ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב
סימן לא
א דין א' ומיהו אם קידשה בחפץ סתם וכו' כ' ה' עצמות יוסף ונר' דבסתם נמי פליגי ונתנה חמשים ושוו חמשים להודיעך כחו דר"י דאפ"ה צריך שומא וכו' ע"ש ולא ראה מ"ש הטור ומרן מיהו אם קידשה בחפץ סתם וכו' ואפי' א"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז וכו' מקודשת אלמא א"ל שוה חמשים גרע מסתם מיהו א"ל דפליגי נמי בסתם ונתנה ששוה חמשים לרב ותא דרבה דאפ"ה א"צ שומא אבל כבר כ' מרן הב"י דמבואר בדברי הר"ן דבכל דהו דאמרי' היינו לומר שקידשה סתם וכ"כ הרשב"ץ בתשו' והיא בח"א סי' ק"ל ע"ש וכ"כ הרשב"א בחי' וז"ל ל"ד בדא"ל בפי' בכל דהו אלא נתן לה סתם היינו בכל דהו והכי מוכח לקמן מדאמ' ר"י מא"ל דתניא עגל זה לפדיון בני וכו' והתם לא קאמר לה בכל דהו בפי' אלא עגל זה סתם ואי הכא בדא"ל בכל דהו דוקא מאי קו' התם בדלא וכו' ע"ש ונר' דס"ל דר"י דמייתי מדתניא עגל וכו' ללישנא בתרא קאמר דאפי' א"ל בכל דהו בעי' דקיינן דלא כהתוס' שכ' דהוי ללישנא קמא ע"ש וס"ל דללישנא בתרא לא פליגי אלא כדא"ל כל דהו אבל בא"ל חמשי' ושוה חמשים לכ"ע אינה מקודשת כנר' מדברי התוס' דף ט' בד"ה והילכתא וכו' וכמ"ש מהרש"א שם וא"כ א"א דנתן לה סתם לאו היינו כל דהו אלא הוי כא"ל חמשים ושוה ן' א"כ ללישנא בתרא לכ"ע אינה מקודשת ומאי מייתי ר"י מההיא דעגל וכו' התם לא א"ל בכל דהו אלא עגל זה סתם אלא ודאי דסתם נמי הוי כא"ל בכל דהו וללי' קמא לכ"ע מקודשת וללישנא בתרא פליגי בה ומ"מ לא נ"מ מידי דהא קי"ל כרבה דאפילו בחמשים ושוו חמשים מקודשת וא"כ אפי' אי א"ל סתם הוי כחמשים ושוה חמשים דמקודשת וה' ע"י שצדד דלכ"ע אינה מקודשת לא ראה דברי הטור ומרן:
ב אם נמצא אח"כ ששוה חמשים זוז מקודשת ה' קרית מלך רב ח"א דף ס"ו לס' אם אינו שוה עתה והעדים שנתקדשה בפניהם אין יודעי' אם היה שוה באותה שעה אבל יש עדים אחרים שיודעי' שהיה שוה באותה שעה אם מצטרפי' מי הוי כחצי דבר שכ' הרמב"ם ומרן בח"מ סס"י ל' אם העידו על חצי דבר אינו כלום כיצד באו להעיד על אחד שהוא גדול וכו' אפי' העידו ב' בשטר א' וב' בשני אינו כלום שהרי כל כת וכת לא העידו אלא על חצי דבר והביא מה שהק' הא' מ"ש גבי חזקה דאם היו שנים מעידים על שנה א' וב' על שנה שנייה וב' על שנה ג' דמצטרפים ותי' חזקה שאני דמהניא עדותם לענין פירות שאכל בשנה א' ועוד תי' דחזקה שאני שראו כל מה שהיה יכולים לראות באותה שעה והובא בב"י שם וא"כ לתי' א' ה"נ דמצטרפי' ולתי' ב' אין מצטרפי' עש"ב ונראה דהכא לכ"ע מצטרפי' כפ"ק דקידושי' גבי ההוא גבר' דמקדיש באבנא דכוחלא וכו' וכ"כ הטור בסי' זה בשם הרמ"ה וז"ל אי קדיש במידי דלא ידעי' השתא אי הוה שו"פ בעידן קידושי' או לא וכו' ואם אפשר להתברר ע"י עדים שיודעי' שהיה שו"פ חיישי' להו וכו' אבל לא אסרי' לה ע"פ אשה או ע"פ קרוב שאומ' שהיו יודעי' שהיה שו"פ באותה שעה ע"ש משמע בהדיא דע"י עדים כשרים שמערים שהיה שו"פ באותה שעה אסרי' לה אע"ג דעידי הקידושי' אינם יודעים. ובס' א"ז לבתרא דף ע' ע"ב כ' הרשב"א וז"ל וא"ל שהרי שנינו בפ' התקבל האשה שאמ' תתקבל לי גיטי דצריכה ב' כיתי עדים א' שאומ' בפנינו א"ל וא' שאו' בפנינו קיבל וקרע וכו' וי"ל דעדות בפנינו א"ל עדו' גמור' היא דשוויתי' שליח אבל לא מסהדי כלום בגירושים והילכך א"צ להצטרפו עם אחרים וכו' ע"ש. וה"נ דכוותה עדות שהיה שו"פ באותה שעה עדות גמור' היא דאין מעידי' כלום בקידושי' אבל התו' בר' פרק התקבל בד"ה אפי' וכו' כ' וא"ת לר"מ דאמר דבר ולא חצי דבר היכי מכשרי' הכא ב' כתי עדים וי"ל דלמ"ד וכו' ע"ש. ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"ב סימן י"ג ע"ש: (ג) דין ב' הגה או בסתם טבעת ונמצא של נחושת וכו' כ' הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תס"ז על המקדש בטבעת של כסף מזוהב וכו' זה תלמוד ערוך הוא דתניא בפ' האמ' אמר לה התקדשי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר או של נחושת אינה מקודשת וכו' ה"ד אי דידעה ביה הא סברא וקבלה לא צריכא דיהביה ניהלה בליליא וכו' ה"נ אם אמר לה שהוא של כסף סברא וקבלה והרי היא מקודשת ואם נתן לה סתם קידושי טעות הם דהיא סבר' של זהב הוא ולא סמכא דעתא להתקדש אלא בשל זהב וכו' ע"ש ולכאורה נ"ל ראייה ממ"ש מהר"ם בתשו' הקצרות סי' רנ"ח וז"ל ראובן טען על שמעון מכרת לי חפץ בתורת זהב ועתה שברתי החפץ ומצאתי בו אבר וכו' תשו' אע"ג דמכר לו החפץ בסתם ולא אמר של זהב מ"מ כיון דמבחוץ נראה שהוא של זהב וגם הדמים מודעי אם בתורת זהב קנאה ולכך מקח טעות הוא דאף על גב דדברי' שבלב אינם דברים וזה לא הוציא בפיו לשם של זהב הכא הוי כאלו הוציא בפיו בתורת זהב דאנן סהדי דבתורת זהב קנאו וכו' ע"ש אלמא לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים דכיון דנראה מבחוץ שהוא של זהב הו"ל כגלי בפי' אבל לא ראה הרדב"ז מ"ש רשב"א בתשו' המיימו' דשייכי לה' אישות סי' י"ט על המקדש בטבעת וסבור החתן שהיא של זהב והיתה נחושת אם יש בה שו"פ מקודשת כגון שקבלה סתם ולא אמר של זהב ואע"ג דסתם העולם נהגו לקדש בשל זהב לא נחשב בכך כמפ' וכו' ומ"ש למקדש אשה בטבעת סתם ונמצא של נחושת למנה זה ונמצא חסר דינר אי של נחושת מה ענין זה אצל זה והלא המנה הוא מאה דינר של כסף והו"ל כמפ' אבל כשאומר התקדשי בטבעת זה מי קאמר בטבעת זהב בטבעת סתם קאמ' וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאפי' היה החתן סבור שהיא של זהב אם א"ל התקדשי לי בטבעת סתם מקודשת ול"ד למנה זה דהתם הוי כמפרש וכו' ומור"ם בתשו' שם סי' ך' כתב וז"ל כיון דהעדים ראוה בשעת קידושי' בפני האשה ואמרו של זהב אעדים קא סמכה וכו' עש"ב א"כ דעת הרשב"א ומהר"ם דאם לא פירש אלא א"ל התקדשי לי בטבעת סתם אפילו נהגו לקדש בשל זהב לא הוו קידושי טעות ומרן הב"י כ' בשם א"ח דמקדש בטבעת של כסף מוזהב או של נחשת אומר הר"ם שהקידושי' פסולים וכו' ולכך נהגו העולם לומר לעדי הקידושי' בשעת קידושי' טבעת זו שו"פ בפני האשה שאם יהיה אף מנחושת אין זה טעו' משהודיעו לה וכ' הרשב"א בתשו' המקדש בטבעת מזוהב ולא אמר כלום שמא בכל דהו ניחא לה ועוד עכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהם בשעת קידושי' ואין מדקדקין אם בפרוטה או בתרקב' ולפ"ז נרא' לי שאפי' קדשה בטבעת כסף ש אינו מצופה זהב תהא ס' מקודשת ע"כ קרוב בעיני שאם היא גדולה שמתקדש' ע"י עצמה והיא כסתם פניה ולא ראתה הטבע' שתהא ודאי מקודשת ומ"מ לצאת ידי ספק ראוי שיחזור ויקדשנה וכו' עכ"ל הרי דא"ח בשם הר"ם ס"ל דמקדש סתם בטבעת של כסף מוזהב הקידושים פסולים והרשב"א מסופק בזה שמא בכל דהו ניח' לה אבל אם פניה מכוסים ולא ראתה הטבעת קרוב בעיניו שיהא מקודשת בודאי ומ"מ לצאת ידי ס' ראוי שיחז' ויקדישנ' ואפשר דגם רשב"א ומהר"ם בתשו' המיי' מיירי שפניה מכוסות ולא ראתה הטבעת ולכך כשקדשה בטבעת סתם מקודשת ודאי:
ד א' שאמר לאשה הרי את מקוד' לי בטבעת זו והוא מטבע הרשב"א בתשו' ח"א סימן אלף תפ"ו כ' וז"ל ראובן שקידש את לאה בכלי כגון כוס או בגד ואמר לה הרי את מקו' לי בטבעת זו כדמ"ו אם הוא מקו' אם לאו מי נימא כיון שאמר לה בטבעת וטבעת אין כאן אינה מקודשת או נימא כיון שהיה מדבר עמה על עסקי קידושין אף ע"פ שאמר לה בטבעת זו לא היתה הכוונה אלא לגמר ל' המורגל שנהגו לקדש בטבעת וכיון שהיא אינה מבחנת בין טבעת לכלי וגם הוא לא הבחין שאינו יודע ושניהם מודים שלשם קי' נתכוונו ה"ז מקו' והשיב אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות ואמר לה הרי את מקו' לי בטבעת זו צורת הדין דאינה מקו' שטעות היא זו ואפי' הטעה לשבח וכו' אבל אם ראתה היא במה הוא מקדשה אף עפ"י שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקו' לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידה וקבלתו וסברא וקיבלה לשם קי' וכו' ע"ש ונראה דדוקא בב' מודים שנתכוונו לשם ק' אמרי' דאפי' בטבעת זו כיון שידעה שאין זו טבעת ואפ"ה פשטה ידה ס' וקיבלה לשם קי' אבל אם אמרו דלאו לשם קידושי נתכוונו רק לשחוק נאמנים דזה שאמר בטבעת זו מוכיח דלשחוק נתכוון ולא הוו קידושי' כ"כ בתשו' שב יעקוב סי' ך' ע"ש ומ"מ בנ"ד שקי' במטבע וא"ל בטבעת זו נר' שדרך לטעו' בין מטבע לטבעת וליכא הוכחה שנתכוון לשחוק ועוד דהרי כ' מהר"ם בתשובת דשייכי להלכות אישות סימן א' וז"ל ואע"ג דאמר' בלבי לא היה אלא לשחוק וכו' דברים שבלב נינהו ודברים שבלב אי נם דברי' ואף ע"ג דא"ל דאנן סהדי שלא נתכוונה אלא להתלוצץ וכל כה"ג אזלי' שפיר בתר מחשבה כגון גבי מברחת וכו' דאזלי' בתר אומדן דעתא גבי קי' משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעתא לומר לא היה בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעתא דמוכת כיון דא"ל נמי איתתא בכל דהו ניחא לה וכו' עכ"ל:
ה דין ג' ה"ז מקודשת מס' וכו' נת' ה' שע"ה אם ה"ד דקדשה סתם בדבר שאינו שו"פ אבל א"ל הרי את מקודשת לי בזה ששו"פ והוא אינו שו"פ באותו מקום אפי' שו"פ במקום אחר אינה מקודשת כלל וטעמא דבשלמא בנתן לה סתם הרי נתרצית להתקדש בפחות משו"פ אלא דמדאוריית' בעינן שיתן לה כסף ופחות משו"פ לא מיקרי כסף ואם שו"פ בשו' מקום סגי אבל בשא"ל בהדיא ששו"פ אפשר דאינה מקודשת כלל דדעתא ודאי ששו"פ במקומה והביא ראייה לזה ממ"ש הרמב"ם ומרן א"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמשים דינרים וכו' ואם אינם שוים אינה מקודשת וא"א היל"ל שהיא מקודשת מס' שמא שוים ק' דינרים במ"א אלא דכל שפירש ואמר שוה ק' או שו"פ אין דעתה אלא על מה ששוה באותו מקום ע"ש ואינו מוכרח דהתם דכל שהוא יותר משו"פ אין דעתה אלא על מה ששוה באותו מקו' אבל בשו"פ דאינה מקודשת בפחות אפי' אמר לה בהדיא שהוא שו"פ אימא דעל שיעור קידושי' דאוריי' קאמר ובשו"פ אפי' במקום אחר סגי:
ו דין ד' צריכה גט להתירה וכו' אם מת בלא בנים לדעת הפוסקי' דהוי ס' דאורייתא נראה דצריך חליצה או יבום שצריך גט להתירה לשו' כדאמרי' בר"פ האשה בתרא מכדי הא דאורייתא והא דאוריי' מ"ל איסור כרת ומ"ל איסור לאו ע"ש אבל לדעת ר"י והרא"ש דאינו ס' דאורייתא אלא חומרא דרבנן משו' גזירה יש להסתפ' דלא חששו רק לאיסור א"א כמ"ש רש"י שם וז"ל מ"ל איסור לאו מי לא בעי' למיחש לס' איסור לאו כי היכי דחיישי' לס' איסור כרת הא מידי דספי' לאו הרחקה דרבנן היא דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר וכו' ע"ש אלמא בהרחקה מחלקי' בין כרת ללאו וה"נ דהוי הרחק' א"ל דלא חששו ללאו דיבום ועיין בס' דברי אמת בתשו' ס"י דף ט"ו:
ז צריכה קידושי' אחרי' כ' הכנה"ג סימן כ"ח הגה"ט אות ס"ג דכל קידושי ס' אין צריך לחזור ולברך כשמקדשה קידושי' אחרי' קידושי' גמורי' משום ס' ברכה לבטלה דכל שקידש תחלה וברך על אותם הקידושי' ואח"כ צריך לחזור ולקדש כדי לצאת ידי חובת מי שחולק באותם הקידושי' א"צ לחזור ולברך וכן מצאתי למהר"י ווי"ל בתשו' סימן ז' שכתב שהמקדש בפסולי עדות או בפחות משו"פ צרי' לקדש' פעם אחרת וא"צ לחזור ולברך לא ברכת אירוסים ולא נישואי' וכ"כ מהראד"ב בתשו' סי' ס' ע"ש ונראה דדעת מהר"י וייל דאפי' מקדש בפסולי עדו' דאוריית' דאינם קידושי' כשחוזר ומקדשה בעדים כשרים א"צ לחזור ולברך וכן מקדש בפחות משו"פ משמע אפילו ודאי אינו שו"פ בשום מקום דודאי אינה מקוד' כשחוזר ומקדשה בפרוטה א"צ לחזור ולברך וכן מצאתי להרדב"ז בתשו' ח"ב סי' שע"ב שכ"כ דכל שכבר ברכו ז' ברכות אלא שנמצא קידושי טעות כשחוזר ומקדש א"צ לברך ע"ש אבל מרן בססי' ק"ן כ' מי שגירש את אשתו בגט שיש בו פסול מדברי' או שהית' ס' מגורש' ורצה להחזיר' צריך לקדשה אבל אין צריך לברך ז' ברכות והם דברי הרמב"ם בפי' מה' גירו' וכ' המ"מ שם משו' דאין מברכי' על הס' ע"ש ול"ל דה"ד בס' הגירושין משום דבחזקה נשואה היא אבל בס' קידושי' כיון שהיתה בחזקת פנויה כשחוזר ומקדשה צריך לברך ומהריק"ו סובר דמהאי טעמא אין לחזור ולקדשה הביאו מרן הב"י שם וא"כ אף לדידן דצריך לחזור ולקדשה מ"מ לענין הברכות יש לחלק כן דדוקא בס' גירושי' כשחוז' ומקדש' צריך לברך דלא חשיב ס' לפי שהיא בחזקת פנויה אבל דעת כל האחרונים דגם בס' קידושי' א"צ לחזו' ולברך אבל מקדש בפסולי עדות דאורייתא או מקדש בפחו' משו"פ ובכל קידושי טעות דאורייתא נראה דכשחזר ומקדשה צריך לברך:
ח ואם קידשה אחר קידושי' גמורים וכו' אם הב' קידשה קידושי' ס' נחלקו האחרוני' וכ' ה' דברי אמת בתשו' סי' ה' דנקטינן דמגרש א' ונושא ב' אבל אם נשאת לא' לא תצא עש"ב:
ט אבל לא יגרש ב' וישא א' שלא יאמרו וכו' ונ"ל דמה"ט אם א' ג"כ מת לא ייבם אותה אחיו הפרישה עיין בספר דברי אמת סי' ה' וסי' ו': (יוד):
דין ט' הגה אבל במקום דאיכא למיטעי צריך קידושי' אחרים אבל הרשב"ץ בתשובה ח"ג סי' מ"ז על האנוסי' שהם נושאי' אנוסי' בחופה וקידושי' ב' וז"ל ודמיא למגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו' וכיון שכן זה האנוס שקודם שנשא אשה זו קידשה בפני עדים אנוסים אני אומר שאם נתייחד עמה וידעו זה עדים ישראל כדאמרי' הן הן עידי ביאה וכאלו בעלה לפניהם לשם קידושי' ואינו עושה בעילתו זנות וחוששי' לו להצריכה גט ושמא תאמר זו שקדשה בעדים פסולים אעפ"י שבעל אח"כ על סמך קידושי' הא' הוא בועל ולא לשם קידושי' וכו' הא ליתא דדוקא בענין סבלונות שבאו אחר קידושי' בטלים הוא דאמרי' הכי וכו' אבל אם בעל אחר הקידושי' פסולים שטעה בהם שהם קידושי' כשריה גמר לעולם ובעל לשם קידו' והכי מוכח בפ' האומ' וכמ"ש המפ' שם והביאו ראיה מהתוספתא בתני התם המקדש בפחות משו"פ וכן שקידש וכו' בעלו קנו ואע"ג דר"ש פליג התם ואמר דלא קנו שמחמת הקידושי' הא' בעלו לא קי"ל כוותיה דיחידאה הוא אלא כת"ק דס"ל הכי ע"ש הרי דס"ל דאפי' כשסבור שהם קידו' כשרי' גמיר לעול' ובעל לשם קידושי' ותמהני עליו דבפ' המדיר דף ע"ג אמרינן טעמא דת"ק משום דאדם יודע שאין קידושי' תופסי' בפחות משו"פ וגמר ובעל לשם קידושי' ור"ש ס"ל דאין אדם יודע שאין קידושי' תופסי' בפחו' משו"פ וכי קבעל אדעתא דקידושי' בעל ע"ש א"כ הא דקי"ל התם בעלו קנו היינו משום דאדם יודע שאין קידושי' תופסי' וגמר ובעל לשם קידושין אבל כשסבו' שהם קידושי' כשרי' אמרי' דכי בעל אדעת' דקידושי הא' בעל ולא קנו וכן סבר ר' אמי שם דהמקדש במלוה ובעל ועל תנאי ובעל א"צ גט מה"ט ודוקא במקדש בפחות משו"פ ובעל צריכא גט דאדם יודע שאין קידושי' תופסי' בפחות משו"פ וגמר ובעל לשם קידושי' וכ"כ הריב"ש סי' ה' על האנוסי' ע"ש. ועיין בב"י סי' כ"ח והרא"ם בתשו' שכתב דאשת הצדוקים היא א"א גמור' דכל העולם הם עידי ביאה ולשם אישות הוא בועל ולא לשם זנות ותמה עליו מהר"י הלוי סי' ל' דעל דעת הקידוש' הא' בעל כבר ה' זקן אהרן סי' מ"א דהם יודעים ומודים שאינה אשה גמורה אלא בביאה א"כ ביאתה לשם קידושי' היא ע"ש א"כ ליכא מ"ד כשסבור שהם קי' כשרי' דאמרי' דבעל לשם קידושי' אלא הרשב"ץ והוא נגד הש"ס והפוסקי' ועיין בתשו' מהריק"ש בס' אהלי יעקב סי' ל"ג: