זו ודאי בעי' שיראו המעשה ב' העדים ביחד אבל כיון שאינ' באים אלא לפוסלן לעדות אפי' לא היו רואים אותם ביחד נפסלו וכו' הילכך נפסלו העדים הפריצי' הללו לכל עדיות שבתורה ופסולן מה"ת ואין האשה צריכה גט ע"ש ונר' דלדעת הסמ"ג לאוין רי"ד ובעל העיטור בדיני קבלת עדות סוף דף ל"ו שפסקו כר"נ דבא על הערוה כשר לעדו'דיצרו תקפו לעבירה ולא להעי' שקר ע"ש אפשר דמודו ברובע ונרבע דפסולי' לעדות כמ"ש התו' בסנהדרי' סוף דף כ"ו בד"ה החשוד וכו' וז"ל א"נ הכא משום דיצרו תקפו ולא דמי לנבילה ולא לרביעה דליכא יצרו תקפו כ"כ כמו בערוה ע"ש וגם הרא"ש שם שכ' דדוחק לחלק בעריות ולומר דבמשכב זכור אין יצרו תקפו כ"כ ופסול הרי הוא הסכים שם דר"נ לא הכשיר אלא בחשוד אבל בא על הערוה וה"ה רובע ונרבע לכ"ע פסולים מיהו התו' שם דף ט' בד"ה לרצונו וכו' כ' תי' אחר דה"נ ברביעה יצרו תקפו וכשר לעדות אחרת ולא ארביעה דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ע"ש וכן בס' ראב"ן סי' קי"ג דף מ' כ' וז"ל ואי משו'דהוא חשוד על השפחה וכו' אי משום הא ליכא למפסליה דלא דמי לאוכל נבילות דהתם ודאי אוכל והכל רואים ויש עדים שרואי' ועוד דלא תקיף ליה יצריה וקא אכיל וא"ל כי היכי דאכיל נבילה ה"נ יעיד שקר וישבע לשקר ופסול אבל הכא חשוד הוא ולא ודאי וכו' וכיון דחשוד הוא ולא ודאי כשר לעדות ולשבועה דאמר רב נחמן החשוד על העריות וכו' וטעמא משו' דיצרו קפו כלומר אי נמי בא על הערוה אמרי'יצר דעבירה תקפו ואע"ג דתקפו יצרו לכך לא יתקפנו להעיד שקר ולישבע לשקר דלא תקיף ליה יצריה להכי ומנ"ל דלגבר עבירת ניאוף אמרי' יצרו תקפו ולא בשאר עבירות דתנן הנושא נשים בעבירה פסיל לעבודה עד שידור הנאה והמטמא למתים עד שיקבל עליו שלא יטמא ואמ' מ"ש הכא דסגי ליה בקבלה ומ"ש התם דמדרי' ליה ומשני התם אימור יצרו תקפו ול"ד לאוכל נבילה וכו' וכו' עש"ב הרי דס"ל דהלכה כר"נ דחשוד על הערוה כשר לעדות משום דיצרו תקפו ור"ל דאפילו בא על הערוה ממש כשר מה"ט דיצרו תקפו לעריות ומשמע דה"ה לרובע ונרבע דכל עבירה דניאוף יצרו תקפו ולא לעבירה אחרת והר"ן בחי' בפ' ז"ב הסכי' לפי' הרי"ף דבא על הערוה ממש לר"נ כשר לעדו' משום שיצרו תקפו אלא דהלכה כרב ששת דפוסל דשמעי' ליה לרבא דקאי כוותיה בשמעת' דפ' רבעני לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד הרי שפוסלו לעדות עי' שהוא רשע לעבירה של עריות ע"ש הרי דס"ל דאין חי' בין ערוה לרובע ונרבע דלרב נחמן כשר לעדות משום דיצרו תקפו וכן דחה הרא"ש שם תי' התוספות דדוחק לחלק בעריות ולומר דבמשכב זכור אין יצרו תקפו כ"כ ופסול וכו' וא"כ אף ע"פ שהרא"ש והר"ן הסכימו דבא על הערוה פסול מ"מ נראה דעת ראב"ן והסמ"ג ובעל העיטור דהלכה כרב נחמן דבא על הערוה כשר וה"נ רובע ונרבע יצרו תקפו ככל עריות וכשר לכל עדיות ודוקא לעדות רביעה פסול לפי שחשוד על הדבר לא מעידו ואע"ג דאמרי' דמודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול בין לאפוקה בין לעיולה וא"כ אפי' נאמר דה"נ נימא הרובע פסול לעדות אשה אפי' לקי' החשוד הוא על הערוה פיסול זה מדרבנן הוא ויש חשש לקידושי' וכ"ש דרש"י ובעל העיטור ס"ל דבא על הערוה כשר אפילו לעדות אשה לענין קידושי' ע"ש(אמר אמר ה"נ עמ"ש מ"ז בספרו עה"ש ח"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ו):

תוכן העניינים

ערך השולחן אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה