אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף קא:

דף קא.

בגמרא האי לכדרבא הוא דאתי: ק"ק דא"כ האי אמר מר דלעיל דמפיק מלעיני פרט סומא כמאן אתיא ועוד מאי פריך לרבי יהודה ואידך נמי מבעיא לי' לכדרבא דלמא ס"ל כהך דאמר מר ועוד קשה לפי האמת דמרבינן הדיוטות מבישראל מנ"ל לרבא למפיק מלעיני דצריכים שיראו הדיינים דלמא לא אתי רק למעט סומים, וי"ל דודאי עיקר דרשא דלעיני אתי למעט סומים כדרשה דאמר מר רק דרבא מפיק ג"כ דצריכים שיראו הדיינים מדסמיך לעיני הזקנים לוירקה ולא כתיב ונגשה יבמתו לעיני הזקנים אליו וחלצה וגו' וירקה אע"כ דקרא אתי להורות ג"כ דצריכים שיראו הזקינים החליצה והרוק ולא די במה שהם ראויים לראות דלעיני הזקנים נדרש לפניו ולאחריו ולכן לא מפסיק באליו בין לעיני הזקנים לוחלצה וכו' וירקה ולכן הכא מתרץ שפיר דליכא להוכיח דהדיוטות כשרים דאל"כ לעיני פרט לסומים ל"ל דאף אי ידעינן כבר למעט סומים מדבעינן סנהדרין מכ"מ הוי מצרכינן לעיני להך דרבא אבל לפי האמת תרתי שמעת מינה ועיין מש"כ לקמן:

שם אלא מעתה וקראו שנים: לשון אלא מעתה ק"ק מה חדש בסוגיא דקמן דפריך הכי, וי"ל דפשטות דקרא הכל קאי אהזקנים דרישא וא"כ גם מוקראו ודברו לא שייך לרבוייא יותר אבל אחר דקאמר דר"י דרש זקני לחוד וגם רבנן הוי דרשי כן אי לאו דצריך זקני לדרשה אחריתא לכן פריך אי הכי לדרוש נמי וקראו ודברו לרבות אחריני וכלשון זה פריך ג"כ בסנהדרין (דף י"ד) וגם שם יש לפרש כן:

שם וקראו לו ולא שלוחן: לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה שהב"ד בעצמן יקראו לו ולא שלוחן רק כתב סתמא שהב"ד קוראין לו ונותנין לו עלה, וביותר יש לתמוה על הש"ע (אהע"ז סי' קס"ו) שהשמיט דין זה לגמרי שהב"ד קוראין לו ולא הביא רק שב"ד נותנין לו עצה גם בסדר חליצה לא הוזכר מזה שהב"ד בעצמם צריכין לילך אל היבם ולקרוא לו, וי"ל כיון דלקמן (ק"ו:) תנן מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד וכו' ע"ש ומשמע מזה דהם באים בלא קריאה כלל מזה הוכיחו הפוסקים דמה דאמרינן הכא וקראו לו ולא שלוחן לאו קריאה לב"ד קאמר אלא היינו הדבור של ודברו אליו דהיא העצה שנותנין לו ומה שכפל הפסוק לכתוב וקראו ודברו היינו לדרוש דעצה זו הם בעצמם יתנו ולא ע"י שלוחן וכיון שהפוסקים השיאו הך דב"ד נותנין לו עצה הוי ממילא הך דרשא דוקראו לו ולא שלוחן ג"כ בכלל:

ובהכי א"ש שלא יקשה מאיזה משמעות דריש ולא שלוחן אבל השתא א"ש דמיתורא דוקראו לו קדרש, וכן מה שהביאו התוספת ויצאו הן ולא שלוחן התם נמי מיתורא דויצאו קדרש דמיותר הוא, וכן מה שהביאו מידו ולא שלוחו התם נמי יתור הוא דה"ל לכתוב וסמך יד ומדכתיב ידו ממעטינן שלוחו ואף דבמנחות דרשינן ג' דרשות מידו היינו מדכתוב ג' פעמים ידו בעולה ובשלמים ובחטאת, וראיתי בקרבן אהרן שהקשה הא ד' ידו כתיבי חד בעולה וג' בשלמים ורצה ליישב דחדא קאי למעט בנו, ובמכ"ה שכח הני תרי דבחטאת אבל האמת נראה דג' דשלמים לא נחשבו רק לחד דכתיבי בג' מיני בהמות וכן הני תרי דחטאת לא נחשבו רק לחד והיינו ג' ידו דקדרש התם התם ואף דבפר כהן משיח ובשעיר נשיא כתיב ג"כ ידו התם לגופא אתי לדרוש גם בהם הנך מיעוטים דדרשינן בקרבן הדיוט דאחר דכבר דרשינן כולהו בקרבן הדיוט מכח ג' ידו ידעינן בהו הנך ג' מחד ידו:

שם וכי תימא הכי נמי והתניא: עיין לקמן (ק"ז:) שכתבו התוספת בשם ר"ח דמה דאמר ר"נ הלכה כאותו זוג הוא רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן ג' אכן ה"ה ופי"א מהל' גירושין) כתב דדעת רמב"ם ורש"י אינה כן אלא דגם לכתחלה לא בעינן ג', ולכאורה יש להביא ראי' לשיטתם מסוגיא דידן דלפי המבואר לקמן (ק"ה:) מה דאמר ר"נ הכא לענין חליצה הלכה חליצה בג' פירושו דלכתחלה בעינן ג' דדיעבד אשמעינן באידך מימרא דלקמן דאין הלכה כאותו זוג והשתא אי הך הלכה כאותו זוג דקאמר לענין מיאון הוי בדיעבד דוקא קשה מאי פריך אי הכי אפילו מיאון נמי הא באמת שוה מיאון לכתחלה לחליצה והא ר"נ לא קאמר חליצה בג' הואיל דסתם לן תנא כוותי' רק לכתחילה אע"כ מוכח דלא כר"ח אלא כרמב"ם ורש"י דמה דאמר לענין מיאון הלכה כאותו זוג אפי' לכתחלה קאמר, ועיין מש"כ בזה לעיל (כ"ה:) בזה הענין ולשיטת ר"ח צריך לדחוק דסמיך בקושיתו אמה שאמר ר"נ ג"כ לענין חליצה דאין הלכה כאותו זוג דמזה ידענו דלענין חליצה בדיעבד עבד קאמר אבל זה ודאי דוחק:

שם אמר רבא צריכי דייני למיקבע: דקדק המהרש"ל ביש"ש דלמה הפסיק הכא במימרא דרבא זו כיון דהך דעבדי עובדא בחמשה עדיין שייך למנין הדיינים ולפלוגתא דת"ק ור"י, ולענ"ד י"ל דגם זה שייך להך פלוגתא ע"פ מה שכתבתי לעיל אדברי תוספ' (ד"ה מבעי') שכתבו דלכך צריך לת"ק קרא לרבות הדיוטות מדכתיב השערה ולכאורה יקשה דלא לכתוב השערה ולא בעי זקני ותרצתי דשערה צריך למיכתב משום הא דרבא ולכן צריך למייתי הא דרבא דאל"כ יקשה דלת"ק ליבעי חמשה כיון דל"צ קרא לרבות הדיוטות, א"נ י"ל כיון דקאמר דצריך חמשה לפרסומי מלתא ופי' רש"י שלא תנשא לכהן א"נ דליתו אינשי וליקפצו עלי', ולכאורה י"ל דא"כ גם בגט ליבעי' פרסום דשייך ג"כ הני תרי טעמי, וא"ע ראיתי שגם בב"ח דקדק כן ותירץ בדוחק אבל י"ל דרק בחליצה עשו חכמים תקנה לפרסום דאסמכוה אקרא מדהקפידה התורה שהדיינים יקבעו דוכתא שהוא לפרסם כדכתיב בלשון השערה ולכן הקדים הך דרבא לדין דפרסום:

שם לאצטרופי בי חמשה: י"ל למה שינה הלשון דלעיל קאמר למלויי בי' חמשה והכא קאמר לאצטרופי הן אמת דברי"ף ורא"ש וריטב"א הביאו גם הכא לשון למלויי אבל בכל גמרות שלנו כתיב לשון לאצטרופי, ולענ"ד שזה גרסת רש"י ע"פ מה שחלקו הריטב"א ונ"י הובא גם בבית שמואל (סי' קס"ט) בין אם השנים היו בתחלה בחבורה א' עם השלשה שאז גם השנים צריכין להיות כשרים ובין אם הג' כבר ישבו ואח"כ קראו השנים למילוי בעלמא שאז השנים יכולים להיות גם גרים ופסולים ולכן במעשה דר"כ דאמר סליק מר לגבן דמשמע דהם כבר ישבו נקט הלשון למלויי אבל בהא דרב יהודה דעדיין לא ישבו שהרי צוה לתקן להם מקום ישיבה נקט לשון לאצטרופי דמשמע שהוא שו' להם ולכן נקט רש"י הלשון והלכו לישב שם לשם חציצה לאשמעינן דאיירי שעדיין גם הם עוד לא ישבו:

שם ואנא גר אנא: מזה משמע דגר לא כשר אפילו להוספת חמשה אכן ברא"ש הביא הגירסא דא"ל רב יהודה טל זה לפרסומי מלתא וא"כ מוכח דכשר להוספה, ובזה יש ליישב מה שהקשה הלח"מ (בה' יבום וחליצה פ"ד) אנימוקי יוסף שהביא בשם ראשונים דכשר גר להוספה והקשה מסוגיא דילן, ולפ"ז א"ש די"ל דהם גרסו כגירסת הרא"ש, ועיין בים של שלמה שכבר הביא קושית הלח"מ בשם ת"ה והבית שם ג"כ פלוגתת הראשונים ותמהני שלא הרגיש בזה שזה תלוי בגרסות הגמרא, והנה הריטב"א תירץ אקושיא זו דיש חילוק בין אם השנים נצטרפו עם הדיינים שאז צריכים להיות כשרים ולא גרים ופסולים ובין אם הם רק למילוי שאז גם גרים ופסולים יכולים להיות והכא משום כבודו דרב שמואל רצה רב יהודה לצרפו עמו:

ובזה א"ש מה דקאמר רב יהודה כגון רב שמואל מפיקנא ממונא אפומי' דהיאך שייך זה לכאן להפליג עתה בשבחו, אבל לפי' הריטב"א א"ש שרצה להראות לתלמידיו זה שבאמת הי' אפשר להכשיר לרב שמואל אם אומר שיהי' למילוי אבל לאדם חשוב כזה ע"כ אני צריך לצרפו ולכן יפה השיב לי שהוא גר:

שם ברש"י ד"ה בישראל. שם בישראל: ק"ק איך שייך לדרוש מזה דיינים דהרי זה קאי שלא רוצה להקים שם לאחיו ע"י יבום דלא בעי ב"ד, וי"ל דהכי קדרש ועלתה וגו' אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם כן תאמר בישראל בב"ד של ישראל כל דהו דהשתא בישראל אואמרה קאי:

שם בתוספ' ד"ה יפה. פסול יוחסין: זה לכאורה שלא בדיוק שהרי לר' יהודה דאליבי' קיימינן דרשינן מעמך משום שכינה בסנהדרין (דף י"ז) וצ"ל דהתוספ' נקטו כן כס"ד דהגמרא שם (דף ל"ו) דרצה לילף פסול יוחסין מעמך ופריך דלמא משום שכינה ומשני דמונשאו אתך נפקא וע"ז סמכו גם התוספ' בדיוקם:

בא"ד. לפסול בעלי מומין: לפ"ז יקשה אמה שכתב רש"י בסנהדרין (דף י"ז) דמדומין לך תרוייהו ילפינן מיוחסין ומנוקים ממום אבל באמת מבואר זה ע"פ דברי התוספ' שם (דף ל"ו) שמשם נראה דגם התוספ' ס"ל דמאתך בדומין לך לפי המסקנא תרווייהו נפקא רק דאי לאו ממום אין בך לא הוי מוקמינן אתך לבעל מום אלא למיוחסין לבד אבל השתא דידעינן ממום אין בך דע"כ הלכה למשה מסיני שיהו סנהדרין מנוקין מכל מום שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר וע"כ גמרא גמירי לי' כדאמרינן שם (דף כ"ב) אמרינן דגם בעל מום הוא בכלל אתך, ובזה א"ש מה דקאמר הכא דלא אצטריך לעיני משום קרא דמום אין בך דשיר השירים והיינו ע"כ דזה מורה דמדאורייתא הוא שלא יהיו סנהדרין בעלי מומים:

בד"ה מונקרא. אלא דוקא אדיינים: לכאורה לא מייתרינן בזה דאכתי בעינן בישראל להך דרשה למיסמך לי' ונקרא שמו דהא לא הי' אפשר לכתוב בענין אחר, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד דמונקרא שמו לחוד דרש כדמשמע פשטות לישנא דגמרא דמדלא כתיב וקראו שמו כמו דכתיב לעיל וקראו לו ודברו אליו מזה משמע דלא אדיינים לחוד קאי אלא דיהי' נקרא שמו כן גם מאחרים חוץ מאותן שהוזכרו בפרשה:

בא"ד. ואמר ר"י דהתם דרשינן מדסמכינן: ק"ק דזה דלא כסוגיא דהתם דפריך דצריך בישראל למעט ב"ד ש"ג ומתרץ בישראל אחרינא כתיב ותו פריך דצריך להא דר"ט ומתרץ דמונקרא שמו נפקא ולמה לא מתרץ דהא דהתם מדסמכינן נפקא ועוד דקאמר דר"ט מונקרא שמו נפקא והכא מסקינן לרבנן דלא נוכל למילף מונקרא שמו רק מבישראל, וי"ל דכוונת התוס' דסוגיא דקדושין היא סיומא דסוגיא דהכא וכאלו הכא מקשה אהא דקאמר מונקרא נפקא ואידך נמי מונקרא נפקא דהיינו לרבנן ואכתי בישראל ל"ל וכאלו מתרץ אלא ההיא לכיון שחלץ נעל הותרה לכל ישראל אתיא והשתא לרבנן בישראל קמא למעוטי ב"ד ש"ג אתי ובישראל בתרא להותרה לכל ישראל אתיא והא דר"ט מונקרא נפקא, אכן לפ"ז אכתי יקשה לרבי יהודה מנ"ל הא דהותרה לכל ישראל ואהא תירצו התוספת דרבי יהודה נפקא לי' כן מדסמכי' לבית חלוץ הנעל ולרבנן אין זה משמעות ולכן סוגיא דקדושין דלא מתרץ הכי כרבנן אתיא:

בד"ה וקראו. נילף מהכא דאין שלוחו כמותו: ין לפרש דבגירושין ובפסח דכתיבי קראי דשלוחו כמותו נילף מהכא דאין שלוחו כמותו דודאי שאני הני דגלי קרא בפי' אלא קושיתם היא אהא דאמרינן בקדושין שם דקרא דאתם דגבי תרומה ל"צ לגופא דשלוחו כמותו דנילף במה הצד מגירושין ופסח ולכן דרש מיני' מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב והשתא הקשו מנ"ל דרשא זו הא שפיר צריך אלגופא דלא נילף מהכא דאין שלוחו כמותו:

בא"ד. וא"ת ל"ל קראי: "ק מאי קושיא דלמא אי לאו קראי ה"א כיון דמסברא אמרינן דאין שלוחו כמותו א"כ כיון דכתיב שוב מיעוטא דהן ולא שלוחן הוי כמו מיעוט אחר מיעוט וה"א דאדרבא בהני שלוחים כשרים ובגטין ופסח ילפינן מינייהו ולכן צריך לכתוב קראי דהתם כי היכי דנדרוש קראי דהכא למיעוטא ואולי לא נחשב זה כמיעוט אחר מיעוט, גם א"ל דלמא להכי צריך קראי דהתם כיון דקרא דאתם דגבי תרומה ע"כ צריך לכתוב משום דרשא דמה אתם ב"ב וכו' ולכן אי לאו קראי דהתם לעולם ה"א דבגירושין ופסח אין שלוחו כמותו דהוי ילפינן מהני דהכא וא"ל דא"כ לא לכתוב קרא כלל דז"א דאז ה"א דקרא דתרומה אתי להורות דשלוחו כמותו והו ילפינן כולהו מתרומה די"ל דמתרומה לא ילפינן שכן ישנה במחשבה כדפרכינן התם, גם א"ל דאכתי לענין תרומה הוי אמינא לדרוש קרא אלגופא אי לא הוי כתיב קרא כלל די"ל דאין סברא דכתיבי כל הני קראי לגלות דקרא דתרומה לא אשליחות אלא אשלוחו ב"ב קאי:

בד"ה הואיל. דמסתבר טעמא דיחיד ק"ק מאי מסתבר איכא ואף דלעיל (דף מ"ז) פריך ג"כ הכי ומשני מ"ד מסתבר טעמא דר"י הלא התם מפרש למה מסתבר דמסייע לי' קרא אבל הכא למה מסתבר, ולולא דברי התוספת הי' נ"ל כיון דרבא אמר כן בשם ר"נ והקשה לר"נ ממה שאמר ר"נ גופא דבמיאון אין הלכה בשלשה אף דהתם ג"כ סתם תנא כן והיינו כדמסיק הואיל וסתם במקום מחלוקת לכן שפיר צריך להשמיענו דהלכה חליצה בשלשה כסתם מתניתין אף שאמר בעלמא דבמיאון אין הלכה כסתם משנה:

בד"ה ש"מ הדר. פסק ר"ת דסומא: מזה משמע דרק משום דאין הלכה כר"י פסק ר"ת כן בתוספת הרא"ש כתב בפי' כן דהשתא דהדר בי' רבי יהודה פסק ר"ת כן, ולכאורה קשה דאיך תלי זה בדר"י הא גם לרבי יהודה מסקינן לעיל דעיני לכדרבא הוא דאתי וא"ע ראיתי שגם מהרש"ל ביש"ש הקשה כן והניח בקושיא, והנלענ"ד דלר"ת הוקשה מה שהקשינו לעיל דהתנא דאמר לעיני פרט לשומא הוי דלא כמאן ולכן ס"ל דמה דאמר לעיל ואידך דהיינו ר"י נמי מבעי' לי' לעיני לכדרבא ומסיק ה"נ ור"י דרש מונקרא שמו זה לא הוי רק בדרך שקלי וטרי' כאלו אמר לימא רבא כתנאי אמר למלתי' דע"כ ר"י לא ס"ל כוותי' כיון דע"כ לא מפיק הדיוטות רק מדדרש לעיני פרט לסומים ודחי דלמא הוא דרש ג"כ כרבנן רק דמפיק הא דר"ט מונקרא שמו אכן כיון דאיכא תנא דדרש לעיני פרט לסומים ע"כ ר"י היא ובאמת לא דרש ונקרא שמו לדרשה לבד ולכן שפיר כתב ר"ת דרק אחר דהדר ר"י ואין צריך חמשה הדין כן דסומא כשר לחליצה:

בד"ה ואנא גר. אפילו לחליצת גרים: ק"ל דהא גרים לאו בני חליצה ננהו אפילו הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה כדאמרינן לעיל (דף צ"ז) וראיתי בתוספת הרא"ש שהוסיף על דברי תוספת לחליצת גרים שהי' הורתן ולידתן בקדושה וכ"כ ברא"ש אבל עדיין ק"ל שהרי הורתן ולידתן בקדושה לא נקראו גרים אלא ישראל מעליא ננהו כדאמרינן בכתובות (דף מ"ד) וא"כ גר פסול להם אפילו לדיני ממונות ואכתי איך תרצו התוספ' קושיתם והרי התוספ' בעצמם כתבו לקמן כן דבלאו דרשה דבישראל פסול גר לחליצת גרים עד שתהא אמו מישראל והרי הכא לא היתה אמו מישראל, שוב ראיתי למהרש"ל ביש"ש שעמד בזה ע"ש:

בד"ה מרענא שטרא. גבי היוצא משום שם רע: לכאורה עדיפא מזה הוי מצי להקשות דאי ס"ד דמרענא שטרא הוא דלא מיגבה גבינא בי' הא דדחק בש"ס בכתובות גבי היוצא משום שם רע לפרש מהו שטרא ריעא דקאמר התם למה לא מפרש דהיינו דגברא מעיד דפרוע הוא אבל לשיטת ר"ת א"ש דלא מגבינן בי' משמע דלא מגבינן כלל אפילו בשבועה ואולי עד א' ג"כ לא עדיף מקול והוי שייך גם בזה מה שהקשה שם מהא דאמר רבא יצא שם מזנה כן י"ל ליישב שיטת רש"י בזה, ומה שהקשו התוספת מהלשון דלא קאמר לא מגבינן בי' כבר תי' בש"מ בשם הריטב"א שם דלישנא קלילא נקט ע"ש:

בא"ד. הי' קרובו של תובע: ק"ל דא"כ איך אמר לי' רבא איכא אינש אחרינא בהדי דמר ע"ש אפילו איכא אינש בהדי מכ"מ אינו מועיל לחייבו שבועה מטעם עד א' כיון שרב פפא נתכוון ג"כ להעיד ה"ל נמצא א' קרוב או פסול דעדותו בטלה כדאמרינן במכות (דף ו') דהלא פסקינן כרב נחמן דאפילו לדיני ממונות עדותו בטלה ודוחק לומר דרבא דבתרא הוא פליג ארב נחמן דפסקינן כוותי', וא"ל דשאני הכא דאינו רק עדות לחייבו שבועה שהרי מדברי הלכות גדולות ושו"ת הרי"ף שהובאו ברא"ש שם מוכח דכל היכא דאמרינן נמצא אחד קרוב א"פ עדותן בטלה דאפילו שבועה אינו יכול לחייב מצד עד א', שוב ראיתי בפני יהושע (שם) אחר שהוכיח ג"כ משו"ת הרי"ף דאפילו לשבועה אינו נאמן כתב דמדברי התוספ' משמע דלשבועה כשר ומסיים דלדינא צ"ע ע"ש, ולפי מה שכתבתי יש ראי' גמורה דהתוס' חולקין על הרי"ף והתוספת כאן לשיטתם דשם אזלו, ולפ"ז א"ש למה לא פי' רש"י כפי' ר"ח די"ל דס"ל שם כהרי"ף:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה