אור ברסלב

ערך השולחן אבן העזר· רבי יצחק טייב

סימן טז

סימן טו

א דין ב' א"א שפשטה ידה וקיבלה קידושין וכו' וה"ה ארוסה שנתקדשה בפני ארוסה כמבו' בתשו' הרא"ש כלל מ"ד והרשב"א בתשו' סי' תקס"ח הוכיח כן ע"ש ובתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' פ"א על אשה המקו' שנתקדשה לאחר כ' החכם החולק שהיא מקו' גמו' מה"ת לב' ובעבור קידו' א' שקדמו אין לחוש בי בפניו היה שהוא אומ' בפני עדים אני הייתי תחת המטה בשעה שקי' יוסף וא"א שפשטה וקיבלה קידושין בפני בעלה הרי כאלו אמ' לבעלה גרשתני שנאמ' והחכמי' השיבו וז"ל ופ' רבי' דלא כר"ה וכ"כ הרשב"א וכו' א"כ קידו' ב' אינם קידו' ואפי' שקידשה בפניו וכ"ש שלא היה בפניו ואפי' לדברי החולק שכ' שהיה עומד תחת המטה מה שאינו אמת מ"מ דינא הוא בפני בעלה ממש דמי ומי שי"ל מוח בקדקדו יבין זה דזיל בתר טעמא דה"ט דר"ה משום דאין אשה מעיזה בפני בעלה וכו' א"כ כשאין בעלה הא' בפניה מעי' ומעי' ולא חלו קידו' ב' כלל וכו' ע"ש ומ"ש שפי' קידשה בפניו וכו' תימה הוא דאם קידשה בפני הא' לכ"ע מקו' לב והא דלא קי"ל כר"ה היינו בנתקדשה שלא בפניו. מיהו אם לא נתקדשה בפניו ממש כבר הוכיח הכנ"הג בח"מ סי' כ"ח הג"הט אות ע' גבי אין מקבלי' עדות אלא בפני בע"ד דאם אין העדי' מכירי' לבע"ד אע"פ שהוא עומד שם שלא בפניו מיקרי מדתנן בפ' הנשרפי' רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים. ומפ' לה שמואל ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקי' רבנן סברי אין גומרי' דינו של אדם אלא בפניו פירש"י כיון דאין מכירין אותו לא הוי בפניו ע"ש וה"נ בעי' בפניו ממש וכל שאינה רואה אותו אפי' הוא עומד שם מעיזה כמ"ש החכמים אבל לא זכרו תשו' הרא"ש ופס' מרן דס"ל דאם בעלה בעיר מיקרי בפניו ומהריב"ל בתשו' ח"ג סי' ק"ד צדד דה"ד דנישאת לאחר ולא באירוסי' לבד וכן חי' מהרש"ך בתשו' ח"ג סי' ע"ש אבל מרן ס"ל דאין חי' בין נישואין לאירוסי' דאם בעלה בעיר מיקרי בפניו ואפ' דה"נ בקבלת עדות אם הבע"ד בעיר מיקרי בפניו (אה"ב עמ"ש ה' א"א זלה"ה בח"מ שם:

.) (ב):

הרי זו מקו' לב' וכו' ז"ל רי"ו דמאחר שהיה בפני בעלה והוא לא ערער הרי כמו שאמרה גרשתני ומרן הב"י תמה דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ליתא דחזק' דאין אשה מעי' בפני בעלה אפי' באם ערער ע"ש וכ"כ הטור בסי' קנ"ב ואם היא א"ל גרשתני והוא מכחי' נאמנת שאין אשה מעי' וכו' והט"ז כ' שכן אמרי' בכתובות דכ"ב גירושי' יכולה מכחישתו ופירש"י שאם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך תאמר גרשתני וכו' ופרכי' ומי חציפא כ"ה והא אר"ה וכו' הרי דאפי' הבעל מכחי' נאמנת ע"ש ונרא' כיון דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה נהי דאם הבעל מכחיש אינה נאמנת מ"מ כשאינו מכחי' נאמנת היא משום דאינה מעיזה בפניו שמא יכחישה וא"כ הול"ל דלא תצא מה"ט כמו במיתה. ושו"ר בא"ז שם שכ' בשם הרשב"א וז"ל ואע"ג דר"ה לא אמר אלא בפניו אבל שלא בפניו לא ה"ק מדאמר ר"ה שאינה מעיזה פניה בפניו ומתירי' אותה לכתחי' על סמך זה הול"ל כשלא בפניו נמי אם נשאת מיהא ל"ת וכו' ע"ש וה"נ אמרי' כיון שמתירי' אותה לינשא לכתחי' על סמך חזק' זה כשלא ערער הבעל הול"ל באם ערער הבעל נמי אם נשאת מיהא ל"ת (אה"ב עיין בתשו' הרשב"א סי' אלף רנ"ג). אבל הלח"מ פ"ד מה"א כ' דרי"ו ס"ל כדעת הראב"ד דהא דאם אמרה לבעל גרשתני נאמנת היינו לענין שקידו' תופסי' בה וצריכה גט ולא לינש' וה"ד במערער הבעל אבל אם לא ערער הבעל מותרת לב' וכן תי' בס' עזרת נשים דף ן' ע"ש ונר' שחי' כן משו' דבפ' האשת שלום אמרי' ה"ד קטטה בינו לבינה באומרת לבעלה גרשתני וליהמנה מדר"ה וכו' וכן בפ' התקבל גבי בעל אומר לגירושי' וכו' דמקשי' וליהמנה לדידה מדר"ה וכו' מוכח דמותרת לינשא משו' דאין הבעל מערער אבל אם הבעל מערער אינה נאמנת לינשא אלא דחוששי' לה וכ"כ הריטב"א בחי' סוף נדרים וז"ל מיהו הא ודאי ק' טובא ואין הדעת סובלת להתיר עבירה חמורה בדיבורה הקל משום חזקה וכו' ואם האמינה תורה מי שאמרה מת בעלי משום דמילתא דעב' לאגלויי וכו' ואין כאן מי שהכחי' היאך תהיה נאמנת לאחרים בדבר שמכחיש לה בעלה והוא דבר שאינו עשוי להתגלות אם אומר אמת משום חזק' רעועה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה הא ודאי ל"ל וכו' הילכך נקיטי' דהא דר"ה ליתא ולא דומיא דמתני' למשנה א' לאפוקי נפשה מתותי בעלה ולמען שאם פשטה ידה וקיבלה קידושי' מאחר צריך גט ממנו וכו' ולא כייפי' ליה לגרשה דהא אם היא גרושה כדבריה הרי היא גרושה ואנן הוא דלא מיהמי' לה ומה תביעה י"ל עליו לכופו אפי' נתקדשה לאחר שהיא אסורה לו מס' כדאמרן היא גרמה לנפש' ולא כויפי' ליה וכו' ותהיה עגונה כל ימיה וכי הדרה ואמרה לא גרשני לאו כ"כ דהא שויא עליה ח"ד היכא דאקדשה לאחרים וכו' ואלו דברים ברורים ומי שאינו חולק עליהם עונה אחריהם אמן מפי רבי' נר"ו עכ"ל הרי דהריטב"א ורבו ס"ל דאמרה לבעלה גרשתני או נתקדשה לאחר בפניו אינה נאמנת לינשא ומשמע לכאורה משו' דבעלה מכחי' הא לא הכחישה נאמנת להתירה לינשא אבל בחי' לכתו' דכ"ג כ' וז"ל ומורי הרב היה אומר בשם אחיו שלא האמינה ר"ה לינשא וכו' והא דאמרי' בגיטין גבי שליש אומר לגירושי' וכו' וליהמנה מדר"ה וכו' משום דבעל ושליש מודי' והא דאמרי' ביבמות וכו' ה"ד קטטה שאמרה לבעלה גרשתני וליהמנה מדר"ה וכו' אלמא מדר"ה נאמנת לינשא י"ל משום דקתני מתני' אינה נאמנת משמע אינה נאמנת כלל ואם נשאת תצא מן הב' בלא גט להכי פרכי' וליהמנה ואם נשאת תהיה צריכה גט א"נ דהתם וכו' ע"ש משמע דס"ל דאפי' אין הבעל מערער כי התם אינה נאמנת לינשא לכתחי' ואפי' נשאת תצא ובפ' התקבל ס"ד כיון דהבעל והשליש מודי' נאמנת ומשני דמ"ט שהם מסייעי' לה מעיזה ומעי' ועיין בחי' הריטב"א לגיטין שם:

ומ"מ נר' דדעת רי"ו דדוקא אם הבעל מערער אינה נאמנת לינשא אבל אם לא ערער הבעל מותרת לינשא ובפ' האשה שלום דלא מוקי מתני' בבעל מכחישה י"ל דס"ל לרי"ו דה"נ אפי' הבעל מכחישה גט צריכה מב' דשויה אנפשה ח"ד ומתני' קתני אינה נאמנת משמע דאינה נאמנת כלל ותצא מב' בלא גט מיהו רי"ו נתיב כ"ג כ' וז"ל האשה שהוציאה שט"ך ואין עמה גט ואמרה גרשתני ואבד גטי תן לי כתו' והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתו' שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' ע"ש הרי דאפי' אמר הבעל לא גרשתיך נאמנת היא וגובה כתו' ואם לא תנשא לא תטול כתו' דלא קרי' בה לכשתנשא לאחר תטול כתו' וכו' וכן מבו בהשגות הראב"ד פ"ד מה' אישות ע"ש:

ג חזקה אין אשה מעיזה פניה וכו' כ' מרן הב"י בשם א"ח שיש מי שאו' דהא דר"ה מיירי באיש ואשה דאתו מעלמה ואין עדות ברורה שהיא אשתו דאתיא חזקה בתרייתא ומבטלת קדמיית' דאתי מרבנן ומבטל דרבנן אבל אי ידעי' בעדות ברו' שהיא אשתו ליתא לדר"ה ואין דבריו נ"ל דהא חזקה לאו דרבנן אלא דאוריי' דהא סוקלין ושורפין על החזקות וגם כ הפוסקים והמפ' נר' שהם חולקים עליו ומש"ה דלא לישתמיט חד מנייהו לפלוגי בהכי ע"ש ונרא' דאע"ג חזקה דאוריי יש סברא לחלק בכך כמ"ש הטו' סי' קנ"ו דהאומ' י"ל בנים נאמן לפטור אשתו מן הייבום אפי' הוחזק באחים אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לו' י"ל בנים להתירה וכ' מרן הב"י שכן נראה מדברי רשב"ם בפ' י"ן שכ' הכא אתא לאשמועי' דאע"ג דמוחזק לן חזקה בעלמא בלא עדים וכו' משמע בהדיא דדוקא משום דלא הוה אלא חזקה בעלמא אתיא חזקה ומרעא לה אבל אם יש עדים החזקה לא מרעא לעדים ואע"ג דאין החזקה סותרת לעדי' ואפי' יש עדים שהיא א"א יכול להיות שגרשה מכח חזקה דאין האשה מעיזה וכו' התם נמי אפי' יש עדי' שהי"ל אחים יכול להיות שי"ל בנים ואפ"ה אינו נאמן וה"נ דכוותה:

ד כתב מהר"ם ן' חביב כ' מהר"א ן' חנניה אשה שקדשה ראובן וטענה לא קדשתני לך אלא לפ' והעדים אין זוכרים נר' דנאמן דא"א דקדשה לו לא היתה מעיזה פניה לו' לא קדשתני וחי' דאין נאמנת אלא בדבר הבא מידו לידה דאומ' שנתן לה מה שלא נתן לה מעולם אבל הכא דאינה מכחישתו אלא בדיבור שאומרת לא קדשתני חשי' כהא דשימש עמה נדה ע"ש ונר' דאומ' לא קדשתני לך אלא לפ' הוי כא"ל קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וכן אמרי' בירוש' בר"פ האומר ע"ש והרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' מ"ב על שטר קידושין חתו' בעדים וכו' כ' וז"ל ואפי' יוצא זה שטר בעדים ונתקיים ע"פ ב' עדים דעלמא מחזקי' אותו במזוייף כיון שבאו אותם ב'ו אמ' שלהם אמ' לזייף אותו וכו' ועוד דכל שלא באו עדי השטר ממש נאמנת היא לומ' שטר מזוייף הוא במיגו דאב"א גרשתני ומותרת לינשא ע"כ כאומ' לבעלה גרשתני וכדמשמע בשילהי נדרי' ובפ' התקבל ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרי' אי אתו עדים גופייהו דחתימה בשטר אבל הכא ליכא עדים דאימו' מזוייף הוא ע"ש ואפשר דס"ל דה"נ באומ' לא קדשתני אמרי' חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ואפ"ה היא אסו' בקרובות משום דשוויה אנפשיה ח"ד כמ"ש המש"ל בפ"ט מה' אישות ע"ש אלא דבשטר ס"ל דמדאוריי' עדים חתומים על השטר כמי שנחקרה עדות בב"ד אפי' איכא הכחשה כדעת רוב הפוסקי' וכ' הרשב"ש בתשו' סי' תקכ"ב משום דחזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ הם כשרים וכן חזק' על בעלי השטר שלא יחתי' בשטר אלא עדים כשרים וחזקה אין אדם טורח ומזייף וכיון דחזקה זו מדאוריי' א"צ קיום עש"ב וא"כ אפי' האשה מכחשת בעלה לא נתקדשתי לך והשטר מזוייף אין נאמנת להכחי' החזקה משום חזקה דאין מעיזה פניה בפני בעלה אלא נאמנת במגו דגרשתני:

א"ק דא"כ איך נאמנת לו' מזוייף הוא מגו דגרשתני והא מ"ל בפ"ק דב"ב אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא וכ' הר"ן דה"ד בממו' אבל בדבר איסור פשיטא דלא אמרי' מגו במקום חזקה הביא' הכנ"הג ח"מ סי' פ"ב בדיני מגו אות קי"א ע"ש וגם הרמב"ן והרשב"א והר"ן בפ' האומר משמע דס"ל דגבי איסו' נמי מ"ל אי אמרי' מגו במקום חזקה או לא באיסו' הוי לחומרא כמ"ש בס' ע"הש חח"מ סי' פ"ב בדיני מגו ע"ש וא"כ כיון דהשטר א"צ קיום מכח חזקה דאוריי' איך נאמנת לו' מזוייף הוא במגו דגרשתני דמגו במקום חזקה לא אמרי':

ה כתב ה' נ"מ דף רנ"ז ע"ד בשם תשו' ר"י דהאומ' לבעלה גרשתני בפניו דנאמנת דוקא בב"ד וכו' הא לא"ה אין בטענתה ממש וק"ו דאם בממו' הקל וכו' ונ"ל שצריך אותו ב"ד לשאול את פיה כיצד גירשה ולפני מי ולראות אם לעולם עומדת בדבריה שהרי בממון הקל היכא שטען הנתבע אין לך בידי כלום דקי"ל אין אדם מעיז פניו בפב"ח ועוד שמשביעין אותו ש"ה אפ"ה צריך לברר כיצד אינו חייב לו וכו' ע"ש וה' צ"צ סי' צ' באשת כהן שזינתה כשהיתה פנויה ואמרה שנבעלה לפסול לה ואח"כ חזרה בה כ' וז"ל ול"ל כיון שמה שאמרה תחי' אלו היה בב"ד יכולה לחזור ולו' לכשר נבעלתי הא ליתא וכו' וכן בסו' נדרים באומרת טמאה אני לך שאסו' לכהן אחר מות בעלה כמבואר בסי' ו' וכ' המ"מ דאפי' אם נותנת אמתלא לדבריה לאחר מיתת בעלה שלא אמ' בתחי' כך אלא כדי שיגרשנה בעלה והיתה קטטה ביניהם אפ"ה לא מהימנא וכו' והתם לא מיירי שאמ' בב"ד אלא לבעלה אמ' כן כדמשמע מל' טמאה אנר לך וכז' ואפ"ה אינו יבול לחזור בה כיון דשויא אנפשה ח"ד וכו' ע"ש הרי דס"ל דאיירי באומ' לבעלה טמאה אני לך חוץ לב"ד ובסוף נדרים מוכחי' מינה באומ' לבעלה גרשתני נאמנת ע"ש א"כ משמע דאפי' חוץ לב"ד נאמנת:

ו הגה י"א דוקא וכו' הריטב"א בחי' לכתו' דכ"ג כ' ובודאי שכן נכון הוא והיה ראוי לדון בו דין א"א החמור אלא שאני רואה הסכמת כל הפוסקים להקל ע"ש ואיברא דהראב"ד ג"פ בהשגו' פ"ד ופי"ו מה' אישות ס"ל דלא תנשא ודעתו נוטה דאפי' נשאת תצא ע"ש:

ז וי"א עוד בזה"ז וכו' כ"כ א"ח בשם הרמ"ה וכ"פ מהר"ם בתשו' הביאה המרדכי בפ' יו"ד יוחסין על אשה שטוענת ישען על ביתו ולא יעמוד וכו' דמדי' נאמנת מדר"ה כיון דידע בה בעלה אבל בדורות הללו שיש חריפות ועזות לא מהימנא וכו' ומהריב"ל כ' דסברת יחיד היא וכ' ה' עדות ביעקב סי' ל"ו דף פ"ה דהדין עמו דתרמ"ה לא אמ' אלא באומ' גרשתני שהיא באה להפקיע עצמה בטענה זו מבעל' בלא גט אפי' בז"הז דנפוש חוצפא וכו' חיישי' לחומר' באיסו' א"א שלא להרבות ממזרים בישר' אבל בשאר טענות כגון ישען על ביתו וכו' כנדו' מהר"ם או שאר טענות אפשר דגם בזא"ז נאמנת בטענתה לענין שלא תהיה מורדת ולגבות פתו' וכו' ע"ש אבל הרדב"ז בתשו' ח"ג ת"ז כ' על אשה שטענה על בעלה שכופה אותה לשמשו נדה לכאו' נר' נאמנת מדר"ה וכו' אבל ל"ד בלל גבי האומ' גרשתני לא משוי ליה רשע אבל בנ"ד דמשוי ליה רשע אינה נאמנת וכ"כ הריטב"א וכו' ועוד אני אומר דבזה"ז שהדור פרוץ מרובה על העומד והעזות פנים רבה על פנו כל הדור אפילו בההיא דר"ה לא מהימי' לה לענין שתנשא לכתחי' אלא כמ"ש הרא"ה בשם אחיו אלא להוציאה מרשות בעלה ושלא לדונה בדין מורדת וכו' ע"ש הרי דס"ל דבזה"ז שהדור פרוץ אינה נאמנת ואינה נוטלת כתו':

ח כ' הב"א דה"ד לענין שלא תנשא לכתחי' אבל אם נשאת ל"ת וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' ת"ז ע"ש אבל הח"מ כ' דאין חי' בין לכתחי' לדיע' ע"ש והעיקר נ"ל כדברי הב"ח והרדב"ז דהבו דלא להוסיף עלה: (ט) וי"א דאינה נאמנת לענין ממו' כלל כ"כ הגמי"י בשם ר"י דדוקא לענין נישואין נאמנת אבל לא לענין כתו' וכו' וכבר האריך בזה מהריק"ו שע"ב ע"ש וכ"כ בעל העיטור בדיני שלישו' דף ל' ע"ג וז"ל וכי מהימני' דוקא לאשתרויי לעלמ' אבל אפוקי ממונ' מידא דבעל לא גביא לא כתו' ולא תוס' וכו' והביאו הרשב"א בחי' לגיטין פ' התקבל ע"ש וכן דעת רש"י והרא"ה הובאו דבריהם בס' א"ז לכתו' בסוף פ' הכותב גבי מגו דיכול לומ' לא גרשתיך וכו' ע"ש אבל התוס' שם חי משום דתבעא כתו' אינה נאמ' אבל אם לא תבעה כתו' אלא לינשא גובה בתו' לדעת רוב הפוס':

יוד דין ג' אפי' ע"א וכו' ע"א דכשר' בעדות אשה התו' ר"פ האשה רבה בד"ה מתוך וכו' כ' בשם ר"י דאין ע"א נאמן מה"ת אלא מתקנת חכמים הוא דנאמ' ואין זה עקירת דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמי' וכו' וכ"כ עוד דקי"א בד"ה הא וכו' ובכתו' דכ"ב בד"ה א"ה וכו' בשמו ע"ש וכן הוכיח הרי"בש סי' קנ"ה וסי' קפ"א ע"ש ומהריב"ל ח"ב סימן מ"ט כ' בשם הרשב"א דנאמן מה"ת וכ' מהרח"ש דף ג' דבתשו' הריב"ש סס"י סי' קפ"א נר' שהרשב"א ס"ל כוותיה דאינו נאמן אלא מדרבנן ע"ש וכן הכריח הרשב"א בחי' בר"פ האשה רבה עש"ב. אבל הריטב"א בחי' לכתובות כ' וז"ל יש שפירשו דכי אמרי' דהאמינה תורה ע"א כב' זהו בשאר איסורין שע"א נאמן מה"ת אבל בעדות אשה לא האמינה תורה ע"א ורבנן האמינוהו ולפ"ז אפי' באיסורין דעלמא אם באו ב' עדים בזאח"ז אין דבריו של ב' במקום א' כלל והא' נאמן אפי' להקל ופשטא דמימרא דעולא משמע דה"ה באיסורין דהא כל מקו' קאמר מיהו לענין עדו' אשה שמת בעלה נראין דברי רבי' דההיא מדאוריית' נמי היא כדפי' בדוכתה עכ"ל מבו' דלכ"ע בכל האיסורין דע"א נאמן מ"הת אם באו ב' עדים זא"ז אמרי' כ"מ וכו' ועד הא' הוי כב' בין להקל בין להחמיר ועד הב' אין דבריו כלום וכ"כ הרא"ש בפ' הנזקי' סי' ט' וז"ל האומר טבל הלה מתוקן א"ל היאך ואמר אמרתי לפ' לתקנו והלכו ושאלו ואמ' לא תקנתיו ה"ז בחזקת טבל ואע"ג דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן ב' מ"מ כיון שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תקנתיו ה"ז בחזקת טבל גמור עכ"ל הרי דס"ל דבאיסורין נמי אם באו ב' עדים זאח"ז ומכחישי' זא"ז אמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן ב' והבא אחריו ומכחישו אין דבריו של א' במקום ב' ודוקא משום שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תקנתיו דהרי הוא בחזקת טבל וכ"כ המרדכי בפ' האשה רבה ע"ש אבל הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' כ"ט כ' דדוקא לענין טומאה דלא האמינה תורה אלא האומר נטמאה וכן לענין ע"ע דלא האמינה תורה אלא האומר ראיתי ההורג ומש"ה אם בא הוא א' הוי כב' והמכחי' הוי א' במקו' ב' אבל לענין איסורין בין לאיסו' בין להיתר ע"א נאמן וכו' וא"כ אפי' בא האוסר תחילה והמתיר אחרון הרי ככ"א או כב' כתי עדים וכו' עכ"ל וכ"כ ה' יבין שמועה די"ד ע"ד עש"ב וכ"כ מהריב"ל ח"א סי' נ"ה בשם הריטב"א דלא אמרי' בשאר איסורין כ"מ וכו' וכבר מהראד"ב בס' לח"ר סי' רכ"ט פי' כוונתו בדברי הרשב"ץ עש"ב וזה הפך דברי הריטב"א שכ'. ומ"מ בעדות אשה דנאמן ע"א דעת הריטב"א ורבו דהוי מדאורייתא כב' ואמרי' כ"מ וכו' וכ' מהרש"ל ביש"ש ר"פ האשה רבה גם בעיני דבריו משובחים מדמבעי ליה בסוגיא להא דעולא ע"ש והרמב"ם סוף הל גירושין כ' וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים ערוה חמורה בעדות אשה וכו' שלא הקפידה תורה על עדות ב' עדים אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו ולא ע"פ העדים וכו' אבל דברים שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד ואין העד יכול לישמט אם אין הדבר אמת כגון זה שמעיד שמת לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שהעיד בו העד בשקר וכו' משמע דס"ל דנאמן מן התורה כמ"ש מהריק"ו והב"י ע"ש וכן הסמ"ג סוף עשין ן' ע"ש וכן הוכיח הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' פ"ג דנאמן מדאורייתא ע"ש:

והנה מדברי הרשב"ץ נר' דס"ל דהא דאמרו א' בספרי אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה היינו דאי עד א' אומר נתגרשה דנאמן להשיאה דג"ש דדבר דבר ה"ד לענין איסור כמ"ש התוס' בר"פ האשה רבה בד"ה מדי וכו' וז"ל וא"ת והיכי ילפי' אשה מטבל והקדש דאין דבר שבערוה פחות מב' ואור"י דאי הוה שייך למילף מטבל והקדש הא' דהא דאין דבר שבערוה פחות מב' ה"מ לאוסרה על בעלה דאין א' נאמן לאיסור דלענין איסור כתי' כי מצא בה עדות דבר אבל להתירה חד נמי מהימן עכ"ל א"כ אפשר דר"י הכי ס"ל דאע"ג דלא ילפי' מטבל וההקדש הא' גלי קרא דלא יקום ע"א באיש וכו' אבל קם הוא באשה להשיאה וא"כ מוקמי' ג"ש דדבר דבר דוקא לאיסו' אבל להתיר אפי' א' נאמן ובפ' האשה שנתארמלה מוקי אביי ברייתא ור"י בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרש' דתרוייהו בא"א קמסהדי והא דאמר נתגרשה הוי חד ואין דבריו של א' במקום ב' וכ' התו' תימא דמה לנו לאותו עד שאומר לא נתגרשה בלאו איהו נמי תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' דהא ליכא למימר שלא היינו יודעים שהיא א"א כ"א ע"פ דא"כ ליהמניה להאי דאמר מגורש' במגו דא"ב שתיק וי"ל דאין זה מגו דשמא רוצה להעיד כדי לפוסלה מן הכהונה ולפמ"ש אפשר דאביי מוקי לה כר"י דספרי דע"א נאמן להאיר והא דאין דבר שבערוה פחות מב' ה"ד לאיסור וא"כ אי לאו עד דאמר לא נתגרשה היתה מותרת ע"פ ע"א דאמר נתגרש' מיהו הרמב"ם פי"ב מה' גירושין כ' האשה שלא הוחזקה א"א ובא ע"א וכ' המ"מ מדאמרי' תרוייהו בא"א קמסהדי משמע שלא הוחזקה א"א אלא ע"פ ע"ש ואפש' דלא הכריח מהא דאין דבר שבערוה פחות מב' משום דא"ל דה"ד לאיסור כמ"ש אבל ברפ"ק דגיטין מוכח בהדיא דאין דבר שבערוה פחות מב' ואין ע"א נאמן להתיר אשה בגירושין וא"כ נראה דר"י חולק על ר' יהודה וס"ל דאין ע"א נאמן להשיא אשה ולא דרשי' אלאו אבל קם הוא לשבועה לזה הרמב"ם כ' האשה שלא הוחזקה וכו' דאי הוחזקה א"א פשיטא דעד שאמר נתגרשה אין בדבריו כלום אפי' אין עד אחר מכחישו דאין דבר שבערוה פחות מב' ושו"ר לה' פ"י בחי' לגיטין שכ' ההיא דספרי ויראה דר' יוסי לא פליג אדר"י בהא אלא מילתא אחריתי קאמ' דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבו' אבל בהא דדריש ר"י מייתורא דבאיש לא אשכחן דפליג ולמ"ד דע"א נאמן מדאוריי' באשה שמת בעלה ילפי' מהך ואפ"ה א"ל דה"ד ע"א שמעיד על מיתת הבעל דעיקר עדות העד אינו להתיר האיסור אלא על מיתת הבעל דהוי כעין גלוי מילתא בעלמא וממילא האשה מותרת אבל לענין גירושין לכ"ע הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב':

כתב הרמב"ם בפ"ג מה' קידוש החדש דין י"ד אין השלוחין צריכי' להיותן ב' אלא אפי' ע"א נאמן וכו' דדב' זה עשוי להגלות הוא וע"א כשר נאמן עליו וכ' ה' דברי אמת בתשו' א' משמע דוקא ע"א כשר אבל אשה או פסול אין נאמנים וכן נר' מדברי הרשב"ץ שמביאו הריב"ש סי' קנ"ה דס"ל דע"א בדבר העשוי להגלות מן התורה הוי כב' ודוקא עד כשר ולא פסולי עדות ונסתייע מל' זה של הרמב"ם כמ"ש שם הרי דהבין דדוקא עד כשר קאמר וכו' והריב"ש שם דחה דהתם הוי כשאר איסורין דע"א נאמן מן התורה וכו' וא"כ לפי דבריו נאמ' דל"ד נקט הרמב"ם עד כשר אלא למעוטי רשע אבל זה אינו דהריב"ש לטעמיה דבאיסור תורה אין אשה ופסול נאמני' וכו' עש"ב וכבר ראיתי להרשב"ץ בתשו' ח"א סי' פ"ב שתמה על הרמב"ם בה' ק"ה דהי"ל להכשיר אפי' אשה ועבר ושמא לא בא לפסול אלא עכ"ום אפי' מסל"ת ע"ש הרי דס"ל דאפי' אשה ופסול נאמנים ולא נקט עד כשר אלא למעוטי גוי וא"כ ה"נ לעדות אשה אפש' אשה ופסול כשרים מדאורייתא מה"ט דהוי דבר העשוי ליגלות כמו בק"ה וכ"כ הרשב"ץ בתשו' שם וז"ל נמצא שיצא לנו מזה שמורידין יורש לנחלה ע"פ ע"א או עבד או אשה או קרוב דלא חיישי' לשקרא כיון דאיהו מילתא דעבידא לאגלויי וכו' ע"ש הרי בהדיא דעבד או אשה או קרוב הוי כע"א דכשר מיהו ק' דבס"פ מ"ש אמרי' דפיסול קורבא לא משום דמשקר דאלת"ה משה ואהרן לחותנם משום דלא מהימני הוא אלא משום גזירת מלך היא שלא יעידו להם ע"ש וא"כ נר' דקרוב פסול לעדות אפי' בדבר העשוי להגלות דלא חיישי' לשקרא דלאו בר עדות הוא דגזירת מלך היא מיהו מדאורייתא גזלן ופסול בעבירה דאורייתא דפסולי לעדות משמע שם דלאו גזירת מלך היא אלא משום חשש שקר וכבר הוכיח כן מהראד"ך בית כ"ד ע"ש וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' עדות בב' מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה ובע"ע שלא תערף וכן בעדות אשה וכ"מ שעד א' מעיד אשה ופסול כ"כ מעידי' חוץ מע"א של שבועה וכו' ע"ש א"כ ה"נ בק"ה דע"א כשר נאמן ה"ה אשה ופסול ודוקא גוי ממעטי' ונר' דה"ה פסול בעבירה דאוריי' דהוי כגוי ומ"ש רבי' אשה ופסול וכו' וכ"כ בפ"ט מה' רוצח וז"ל אפי' ראה ההורג ע"א או אפי' וכו' פסו' בעבירה לא היו עורפי' ע"ש נר' דה"ד פסו' בעבירה דרבנן כמ"ש בפ"א מה' סוטה דין ט"ו אפי' אשה ועבד ושפחה ופסול לעדות בעביר' מד"ס ואפי' קרוב נאמן וכו' ע"ש אלמא דוקא פסול בעבירה דרבנן כשר אבל פסול בעבירה דאורייתא פסול לעדות סוטה וכן כ"מ שע"א כשר אשה ועבד ושפחה וקרוב ופסול לעדות בעבירה דרבנן מעידי' אבל פסול בעבירה דאוריית' הוי כגוי וכן קטן דוקא מסל"ת כשר והרשב"ץ בתשו' שם כ' שכן כ' הרמב"ם בפ"ד מה' יבום אפי' עבד ואפי' קטן שהוא מכיר נאמנים לומר זה פ' אחי פ' וזוהי יבמתו וחולצין ע"פ וכן בשאר עדות של תורה בין בעדות ממון בין בעדות אסור שזה דבר העשוי ליגלות וכו' כמ"ש בסוף הל' גירושין עכ"ל וק' דא"כ ה"נ בעדות אשה קטן כשר להעיד וזה דעת הטור וריא"ז אבל רוב הפוסקים והרמב"ם ס"ל דקטן מתכוין להעד אין נאמן בעדות אשה אלא אם מל"ת כמ"ש לקמן דין י"ג ע"ש: (יא) אפי' העיד עבד ושפחה או אשה וכו' אשה אומרת לא מת וגוי מסל"ת אומר מת סומכין על עדות האשה טפי וכיוצא כזה להקל תשו' בשמים ראש סי' רע"ג ע"ש ונר' דה"ה עבד כשר דעדיף מגוי מל"ת אבל עבד ואשה זה אומר מת וזאת אומרת לא מת נראה דהוי הכחשה:

יב אם פסולין מדרבנן וכו' הנוטל שכר להעיד בעדות אשה בתשו' מהר"ם מלובלין סי' נ"ו על שליח בשכר כ' אע"ג דנוטל שכר על השליחו' הוא לגבות כל העדיות והוי כאלו נוטל שכר להעיד הלא כ' הרשב"א בתשו' והביאה הב"י בטח"מ ס"ס ס"ט וז"ל נ"ל שלא אמרו אלא בעדים שנעשו כבר שהם מצוים להעיד ולא רצה להעיד עד שנטלו שכר דומיא דהנוטל שכר לדון דמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו אבל מי שאינו מחוייב ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתי עכ"ל משמע דעד ונוטל שכר להעיד מה שראה פסו' אף לעדות אשה וכ' הר"ן בפ' הא"מ דעדותו בטלה ופ' מור"ם בח"מ סי' ל"ד סקח"י ע"ש ונראה דודאי נטל שכר להיות עד מותר וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תק"ז על א' ששכר עדי' וקידש אשה בפניהם נ"ל שהיא מקודשת גמורה דהא דתנן הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מיירי במי שהי"ל עדות ונוטל שכר כדי לבא ולהעיד שרוצ' לכבוש עדותו וכו' כיון דמחוייב מה"ת להגיד ואין מגיד אלא בשכר עדותו בטלה אבל במי שאינו יודע לו עדות וא"ל בא עמי להיות עד בדבר זה אינו מחוייב לפי' אם נטל שכר כדי להיות עד שרי עכ"ל והרדב"ז בתשו' שם כ' דנוטל שכר להעיד אין עדותו בטל' והוכיח כן מדברי הרמב"ם ע"ש ונראה דגם להרשב"א והר"ן דעדותו בטלה אינו אלא משום קנסא וא"כ כשר לעדות אשה דכל הפסו' מדרבנן כשר לעדות אשה ובתשו' נודע ביהודה סי' כ"ז כ' שזה תלוי במחלו' דבח"מ סי' ל"ז כ' ה' ע"ש דפסול נוגע לאו משום דחשוד לשקר אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו ופסול מגזרת הכתוב והסמ"ע והש"ך ס"ל דמשום דחשוד לשקר וא"כ לה' ע"ש דהטעם משום קורבא לא שייך פיסול נוגע גבי עדות אשה דקרוב כשר לעדות אשה אבל הסמ"ע והש"ך דחיישי' משום שמא משקר פסול וכו' ונקטי' הכי שהם אחרונים ומהר"ם מלובלין ס"ל כוותייהו כמו שהאריך הש"ך שם ע"ש ולא דק דמהר"ם מלובלין כ' כה' ע"ש דנוגע שי"ל הנאה הוי עד קרוב שאדם קרוב א"ע וקרוב פסול לעדות מדאורייתא אפי' ידוע שאינו משקר ע"ש וגם לדעת הסמ"ע והש"ך דחשוד לשקר נר' דה"ד נוגע שי"ל הנאה בגוף הדבר אבל נוטל שכר להעיד דהנאה מבחוץ היא לא חיישי' שישקר ורבנן הוא דפסלו משום קנס כמו שחי' מהרח"ש בקו' דף ד' ע"ג ע"ש וכ"כ ה' בתי כהונה ח"ב סי' כ"ו דף ס"א שכן נר' עיקר דפסול נוגע בעדות שי"ל הנאה בגוף הדבר משום דחיישי' שמא משקר אבל נוטל שכר להעיד דהנאה מבחוץ היא לא חיישי' ע"ש וא"כ נוטל שכר לכ"ע כשר להעיד בעדות אשה אבל נוגע בעדות שי"ל הנאה בגוף העדות לדעת הסמ"ע והש"ך וה' ב"כ דחיישי' שמא משקר משום הנאה דפסו' לעדות מדאוריי' לעדות אשה נמי פסול מה"ט וכבר כתבתי בס' ע"הש חח"מ סי' ל"ז דברי מהר"י ן' מיגש והראב"ד והרמ"ה והרמב"ן והריט"בא והריב"ש דס"ל דפסול נוגע בעדות משום דהוי כמעיד על עצמו ולא מיקרי עד פסול ומה"ט כל שנסתלק מההיא הנאה כשר להעיד עש"ב:

יג אבל פסולי עדות דאוריי' וכו' ה"ד בפסו' דרשע או דחמס אבל סומא כשר כמו נשים ועבדים וקרובים הרשב"ש סי' תקי"ב ע"ש:

יד אם העידו ב' עדים בפניו שעבר עבירה מן התו' בדבר שהוא מפורסם לכל שהוא אסור או שהתרו בו ועבר אפי' עברו וקיבלו עדותו אין עושין ע"פ אותו עדות מיהו יש תקנה שאם ן' מלקות הוא מלקין אותו והרי הוא כשר ואם לא ן' מלקות הוא יעשה תשו' ויעיד להתיר את האשה וכו' הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תרנ"ז ע"ש ועיין בח"מ סי' ל"ד:

טו ואם מסל"ת כשרים כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובתשו' תומת ישרים סי' ע"ד כ' בשם רבי' ישעיה הא' ואין נר' בעיני זה הסברא מדתנן הרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא אמאי רשע הוא וכו' ומאי קו' דילמא מתני' במסל"ת אלא ודאי דאין לחלק וכבר הק' כן הרשב"א והריטב"א בחי' ס"פ כיצד ותי' דמתני' דמיא דמביא גט שאומר בפני נכתב וכו' שהוא דרך עדות ע"ש ומהרח"ש תי' דא"כ לא הוה פליג ר"י בסיפא הרגתיו לא תנשא אשתו ע"ש וכ"כ מהר"ם בתשו' השייכים לה' אישות סי' ט' בגוי מסל"ת וז"ל אדרבא נר' בעיני דאפי' לר"י דפליג התם ואמר הרגתיו לא תנשא אשתו הכא מודה דהתם דוקא במתכוין לעדות הו"ל פסו' דאוריי' לעדות ולא פלגי' דיבורי' הילכך לא מהימן אבל גוי בין שהוא רוצח בין שאינו רוצח כולם פסולים לעדות מדאורייתא ואפ"ה מהימי' להו לעדות אשה במסל"ת וא"כ מ"ל רוצח מ"ל שאינו רוצח וכו' עכ"ל הרי דר"י דוקא במתכוין לעדות קאמ' אכל במסל"ת דנאמן לומר בתורת עדות אפי' הוא רשע נאמן כמו גוי:

יו אם הוא מסל"ת נאמן אפי' כ' הגוי בשטר שלא נתכוון לעדות אלא סיפור בעלמא הוי כמסל"ת ונאמן הרשב"ש בתשו' סי' ס"ד ע"ש:

יז דין ד' חוץ מה' נשי' וכו' שאין מעידות וכו' משמע דוקא עדו' אבל אם הם מסל"ת נאמני' דלא חיישי' לקלקלה אלא בנתכוונו לעדות ונר' קצת ראיה דצרתה אפי' מסל"ת אינה נאמנת דבפ' האשה שלם דתנן א' אומר מת וא' אומר לא מת וכו' דייק בגמ' טעמא דאמ' לא מת הא אשתיקא תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה וכו' וא"א אימא דמתני' בא' אומ' מסל"ת שמת דאי שתקה נאמנת צרתה עליה אלא משמע דאפי' מסל"ת אינה נאמנת וכה"ג הוכיח ר"י הראשון הביאו הרב תומת ישרים סי' ע"ד דפסולי עדות דאורייתא אפי' מסל"ת אינם נאמ' מדתנן ס"פ כיצד הרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא אמאי רשע הוא וכו' וא"א אימא במסל"ת וכבר הק' כן הרשב"א והריטב"א בחי' שם ותי' דמתני' דומיא דמביא גט שאומר בפני נכתב וכו' שהוא דרך עדות וכ"כ הב"י שם ע"ש:

יח דין ו' הגה שמעידי' מה שראו וכו' בתשו' הרא"ש מבו' דה"ד אם בעת שראו לא היו עוברי' אלא באונס דהו"ל תחי' וסוף בכשרות וכ"כ בש"ות מהר"י ן' הרא"ש סי' פ"ב וז"ל אם הוחזקו העדים בב"ד שהיו נוהגים בדת משה בהצנע ולא נחשדו על העבירות שאנסו' גוים לעבור עליהם מדעתם ובינם לבין עצמם היו יראי ה' ובוכים ומצטערים על אונסם ומבקשים מחי' כגו' אלו האנשי' יש לקבל עדותם ועדותם כשרה ואם הוחזקו מופקרי' בעבירות שלא אנסו' עליהם אע"פ שחזרו בהם לאח"ז תשו' הוגנת בכל לבם ובכל נפשם אינם נאמני' להעיד עכשיו מה שראו באותם הימים דתניא היה יודע בעדות עד וכו' הר"י והרא"ש בתשו' שם כ' וז"ל ואף העדים נשתהו בין הגוים ואכלו נבלות לתיאבון ודאי על מה שראו באותה שעה הם פסולים להעיד אבל הדבר ידוע שבשעת הזעם ביום הרג רב או אח"כ מיראה ומאונס המירו ועדין לא פקרו לילך בחוקות הגוים וכשרים להעיד על מה שראו דהוי תחילתן וסופן בכשרות כי ההיא דפ' י"ן וכו' ומורי כ' שיש לו עדים שאכלו נבלות לתיאבון ועדין לא שמענו ולא ראינו ומי יוכל להעיד על זה וכי בתווני' דליבייהו יתבי שיוכלו להעיד שלתיאבון עשו גם אני אע"פ שלא הייתי שמה אני יכול להעיד שאכלו נבלות והלכו כחוקות הגוים וזה הוצרכו לעשות מחמת יראה והכל נק' אונס כמ"ש עש"ב והכנ"הג בהגב"י אות כ"א הסכים דלא בעי' תחי' וסופו בכשרות וכ' שכן כ' ה' מהר"ם ן' חביב ומהריב"ל ח"ב סי' י"ג שכ' דבעי' תחי' וסופו בכשרות חזר בו בתשו' ח"ג סי' ע"ה ואף אם נאמר שלא חזר מסברתו דעת יחיד הוא אצל כל גדולי האחרונים מהרב"ח ומהרח"ש והרב בס' הקצר והרב בעל המפה והלבוש ומהרש"א ע"ש וכבר כ' תשו' הר"י והרא"ש דס"ל דבעי' תחי' וסופו בכשרות כדעת מהריב"ל וכן מרן בס' הקצר ומור"ם והלבוש לא הכשירו אלא דבעת הראיה היו אנוסים ולא היו יכולי' לימלט על נפשם דהוו תחי' וסופן בכשרות עש"ב ובתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תרנ"ז כ' בא' הפסו' בעבי' דאוריית' שהעיד ששמע דברי המומר המסל"ת כשהיה כשר דקי"ל כל שתחי' וסופו בכשרות כשר אע"פ שנפסל בנתים תחי' בפסלות אעפ"י שסופו בכשרות פסול ע"ש מיהו הט"ז כ' דבכתבי מהרא"י סי' רכ"א משמע דוקא ברשע גמור בעי' גם תחי' בכשרות אבל מומר מחמת אונס סתם אע"פ שאכל נבלות לתיאבון כשר בעדות אשה אחר שעשה תשו' וכן נ"ל עיקר להלכה דאין להתיר ע"פ בעלי תשובה אא"כ ידוע שלא היה רשע גמור בשעת אונסו לעבור במזיד על עבירות גדולות כגון רציחה וכו' ע"ש:

יט כתב ה' נודע ביהודה סי' מ"ה על עדים שהעידו יחד ונמצא א' רשע דפסול מדאוריי' דלא אמרי' דעדות בטלה אלא בדבר שצריך עדות כשרים ורשע אפי' דמעיד עדות אמת עדותו בטלה משום גזרת הכתוב אל תשת רשע עד אבל בעדות אשה דכל הפסולים כשרים להעיד רק הפסו' בעבי' דאורייתא מטעם דחשוד לשקר א"כ עדים שנצטרפו עמו דלא חשידי לשקר למה יפסל עדות' מחמתו ע"ש וכה"ג כ' הב"ש ס"ק כ"ה דאפילו נימא דהכחשה זו אם מת או נהרג הוי כמו הכחשה בחקירות דמבו' בח"מ סי' ל' דעדו' בנולד היינו בדבר דבעי' ב' עדים אבל כאן דסגי בעד א' וכו' ע"ש (אה"ן עיין לה' נודע ביהודה סי' מ"א) ונראה דעד רשע אפי' אומר אמת גזירת הכתוב שלא יעיד ואם העידו ג' ונמצא א' רשע בטלה כל העדות גזירת הכתוב במ"ש ה' ש"כ בח"מ סי' ל"ד סק"ג ע"ש ול"מ לאביי דקי"ל כותיה דאפי' מומר להכעיס פסו' (אה"ן והא דנאמן במסל"ת היינו משום דלא גרע מגוי דלא נפסל אלא בנתכוון להעיד אבל לרבא דס"ל דרשע דחמס בעי' מטעם דחשוד על השוחד להעיד פסו' כמ"ש רש"י בפרק א"ב ואפי' הכי בנמצא א' מהם פסו' בטלה כל העדות א"כ אפי' אינו פסול רק מטעם דחשוד לשקר אם נצטרפו אחרים עמו בטלה עדותם וה"נ בעדות אשה ובתשו' בשמים ראש סי' ל"ז כ' דהא דנמצא א' מהם קרוב או פסול לא נאמר לענין גיטין וקידושין וה' המגיה שם האריך ע"ש. ומ"מ דעת רוב הפוסקים דהך דנמצא א' קרוב או פסול אתי' אף בדבר שבערוה וא"כ נראה דה"ה בעדות אשה:

כ דין ז' וה"ה לגוי שאמר מסל"ת הרגתי וכו' לכ"ע בעי' עד שיאמר וקברתיו כיון דהוא עצמו הרגו אפש' שאמ' בדדמי כדרך המכה שמכה ובורח וחושב שהרגו ולא הרגו מחמת הבהלה הרשב"ש בתשו' סי' תקי"ט ע"ש: (כא) דין ט' ע"א אומר מת וע"א אומר נהרג וכו' כן למד הרא"ש בתשו' מדתנן א' אמר מת וא' אמ' נהרג ר"י ורש"א הואיל וב' מודים שאינו קיים הרי אלו ינשאו ע"ש וכ"כ ראב"ן בס' דף קכ"ד ע"א וז"ל ובפלוגתא דצרות נ"ל דהלכתא כר"י ור"ש וכו' וכיון דהכי לר"י ולר"ש נמי אם אמ' ע"א מת וע"א אמ' נהרג דהוי כב"ח דע"א אומ' מנה וע"א אומ' מאתי' דיש בכלל מאתים מנה הכי נמי יש בכלל מת נהרג ובכלל נהרג מת ותנשא כיון דשוו במקצת העדות דאינו קיים וכו' עכ"ל וכ' הרשב"ש סי' תקי"ב בע"א אומ' שהניח בן וא' אמ' שהניח בת לענין יבום דאין זה הכחשה דב' מודים שהיא פטורה שהניח זרע כדתנן א' אומ' מת וכו' ע"ש וכבר ה' דברי אמת בקו' ח' סי' ג' האריך בזה ע"ש באורך:

כב דין י"א אפי' אינו מקויים וכו' כתב הב"ש הטעם משום דקי"ל עדים החתומים על השטר כאלו נמסרה עדות בב"ד וקיום שטרו' מדרבנן וכאן אוקמוה אדאורייתא וכו' ואע"ג דהרמב"ם ס"ל דמדאוריי' בעינן מפיהם ולא מכתי' ודוקא בד"מ תי' רבנן עדות בשטר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין מ"מ בעדות אשה הקילו אפי' בכתב שלא נתקיים וכן הסכים מהרש"ל ביש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג עש"ב:

כג ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כ' ישראל כ' המ"מ למעוטי כ' כותי והטעם שלא הוכשר אלא כותי מסל"ת ולא כתבו וכ' מרן בב"ה אין לו טעם שאם כתבו בדרך מסל"ת למה יגרע ע"ש וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' רס"ד אפי' כ' הגוי בשטר שלא נתכוון לעדות אלא סיפור בעלמא הוי כמסל"ת ונאמן ומ"ש קצת רבוותא דצריך לידע אם הוא כ' ישראל התם בנתכוון לעדות אבל בשטר כזה שלא נתכוון לעדות אלא סיפור בעלמא לחוד הוי כמסל"ת ע"ש: (כד) דין י"ג או קטן וכו' זה דעת הרמב"ם דקטן אין סומכין עליו אלא אם הוא במסל"ת וב' מהרא"י סי' ר"ך בשם ראב"ן דקטן מסל"ת לאלתר כשר לעדות אשה וראבי"ה כ' דאפי' לאחר זמן סמכי' אקטן בעדות אשה ובמסל"ת אבל במתכוין להעיד לא סמכי' עליו אפי' להעיד בגדלו מ"ש בקטנו משא"כ בשאר מילי דרבנן וכו' ע"ש וכ' מהרח"ש סוף דף ח' משמע דראב"ן ס"ל אפי' לאלתר אינו כשר וכבר אפש' לדחו' דלרבותא נקט מסל"ת לומ' דאפי' מל"ת דוקא לאלתר כשר אבל אחז לא לאפוקי מראב"ד אבל לעולם דלאלתר כשר אפי' במתכוין להעיד אבל פשטן של דברים לא משמע הכי ועוד דהרי ראבי"ה וכו' ע"ש ודברי ראב"ן הם בס' דקכ"ד ע"ב וז"ל ויש הפרש בקטן המל"ת דאם לאלתר כשר כדתנן רי"א אפי' שמע מתינוקות הרי אנו באים מלספוד וכו' אלמא לאלתר בעי' אבל לאח"ז לא וכן קטן שבא להעיד ולהתיר ולומ' מת בעלה אינו נאמן ומדתנן הוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א ועמפ"ע ומפי אשה ואשה מפי אשה מפי עבד ושפחה ולא קתני מפי קטן אלמא ע"פ קטן אינו כשר אלא מל"ת ולאלתר עכ"ל הרי בהדיא דבמתכוין להעיד אפי' לאלתר אינו נאמן דבעי' מל"ת ולאלתר. אבל דעת ריא"ז בקטן אפי מתכוין להעיד נאמן בעדות אשה כמ"ש מהרח"ש דף ט' ע"ג וכ"כ מהרש"ל והדרישה שכן דעת הטו' ע"ש וכבר מהרש"ל ביש"ש פי"ו דיבמות סי' י"ד דחה דברי הטו' דחלילה להתיר עדות קטן בערוה והמתיר עדות אשה בקטנים המתכונים להעיד ראוי לשמתו ואפי' י"ל כמה בני' תצא וכן הסכי' ה' בית דוד בתשו' בשם רבו דף ה' ע"ש. ומהרש"ל שם כ' עוד ונראה לכאו' דאפי' מסל"ת אין הקטן נאמן לומר שמת אלא בסיפור דברים ממש וכו' מיהו ריא"ז כ' בשם ראב"ן קטן מל"ת לאלתר כשר לעדות אשה וראבי"ה כ' דאפי' לאח"ז סומכי' אקטן בעדות אשה במל"ת אבל במתכוין להעיד לא סמכי' עליה אפי' להעיד בגודלו מה שרא' בקטנו ואין לפלוג על בעלי הוראה אלא אכן נר' דלא נק' מסל"ת גבי קטן אלא בהקדמה לי דבר קצת ולא שיאמר מבלי הקדמה וקישו' פ' מת אף שדעתי נוטה להקל גבי עכ"ום מסל"ת דאפי' כה"ג נאמן אמנם קטן שאין לו דעת צריך קישור דברים לכ"ע ודוקא שאינו אומ' לאלתר אבל אם בא הקטן והגיד לאלתר בלא כוונת עדות אז אפי' סתם מל"ת נאמן ובזה יהיה הכרע בין ראב"ן ובין ראבי"ה דשפיר בעי' לאלתר מסל"ת היכא שאומ' סתמא פ' מת אבל אם מל"ת בהקדמת דברים נאמן אפי' לאח"ז רק שלא יהיה ענין שנוכל לומ' שאומ' בדדמי וכו' עכ"ל:

כה דין י"ד וישראל ששמע מגוי המל"ת מעי' וכו' אם הגוי מכחישו כ' מרן בתשו' בדין גוי המסל"ת סי' ד' דהעד נאמן וראיה מדאמרי' בפ' ש"ה הכל מודי' בעדי מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה וכו' ע"ש וקשה שהרי כ' הרא"ש שם וז"ל ולא שתהיה נאמנת מכאן ולהבא כיון שכפר שלא אמר לה כלום והוא אומ' שאינו יודע אם מת דודאי הוא נאמן יותר מן הבא בטענתו וכ"כ הרמב"ן שקי' כך דכל עד מפי עד אם הא' כפר אין השני האומ' בשמו נאמן והביא ראיה מהאי דאמרי' בכתו' דאמ' פלוני חכם וכו' וכן מסתבר ואף על גב דאפסדא בשבועה דאם לא נשבע נאמנת לומ' מת בעלה והשתא לא מהימנא מ"מ כיון דבשעה שהשביעתו לא היתה צרי' לעדותו לא מחייב עכ"ל וכ"כ הר"ן והריטב"א שם בחי' ע"ש:

כו הגה וכן אם אמר פ' מת וכו' בב"י כ' בשם הר"י טייטאצק שכן פשט ההוראה בכל בתי דיני שבשאלוניקי בימי איתני וגאוני עולם להתי' באמ' הגוי איש פ' מת אפו' לא אמ' דבר אחר וכן היה מורה להתיר מהר"י בירב רבו וכן בתשו' סי' ח' דחה דעת הר"ן והסכים כן ע"ש וכבר כ' הכנ"הג הגב"י אות ק"א שכן דעת כל האחרונים וכ"כ בתשו' בעי חיי חא"ה סי' י"א דהכי נקטי' להתי' עש"ב:

כז ישראל אחד נאנח וא"ל הגוי על מה אתה נאנח אנחה גדולה כזו אע"ג דישראל השיאו לדבר אחר ענין חפץ שנגנב ממנו וא"ל אינכם מחברת היהודי ההרוג וכו' לא חשיב מל"ת דנאנחה תחי' דיבור חשיבא מהריק"ש בתשו' בס' א"י סי' קכ"ב ע"ש:

כח אמרו לאשת פ' שאני ראיתי בעלה מת לא הוי מסל"ת אלא מתכוין להעיד הריטב"א והנמק"י ס"פ כיצד ע"ש וכ' ה' בית יהודה ח"א סי' ך' דאם הגוי בא לבית ודיבר לאשה עדיף מאמר לאחרי' אמרו לאשת פ' בעלה מת ומ"ש בקונט' עיגונות בשם מהריב"ל דאם בא לבית ודיבר לאשה יש להחמיר כאלו אמ' אמרו לאשת פ' בעלה מת משמע דמן הדין חשיב מל"ת אפש' דמיירי בדיבר עמה דרך נסתר ולא לנוכח אבל בדיבר עמה לנוכח לא גרע מאמר לאחרים אמרו לאשת פ' בעלה מת וזה עדיף שאומ' הוא בעצמו וכן מסתבר ע"ש ובתשו' מהריב"ל מבו' בדיבר עמה לנוכח והביאו הכנ"הג הגב"י ק"ג וז"ל גוי שהלך לבית ראובן ואמ' לאשתו אוי לך עניה ועצובת רוח הלא תדעי שהרגו לבעלך זה ג"ח ואני ראיתיו הרוג במקום פ' לא הוי כמאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חסא ויש להחמי' ע"ש ונראה משום דהוי כמתאונן:

ואפי' אמ' מי יודע לאשת פ' שמת בעל' הכנ"הג הג"הט אות קל"ו ובתשו' בעי חיי חא"ה סי' ז' כ' לחד תי' דדמי למאן איכא ב"ח וכמ"ש הרמב"ם בתשו' ע"ש:

כט דין ט"ו הגה אם עברה ונשאת ע"פ חכם שהתירה לא תצא וכו' הכנה"ג הגב"י אות תקל"ב כ' שהרדב"ז בתשו' ח"ב סי' ל"ד כ' אם היה בא מעשה לידי הייתי מוציאה מתחת בעלה ובניו ס' ממזרים לכן אין לסמוך על הוראה זו כלל אמר המאסף יראה לי דמוציאה מתחת בעלה שכ' הרדב"ז הוא להפרישה מתחת בעלה ואם היום או למחר יבא עדות ברורה שמה בעלה הא' קודם שנשאת עם הב' תשאר עם זה הב' דאם להוציאה בגט קאמר טורח גט זה למה לינשא לאחר אינה יכולה ושמא בגט קא' גזירה שלא יבוא עליה לאחר שיפרישוה ע"כ ותשו' הרדב"ז היא בח"ב סי' תקכ"ו והאריך שם ותמה על מהרא"י ומשמע קצת דמוציאין בגט ממש דהוא בחזקת א"א עש"ב ומוהרשד"ם סי' ס"ב נשאל על אשה שנעלם בעלה וקידשה אחר אם כופין לזה המקדש לגרש כיון שאסו' לו או דילמא לא כייפי' ליה כיון שאינה יכולה השתא לינשא וכ' ולכאו' נראה שאין ראוי לכופו לגרש וטעמא שמא יתברר הדבר שבעלה הא' מת כשנתקדשה לזה הב' שהם קידושי' גמורין ואם כופין אותו לגרש נמצא למפרע גט מעושה שלא כדין וכו' ובשלמא כשנשאת אע"ג דאיכא האי חששא נמי ועכ"ז מוציאין אותה ממנו בע"כ משו' כיון דעבדא איסור מן הדין הוא לכוף אבל בקידושין דלא עבדא איסור למה כופין ללא תועלת אם יבא בעלה מותרת לו וא"צ גט מן הב' ואם יתברר הדבר שמת תנשא לזה ואם לא יתברר הדבר תעמוד באיסור ולא תנשא לא לזה ולא לאחר וכו' ע"ש הרי דאם נשאת ודאי כופין אותו ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' רנ"ח כעין זה: (ל) דין ט"ז גוי מל"ת מפי גוי מל"ת וכו' משמע דבעי' שהגוי הא' היה מסל"ת כמו שהוכיח מרן הב"י מתשו' הר"ן ע"ש וכן נר' דעת מהריק"ו שרש קכ"ב כמ"ש מהרימ"ט סי' ל"ג ע"ש ומהרשד"ם סי' נ"ג וסי' נ"ז וסי' שנ"ה כ' דהל' רווחת שמשיאי' אשה ע"פ גוי מל"ת מפי גוי מסל"ת אפי' לא נודע' לנו שהגוי הא' היה מסל"ת ואע"פ שהריב"ש מחמי מהרי בעת"ה סי' רל"ט ומהריק"ו שרש קכ"ב הסכימו דמהני' וכן הלכתא והכי נהגי ע"ש ונר' משו' דהריב"ש ס"ל דגוי מפי גוי לא מהני הכרע מרן דאה"נ דמהני אלא שצריך שגם הגוי הא' היה מל"ת וכ"כ מהריק"ש בתשו' בס' א"י סי' קכ"ב ע"ש אבל הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תרמ"ז כ' דאפי' לא נודע שהגוי הא' היה מל"ת כיון שהגוי הב' לא פירש דבריו לא תלי' לחומרא שהיה ע"י שאלה ועיין בתשו' מהריק"ש בס' א"י סי' פ"ח והפמ"א בתשו' האחרונה ועיין בהכנ"הג הגב"י אות ק"מ וקמ"א:

לא דין טו"ב וי"א שצריך שיאמר וקברתיו זה דעת הרמב"ם וכ"כ מהר"ם בתשו' הארוכות סי' תקע"ג וז"ל מנ"ל דגוי מסל"ת ואמר שמת לא יהא צריך לומ' וקברתיו דאי לא אמ' הרי אמ' בדדמי ואם ראוהו מגוייד וכו' ע"ש וכ' מרן הב"י וז"ל וכ' הרשב"א בתשו' על דברי הרי"ף והרמב"ם והרז"ה שאמרו דבעי' קברתיו בע"א וגבי גוי מסל"ת אבל מקצת האחרונים אמרו נאמן באומ' מת סתם ולא אמ' קברתיו ואע"פ שאין דעתי מכרעת כך דעתי נוטה מפני שיש בזה כמה ראיות מהגמ' ומהירושלמי ומ"מ מי יקל ראשו להקל בדבר של ערוה כנגד אבות העולם וכו' וכ"כ הריב"ש בתשו' גבי גוי שלא אמ' קברתיו כיון שיצא הדבר מפי הרי"ף והרמב"ם להחמיר ראוי לחוש לדבריהם כמ"ש הרשב"א בתשו' ע"ש משמע דגם הרי"ף והרז"ה ס"ל דגם בגוי מסל"ת שמת ביבשה שלא בשעת מלחמה בעינן וקברתיו כדעת הרמב"ם והרשב"א והריב"ש חששו להם וכ"כ מרן בתשו' סי' י"א ע"ש וכן הבין מהרש"ל ביש"ש סוף יבמות סי' כ"א מדכת' הרי"ף מעשה דאבא יודן וכו' וקברתיו וכו' והסכים כן ע"ש וכ"כ מהריק"ש בתשו' בס' א"י סי' י"ג ומהר"ם אלשיך סי' מ"ב ומ"ד ומ"ה ומהר"ם מלובלין סי' קל"ג ע"ש והמבי"ט ח"ב סי' מ"ט הקשה מתשו' הרשב"א סי' תתק"ף הביאה מרן הב"י במעיד על אשה שא"ל מת וקברתיו שכל שראה אותו שטבע או שירד במלחמה או כיוצא בזה סומך ואומ' ע"ד הדמיון ומ"מ אם נשאת ל"ת ויש מי שמתיר כלא אמ' וקברתיו והא' נר' עיקר עכ"ל הרי דטבע ומת במלחמה ס"ל דצ"ל וקברתיו ובתשו' זו כ' שדעתו נוטה לדעת האחרונים דנאמן אלא שחשש להחמיר ותי' דהכא לא אמרו האחרונים דנאמן אלא בעדות שמת ונהרג סתם דל"ל בדדמי אבל בטבע בים ובמת במלחמה לא סגי באומ' טבע ומת או מת במלחמה ע"ש אבל הרואה תשו' הרשב"א במיוחסות סי' קנ"ח משמע להדיא דאפי' מת במלחמה או טבע בים דעתו נוטה דנאמן וכ"כ שם וז"ל ומעתה צא ולמד למעשה שלפניך אם העד הא' אמר פ' פלטו הים והכרתיו וקברתיו ואמ' זה מעצמו קודם ששאלוהו כלל ה"ז נאמן ומשיאין את אשתו ע"פ אבל אם לא אמ' כן אין משיאין את אשתו ע"פ כדעת הרמב"ם והרז"ה ע"ש משמע דה"ד לדעת הרמב"ם והרז"ה אבל לדעת קצת האחרונים אפי' לא אמ' קברתיו אלא פלטו הים ומת משיאין את אשתו וכן בחי' הרשב"א דיבמות דקט"ו הוכיח מהש"ס ומהירוש' דע"א נאמן במלחמה ובמים שאל"ס אפי' אומ' סתם דלא כהרי"ף וכ"כ בתשו' ח"ב סי'. ל"ב עש"ב. וכבר הוכיח כן מהרב"א בתשו' סי' ל"ב מדברי הרשב"א והריב"ש דדוקא מת במלחמה ובמים אבל בגוי מסל"ת דעלמא אדרבא דעתם דלא בעי קברתיו וכן דעת כל האחרונים ע"ש וכבר מהרח"ש בהק"ו דכ"ב ובתשו' סי' ה' ול"ה ומהריט"ץ סי' ל"ו וה' משפט צדק סי' ו' ומהרימ"ט סי' ל"ב תמהו על מרן וכ"כ מהריב"ל ח"ב סי' י"ב דאין לחוש לדעת הרמב"ם דכל הפוסקים חולקין עליו וס"ל דאין צריך קברתיו אלא דוקא במלחמה ובמים ובח"א סי' ב' כתב במת במלחמה דאין להקל כנגד הרי"ף והרמב"ם שצ"ל קברתיו ומהראד"ב בס' לח"ר סי' ל"ד ול"ו נמשך אחריו ע"ש וכ"ן לכאורה מדברי מהרשד"ם סי' י"ח דדוקא במת במלחמה ובמפולת ובמים שאין להן סוף חיישי' וכן בנ"ד דאפשר שמחמת חום ורבוי עשן נפלו ונ"ל כמת"י אבל בסי' ל"ה ומ"ב ס"ל דגם בגוי מסל"ת בעלמא סוברי' הרי"ף והרמב"ם דצ"ל קברתיו והרשב"א והריב"ש חששו לדעתם ע"ש. מיהו בסי' ע"ט כתב אע"ג דהרי"ף והרמב"ם בעו וקברתיו וכת' הרשב"א בתשו' מי יקל ראשו כנגדם כבר כתב מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג דמסקנא דמלתא שלא נהגו העולם כלל לו' קברתיו הרי דהוא בתרא והעיד על המנהג ועוד א"ל דנ"ד במת ואפש' שנתעלף ודמי ליה שמת אבל בנהרג ודאי דל"ל הכי וכן מדוקדק ל' הרמב"ם ועוד אני אומ' דדוקא בא' או בב' שהעידו בב"א בעי קברתיו אבל בב' שבאו זה א"ז נראה דאין לחוש שכל א' וא' העד בדדמי ע"ש הרי דגם מהרשד"ם שהבין דהרי"ף ס"ל כהרמב"ם והרשב"א חש לדעתם נטה להקל כמו שהעיד מהרא"י על המנהג דאצ"ל קברתיו או מטעם דב' שהעידו זאח"ז לא חיישי' להו שאמרו בדדמי ונר' דגם לדעת הרי"ף דאפי' ב' עדים חיישי' שיאמרו בדדמי ה"ד כשבאו והעידו בב"א ולא בזאח"ז וה' משפט צדק סי' ח' כ' והנה בנ"ד הגם שהיו התוגרמים ג' ובתרי ליכא למיחש שאמרו בדדמי לא שנא כשרים ול"ש פסולים כמ"ש הפוסקים איברא דהרי"ף אפי' בתרי סבר שצריך קברתיו לפי שיאמרו בדדמי ומי יקל כנגדו וכו' ע"ש הרי דחש לס' הרי"ף ואפי' בב' שבאו והעידו זאח"ז כנ"ד חיישי' שאמרו בדדמי אבל בסי' ו' דכ"ט ע"ג הביא דברי מהרשד"ם ונמשך אחריו דבנהרג וכן בב' שבאו זאח"ז לא חיישי' בדדמי ע"ש:

לב כתב מהרימ"ט סי' ל"ב וז"ל שאם נחוש לדברי הרמב"ם בזה שצ"ל קברתיו יש ללמוד מדברי עצמו להקל כמ"ש באותו פ' כבר הודיענו שהעד שאמ' שמת פ' אפי' וכו' אבל אם אמ' העד אני ראיתיו שמת שואלי' אותו היאך וכו' והא דא"ל קברתיו לברר שמא ראה הגוי דברי' שרובם למיתה ואומ' שמת וזהו כשבא הגוי לפנינו שאפש' לברר אבל הכא דלא אפ' לא חיישי' שאני מן המחמירים במים ובמלחמה שלא להתיר עד שיאמ' קברתיו אפי' בעד מפ"ע שאינו לפנינו לפי שכיון ששם מצוי הטעו' ואמ' בדדמי אין העדות שלם וכו' אבל שלא במלחמה ושלא במים אין אנו מבדי' מעצמינו שהעיד בדברים שרובם למי' וכו' ולא חשש הרמב"ם אלא בגוי מסל"ת אם אפש' לברר אבל היכא דלא אפש' לא חיישי' וראיה לזה דאל"כ ק' לדעתו מההוא דא' שעמד על ראש ההר ואמ' איש פ' מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו דפרכי' וניחו' דילמא שד הוא ומשני דחזו ליה בבואה דבבואה ואכתי תק"ל דילמא גוי הוא דשכי' טפי ולא מהניא עדותו עד שיאמ' קברתיו א"ו דאפי' הוא גוי לא חיישי' כשאינו לפנינו דלא תלי' שהעד בדברים שרובם למי' וכו' ע"ש ויש לדחות דהתם הוי ס"ס שמא ישר' הוא ואת"ל גוי הוא שמא לא ראה ברובם למיתה ולא אמ' בדדמי אבל בודאי גוי אפי' אינו לפנינו חיישי' לס' שמא בדדמי אומ'. ועוד שהרי המ"מ בפי"ג מה' גירושין דאף רבי' סובר דגוי מסל"ת ואומ' מת פ' א"צ לומ' קברתיו ודוקא הכא שאמ' איש יהודי שהיה עמי וכו' ולא הזכי' היהודי צ"ל קברתיו וכ"כ הריב"ש סי' שע"ח ע"ש וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ג' ומהרא"י סי' רכ"ג דה"ד שאין הגוי מכירו וכו' וכ"כ ה' המאירי סוף יבמות ע"ש ופן תפס הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' רצ"ד ותרנ"ז ע"ש וא"כ בא' שעמד על ראש ההר ואמ' איש פ' ן' פ' ממקום פ' שהזכי' שמו ושם אביו ושם עירו דודאי מכירו אפי' היה גוי לא חיישי'. וגם לתי' הר"י שניש שכ' מרן הב"י דאצ"ל קברתיו אלא כשהגוי נמצא בעת מיתתו חיישי' דילמא אמ' בדדמי וכו' נר' דודאי התם לא חיישי' דהוי ס"ס שמא ישר' הוא ואת"ל גוי הא שמא לא היה שם בעת מיתתו ואת"ל היה שם שמא לא אמ' בדדמי וכבר כ' מהרח"ש דף כ"א ע"ד דדוקא היכא דודאי נמצא בעת מיתתו אבל על הסתם אמ' מת פ' לא אמרי' שנמצא בעת מיתתו דהא ההיא מאן איכא כי חיוואי שבי' חיוואי וכו' משמע שעל הסתם אמ' מת ולא בעי קברתיו וכ"כ מהרשד"ם סי' פ"ז ע"ש וא"כ כ"ש התם דהוי ס"ס שמא ישר' הוא ואת"ל גוי הוא על הסתם לא אמרי' שנמצא בעת המיתה. ופן לתי' הריטב"א בחי' והביאו הנ"י דכל היכא דהגוי מבריח ואמ' מאן איכא בבי פ' כיון דמעייל נפשי' לאכרוזי אי לאו דקי"ל דשכי' לא הוה אמ' וכו' ה"נ זה שעמד על ראש ההר ואמ' מת פ' אפי' הוא גוי אי לאו דקי"ל דמת לא הוה אמ' ועיין למהרש"ל ביש"ש פי"ו סי' כ"א:

לג הגה ודוקא כה"ג שאינו מזכי' שם המת וכו' זל המ"מ בפי"ג מה' גירושין דגם רבי' סובר שא"צ בגוי המסל"ת אומ' מת פ' שיאמ' מת וקברתיו וכן מבו' מדבריו למעלה וכו' וכ"כ ואפי' היה הגוי שהסל"ת ואמ' טבע פ' בים ונשאת ע"פ ה"ז לא תצא וכו' אבל בכאן הוא שצ"ל קברתיו לפי שאין הגוי מזכי' שם היהודי אלא שאומ' איש וכו' וכ' מהרח"ש דף ץ' דמהרש"ך תמה דהא דצ"ל קברתיו ה"ט דחיישי' שמא אמ' בדדמי וה"ד לכתחי' אבל אם נשאת לא תצא וא"כ מאי ראיה מההיא דטבע וכו' ולי יראה שסוברי המ"מ דדוקא בהנך דכ' הרמב"ם בההיא אם נשאת לא תצא הוא דאמרי' הכי אבל השאר שכ' הרמב"ם סתם הוא לעיכובא ואף אם נשאת תצא וטעמא וכו' אבל הכא שהוז' בגמ' קברתיו סתם לעיכו' קאמ' וכ"כ הריב"ש בהדיא וכו' ע"ש נר' דס"ל דגם בגוי מל"ת שמת ביבשה אם לא הזכי' שמו ולא אמ' קברתיו אף אם נשאת תצא אבל המש"ל שם תי' דס"ל דאם בעלמא אפי' הזכי' שמו צריך שיאמ' קברתיו ביבשה משא"כ בישר' לא היו מתירי' בגמ' גבי טביעה בגוי וכו' גבי מים שאפי' ביש' חוששין לבדדמי לא הי"ל להתיר ואפי' נשאת תצא ע"ש ולפ"ז דוקא בטב' בים כיון דאפי' בישר' צ"ל קברתיו דחיישי' לבדדמי בגוי מל"ת ולא אמ' קברתיו אפי' נשאת תצא אבל במת ביבשה דבישר' אצ"ל קברתיו בגוי דצ"ל קברתיו ה"ד לכתחי' אבל אם נשאת לא תצא ואם הזכי' שמו תנשא לכתחי' ותשו' הריב"ש היא במת במלחמה או טבע בים:

לד דין ח"י הגה וי"א במקו' שמזכי' שמו לבד בעי' שיזכי' עירו וכו' גוי שבא ואמ' אוהבי פ' מת אפי' לא הזכי' שם עירו כיון שאמ' שהוא אוהבו ונודע לאשתו ובניו שהיה אצלו בביתו והיה אוהבו הוי סי' מובהק יותר משם עירו ש"ות בשמים ראש סי' קל"ו ע"ש וכ"כ מהרשד"ם חא"ה סי' ל"ה:

לה אבל אם הזכי' שמו ושם אביו וכו' בתשו' צ"צ סי' ח"ן האריך בתשו' הרא"ש ומהרי"ק והעלה דשמו ושם אביו לבד לא מהני אא"כ איכא הוכחה על מי מעידי' אבל בלא הוכחה אפי' כמה שמות אבותיו לא מהני עש"ב: (לו) ושם יחוסו חשו' בשם אביו הרא"ם ומהרשד"ם בתשו' ומהריק"ש בס' אהל יעקב סי' קי"ד ע"ש:

לז גוי מל"ת שהעיד שלמה אל' גרבי מת סתם ולא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו לכאו' נראה דאין זה עדות ואע"ג דרוב האחרונים ס"ל דכשהמעיד הוא בעיר ההיא ואמ' פ' נהרג או מת כיון שאמ' בסתם על פ' הידוע מאותה עיר קאמ' וכ"ש דכשהמעיד והשומע הכל מאותה העיר וכ"כ בתשו' מרן מדיני גוי מסל"ת סי' ג' על עדות שלמה אל' גרבי ע"ש כבר כ' מהרח"ש בקונט' דל"א ע"ג ובתשו' סי' נ"ו דאפש' דה"ד משום דהזכיר שמו ושם אביו ולומר אפי' למ"ד דבעי' ג"כ שם עירו בזה מספיק שמו ושם אביו ושמו וכנויו הוי כשם אביו וכן הסכים ה' תורת חסד סי' רע"א ע"ש וא"כ בנ"ד שלמה אל' גרבי לא הוי כנויו ולא שם עירו דשם המלכות לא מיקרי שם עירו כמ"ש מהרי"קו שרש קפ"ה ומרן בתשו' הביאם הכנ"הג הג"הט אות רנ"א ע"ש אבל מהרשד"ם סי' נ"ג וסי' נ"ז על גוי מסל"ת שהרגו את מרדכי כ' וז"ל ועל מה שלא הזכיר הגוי אלא שם מרדכי לבד וכו' יראה שאין בדברי הגוי הבנה כלל אם לא שנאמר שהיה מדבר על מרדכי הידוע ביניהם שאל"כ איך אמ' מיום שהרגו את מרדכי הי"ל לומ' מיום שהרגו יהודי אחד ושמו מרדכי מדקאמ' את מרדכי נראה שעל מרדכי הידוע ביניהם מדבר וכבר אמ' שאין בעיר ההיא מרדכי רק ר' מרדכי דב' אשר הוא היה ידוע ומפורסם ביניהם וגם זה ר' מרדכי היה רגיל בכפר ההוא כל ימי חייו א"כ מזה נראה דאין לספק במרדכי אחר וכו' ע"ש ומהרימ"ט סימן ל ו סמך ע"ז למעשה ע"ש והגם שמהרשר"ם סי' ר"מ לא מלאו לבו להתיר בטעם זה לבד ע"ש הרי מהרימ"ט המך ע"ז למעשה דאפי' לא הזכיר הגוי רק שמו מהני וכ"כ מהרימ"ט סי' כ"ג גוי מל"ת שהרגו פ' ולא הזכי' שם אביו ושם עירו וז"ל אבל ממה שא"ל העכ"ום כי הנה באלי נתעכב והרגו אותו משמע שהוא באלי הידוע להם שאל"כ היל"ל כי הנה איש א' ששמו באלי אירע לו כו"ך ע"ש וכן הסכים ה' פני משה ח"א סי' פ"ד מתשו' מהרימ"ט הנז' ומתשו' מרן דאפי' לא הזכיר רק שמו לבד מהני בכה"ג ודלא כמהרח"ש ע"ש והנה המרדכי בפ"ב דיבמות והגמי"י בפי"ג מהלכו' גירושין כ' בשם תשו' רבי' יצחק בר יעקב ור' אלעזר בר' יהודה והר' קלונימוס ן' רבי' גרשום דלא שייכא אותה בעיא גבי גוי שאינו נאמן כ"א לפי תומו דבשלמ' ישראל המתכוין להתיר י"ל דנתן דעתו בשעת מלחמה להעיד ואמר בדדמי ודבר ההוה להיות אבל הגוי המספר מעשה ל"ת ואין כוונתו לשום דבר אינו אומ' אחר הנדמה כ"א כאשר ראה וסברא נותנת דלא שייכא בגוי וכן הסכימו הר"ן בר שמעון ורבי' שמחה בר שמואל וכו' ע"ש ואע"ג דכ' הח"מ ס"ק ק"ד והב"ש ס"ק קנ"ה דאין לסמוך עליהם למעשה דרוב הפוסקי' לא ס"ל הכי ע"ש ה"ד במקום דס' דאורייתא וכ"כ מהר"ם מלובלין בתשו' סי' קכ"ט ובתשו' צ"צ סי' נ"ט דאזלי' לחומרא באיסו' א"א כמ"ש הריב"ש ופ' מור"ם בסעיף ט"ז ע"ש א"כ במקום שיצתה מס' דאורייתא כגון במים שאל"ס דהוי דרבנן אזלי לקולא והט"ז ס"ק ס"ז כ' דבילדותו ראה עיגונא א' שבאה לפני חכמי הדור זקנו מהר"ר יצחק בר בצלאל ורש"ל והביאו דברי המרדכי אלו להלכה ורש"ל כ' שם דלא סברת הלב לחוד היא אלא יש הוכחה לזה מתלמוד וא"כ במקו' שיצתה מס' דאורייתא כגון מים שאל"ס דהוי דרבנן אזלי' לקולא ועיין בתשו' מהר"ם אלשקר סי' קי"ג וכ"ש בנ"ד:

לח דין כ"ד דחיישי' לשאלה וכו' כ' בתשו' בשמי' ראש סי' קל"ז על איש א' שהלך עם בנו מהעיר ואחר יו"ד ימים נמצאו ב' הרוגים ואחד ניכר בפרצופו וכל גופו בשלימות שהוא אותו הנער בנו והב' פניו חבולים ועיניו נקורות אם מחזיקי' מזה על זה לא מצאתי לאומדנא זו ראיה ובקל ימצא שנתפרדו האב לקח לו דרך לבדו והבן נטפל עם איש אחר ונהרגו אבל ודאי סברא הוא דלא חיישי' לשאלה כה"ג דלישבוק נפשי' ערטילאי וישאל לאחר מחלוקו עד מגורו וכיון שמכירי' בכל כליו בטביעו' עינא אין להסתפק ע"ש וכ"כ מהר"ם מפדווא סי' נ"ו ומהרימ"ט סי' ל"ה והביאם הכנ"הג הגב"י אות ש"ו וכ' דבתשו' חלק על מהרי"ט ן' יעיש בזה דלשו' דחיישי' לשאלה מיירי אפי' אין לו רק מלבוש א' דחיישי' שמא השאילו לאחר והוא קנה אחרים או שהחליפם ע"ש וכ' ה' נודע ביהודה חא"ה סי' נ"ב צ"ל דגם הכנ"הג אפש' דדוקא במלבוש א' או שנים אפי' היו צריכים לו חיישי' שהחליף אבל אם היה לבוש כל הבגדי' מכף ראשו ועד קדקדו דניחוש לשאלת כולם זה דבר רחוק מצד וכן דעתי נוטה דזה עדיף מכלי' דאמ' בגמ' דלא מושלי אינשי ע"ש ומדברי הכנ"הג נר' דעתו דאפי' בכל בגדיו חיישי' לשאלה ע"ש גם ה' פני משה סס"י כ"ו כ' סברא זו דלא שכיח שישאיל כל בגדיו ומ"מ אין להקל בערוה חמורה אלא בצירוף ס' אחר ע"ש ולעד"ן להקל כמ"ש בתשו' בשמים ראש ושאר אחרונים ועיין בס' בית דוד סי' ה':

טל דין כ"ו אבל אחר ג' אין מעידין עליו וכו' ה' כנ"הג בתשו' בעי חיי סי' י"א דף ח"י כ' דלא בעי' ג' ימים שלמים מע"לע וכן הוכיח בתשו' נודע ביהודה סי' מ' עש"ב וכן נר' לכאו' דגם באיסו' דאוריי' קי"ל מקצת היום ככולו אפי' לקולא כמ"ש בס' ע"הש חח"מ סי' ל"ה עש"ב וכ"ש לחומ' אבל בתשו' הריב"ש סי' שע"ז משמע דס"ל דבעי' ג' ימים שלמי' מע"לע וכן מבוא' בתשו' האחרונים כמ"ש ה' חקרי לב סי' ט"ו ע"ש: (מ) הגה אפי' בתוך ג' מדברי הריטב"א בחי' והביאו הנ"י שכ' אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפי' שעה א' אחר שעלה וכו' משמע דדוק' אחר ג' ימים אבל בתוך ג' ימים לעולם מעידים עליו עד שימלאו לו ג' ימים וכן צדד הריב"ש סי' ש"פ אלא שסיים שם שאין ראוי להקל נגד הרמב"ן והרשב"א ע"ש וכ"כ ה' המאירי סוף יבמות ע"ש וכ"כ בתשו' בשמים ראש סי' קל"ו וזל ובזה אני רואה פקפוק בדבריכם שנזהרתם לכתו' שהיה בתוך ב' ימי' משעה שנטבע וזה לאפוקי מג' ימים שאם שהה אין מעידי' עליו ומה יועיל זה הלא גלוי לפניכם דבנטב' ונפלט לחוץ בעי' דראו לאלתר וכו' ונהי דלענין סימני' וכו' שלא נאמ' הדברי' אלא בע"ג שידע את הטביעה שאומ' בדדמי אבל בשהה זמן מה אחר הטביעה שדרכו לתפוח ולשנות צורתו זה אינו מטעם בדדמי ואין חי' בדבר וכו' ע"ש הרי דס"ל דאפי' בתוך ג' ימים ואפי' לא ראה הטביעה בעי' ראה לאלתר והטו' כ' דבלא ראה הטביעה לא בעי' לאלתר וזה הפך אביו הרא"ש ועיין במהרח"ש ובתשו' ה' נודע ביהודה סי' כ"ח:

מא אם ראה מת על שפת הים אין ראיה שהמי' פלטוהו ליבשה דאימו' נתעלף אדם שם ומת או נפל שדוד מחליו שהיה לו ואין זה קורבה דמוכח לדון עליה תשו' בשמים ראש סי' קל"ו ע"ש:

מב ספק אם נשתהה או לא וכו' כ' הב"ש דעד מפ"ע שראה אותו מת אחר שהעלוהו מן המים תלי' לקולא דא' ראה אותו תוך שעה א' כ"כ בתשו' מהריב"ל ומהרשד"ם ומ"ב ע"ש ומהראד"ב בס' לח"ר סי' ל"ד תמה על מהריב"ל היאך הקיל דנדו' הריב"ש סי' שע"ח עד השומע היה כמ"ש המעשה מהריב"ל סי' ג' ואפ"ה החמי' שם הריב"ש מה"ט דילמא לא חזייה בשעתיה ומשו' דלא אמ' קברתיו ולא הקיל מטעם עד השומע וכל הרבני' אשר כ' באותו הנדון לא הזכירו טעם זה ע"ש אבל בסי' ל"ו כ' ואי משום וכו' והיכא דנסתפק אם הוא תוך ג' או לא איכא רבוותא דמחמרי גם לזה הס' אין לחוש כלל דנ"ד הוי עד השומע ולא עד הרואה וכבר כ' מהריב"ל ח"א סי' ז' דהיכא דלא ידעי' אם בתוך ג' או לאחר ג' בעד השומע תלי' להקל שזה שהגיד לו נתברר לו שראה תוך ג' ימים סמוך למיתתו וכו' ע"ש ונר' דדוקא בס' אם שהה ג' ימים מקילי' אבל בס' שהה שעה אחר שעלה מן המים תלי' לחומ' שכ' הר"ן בתשו' סי' ע"ח הביאו מרן הבז על מימון מאלקי שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שני' ועתה בא הגוי ואמ' מסל"ת כי הוא היה מכירו והכירו על שפת הים בפרצו' פניו עם חוטמו וז"ל לפי' בנדו' זה כיון שזה העד לא העיד דחזייה בשעתי' אין להתי' אשה זו שאע"פ שנחלקו קצת המפ' בהא דתנן דאין מעידי' אלא עד ג' ימים בסתמא מאי דיניה שבתוס' כ' בל' הזה דיכול להיות דהיכא דאין ידוע מתי נהרג אין תולי' אלא תוך ג' ימים מסתב"ל שאינו ענין לנדו' זה דה"מ לשיעור ג' ימים דמסתמא אי לאחר ג' ימים היה כבר ניכר לעין ויותר קרוב לתלותו תוך ג' מלאחר ג' אבל בנפלט מן הים שאין שיעורו אלא שעה א' בלבד מן הסתם אין לתלות ולומ' בתוך אותה שעה שנפלט ראוהו שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' ע"ש הרי דבנפלט מן הים יותר מצוי ששהה יותר משעה א' וא"כ אפש' דאפי' בעד השומע לא תלי' דעד הא' ראוהו תוך שעה מה"ט דמצוי ששהה יותר משעה ומהראד"ף שכתב דבעד השומע תלי' שעד הא' יודע שהיה בתוך ג' ימים היינו משו' דיותר קרוב לתלותו בתוך ג' מלאחר ג' אלא דבעד הרואה מחמרי' כיון דאפש' לשאול לו כמ"ש הרמב"ן בפ"ק דחולין והר"ן שם ובתשו' סי' ע"ג דאין סומכים אפי' על החזקה בדבר שאפש' לברר כדאמרי' בפ"ק דפסחים למנ"מ לישייליה ליתיה וכו' הא איתי' קמן אפי' חזקתו בדוק שיילי' ליה ע"ש וכן הוכיח הרשב"ש בתשו' סי' תס"ד דאין סומכין על עד מפ"ע אלא כי ליתיה קמן לישייליה עש"ב וא"כ ה"נ בעד הרואה דאיתי' קמן לישייליה לא תלי' שהוא בתוך ג' ימים אע"ג דמצוי יותר מלאחר ג"י וכי ליתי' קמן תלי' בדבר המצוי יותר דהוי כחזקה אבל הכא שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' אפי' בעד השומע לא מקלי' מס' ושו"ר למהריק"ש בתשו' בס' אהלי יעקב סי' נ"ב שחי' כן ע"ש ודלא כמהר"ם אלשיך סי' קי"א דמדמי להו ע"ש:

מג דין ז"ך וי"א שתולי' שנהרג תוך ג"י וכו' הרשב"א סי' רל"ח כ' כיון דהתוס' והרא"ש והטור:

ס"ל הכי לא שבקי' מאי דפשיטא להני רבוותא משום דמספ"ל להרשב"א ע ש: (מד) ויש אוסרי' כ' מהריק"ש בתשו' בס' א"י סי' נ"ב וז"ל נ"ל מסברא ישרה דע"כ לא כס' המחמירי' מן הסתם אלא בעד המעיד דכיון שרוצה להעיד יחשוב מחשבתו לדעת מי הוא אפי' אין צורתו ניכרת כ"כ דהיינו לאחר ג"י אבל גוי מסל"ת דלא איכפת ליה במידי אם אינו תוך ג"י שניכר מיד בראותו אותו דרך העברה לא וחשוב מחשבות לשפוט מי הוא דמאי איכפת ליה שיהיה מה שיהיה ומש"ה במסל"ת ראיתי את פ' הרוג אפש' תלי' שראהו תוך ג"י אפי' לדעת המחמירי' וכו' ע"ש וליתא דהר"ן בתשו' סי' ע"ח והביאו מרן הב"י על מימון מאלקי שהיה בספינ' שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא גוי ואמ' מסל"ת כי הוא היה מכיר מימון מאלקי והכירו על שפת הים והכירו בפרצוף פניו עם חוטמו וכו' כ' וז"ל לפי' בנדון זה כיון שזה העד לא העיד דחזייה בשעתיה שאין להתיר אשה זו שאע"פ שנחלקו קצת מפ' בהא דתנן אין מעידי' אלא עד ג"י בסתמא מאי דיניה וכו' מסתברא לי שאינו ענין לנדון זה דה"מ לשיעור ג"י וכו' ועוד שבתוס' לא אמרו הדבר אלא באפש' וכבר ס' עליהם הרשב"א וכו' ע"ש הרי דגם בגוי מסל"ת אם לא נודע אם ראוהו תוך ג"י לא התירו התוס' בהחלט והרשב"א אוסר מס': (מח) כתב הריב"ש סי' שע"ט דכל הנך דקתני בהו אין מעידי' אין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא וכו' ואף אם יש ס' אם שהה אם נשאת תצא כדעת הרשב"א בנס' לאחר ג' ימים וכו' והביאו מרן הב"י גבי אם נשאת ע"פ עד כשר וכו' וכ' עליו דמדברי רי"ו בשם הרמ"ה נר' שהוא חולק בדבר ודברי רי"ו בשם הרמ"ה הביאו מרן הב"י גבי נשאת ע"י עדות במים שאל ס וכו' וז"ל וה"ה בכל מה שאמרו אין מעידי' המורה בהם להתי' מנדין אותו אפי' היכא דאם נשאת ל"ת דלא ס"ל כהריב"ש וכ"כ הב"ש ס"ק ק"ב ע"ש א"כ נר' אם נשאת ע"פ העד שראוהו אחר ג' ימים אפש' דל"ת דס"ל כצד אחר שכ' הרשב"א דכיון שמכירי' אותו חזקה דזה הוא אלא דחשו רבנן דמתפח וא"כ דוקא לכתחי' לא תנשא אבל אם נשאת ל"ת וכ"ש כשלא נודע אם עבדו ג' ימים דהוי ס' דרבנן מיהו רי"ו בשם הרמ"ה כ' כן גבי סימני' מסתברא כיון דס' הוא אם נשאת בסי' שאינו מובהק לא מפקי' לה מבעלה וכ' מהרח"ש דף מ' ונר' מדברי הב"י שהריב"ש חולק ע"ז מדכ' בסי' שע"ט וש"ף דכ"מ שאמרו אין מעידי אם נשאת תצא והביא הך דתנן אין מעידי' אלא על פרצוף פנים וכו' אע"פ שהסימני' בגופו וכו' פי' ואם נשאת תצא וכו' ואחרי המחילה דמיהא לא אריא לומ' שהריב"ש חולק על הרמ"ה בזה דהרמ"ה ג"כ מודה דמתני' דקתני אין מעידי' פי' אם נשאת תצא שהרי התנא לא מספק"ל אי סימני' דאורייתאו או דרבנן אלא אנן הוא דמספק"ל אי סימני' דאוריית' וסימני' דקתני מתני' הם דארוך וגוץ ובהו קתני מתני' אין מעידי' ואם נשאת תצא ואי סימני' דרבנן אף בסימני' חשובים לענין אבדה ה"נ בעדות אשה אין מעי' ואם נשאת תצא ולזה קאמ' הרמ"ה דאם נשאת לא תצא מס' דדילמא אין מעידי' דקתני דוקא בארוך וגוץ וכו' מיהו צ"ע מ"ש משאר ספיקו' דאמ' ס' דאורייתא לחומרא ושמא י"ל ש"ה דאפי' נאמ' סימני' דרבנן הא דלא מהני סימני' משו' חשש דחיישי' דילמא אתרמי אחר שי"ל כאותם סימני' והוי כמו ס"ס ס' סימני' דאוריי' או דרבנן ואת"ל דרבנן טעמא דלא מהנו מדאורייתא משום ס' דילמא אתרמי וכו' ולפ"ז צ"ל דגרע זה מס' שהה ג' ימים ס' לא שהה שכ' הריב"ש דאם נשאת ל"ת כדעת הרשב"א ואפש' דהכא חשש יותר רחוק ולכך אם נשאת ל"ת וכו' ע"ש הרי שכ' דהרמ"ה מודה להריב"ש דכל הנך דקתני מעידי' אם נשאת תצא וגם הב"י שכ' דהרמ"ה חולק עם הריב"ש הוא מדכ' גבי סימני' דמס' אין מוציאין אותה מבעלה אבל בס' שהה ג' ימים אפש' דמודה דהוי ככל ס' דאורייתא דאם נשאת תצא:

מו דין כ"ח י"א וכו' הרשב"א בחי' דחה מדקתני במתני' אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידי' אלא עד ג' ימים משמע ודאי דאע"פ שלא נחבל בפניהם אלא שפרצוף פניו וחוטמו שלמים כתקנם אפ"ה אין מעידי' עליו אלא עד ג' ימי' ועוד וכו' ע"ש ונר' דס"ל דאפי' בס' אם שהה ג' ימים חיישי' וכ' מהרח"ש דמ"ג דנר' דבס' וראה להתיר דס"ס הוא ס' אם הל' כר"ת ודעמיה ואת"ל לא שמא תוך ג' ימים ראוהו ע"ש וכן הסכי' ה' פני משה ח"א סי' פ"ו ע"ש ועיין לה' גנת ורדים כלל ג' סי' ק':

מז כתב ה' נודע ביהודה סי' כ"ט וסי' ל"א דאפי' להרשב"א שמחמיר בס' אם הוא תוך שלשה ימים או לאחר ג' ימים מ"מ מתירין בצירוף סימנים אמצעיים וכ"כ סברא זו ה' עבודת הגרשוני ס' מ"ג מיהו בודאי אחר ג' ימים אין נראה להקל אבל בס' אם עברו ג' ימים מתירי' בצירוף סימני' אמצעיים ודקדק כן ממתני' עש"ב ה"נ אע"ג דקי"ל דשומא לא הוי סי' מובהק כבר כ' הב"ש סק"ט דהוי סי' אמצעי מדכ' הרמב"ם ומרן אפי' שומא וכו' וא"כ בס' אם בתוך ג' ימים או אחר ג' ימים מעידי' עליו בצירוף סי' השומא שהוא סי' אמצעי אבל ראיתי לה' המאירי ביבמות שכ' וז"ל אלא אפי' בסי' גמור אלא שאינו מובהק כגון שאמ' הכרתיו בשומא שהיתה לו במקום פ' וכו' וה"ה ליתר או לחסרון אבר שכולם סימן שאינו מובהק הם והרבה כיוצא בהם וא"כ אין עדות אלא בהכרה ומ"מ גדולי המפ' כ' ע"י מעשה שראהו לאחר ג' ימים ומכירו אלא שאין סומכין על הכרתו אם יש שם יתר או חסרון אבר סומכי' עליהם הואיל ואין משתני לאחר מיתה אבל לא בשומא מפני שעשויה להשתנו' וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאפי' ודאי אחר ג' ימים סומכי' על הכרתו בצירוף סימנים אמצעיים אלא דה"ד בסימני' שאין עשוי' להשתנות אבל בשומא שעשויה להשתנות אין סומכי' על. הכרתו אחר ג' ימים. ובזה ניחא מה שתמה מהראד"ב בתשו' בס' לח"ר סי' ל"ח על הטור שכ' שתלה טעם השומא מפני שעשויה להשתנות דלא אמרו כן בגמ' אלא ללישנא קמא דסימני' מדאורייתא ולהכי צרכי' לומ' דשומא עשויה להשתנות דהוי סי' גרוע אבל מאי דקיל סימנים דרבנן אפי' שומא אינה עשויה להשתנות לא מהני משום דלא הוי סי' מובהק דרגיל ומצוי באחר ולפמ"ש ניחא די"ל דאה"נ דלמאי דקי"ל סימני' דרבנן אפי' שומא אינה עשויה להשתנות כיון דלא הוי סי' מובהק אין סומכי' עליהם אלא דאם הכירו לאחר ג' ימים סומכי' על הכרתו בצירוף סימן השומא דהוא סי' אמצעי לכך חש לתי' קמא דשומא עשויה להשתנות דמה"ט אפי' הכירו אם הוא לאחר ג' ימים אין סומכי' על הכרתו בצירוף השומא דהוי סי' גרוע כיון שעשויה להשתנו' ועיין בקונט' מהרח"ש דל"ח ול"ט:

והר"ן בתשו' סי' ע"ח על מימון מאלקי דגוי מסל"ת שהוא הכירו מת על שפת הים בפרצוף פניו עם חוטמו וגם סי' שהיה בראשו וסימן אחר בצלקת שהיה בזרועו וכו' כ' וז"ל כיון שזה העיד לא העיד דחזיה בשעתי' אין להתיר אשה זו שאע"פ שנחלקו קצת מפרשים בהא דתנן אין מעידי' אלא עד ג' ימים בסתמא מאי דיניה וכו' מסתב"ל שאינו ענין לנדון זה דה"מ שיעור ג' ימים ועוד שבתוס' לא אמרו דבר זה אלא באפש' וכבר ספק עליו הרשב"א וכו' וכ' מרן הב"י נר' מדבריו שאותם סימני' שאמ' הגוי שהי"ל בראשו ובזרועו לא חשיבי סימנים מובהקים לגמרי דא"כ אפי' שנשתהה הו"ל למישרי אשה זו עכ"ל משמע דלא הוי סי' מובהקי' לגמרי אבל ודאי הוי סי' אמצעיי' שאין משתני' ואפ"ה לא מצרפי' להו עם הכרת פניו וחוטמו: (מח) דין ל"ב ראוהו שנפל לים וכו' ראובן שהיה לו חולי הנופל ועומד שעה אחת או יותר בעילופו בלא הרגשה והיה הולך בספינה ובא לו החולי ונפל למים שאל"ס ולא נמצא ואבד זכרו וכו' אשתו אסורה לינשא דאפש' מחמת נפילה במים נתעורר הטבע ופסק החולה ויצא ליבשה הרדב"ז בתשו' ח"ה שני אלפים ר"מ ע"ש ועוד נר' דאפי' עומד בעילופו חיישי' דהגל טורדו לחברו עד שעלה ליבשה ובזה ניחא דבסוף יבמות תניא אר"ג פעם אח' הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"ע וכו' א"ל דף של ספינה נזדמן לי וכו' אמרתי באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאל"ס אשתו אסורה ועוד תניא אמ' ר"ע פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנטרפת בים והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"מ וכו' א"ל בני מי העלך א"ל גל טרדני לחברו וחברו לחברו עד שהקיאני ליבשה אמ' באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים שאמ' מים שאל"ס אשתו אסורה ונר' דר"ע והאי נודע לו כמה גדולים דברי חכמים במים שאל"ס אשתו אסורה ממעשה שאירע לו אלא דא"ל דה"ד בבריא דאפש' שנזדמן לו דף של ספינה וכו' אבל חולה ששוהה שעה אחת או יותר בעילופו בלא הרגשה ונפל לים ס"ד דאשתו מותר' אבל המעשה דר"ע דגל טרדו לחברו והקיאו ליבשה שמעי' דאפי' חולה שאין לו הרגשה אשתו אסורה מה"ט דשמא גל טרדו לחברו וחברו לחברו והקיאו ליבשה לכן אמ' מאותה שעה כמה גדולים וכו' וכן הרי"ף והרא"ש שם הביאו כ' מעשיות אלו ע"ש: (מט) מי שתעה במדבר בישימון דרך לא הוי כנפל לים וכו' ואפי' נשאת תצא הרשב"ש ורב א' עמו בתשו' סו' רס"א ורס"ד ע"ש:

נ דין ל"ג או שנטבע בים הגדול ומת וכו' משמע שמת דהיינו לפחות עשרה ימים ששהה כדי שתצא נפשו וכן משמע מדכ' לקמן ולא עלה וכו' כמ"ש מרן הכ"מ בפי"ג מה' גירושין ובתשו' בדיני מים שאל"ס ע"ש וכן הסכים הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' רנ"ח ע"ש. וכ' מהר"ם ן' חביב בתשו' גו"ר כלל ג' סי' ז' נר' דה"ד בתוך שנה אבל אם עברה שנה א' ולא נודע שיצא למקום אחר חי יצתה מאיסור דאורייתא וליכא אלא איסור דרבנן דלא תנשא לכתחי' מדכתב הרמב"ם בפ"ח מה' נחלו' מי שטבע במים שאל"ס ובאו עדים שנטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחלה הרי היורשים נוחלים ע"פ ע"כ משמע דא"צ שהעידו שטבע ולא עלה אלא בטבע סתם ואבד זכרו סגי דהיינו שעברה שנה א' ונתקיים בו נשכחתי כמת מלב כמ"ש המבי"ט וכו' וכה"ג כ' מהרא"י בכתביו סי' קל"ט בא' דאם נשתקע ואבד זכרו אומדנא דמוכח היא דאם הוא חי עדיין היה נודע ואם נשאת ל"ת עש"ב ובזה ניחא עובדא דטבע חסא דלא הזכיר דטבע חסא ולא עלה אלא טבע סתם ואפ"ה אם נשאת ל"ת וקצת האחרוני' דחקו לומ' דל' קלילה נקט וטבע ולא עלה קאמ' אבל למאי דפי' אתי שפיר דטבע סתם בצרוף דאבד זכרו סגי וחסא אבד זכרו כדמוכח בגמ' שם ע"ש ומדכ' הריב"ש סי' שע"ז וז"ל אלא כל שאומ' איש פ' מת מעצמו כמספר דברים זהו מסל"ת אף אם לא יספר דברים אחרים כ"א דבר זו לבד דומיא דההיא גוי דאמ' מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי וכו' וכן באידך עובדא מאן איכא בי חסא שכיב חסא וכו' ע"ש וא"א דל' קלילא נקט אימא דה"נ הגוי ספר דברי אחרים דהוי מסל"ת ול' קלילא נקט אלא משמע דוקא נקט שכי' חיואי שכי' חסא א"כ אפי' אמ' טבע סתם. וכבר הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' תקכ"ו תמה על מהרא"י דאפי' נודה לו שסומכי' על האומדנא להתיר א"א שאינו כן לדעתי זו אומדנא דלא מוכח היא דדילמא וכו' ע"ש ונר' דודאי אין סומכין על האומדנא להתיר א"א אפי' באומדנא דמוכח וכ"כ מהר"ם בתשו' דשייכי לה' אישות סי' א' גבי קידושין וז"ל ואע"ג דא"ל דאנן סהדי לא נתכוונה אלא להתלוצץ וכל כה"ג אזלי' בתר מחשבה כגון גבי מברחת וכו' וכיוצא בזה בתלמוד דאזלי' בתר דעתא גבי קידושין משום חומרא לא נסמוך על אומדן דעת' וכו' ע"ש הרי אפי' אומדנא דמוכח דומיא דמברחת וכו' לא אמרי' גבי קידו' משום חומרא דא"א אע"ג דהיא בחזקת פנויה וכ"ש בחזקת א"א דאין מתירי' אותה מחזקתה באומדנא דלא עדיף מגוסס דרוב גוססי' למיתה דאין מעידי' עליו ובמים שאל"ס אשתו אסורה ולא אזלי' בתר רובא וה"נ לא אזלי' בתר אומדנ' דמוכח משום חומרא דא"א אלא דמהרא"י ס"ל דה"ד מדרבנן ואם נשאת ל"ת דומיא דמשאל"ס אבל הרדב"ז דחה זו דאומדנא דלא מוכח הוא ע"ש ועיין בתשו' הרשב"ץ ח"א סי' פ':

נא אם אמר קברתיו נאמן וכו' נר' דאפי' אחר שעלה מיד ראה אותו והכירו שהוא ודאי פ' חיישי' שמא אומ' בדדמי על המיתה כמו במלחמה אף שמעיד שראה אותו מת חיישי' שנדמה לו שמת והוא רק נתעלף ועדיין חי ה"נ במים חיישי' שמא עדיין חי וזה מעיד בדדמי שנדמה לו שמת מחמת הטביעה לכך צ"ל קברתיו ואי ק"ל דאי מיירי שראה העד ששהה במים עד שתצא נפשו ל"ל קברתיו כיון ששהה עד שתצא נפשו בודאי מת הוא ואי לא שהה עד שתצא נפשו אפי' נשאת תצא ל"ק דאפי' לא שהה כיון שהעד ראה אותו אחר שעלה מן הים שהוא מת אפי' לא אמר קברתיו אם בדיעבד שנשאת לא תצא כמו במלחמה כ"כ בתשו' נודע ביהודה בחא"ה סימן פ"ח ע"ש ולית' שהרי כ' המ"מ והר"מ דנר' מדברי רבי' במים שאל"ס לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישי' דאמ' בדדמי וזה"ש או שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו ע"י ששהה כדי שתצא נפשו הילכך אע"ג דלא אמ' קברתיו אם נשאת לא תצא ע"ש הרי דס"ל דאם לא שהה כדי שתצא נפשו אפי' נשאת תצא והכא מיירי ששהה כדי שתצא נפשו ואפ"ה אם לא אמר קברתיו לא תנשא לכתחי':

נב נר' דאפי' לא ראה הטביעה כיון שעלה מן הים בפניו הרי ראה בעיניו שנטבע ואומר בדדמו מת לכך א"ל קברתיו תשו' נודע ביהודה שם עש"ב:

נג ואם נשאת לא תצא ואפי' נתקדשה לא תצא ואם נתקדשה אחר התראת ב"ד קונסי' אותו וכופין אותו לגרש והתראה דידה לאו התראה היא הרדב"ז בתשו' ח"ב סי' רנ"ח ע"ש:

נד דין ל"ד הגה אא"כ העיד בפי' שנטבע ממש ושהה וכו' כ' הט"ז דאפי' עד מפי עד אם אמ' נטבע סתם ביותר סברה שנטבע במים שאל"ס דרוב נטבעים הם במים שאל"ס אבל אם אמ' בפי' במים שיש להם סוף רק שאומר סתם ואפש' שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא ע"ש ונר' דאם אמ' נטבע סתם הוי ס"ס להתמי' שמא לא שהה כדי שתצא נפשו ואת"ל שהה כדי שתצא נפשו שמא מים שאל"ס הוא ואפי' עד מפי עד כיון דאיכא ס"ס להחמיר לא מהני. עוד כ' הט"ז עד שראה שנטבע פ' ושהה שם כדי שתצא נפשו רק יש ס' אם המים יש להם סוף או לא נלע"ד דאזלי' לקולא כיון דאפי' באל"ס אם נשאת לא תצא לא הוי ס' דאורייתא רק ס' דרבנן ע"ש ואיברא דכל דאיכא ס"ס בענין שהוא מות' מה"ת ואיכא סד ס' בדרבנן מות' כמבואר בב"י י"ד סי' פ"ג בשם סמ"ק בדגים מלוחים וכ"כ הרא"ם בתוס' על הסמ"ג ה' סוכה ע"ש וה"נ בנטבע ושהה כדי שתצא נפשו איכא ס"ס בענין שמות' מה"ת: (נה) ואפי' היה הגוי שהסיח ל"ת וכו' הרשב"ש בתשו' סי' רס"ד כ' וז"ל אלא שיש לבע"ד לחלוק ולומ' דוקא לשאר רבוותא דאמרי דבשאר עדיו' דישראל ל"צ קברתיו גוי נמי מסל"ת ל"צ קברתיו שפיר דהוה אתיא חד דרגא מישראל אלא לדברי הרמב"ם דאמ' דאף בשאר עדיות צריך גוי לומ' קברתיו וכו' דלפום סברא זו מחתי' לי' מישראל תרי דרגי דצריך שיהא מסל"ת וצ"ל קברתיו בעדות דבעי' בי' בישראל קברתיו היכי נהימני' לגוי דמסל"ת כשיאמר קברתיו הא לא מחתי' מישראל אלא חד דרגא וכו' והוכיח שם דגם בעדות דבעי' בישראל קברתיו גוי מסל"ת נמי שאמ' קברתיו נאמן עש"ב ולא זכר שכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין דין ך' ואפי' היה הגוי שהסיח לפי תומו ואמ' נטבע פ' בים וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

ערך השולחן אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה