ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף קז.
בגמרא כדי דליפוק עלייהו קלא דאישות: ק"ק דא"כ תקשי' דרבא אדרבא דהא רבא גופא קאמר בכתובות (דף י' ע"א) דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה והרי הכא אמר רבא לב"ה דמכ"מ ניחא לי' דליפוק עלי' קלא דאישות וי"ל דבשלמא הכא דליכא אלא ספק הפסד סעודה אם תמאן לזה מהני הסברא דניחא לי' דנחית לספק הפסד כיון שלא יהא הפסד לגמרי אבל התם דודאי הפסד הא לא אמרינן דודאי יפסיד סעודתו משום קלא דאישות:
שם ואינה ממאנת לזיקתו: לפ"ז לב"ש אפילו למאמרו אינה ממאנת ועיין ברשב"א שרצה ליתן טעם לזה דמאי שנא מארוסה, ולענ"ד י"ל ע"פ המבואר לעיל (כ"ט:) דלפי המסקנא משמע שם דלב"ש מאמר אירוסין עושה אכן התוספ' שם הביאו הסוגיא (דדף ל"ט) דמספקא לי' לב"ש אי לא הוי נישואין ג"כ וכתבו שיש פלוגתא בין רבה לרבא דלרבה הוי ודאי ארוסה לב"ש ולרבא ודאי ארוסה וספק נשואה, והשתא י"ל דרבי אושעיא כרבא ס"ל ולכן לא ממאנת אף למאמר לב"ש כיון דספק נשואה הוי ונשואה לא ממאנת לב"ש ואף שיש מן הטעמים דלעיל דלא שייך בבעלת מאמר הא כבר מסקינן לעיל דלא פלוג רבנן בנשואה אבל עולא דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה לקמן בזיקה דמשמע דבמאמר גם ב"ס מודה דממאנת י"ל דכרבה ס"ל דלא הוי בעלת מאמר לב"ש רק ארוסה ולא ספק נשואה וכן משמע בסוגיא דלעיל (דף ל"ח) דפליג עולא ארבא דהא מוקי התם פלוגתא דרישא וסיפא במלתא אחריתי ולא כחי' רבא ולכן גם לקמן רבא הוא דפריך אעולא:
שם ברש"י ד"ה מסר האב. ואין מיאון אלא ביתומה: לענ"ד י"ל ליישב הלשון מסר האב דמה דאמרינן יתומה בחי' האב דהיינו כשקדשה אבי' ונתגרשה אין לאבי' רשות בה משמע לכאורה דזה דוקא לענין שיוכל לקדשה שוב קדושי דאורייתא ואפי' שלא מדעתה כבתחלה אבל לקדשה קדושי דרבנן מדעתה כיון דזה יכולים אמה ואחין ביתומה בחיי האב כמש"כ הטוש"ע באהע"ז (רסי' קנ"ה) א"כ מסברא לא יגרע האב מהם וכן כתב בפי' הבית שמואל (שם ס"ק א') בשם רש"י ור"ן, לפ"ז י"ל דבכה"ג איירי מסר האב דנקט הכא ונקט אב דוקא דשיגרא דלישנא דהתם הוא כיון דהתם קתני אב דוקא, א"נ י"ל דנקט מסר האב לרבותא דאי הוי נקט מסרו האם ואחים לשלוחי הבעל ואי איכא למימר הוי משמטה דלא פריך אלא משום דבהני לא שייך למטעי אבל במסר האב שייך שפיר לגזור שמא יאמרו תנאי מועיל במסירה לכן נקט מסר האב דאפילו במסר האב ג"כ ליכא חששא, שוב א"ע ראיתי שגם בריטב"א כתב כן שיש לפרש מסר האב ביתומה בחיי האב ומדלא פירש רש"י כן הוכיח דס"ל דיתומה בחיי האב אין לאב כח עוד לקדשה כמו אמה ואחי' ע"ש ומזה קשה על הבית שמואל הנ"ל דכתב בשם רש"י דהאב יכול לקדשה:
בד"ה לפי שאין אדם ממנעי ולא נסבי לה: אין להקשות הא אדרבא שם אמרינן דבקטנה לא שייך חשש זה רק בחרשת ולכן תקנו דין מיאון בקטנה ולא בחרשת די"ל דב"ש ס"ל דלארוס לא ממנעי בקטנה כיון דגבול יש לה סבר מפייסנא לה אבל בחרשת כיון דגבול אין לה לא רוצה אפילו באירוסין עמה אבל לענין נישואין משום חשש בעילת זנות לא סמיך אזה שיכול לפייסה ולכן משום חשש דממנעי לא תקנו לב"ש מיאון בנשואה ולב"ה לא חיישו כיון דאיכא קידושין וכתובה:
שם בתוספ' ד"ה אמר רב יהודה דלשמואל בנכנסה לחופה ולא נבעלה יש תנאי עיין במהרש"ל דאין זה מוכרח כ"כ ולא ידעתי למה לא הביאו ראי' אחרת דרב גרסינן דהא בכתובות (ע"ד.) אמרינן אהא דעולא אמר ר"א דרב יהודה א"ש משום ר' ישמעאל פליג עלי' וא"כ ע"כ רב יהודה משום שמואל כאביי משום שמואל ס"ל ואכתי יקשה קושית התוספ' דהא סוגיא דהכא היא רב יהודה אמר שמואל, וביותר ק"ל אמה שתירץ התוספ' הרא"ש על קושית התוספ' דאביי באמת לא יתרץ כרב יהודה א"ש אלא כשאר אמוראי לקמן דהא אכתי יקשה דר"י אמר שמואל גופי' קאמר התם דאפילו בעל יוצאת בלא גט כאביי דפליג אעולא:
בא"ד וכי יעלה על לב לומר שמחמת תנאי נתבטלו עיין במהרש"א שהקשה דא"כ מן האירוסין נמי דהא כתבו התוספ' דקדושין נמי אין שכיח דנתבטלו ע"י תנאי, ולענ"ד י"ל דבשלמא לעיל הקשו התוספ' שפיר דאיך קאמר אביי לחד תירוץ דשמואל כר' יצחק נפחא ס"ל דהא התם לא קאמר כן אלא דאפילו בעל א"צ גט אבל להרבינו חיים דלא אתי לתרץ רק דלא תקשי' מתירוץ דהכא אאביי שם לא שייך להקשות להך תירוץ אביי דלעיל די"ל דאי שמואל כר' יצחק נפחא ס"ל באמת לא מתרצינן הכא טעמא דב"ה משום דמידע ידע דקדושי קטנה הן ולא דטעמ' דב"ש משום דס"ל אין תנאי בנשואין אלא מתרצינן כחד מאינך תירוצא דלקמן ומכ"מ לא צ"ל דאביי פליג ארב יהודה די"ל דאוקמתא דרב יהודה באמת לא מפרש שמואל כר"י נפחא דהא אביי גופא מסופק בזה:
בד"ה טעמא וקשה לר"י לענ"ד י"ל דמה שאמרו ב"ש אא"ע בעילתו ב"ז הכוונה שאינו עושה כן בפני העולה שיאמרו שבא על הזונה דודאי משום חשש איסורא אינו חושש כיון שעשה ע"פ תקנת וברשות חכמים וכן משמע לשון הגמרא דקאמר לב"ה כיון דאיכא קו"כ לא אחי למימר דבעילתו ב"ז דאלמא דמשום מאמר העולם הוא ולכן שם בגטין לא שייך זה דמהיכן ידעו העולם כוונתו אי בעל לשם קידושין אי לא וכיון דהתם לא דיינינן רק מצד עצמו ס"ל לב"ש אדם עושה בב"ז. ועיין ברשב"א בגטין שמתרץ עוד תירוץ אחר על קושית התוספ' דב"ש לטעמייהו אזלי דלא יגרש רק על דבר ערו' ולכן לא בעיל לשם קידושין, אבל לענ"ד לא ניחא להתוס' בהכי דהנה אמת דהירושלמי מפרש טעם דב"ש בגטין הכי אבל גמרא דילן דקאמר לב"ש אדם עושה בב"ז משמע דלא ס"ל טעם הירושלמי:
בד"ה תרווייהו. ול"ג ניחא לי' דלדידה נמי: לישב הגירסא י"ל דודאי לא ניחא רק להיות אשה תחת איש מלמיתב טן דו אבל להיות אשה ותצא לא ניחא לה אבל לדידי' סגי לי' בקול שכבר הי' איש כמו הכא דאמרינן דניחא לי' אפילו תמאן דהא מטעם זה נקט קלא דאישות ולא אישות ממש: