אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף פט:

דף פט.

בגמרא נשיאות חטא למה: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דלמא נשיאות חטא הוא משום דעבר אמימרא דרחמנא לרבא, אכן לפי הנראה מסוגיא דתמורה (ה'.) לרבא היא הילכתא משום דא"כ מה אשמעינן קרא דנשיאות חטא איכא וכן תרצו באמת התוספ' שם ובקידושין (דף מ"ו), ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' בב"מ (נ"ו.) דלמא נשיאות חטא איכא משום דאוכל בלא הפרשה אחרת, ולפ"ז א"ש דא"כ לשתוק קרא מיני', ומה שתירץ התוספ' הרא"ש כתב בביאור יותר בש"מ ב"ב (דף פ"ד) ע"ש:

שם קתני מיהת יורשה: הא דהקדים לפרש פלוגתייהו מה שלכאורה לא שייך לקושיתו כלל י"ל משום דודאי מב"ש לא רצה להקשות די"ל דפליג אב"ש רק מב"ה רצה להקשות, ולכאורה ל"ק מב"ה די"ל דמה דקאמר משתכנס לחופה הוא לאחר שתגדיל ומוסיף על ב"ש ובזה ל"ק איך יורשה דהא גדולה היא וקנאה קנין גמור ע"י חופה דגדלות לכן מפרש דע"כ ב"ש קאמר דגדלות וחופה בעינן וא"כ לב"ה ע"כ בחופה לחוד סגי דאל"כ במאי פליגי, אכן לכאורה אכתי י"ל דלב"ה בעינן גדלות עם חופה ולב"ש בעינן משתעמוד בקומתה ותבעל ומוסיף על דברי ר"א דס"ל בשתבעל בלא גדלות סגי לכן הוכיח דלר"א ע"כ לא סגי בבעילה לחוד וא"כ ע"כ לר"א בעי גדלות עם בעילה וא"כ לב"ש ע"כ בעי חופה עם גדלות ולב"ה ע"כ בחופה בלא גדלות סגי ולכן ק' שפיר לב"ה אמאי יורשה, ולפ"ז לא צריך לדחוק ג"כ מה שכתבו התוספ' (בד"ה דלא) דקס"ד דכי היכי וכו' דהא גופא מנ"ל דב"ה לא בעי עמידת קומה ג"כ דהא באמת מסיק דבעי אבל השתא י"ל דדייק אדרבא דב"ה מוסיף אב"ש ובעי ג"כ כניסה לחופה וא"כ ע"כ ב"ש לא בעי ומתרץ דאפכא הוי דב"ש מוסיף אב"ה מה שהי' נראה דוחק להמקשן כיון דב"ש כתוב ברישא כמו שהעיר גם הריטב"א:

שם ר"א אמר מהכא: הא דהוצרך להך טעם ג"כ אף דראית ר' יצחק לכאורה. פשוטה יותר י"ל דמהתם לא ידעינן רק דיש כח לב"ד להפקיר וממילא מי שמוחזק בו יחזקו כמו לענין אפקעינהו רבנן לקידושין מינה וכמו לענין שמיטה בזה"ז בגטין (דף ל"ו) אבל הכא לענין ירושה אי רק משום הפקר נגעו א"כ אם אחר החזיק בנכסי קטנה ה"א דלא יוציאו מידו דא"ל דדוקא לגבי בעל הפקירו ולא לגבי אחר דהא לא נחשב הפקר אם לא הפקיר לגבי כ"ע כדאמרינן בב"מ (ל':) ולכן הוצרך ליליף מאידך קרא דיש כח ג"כ ביד ב"ד להנחיל כמו נחלה דאב:

שם דמדאורייתא אבי' מטמא לה: עיין במשנה למלך (פ"ב מהל' אבל) שהקשה דמשמע מזה דלאחר תקנת חכמים אין מטמא האב רק הבעל וזה אינו דודאי גם האב מטמא, ולפענ"ד י"ל דודאי מה דקאמר דמדאורייתא האב מטמא אין הפי' דבנדון דידן האב מטמא דהא הכא איירי בקטנה שמיאנה שאין לה אב אע"כ דהכי קאמר דמדאורייתא אין מי שיטמא לקטנה נשואה אלא האב והכא שאין לה אב לא יטמא לה כהן כלל ורבנן תקנו שהכהן בעלה מטמא לה וא"כ ודאי ל"ק דגם לאחר תקנת חכמים יטמא האב דהא תקנת חכמים אינה רק בקטנה יתומה והיא אין לה אב דבודאי מסתמא לא איירי הכא ביתומה בחיי האב כנראה מפי' רש"י (ד"ה מדאורייתא) ולפ"ז ביתומה בחיי האב שנשאת ומתה באמת י"ל דגם אבי' מטמא לה:

שם בתוספ' ד"ה ולא תאכל. ואין נראה לר"י: לענ"ד יש ליישב שיטת הריב"ן דלכאורה גם ארש"י י"ל דכתב ורבנן הוא דגזרי למתבי' לכהן הואיל וקרא עלי' שם תרומ' עכ"ל ולמה לי' טעם זה דרבנן גזרי הרי מן הדין הוא תרומה מדרבנן שהרי האינו נקוב צריך להפריש עליו תרומה מדרבנן כמו שכתב רש"י בעצמו מיד אחר זה וז"ל וא"צ לחזור ולהפריש ממה שאינו נקוב דתרומה דילי' מדרבנן היא והא אפריש עלי' עכ"ל, אבל י"ל דה"ק כיון דמדאורייתא טבל הוא א"כ הי' אפשר לומר דאינו תרומה ויכול להפריש על אינו נקוב ממקום אחר ולכן כתב דרבנן הוא דגזרי שצריך ליתן הנקוב שקרא עליו תרומה לכהן וממילא לא צריך להפריש שוב על שאינו נקוב כיון שכבר הנקוב שהפריש אמרו רבנן שישאר בשם תרומה, וכזה יש לפרש ג"כ שיטת הריב"ן שודאי גם הוא מודה שאינו נקוב צריך להפריש עליו תרומה מדרבנן אבל ס"ל כיון דמן הפטור על החיוב הוא לא חל עליו שם תרומה לענין איסור זרים רק לענין שצריך לתנו לכהן מטעם קנס ועל שאינו נקוב יכול להפריש ממקום אחר ואז הנקוב שקרא עליו מותר לזרים:

אכן לכאורה עוד קשה על הריב"ן ממה שפי' ר"י לקמן בתוס' ד"ה ממקום דדוקא ממ"א אבל מיני' ובי' לא משום דלא ליתו למיכל שירים לזרים והרי לפי' הריב"ן באמת מותר לזרים, אבל י"ל דלכאורה הי' אפשר לומר טעם פשוט למה דוקא ממ"א ולא מיני' ובי' כיון דחכמים גזרו שהתרומה היא לכהן א"כ אם הישראל יפריש עלי' מיני ובי' יש לכהן הפסד שלא יקבל התרומה כולה כתקנת חכמים אבל לר"י נראה דלא רצה לפרש כן דא"כ אכתי הי' אפשר שהכהן עצמו יפריש מיני' ובי' ולכן נתן טעם שאפילו הכהן עצמו צריך לפרוש ממקום אחר וממילא אין מזה קושיא לריב"ן די"ל דהוא מפרש באמת דישראל מפריש וכמו שכתב רש"י בפי' ולכן א"ש דצריך מיני' ובי' ואפשר דהר"י גופא מטעם זה לא הקשה על הריב"ן מהך דממקום אחר, אכן ראיתי ברש"י בקידושין דכתב דממקום אחר לאו דוקא וה"ה מיני' ובי' וזה ראי' למה שכתבתי ששיטת רש"י כשיטת הריב"ן ולכן לא שייך הטעם דלא למיכל השירים לזרים ולכן כתב באמת דה"ה מיני' ובי' וכ"כ גם הריטב"א בשמעתין וכל זה ע"פ מה שהביא הגמרא כאן המתניתן דכתוב בה ממקום אחר אבל במתניתן דלפנינו (דמאי פ"ה) לא כתוב כלל ולכן בלא"ה ל"ק על שיטת הריב"ן מזה:

בד"ה בקומתה. ואין הלשון משמע כן: לענ"ד י"ל שיטת רש"י דאף דאין הלשון משמע כן מכ"מ הוכיח רש"י דע"כ לב"ש גדלות ממש בעינן דלכאורה קשה לפמש"כ רש"י (בד"ה את אשתו) ולא אמרינן שמא עתידה למאן עכ"ל ואיך אפשר דזה הטעם למעט קטנה דא"כ לב"ש למה בעינן לפי המסקנא שתעמוד בקומתה ותכנס לחופה הא בכניסה לחופה לחוד אינה יכולה למאן כדאמרינן לקמן (דף ק"ז) לב"ש אע"כ צריך לומר דבאמת לא כתב רש"י כן רק לב"ה אבל לב"ש הטעם דכיון דמדאורייתא אינה יורשה ולא ס"ל דהפקירו רבנן בזה ממונו וא"כ מוכח ע"כ ג"כ דלב"ש בעינן גדלות ממש ולא סגי בנראה כגדולה, ולכן א"ש ג"כ מה שדייקו התוספ' למה נקט משתעמוד בקומתה ואח"כ תכנס לחופה הא מהני חופה בקטנות, ולפ"ז א"ש די"ל דלב"ש באמת לא מהני בקטנות מפני קושית התוספ' שהקשו (בד"ה משתגדיל) דמה שכתבו דהא דיורשה משום הפקר ב"ד הרי לפי מה שכתבנו לא ס"ל ב"ש כן ולכן ע"כ בעינן חופה בגדלות לב"ש:

בד"ה כיון דלא ירתי. הוי מטמא לה כמו למת מצוה: לפי מה שהוכחתי במקום אחר דדעת הרמב"ם דדוקא לקבור אותו מותר לכהן לטמא למ"מ ולא לטלטלו מחמה לצל ודעת התוס' אינה כן דגם מחמה לצל מותר, ובי"ד (סי' שע"ג) הביא ב' שיטות אי מותר לכהן לטמא לקרובים גם שלא לצורך או לא ע"ש, והשתא לשיטת הרמב"ם דבמ"מ לא הותר רק קבורה אי ס"ל כאינך שיטות דלקרובים הותר לטמא גם שלא לצורך ל"ק קושית התוספ' דהכא די"ל דמה דש"ס מפרש טעם דמטמא לה משום מ"מ היינו לקברה דוקא ומה דאמרינן דאין מטמא לאשתו פסולה וכן כה"ג ונזיר שאין מטמאים לקרובים היינו מדין טומאת קרובים ולטמא שלא לצורך קבורה ועיין מה שכתב הרמב"ן בשיטה זו, אכן ק"ל לשיטת הרמב"ן ממתניתן לקמן (ק':) דאמרינן הן אינן מטמאין לו וקתני שם הם יורשים אותו ואמאי אינן מטמאין כיון דיורשים אותו ולא אחר בין הוא בין הן קוראין ולא עונין הוא והוי לי' מת מצוה, ולפי פירושינו א"ש וכן לשיטת התוספ' והרשב"א א"ש אבל על הרמב"ן צ"ע:

בא"ד. אמאי אצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו: עיין ברשב"א לעיל (כ"ב:) שכתב ביישוב קושיות אלו דטעם זה דעשאהו כמת מצוה לא שייך רק אי הירושה היא מדרבנן דוקא וכן נראה ג"כ דעת הרמב"ם שכתב (בפ"ב מהל' אבל) דהא דמטמא לאשתו גדולה הוא משום דעשאוה כמת מצוה וכבר העיר הכס"מ שם דהא הכא משמע דרק לענין קטנה אמרינן טעם זה וכן הקשה הרמב"ן בסוגין, אכן לפ"ז א"ש דהסוגיא דהכא ע"כ קאי כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא מדהוצרך להקשות דוקא מירושת קטנה איך עקרו רבנן דבר מן התורה ולכן לא שייך לענין גדולה דעשאוה כמ"מ אבל הרמב"ם דפסק (בה' נחלות) ירושת הבעל דרבנן שפיר אמרינן גם לענין גדולה טעם זה ועיין מה שכתבתי לקמן (דף צ'):

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה