ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף קכא.
בגמרא מאי בינייהו: משמע דרב הושעי' תרתי טעמי אית לי' ומפרש מה נפקותא בין ב' הטעמים וכן כתבו התוספ' בגטין (דף ע') לחד תירוצא והשתא לפי מה דמשני בפרכס אפילו שחטי' בביתי' או בשחטו בברא אפילו לא פרכס אינו גולה מספק דשמא הפרכוס גרם או הרוח גרם, ומזה ק"ל אמה שכתב הרמב"ם (ה' רוצח פ"ה) לפיכך אם לא פרכס כלל או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו כגון בית סתום של שיש ה"ז גולה עכ"ל דמשמע דבחדא סגי לגלות והרי הכא משמע דדוקא תרתי בעינן, אלא דבלא"ה קשה לשון הרמב"ם שם דסותר רישא דדבריו לסיפא דברישא כתב אינו גולה שמא הוא קרב את מיתת עצמו או הרוח נכנס בחבורה והרגו ע"ש דמזה משמע באמת דתרתי בעינן אם יגלה שידענו בודאי שלא פרכס ושלא הרוח בלבלתהו וא"כ דבריו סותרים זא"ז ולכן ע"כ צריך להגיה בדבריו דמה שכתב או ששחטו צ"ל ושחטו, אכן ק"ל הרי לחי מה דאמרינן במכות (ב:) גלות היא לכפר וע"ש (י"א) בתוספ' ולכן מ"ט מספק אמרינן אינו גולה למה לא נימא דיגלה דליהוי לי' כפרה מספק ואפילו נימא כיון דילפינן חייבי גלות ממזיד בגז"ש דרוצח רוצח שם (דף ה') א"כ אמרינן כמו דבספק נפשות להקל ומספק לא קטלינן לי' פטור גם מגלות מספק אכתי יש להסתפק אם הרגו גואל הדם לרוצח כזה שיש ספק אם הנרצח פרכס או הרוח בלבלתו שמספק פטור מגלות אם נהרג עליו או לא אם נאמר דמספק לא נהרג דלמא הי' הרוצח חייב גלות ואז פטור גואל הדם כשהרגו בין שהרגו בדרך כדאמרינן שם (דף י') בין בשהרגו כשיצא לחוץ ועיר מקלטו כדאמרינן שם (דף י"א) או אי נימא כיון דמספק הוי פטרינן לי' מגלות הוי כשאר בני אדם ואם הרגו הגואל הדם נהרג עליו, ועיין ברמב"ם (ה' רוצח פ"ו) שמחלק בין הרגו באונס לבין הרגו בקרוב למזיד לענין הריגת גואל הדם דבהרג באונס נהרג גואל הדם עליו ובהרג בקרוב למזיד אינו נהרג דבשניהם אינו גולה וא"כ הכא יש להסתפק למאי מדמינן לי' וצ"ע:
שם אינהו דעביד כמאן: ראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מ"ק אהע"ז סי' כ"ח) שהאריך להקשות בזה היאך הי' המעשה או דראו שנטבע ואח"כ מצאוהו אחר ה' ימים והכירו אותו בטביעת עין מהיכי תיתי לומר דאחר הוא ואי דלא ראוהו שנטבע מהיכי ידע דאחר ג' ימים הי' ומכח קושיא זו רצה לפרש דאיירי שלא ראו שנטבע אלא שאדם א' העיד שאיש זה בסימן זה נטבע לפני חמשה ימים ועתה הכירוהו בטביעת עין ע"ש שרצה להתיר מתוך כך אפילו בלא ראו שנטבע וקרא זה הוכחה גדולה ומוכרחת וחלק על הטור, ולענ"ד זה אינו דמדברי הר"ת בספר הישר שהבאתי לעיל ידענו פשר הדבר שכתב דאיירי שלא הכירוהו בטביעת עין רק בסימנים ולפ"ז שפיר י"ל דאיירי שראו כשנטבע בדגלת אכן מטעם זה לא הוו יכולים להתיר אשתו דמים שאין להם סוף הוא ולאחר חמשה ימים מצאו נטבע א' שלי שלא הכירוהו בט"ע רק בסימנים דפדחת ופרצוף וחוטם ועפ"ז התירו ולכן שפיר קאמר דאי ריב"ב לחומרא פליג איך התירו ע"י סימנים הללו כיון שלא הכירוהו בט"ע:
שם מיתפח תפח: הרמב"ם והרשב"א כתבו דאפילו תוך ג' ימים אבל הב"י (סימן י"ז) הביא שו"ת הריב"ש שרצה לומר דוקא אחר ג' ימים, ולענ"ד יש להביא ראי' קצת לשיטת הריב"ש דלכאורה קשה אמה דמתרץ מיא מיצמת צמתי גם לת"ק דא"כ מה פליג ריב"ב את"ק לומר לא כל המקום שוין הא במקום גם ת"ק ס"ל כן דמודה במים שמעיד אחר ג' ואין לומר דאכתי פליג לחומרא דיש מקום שאין מעיד אפילו עד ג' דא"כ לפשוט דריב"ב לחומרא פליג, אבל י"ל דלא רצה לפשוט כן דאכתי תיבעי דלמא בין לקולא בין לחומרא, אכן לשיטת הרמב"ן ורשב"א דבהי' במים ונשתהה גם לת"ק יש מקום שאין מעיד עד ג' כגון כשנשתה ויש מקום שמעיד אחר ג' כגון במים ולא נשתהה א"כ שפיר יקשה מה פליג ריב"ב את"ק לענין מקום הרי במקום גם ת"ק מודה:
שם במתניתן ושהו כדי שתצא נפשה ק"ק היאך מוכת מזה נגד ר"מ שהרי ר"י פליג על ר"מ כמו שפי' רש"י הרי ר"מ ג"כ מודה דבשהו כדי שתצא נפשו מותרת רק דס"ל דשיעור כדי שתצא נפשו הוא יותר מג' ימים וא"כ עיקר הפלוגתא חסר ולא נזכר כלל, אכן מזה ראי' למה שאכתוב לקמן (ע"ב) נגד שיטת הראשונים דבשיעור שתצא נפשו לא פליג ר"מ אר"י רק אי אמרינן שיכול לחיות על המים ע"י שיגבי' ראשו חוץ למים:
שם בגמרא לא יאונה לצדיק כל און: כבר הקשתי לעיל (צ"ט) למה לא שייך זה במעשה דר' ישמעאל דקרא והטה ובמעשה דאכלי בצומא רבא דמערבא וכדומה, ונ"ל דלא שייך זה אלא בשיגיע לצדיק היזק גופניי כגון הכא דאם הי' מנדה אותי שלא כדין אז ח"ו הי' שב עמלו בראשו וכן בחולין (דף כ"ט) דאם הי' אוכל הי' מסוכן למות ח"ו אבל בשאינו עושה אלא חטא ועבירה לא שייך זה דשב ורפא לו ולכן לא קשה ג"כ ארב שילא גופא איך התיר לאשה הרי לא יאונה לצדיק כל און דזה טעות בהוראה הי':
שם תניא אמר ר"ע: א"ל הא מעש' דר"ג הי' קודם לזה והי' יכול ר"ע ללמוד מזה כמה גדולים דברי חכמים וגו' ולמה למד מהא דר"מ דוקא י"ל דממעשה שנתהוה בשעתו רצה להביא ראי' לתלמידים, א"נ י"ל דממעשה דעצמו לא ידע אלא היכי שיש לחוש שנצל ע"י דף של ספינה דהיינו שנשברה הספינה אבל היכי שלא נשברה הספינה אלא נטרפה ונטבעה כלו שאי אפשר שינצל ע"י דף בזה ה"א דמותרת ולכן הוכיח מהא דר"מ דאפילו בלא דף גם ע"י טרדת גל לחבירו יכול להנצל, ועיין ביש"ש שהביא בשם שו"ת הרמב"ן דבנשבר הספינה אם נשאת תצא אבל בנטבע לא תצא:
שם ינענע לו ראשו: אין להקשות הא אמרינן בברכות דף ו') מותר להתגרות ברשעים בעה"ז די"ל דהרי אמרינן שם ג"כ דאסור להתגרות ומקשה הסתירה ומתרץ הא במילי דשמיא הא במילי דידי' ואב"א הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור ואב"א שעה משחקת שאני ע"ש הכא כולהו אתנהו דמילי דידי' הוי שהרי עשה כן להציל נפשו וצדיק שאינו גמור הוי דר"ע בענותנותו לא הי' מחזיק עצמו לצדיק גמור ושעה משחקת הוי שהרי נשברה הספינה וזה מסתמא ע"י סערה שבים וסערה הוא דמיון הצלחת הרשעים כדכתיב והרשעים כים כגרש ולכן דמה ר"ע זה למה שאמרו חכמים ינענע ראש לרשעים:
ועוד י"ל בזה דהנה י"ל מה דקאמר אם יבואו רשעים על האדם ונענע לו ראשו דפתח ברבים וסיים ביחיד אכן זה יפורש ע"י מעשה דר"ע דאמר כל גל וגל שעבר עלי דהיינו שרצה לומר אם לא הי' מנענע ראשו מיד על כל גל יחיד אף שהי' אפשר לעמוד נגדה מכ"מ אז הי' מתחברת עמה גל אחר והיו מטביעין אותו ולכן נענע ראשו לכל גל יחיד וכן ברשעים אף שאפשר לעמוד נגד אחד מכ"מ אם רואה שיבואו הרבה רשעים עליו אזי ינענע לו ראשו לכל יחיד וזה דקאמר מכאן אמרו חכמים פי' ע"י מעשה שלו למד הפירוש מה דאמרו חכמים אם יבואו רשעים לשון רבים ינענע לו ראשו לשון יחיד:
שם בתוספ' ד"ה לקולא. בין לקולא ובין לחומרא: אולי י"ל דהך ודאי פשיטא לי' דלא פליג בתרווייהו בין לקולא בין לחומרא דא"כ לא תלי לרבי יהודה כלל בשיעור דב' ימים דת"ק וא"כ הל"ל הכל לפי המקום והאדם והשעה כלשון המשנה בשאר מקומות כמו הכל כמנהג המדינה אבל מדקאמר לא כל האדם וכו' שוין משמע דאית לי' ג"כ שיעור דת"ק רק דס"ל דאין שיעור זה שוה בכל ולכן ע"כ רק בחדא פליג את"ק או לקולא או לחומרא אבל באידך מודה לי' דאיכא שיעור דג' ימים, וראיתי בהרמב"ם בפי' המשניות וכן בברטנורא שפירשו דריב"ב בין לקולא בין לחומרא פליג ולכאורה תמו' שהוא נגד הסוגיא אבל י"ל דהם ס"ל כתי' התוספ' שבאמת יש לפרש לשון ריב"ב בין לקולא בין לחומרא והא דלא מבעי' כן דרצה לשמוע בתחלה אם יפשוט לו חד צד ואז יהי' מסופק לשניהם אכן אחר שלא פשטו אפילו חד צד ובעינן לפרש בספק שפיר פירש הרמב"ם בין לקולא בין לחומרא שהוא הספק הכולל ביותר: