ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף קכב.
בגמרא לא נתכווין אלא להשביח: ק"ק למה הוצרך ר' יוסף להביא ראי' מברייתא זו דלא נשנית לענין עגונה הא הוא לשיטתו הי' יכול להביא ראי' לסברא זו מברייתא דלענין עגונה נשנית דהא הוא דאמר בגטין (כ"ח:) ל"ש אלא בב"ד של ישראל וכו' ופריך שם מברייתא דשמע מקומנטריסין ותירץ דבמלתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שקרייהו ע"ש דחד טעמא הוא עם הך דהכא דקאמר קטלי לך כדקטלי לפנליא וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) ע"ש וא"כ ה"ל להביא ראי' מהך ברייתא וי"ל דמהתם אין ראי' כ"כ כיין דאביי באמת פליג שם כדמשמע שם דקאמר ב"ד של א"ה דמקבלי שוחדא דלדידי' ל"צ לאוקמי' ברייתא במת ונהרג ממש אלא ביוצא ליהרג ובישראל נאמן דס"ל כמו דס"ל לרב יוסף בלישנא בתרא כיון דנגמר דינא לקטלא קטלי' לי' ולכן מייתי ראי' מהך דהכא דמוכח כן אליבי' דכ"ע:
ובזה מיושב ג"כ בדרך אחר עוד למה לא הלכה מיד לפני רב יוסף אלא לפני אביי דאפשר דהי' ידוע להחכמים דיעצו לה כן דרב יוסף ודאי ואסור דמוכח לדידי' כן מברייתא דקומנטריסין אבל לאביי לשיטתו לא מוכח כן אכן לא שייך זה רק ללישנא קמא בגטין אבל ללישנא בתרא אדרבא לאביי מוכח כן ולא לרב יוסף ע"ש:
שם ושוב מעשה בקולר של ב"א: הוצרך להשמיענו כל הני מעשית דבכל א' יש חדוש יותר דממעשה ראשון לא ידענו אלא בהעיד על אחד דהתם קים לי' לנכרי אבל בהעיד על כל הקולר ה"א דהתם לא קים לי' בגויי' דדלמא טעה והיו בהם שלא מתו ואי אשמעינן הך עובדא ה"א דדוקא התם נאמן דלא שייך בדדמי אבל בהא דכרכום של ביתר דהוי כמו מת במלחמה וה"א דבזה אומר ודאי בדדמי ואינו נאמן קמ"ל דאפילו הכי מהימן:
ובזה א"ש דעת הרמב"ם שסובר דבכל הני צריך וקברתיו דוקא כיון שלא הי' יודע שמם ע"ש ברב המגיד וכס"מ שטרחו להטעים טעם הרמב"ם, אבל י"ל דאם לא מכירם אינו בקי בהם ויש לחוש יותר שמת א' או הרבה מאותם שהיו אצלו והוא סבר דאותם שהלכ' עמו הם אבל באמת נתחלפו אכן כשאומר וקברתיו ודאי ראה אותן היטב וידע שאילו הן וזה קרוב למה שכתב הכס"מ שם בשם הר"ן:
שם אע"פ שאין מכירין: עיין ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) שהקשה הכס"מ עליו הא דלא הביא הדין דראו צורת אדם עם בבואה דבבואה דמעידין ותירץ דס"ל הרמב"ם כדעת הגאון דאין אנו בקיאין עוד בזה מהו הנקרא בבואה דבבואה אכן הקשה על זה דא"כ לא הל"ל ג"כ הך דינא דמי שהי' מושלך בבור ואמר כתבו גט לאשתי כותבין וע"ש בלח"מ שהניחו בצ"ע, והנה גם שם (פ"ב) גבי הך דינא מי שהי' מושלך לבור כתב הכס"מ הא דלא הביא הרמב"ם והא דחזי בבואה דבבואה משום דס"ל לפי המסקנא דמסיק בשעת הסכנה דכותבין ונותנים אע"פ שאין מכירין לא חיישינן עוד לשד אכן כתב דדעת הרי"ף והרא"ש אינה כן ע"ש, והנה מלבד שזה אין מסדר הרמב"ם לפלוג על הרי"ף עוד קשה לפ"ז דא"כ ה"ל להביא ג"כ הך דין לענין שמע קול שמת והכס"מ כתב שסמך אמה שכתב הך דין לענין כותבים ונותנים גט ולפענ"ד זה דוחק הוא שהרמב"ם ישמיט דין הכתוב במתניתן מדכתב דמיונו לענין דין אחר, גם צ"ע מה שכתב הרמב"ם שם (פ"ב) גבי מי שהי' מושלך לבור והוא שידעו אותו ע"ש בלח"מ שטרח ליישב פי' דברים הללו והניחו בצ"ע, ולפענ"ד אפשר לומר בדעת הרמב"ם שהיא ג"כ כדעת הרי"ף והרא"ש דלענין שמא שד הי' לא מהני התירוץ דבשעת סכנה ודעתו ג"כ כדעת הגאון דאין אנו בקיאין מהו בבואה דבבואה ולכן השמיט הך דין דשמע קול שמת אבל מה שכתב לענין מי שהי' מושלך בבור בזה לכך לא חיישינן שמא שד הי' כיון ששמעו קולו וידעו שזה קול פלוני הי' שהזכיר שמו אף שמת אח"כ והעלוהו ולא הכירוהו עוד מכ"מ כותבין שסומכין בשעת הסכנה על הכרת הקול דלא חיישינן שמא אחר הי' וזהו שכתב והוא שידעו אותו דהיינו שידעו הקול מקודם דאותו אהשומע קולי דרישא קאי ומה שדומה לזה דהיינו הך מעשה דצלמון באמת הביא הרמב"ם (פי"ג) שם רק דהתם לא צריך להכרת הקול כיון שראו אותו שהכריז אבל גבי גט שלא ראו אותו שלא ניחוש שמא שד שם צריך הכרת הקול:
שם במתניתן ר"א ור"י אומרים אין משיאין את האשה ע"פ ע"א: ק"ל דמה דייק בגמרא לעיל (דף צ"ב) דרבי אליעזר סבר דטעות הוא מדאמר דיקוב הדין את ההר הא לר"א ודאי טעות היא כיון דס"ל דאין משיאין את האשה ע"פ עד א' והב"ד דהורי כן בטעות הורו אבל אכתי לדידן דאית לן דמשיאין ע"פ ע"א מנ"ל דטעות הוא ואפילו נימא דהתם רבי אלעזר גרסינן נגד כל הנוסחות שבש"ס אכתי מאי ראי' דלמא גם הוא כר"א ור"י דהכא ס"ל אכן בזה אפשר לומר כתי' הגמרא שם דא"כ מה יקוב הדין את ההר אבל אי רבי אליעזר היא כנוסחת הספרים כש"כ שיקשה מר"א דהכא, ואולי י"ל דר"א ור"י לא ס"ל כן דאין משיאין ע"פ ע"א אלא קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א אבל לאחר שהוחזקו מודים וכן אשמע בירושלמי ולכן קדייק לעיל שפיר דר"א ס"ל דטעות הוא דע"כ לאחר שהוחזקו איירי דאי קודם שהוחזקו מאי יקוב הדין את ההר כיון דלדידי' ודאי שטעו ב"ד כשהתירו ע"פ עד א', אכן היותר נראה ביישוב קושיא זו דהנה מה דפליגי תנאי אי משיאין ע"פ עד א' משמע דזה דוקא היכי שנתירה ע"פ עדות ע"א והיא בעצמה אינה אומרת שמת בעלה אבל באשה ע"פ עצמה ודאי היו מתירין אותה גם קודם עדות דנחמי' שהרי לעיל (דף קט"ז) ס"ל ב"ש וב"ה הכי ובודאי הני תנאי לא פליגי עלייהו וכן מוכח ג"כ ממה דהוצרך הגמרא להקשות לר"ע על מה דאמר על פי אשה לא מברייתא ולא פריך ממה דקאמר ר"ע לעיל (דף קי"ח) במתניתן דהוי מצי למידק ג"כ אדיוקא דדוקא צרתה אסורה אבל היא מותרת ועוד יקשה דגם מה דמקשה מברייתא דהכא מקשה מדיוקא ולא מקשה ממה דאמר ר"ע בפי' זו שנאמנת לומר מת בעלה וכו' הרי שהיא נאמנת ולא בעי עדים אע"כ מוכח דאפילו עד א' או אשה אינה נאמנת בעדות אשה מכ"מ היא על עצמה פשיטא דנאמנת ולכן שפיר י"ל דהך דר"א דלעיל דאמר יקוב הדן את ההר איירי בשהיתה נשאת ע"פ עצמה ששמעה שמת והעידה בב"ד וב"ד התירוה להנשא ונמצא טעות אבל לעולם עד אחד לר"א אינו נאמן:
שם בגמרא כאן קודם שהחזיקו: ק"ק דהא משמע דר"ע ס"ל דוקא ע"פ אשה אין משיאין הא ע"פ ע"א משיאין וא"כ זה ע"כ לאחר שהחזיקו קאמר דהא הוא קאמר קודם שהחזיקו דאין משיאין אשה ע"פ ע"א אלא רבי יהודה ב"ב משמע דהוא עצמו לא וכדאמר נמי ר"ג מצאנו חבר לריב"ב משמע דר"ט לא הי' חבר לו בדבר הזה וצ"ל דב' חזרות הוי דבתחלה הי' סובר דאפילו ע"פ ע"א לא עד שחזר מזה ע"פ עדות נחמי' ואח"כ הי' סובר ע"פ אשה לא עד שחזר גם מזה אחרי שהוחזקו לישא מפי אשה:
שם ברש"י ד"ה תלתא ריגלי. להושיב ישיבה שם: בפרה (פ"ז) נאמר זה הלך ליבנה שלשה מועדות ע"ש ומשמע מזה כפי' רש"י שדרכם הי' להביא ההלכות לפני חכמים בג' מועדות עד שקבעו הלכה ואף דבתוספתא שם נשנו הלשון ג' רגלים הרי במתניתן כתוב מועדות מה שאין לפרש בענין אחר, ואפשר שזה מה שדייקו הגאונים שכתבו כל הנך רגלי דאמוראי דמשמע אבל דתנאי לא, אכן דוחק לחלק בכך אחרי שהי' מנהגם בימי התנאים כן בודאי גם האמוראים נהגו אחריהם כן ואף שי"ל דשאני התם ששהו ג' רגלים מפני שאז עלו לרגל ובאו לפני סנהדרין גדולה אבל הכא בימי אמוראים למה ישהו ג' רגלים דז"א דהרי גם בימי אמוראים היו מתקבצים החכמים בשבתא דריגלא לשמוע הדרשה כמו שפי' רש"י ולכן משמע ממתניתן דפרה כפי' רש"י:
בד"ה לא אמר כלום. וישראל מכרם לו: מה שלא פי' בקצור דהברייתא סברה כמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מן המעשר ואפילו לא מכרם לו ישראל י"ל דדעת רש"י כדעת הרמב"ם ופרק א' מה' תרומות ה' י"ג) דזה דוקא אם גמרם ישראל וע"ש בראב"ד שחולק על זה אכן כבר כתב הכס"מ שדעת רש"י נראה כדעת הרמב"ם וא"כ גם מפירושו דהכא יש ראי' לזה, אבל תמהתי על הרמב"ם שלא ראיתי שהביא הרמב"ם דין זה דהברייתא דהכא ולא ידעתי למה השמיטו:
בד"ה אפילו שמע מן הנשים. לפי תומן: הא דהוצרך רש"י לפרש דבמסיחות לפי תומן איירי ולא בנתכוונו להעיד דהרי בישראל אין חילוק בזה י"ל דהוקשה לו מאי קמ"ל מתניתן בזה הרי כבר כמה פעמים שנינו לעיל במתני' בפ' האשה שלום דאשה נאמנת ולכן פי' דקמ"ל דאפילו שמע מאשה מסיחה לפי תומה יכול להעיד אבל מדברי הרמב"ם (ה' גירושין פ' י"ג ה' ט"ו) נראה דמפרש בענין אחר דהכי קמ"ל דאף דהיכא דאשה מעידה לפנינו שמת פלוני צריכין לבדוק שתאמר איך תידע שמת כיון שיש הרבה ענינים שתוכל לסבור שמת כגון מים שאין להם סוף וכדומה מכ"מ היכי שהמעיד אינו לפנינו יכול להעיד אם שמע סתם שמת ונקט אפילו שמע תן הנשים אף שנשים דעתן קלות ואינן חוקרין כ"כ מכ"מ יכול להעיד על פיהם היכי שאינן לפנינו לבדקן ועיין שם בה"ה שטרח ליתן טעם מאין יצא להרמב"ם הן ולענ"ד הוציא כן ממשנתנו פה:
בד"ה ב"ש היא. ואין הלכה כאותו סתם: ק"ק דהא ודאי זה ידע דלא מצינו סתם במתניתן כן דהא כל האמוראים היו בקיאים במשניות וא"כ אף שמשכחת סתם בברייתא מה בכך הא מכ"מ הלכה כסתם משנה ע"פ הכלל הש"ס דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל ואכתי מה משמיענו רבה בר שמואל, אבל נ"ל דהנה בבת קול דמתניתן פי' הרמב"ם דהיינו שראו צורת אדם כהך מעשה דצלמון ולאו היינו ב"ק היורד מן השמים והתוס' י"ט הביא ראי' לזה דבאותה ב"ק שהוא כעין נבואה הרי כתבו התוספ' לעיל (דף י"ד) דאין משגיחין כל עיקר ועוד דא"כ הביא מעשה לסתור דמעיקרא משמע דמשיאין ע"פ ב"ק אפי' לא ראו שום אדם והדר קאמר מעשה דצלמון דמשמע דוקא בראו צורת אדם ע"ש, אכן דעת רש"י נראה דאינה כן דהא כתב במתניתן ע"פ ב"ק דאיירי דשמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו עכ"ל הרי דפי' דלאו היינו מעשה דעמד על ראש ההר ודצלמון ולכן נ"ל דרש"י ס"ל דב"ק ממש קאמר דהיינו קול היורד מן השמים, והנה למ"ד לעיל (דף י"ד) דעשו ב"ש כדבריהם משום דס"ל אין משגיחין בב"ק בפשטות א"ש דאזלי ב"ש לשיטתם וב"ה לשיטתם וי"ל דרבה בר שמואל כוותי' ס"ל ואפילו ס"ל כמ"ד לא עשו דגם ב"ש ס"ל דמשגיחין בב"ק י"ל דהיינו דוקא התם גבי מעשה דב"ה דהתם הב"ק סייע לרוב כמש"כ התוספ' שם אבל בעלמא י"ל דס"ל לב"ש דאין משגיחין בב"ק וכן אפכא לב"ה י"ל דלעולם הכא משגיחין בב"ק ואף דגבי מעשה דרבי אליעזר לא סמכו אב"ק היינו דוקא לענין הוראה מן הטעם דקאמר רבי יהושע לא בשמים היא אבל בעלמא ס"ל דמשגיחין בב"ק והתוספ' חלקו שם בעצמם חילוקים האלה ולכן ל"ק מה שהקשה התי"ט מתוספ' הנ"ל, ומה שהקשה עוד דהוי מעשה לסתור ג"כ ל"ק לפי' רש"י דאדרבא הך מעשה דראש ההר ודצלמון הוי חדוש יותר דמרישא לא שמעינן אלא דסמכינן אב"ק בלא ראו צורת אדם דבזה אמרינן דירד מן השמים כמו רוב ב"ק דמצינו בש"ס אבל בראו צורת אדם ה"א דלא מהימן דחיישינן דלמא צרה היא כקושי' הגמ' קמ"ל דאעפ"כ מהימן וא"כ אין כאן סתירה, והנה לפי מה שחלקו התוספות לעיל בהך דר"א לא האמינו לב"ק שהי' נגד הרוב ובהך דב"ה האמינו דסייע לרוב אכן אכתי לא ידענו בפלוגתא מחצה על מחצה או כבהך ענין דהכא למה נדמה אי להא דר"א שלא להאמין לב"ק או להך דב"ה, והשתא י"ל דזה קמ"ל רבה ב"ש דאי הוי משכחינן ברייתא דס"ל אין משיאין ע"פ ב"ק מסתמא לא הוי עבדינן פלוגתא חדשה בין משנה וברייתא אלא ה"א דברייתא ר' יהושע היא דס"ל אין משגיחין בב"ק לעולם אפילו באינו נגד הרוב אלא דוקא במסייע לרוב כגון הך דב"ה ומתניתן דהכא ה"א ר"א היא דס"ל דאפילו נגד הרוב משגיחין בב"ק דהא קאמר מן השמים יוכיחו כש"כ בהך דהכא וכיון דבפלוגתא דר"א ור"י אית לן כר"י ה"א דגם הכא הלכה דאין משיאין ע"פ ב"ק לכן קמ"ל רבה ב"ש שפלוגתא היא בין ב"ש וב"ה כדי שאם נמצא ברייתא נדע שב"ש היא ואין הלכה כן:
ולפ"ז יצא לנו מזה לדינא דלדעת רש"י משיאין ע"פ קול לבד גם בלא ראו שם צורת אדם ואין להקשות דניחוש דלמא שד הוא וכקושית הגמרא דהא בזה לא שייכי תירוצי הגמרא די"ל דלא חיישינן שמא שד הוא כששמע קולו אלא כשרואין דמות אבל כשאין רואין שם דמות יותר אמרינן דבת קול מן השמים הוא ולכן רק על הך מעשה הקשה בגמרא שפיר דשם כתוב דאחד עמד על ראש ההר הרי שראו דמות ברי' רק שהמקשן לא ידע דאיירי שראו לו דמות אדם אבל בקול סתם לא חיישינן שמא שד הוא, א"נ י"ל דהך משיאין ע"פ ב"ק לפי' רש"י איירי בעיר דלא חיישינן לשד וכמו שכתבו התוספ' והשתא לפ"ז אם שמע בעיר קול שמת פלוני וראה בודאי שלא הי' שם אדם להרמב"ם אינה מותרת ולרש"י מותרת ודעת הטור וש"ע משמע כשיטת רש"י ולא ראיתי מי שהרגיש שיש פלוגתא בזה ואף שלהרמב"ם בפסקיו לא סמכינן אב"ק כלל מכ"מ יש נפקותא בפי' ב"ק בין פי' הרמב"ם לפי' רש"י ע"פ הפוסקים דסמכינן אב"ק ודפסקינן כוותייהו:
בד"ה למדני יונתן שידא שד הי' או בקי בהן: ב' הפירושים דחוקים לענ"ד דאי שד הי' הי' לו לומר בבואה יש לנו ואי בקי בהן דוחק לומר דמשום כך קרי לי' שידא ועוד דבגטין (דף ס"ו) כתב כך למדני יונתן בני ולא כתוב שידא ובירושלמי בסוגיין קאמר למדני רבי יהונתן ולא כתוב ג"כ שידא, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד לומר דבאמת בנו הי' ולכן קורהו הכא בלא שום כינוי ומה שכתוב שידא אלמטה קאי שידא בבואה אית להו ואע"ג דכתיב שידא לשון יחיד אפשר שהוא לשון ויהי לי שור וחמור או דצ"ל שידי אבל בפסחים (דף ק"י) מצינו יוסף שידא ושם שד ממש הי' ע"ש:
בד"ה דלמא צרה. שנשא אשה במקום אחר: הא דהוצרך רש"י לפרש כן שנשא במקום אחר י"ל דמדפריך מצרה דוקא ולא פריך דלמא אחת משאר חמש נשים היא צ"ל משום דפשיטא לי' שיש לאוקמי' דאיירי בשידענו שאין לה חמות ובת בעלה ובת חמות או שאיירי שהיו לפנינו וידענו בודאי שהן לא היו המשמיעות קול וא"כ גם מצרה לא יקשה לכן פי' רש"י דמקש' שמא נשא במקום אחר וכזה יש לחוש בצרה דוקא ולא בשאר נשים מחמש נשים:
שם בתוספ' ד"ה של עזיקה. אבל אתה בוצר מן המופקר: כבר כתב הרשב"א דלרש"י לשיטתו אין זה תשובה לפי מה שפירש בחומש דמה דקאמר אבל אתה בוצר מן המופקר היינו לנהוג בו תורת הפקר אבל לכאורה קשה עוד על שיטת רש"י מת"כ שהביאו רש"י ג"כ בפי' החומש והזכירו ג"כ הכס"מ (ה' שמיטה פ"ד) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור ע"ש, וי"ל בזה ע"פ מה שפי' הרא"מ דבריו דה"ק דאין אתה אוכל מן השמור עד שתפקירו ע"ש אבל שיטת הרמב"ם היא כשיטת הר"ת ועיקר פלוגתת רש"י ור"ת היא תלוי' בפירושיהם במה דאמרינן בסוכה (דף ל"ט) אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסור אסור ע"ש בתוספ':
ודע שאין להקשות לפי' רש"י דכיון דהשומר פירות שביעית עובר בע' כמש"כ הרמב"ם שם (ה' כ"ד) א"כ למה לא יהי' המשומר אסור באכילה מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כמו בכל הני דפריך בחולין (דף קט"ו) דלתסר מכח זה וצריך קרא להיתרא די"ל דלא שייך כן אלא בעושה מעשה תועבה כגון מבשל בב"ח וזורע כלאים ושוחט אוא"ב וכדומה אבל הכא שלא עשה מעשה איסור כששמר לא נתסר מל"ת כ"ת וראי' לזה דאל"כ יאסר חמץ שעבר עליו הפסח מל"ת כ"ת והרי אפילו לר' יהודה דאסר לא אסר רק מכח לאו יתירא ולר"ש דפסקינן כוותי' באמת מותר משום דדרש קרא דר"י לדרשה אחריתא כמבואר בפסחים (דף כ"ח) ולמה לא אסור מל"ת כ"ת אע"כ דלא שייך זה אלא היכי דעשה מעשה תועבה, אבל ק"ל מהא דאמרינן בספרי ופסקו הרמב"ם (ה' פסולי המוקדשים פ' י"ח) דהאוכל מקדשים שנפסלו בין במחשבה בין במעשה לוקה מל"ת כל תועבה ע"ש והרי מה שנפסל במחשבה לא נעשה בו מעשה כמש"כ הרמב"ם שם ואעפ"כ נלקה מל"ת כ"ת, ואולי יש לחלק בענין אחר שלא שייך לאו דכ"ת אלא אם האיסור שנעשה תועבה על ידו הוא בלאו כמו כל הני דחשיב בחולין שם אבל שמור דשביעית שהוא רק בעשה לא, אכן לפ"ז צ"ע במי שקנה חמץ בפסח או חמצו דנחשב מעשה ולוקין עליו כמש"כ הרמב"ם (ה' חו"מ פ"א) אם לא נאסר לאחר פסח גם לדידן מדאורייתא מל"ת כ"ת שהרי בזה לא שייכי ב' החילוקים שחלקנו שהרי עבר בלאו ועשה מעשה ולכן לדינא צ"ע:
בא"ד. קרי כאן ממשקה ישראל: בחולין (דף ק"מ) שהקשו התוספ' אמה דקאמר למעוטי צפורי עיה"נ דל"ל קרא תיפוק לי' ממשקה ישראל כתבו וז"ל ואפשר דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכ"כ שלא היה להם שעת הכושר כדאמ' פ"ק דמנחות (דף ז') עכ"ל, ובזה יתורץ גם קושיתם דהכא דהרי גם הכא הי' לה שעת הכושר דמסתמא לא התחילו לשמרו משעה ראשונה שנצמח א"כ לא שייך לאסור מכח ממשקה ישראל אלא שי"ל אהך כלל דהתוספ' ממה דפריך בפסחים (דף מ"ח) מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר ע"ש דלמא ה"ק ע"י שמוקצה אינו איסור גופו הי' לו שעת הכושר קודם שבא עליו איסור דבר אחר שהרי קודם י"ט מותר הי' ולכן לא שייך בו ממשקה ישראל אלא ודאי משמע מסוגיא דשם דאפילו הי' לו שה"כ מכ"מ שייך בי' ממשקה ישראל אכן לפ"ז צ"ע מסוגיא דמנחות שהביאו התוספ' דשם משמע בפי' כדבריהם:
בא"ד. ומשומר אסור לישראל: במנחות (דף פ"ד) תרלו התוספ' על קושיא זו דמדאורייתא בצירה דוקא אסורה אבל באכילה שרי ועוד תרצו דקצירך אמר רחמנא דידך ולא של הקדש והש"מ בב"מ (דף קי"ח) הביא בשם הרא"ש עוד תירוץ אחר דהך דרשה דאינו בוצר אלא מן המופקר הוא רק אסמכתא בעלמא ע"ש, אכן לענ"ד כל זה אינו מספיק דאכתי יקשה אף אם לא נאסר ממשקה ישראל מכ"מ היאך שמרם לכתחלה הא בשמור יש בטול מצות עשה דתשמטנה ונטשתה כמש"כ לעיל בשם הרמב"ם וא"ל דמצות הקרבת עומר דוחה לעשה זו ואף דאין עשה דוחה ע' שאני עשה דעומר דעשה דרבים היא וגם לא בעינן בעידנא כמש"כ המג"א ובסי' תמ"ו) בשם שבולי לקט דז"א דהא אפשר לקיים שניהם להביא מן ההפקר כמש"כ התוספ' במנחות שם וא"כ קשה איך עברו על ע' לשמור ולכן ע"כ צ"ל כתירוצם דהכא שלא הי' שימור ממש, ולפ"ז צריך תירוץ זה גם לשיטת רש"י דאף דס"ל דמשומר מותר באכילה ולא קשה לדידי' מכח ממשקה ישראל מכ"מ אכתי יקשה איך שמרו ועברו על עשה אע"כ דלא הי' שימור ממש רק הודעה, אכן מכ"מ מה שכתבו התוספ' עוד דגם שימור מן הבהמה לא נחשוב שימור צ"ע שהרי כתיב ויתרם תאכל חית השדה וגם אמרינן דכלה לחי' מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וא"כ למה לא יחשב ג"כ שימור כששמר מפני הבהמה והחי' בלבד:
בד"ה דחזו לי'. בירושלמי פליגי אמוראי: בבית שמואל (סי' י"ז ס"ק כ"ט) טרח ליישב המשך דברי התוספ' שהביאו הירושלמי ובמפרש ק"ע להירושלמי הקשה על פירושו, ולענ"ד אפשר לומר דהנה בתחלה הביאו החילוק דבעיר לא שכיחי שדים והקשו מהא דיהושע ותרצו דהתם נמי בשדה הי', ולכאורה הי' אפשר לחלק בענין אחר דהיינו דוקא ביום לא שכיחי מזיקים בעיר אבל בלילה שכיחי וא"כ הי' אפשר לומר דהך דיהושע ג"כ במחנה ישראל הי' וגם בעיר צריך בבואה דבבואה בלילה, אכן זה מוכח מאידך דירושלמי דאינו כיון דפליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר אי חיישינן ללא מפי כתבם או לא ומשמע מלשון זה דנמצא כתוב בשטר דלא נודע מי כתבו ולמה לא חיישינן שמא שד כתבו אע"כ משום דבעיר מצאו דלא שכיחי שדים וא"כ מוכח דאפילו בלילה לא שכיחי דאל"כ אכתי איכא למיחש שמא כתבו שד בלילה בעיר: