ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף צא.
בגמרא מן המעשר מי מפסלה: מלשון זה משמע דדוקא אחר שתירץ בת לוי מן המעשר אצטריכא לי' קשה כן וזה אינו דתיכף אמתניתן הוי מצי להקשות, ואפשר לומר ע"פ מש"כ המשנה למלך (ריש הל' מעשר) דדעת הרמב"ם שלא כדעת התוספ' דהכא אלא דלר"מ נפסלה מן המעשר תן הדין כמו מן התרומה רק דלפ"ז יקשה מ"ט לא קאמר דר"מ היא, ומה שרצה המ"ל לומר דמהכא דייק הרמב"ם דאין הלכה כר"מ לפענ"ד דחוק הוא דלמה לא נוקמי מתניתן דהכא כר"מ אף שאין הלכה כמותו אחר דב' סתמות דפרקין דלעיל כוותי' אתין, אבל י"ל דהרמב"ם ס"ל דלכך לא מוקי כר"מ דא"ל מאי קמ"ל פשיטא אחר שכבר השמיענו לעיל סתמא כר"מ דמעשר אסור לזר כמו תרומה ממילא ידעינן ג"כ דאסור לחללה אכן אכתי הי' אפשר לומר דר"מ היא ונקט בת לוי אגב דנקט ב"כ מן התרומה אבל אחר שתירץ דבת ישראל לא נקט אלא משום בת לוי הקשה שפיר דבת לוי מי ופסלה בזנות דאין לומר דר"מ היא וקשה מאי קמ"ל פשיטא וא"ל דנקט משום ב"כ דאין סברא דנקט תרתי אגב חד ומתורץ בזה ם קושית התוספ':
ועוד י"ל ביישוב לשון הגמרא דודאי מבת לוי לחוד ה קשה לו דידע ג"כ דיש לתרץ קנסא אבל לפי ה דמתרץ דנקט מן הכהונה אגב מן המעשר לא הוי ס"ד דהוי הך דמן המעשר מדרבנן כיון דמן הכהונה הוי דאורייתא לא הוי ס"ד דתני דאורייתא אטו דרבנן ולכן פריך הך מן התורה זונה מותרה במעשר והתירצן מתרצו לו אעפ"כ קנסא:
שם ברש"י ד"ה בתרומה דרבנן. דקנסוהו אמעשר ש"ר אתרומה: ברשב"א כתב טעם אחר דע"כ לאו בדאורייתא איירי דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דאף דבאונס לאו זונה היא מכ"מ נפסלה מטעם נבעלה לפסול לה, אכן נ"ל דרש"י ורשב"א כל א' לשיטתו דדעת רש"י כבר הוכחתי לעיל (ר"פ הערל) דס"ל דהא דנבעלה לפסול נפסלה מתרומה הוא מטעם דהוי זונה ואתקש לחללה והשתא למ"ד דבאונס לאו זונה היא לא נפסלה מדאורייתא רק מדרבנן ושפיר הי' צריך להשמיענו דאף דאינה פסולה מדאוריית' משום דאנוסה היא מכ"מ רבנן פסלו דעשאוה כזינתה ברצון אבל הרשב"א לשיטתו קאי דס"ל שם דנבעלה לפסול הוי פסול לעצמו בלא פסול דזונה:
ובהכי א"ש ג"כ מש"כ רש"י במתניתן ריש פרקין דבמעשר פסולה מדרבנן וכן תרומה דרבנן וכבר הקשתי שם דהא בתרומה מן התורה נפסלה, ולפ"ז א"ש דרש"י פי' אליבי' דס"ד דבאונס לא הוי זונה כמו שפי' גם הכא:
שם בתוספ' ד"ה הני דמחיים. א"כ לא תתייבם: לכאורה אין זה קושיא דהא לא אמרינן רק דיבום מהני אבל לכתחלה י"ל ובאמת לא תתייבם מטעם שמא יאמרו אכן כבר פי' רש"י במתניתן דהא דאמרינן דפוטרת צרתה הוי הפי' דאף לכתחלה תתייבם ועיין שם שכתבתי טעמו, וגם כבר הזכרתי שם דהתוספ' לעיל (י"א.) לא ס"ל כן דרק בדיעבד מהני היבום וזה תלי בפלוגתא דרש"י והתוספ' בהפי' דאין הולד ממזר דקאמר אי קאי אמיבם א"כ ע"כ לכתחלה אסור להתייבם דאל"כ מאי קמ"ל פשיטא דאין הולד ממזר וזה דעת התוספ' אבל דעת רש"י דאין הולד ממזר אבעל קאי ולכן פי' שפיר דמותר להתייבם לכתחלה, ולפ"ז קושית התוספ' כאן באמת רק לשיטת רש"י קשה ולא לפי שיטתם:
והנה בתוספ' הרא"ש הקשה כאן אפי' רש"י דאין הולד ממזר אבעל קאי איך קאמר דדוקא לאחר מיתה הוא דלא קנס דהא הך דממזר מחיים הוא ולכן פי' ג"כ כפי' התוספ' דאיבם קאי, והשתא לפי' רש"י ע"כ צ"ל דלא פי' כן רק לדעת רב הונא דס"ל דר"ש מודה לקמאי ולא מחלק בין מחיים לאחר מיתה אבל לר' יוחנן באמת צ"ל כפי' התוספ' ולפי זה באמת אמרינן דלא מייבם לכתחלה וא"כ מתורץ קושית התוספ':
ודע דאין להקשות דאפילו לא תתייבם לכתחלה מכ"מ יקשה קושית התוספ' מהא דאמר דביאה של אחיו הראשון פוטר צרתה ואמאי נימא שיאמרו דהביאה היתה בגרושת אחיו והוי הצרה יבמה לשוק די"ל דדוקא לאיסור כרת חששו שיאמרו אבל יבמה לשוק דאיסור לאו לא כמו שכתבתי לעיל (פ"ח:) לענין מחזיר גרושתו: