ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף פב:
בגמרא ומר סבר כזכר: הקשה ברשב"א דלפ"ז מאי פריך לקמן (פ"ג:) לרב יהודה א"ר דאמר אנדרוגינוס חייב עליו סקילה מב' מקומות מהא דר"א דחייב עליו סקילה כזכר ודחיק לאוקמי' דס"ל כר' סימאי אמאי לא קאמר דס"ל כר"י ור"ש דמתניתן, ולענ"ד יש לחזק קושותי בשנאמר דהא רב ע"כ כר' יוחנן ס"ל מדקאמר לקמן ליתא למתניתן מקמי' ברייתא ולר"ל משנה וברייתא שווין דתרווייהו ס"ל דאנדרוגינוס ספק הוא כמש"כ התוספ' לעיל (דף פ"א ד"ה ואין) אע"כ דכר"י ס"ל דזכר ודאי הוא לרבי יוסי ור"ש וא"כ ע"כ לא פליגי אדר"א רק בהא דמחייבי סקילה אב' מקומות וא"ל כיון דאמוראי ננהו אליבי' דרב כמש"כ התוספ' לקמן א"כ דלמא רצה לאוקמי' הא דרב לקמן אפילו כאמרי בי' רב לקמן דפליגי אהא דרב דאמר ליתא למתניתן מקמי ברייתא, וכש"כ דא"ש כן לגירסת התוספ' דגרסו בהא דלקמן אמר רב הונא א"ר תחת אמר רב יהוד' א"ר דאמרי בי' רב הוא ג"כ רב הונא כדאמר לן בסנהדרין (ספ"ק) דז"א דהא לפי' רש"י דהלכה כרבי יוסי דקאמר הוא כרבי יוסי דמתניתן ג"כ מוכח דרב כר' יוחנן ס"ל, ולכאורה מזה ראי' לשיטת שאר הראשונים דפירשו הלכה כרבי יוסי דכר"י דברייתא קאמר דלפ"ז אעיר י"ל דאמרי בי' רב ס"ל כר"ל ומשנה וברייתא שווין הן דלתרווייהו ספיקא הוא ולפי' רש"י צ"ל בזה כמש"כ הרשב"א דר"י גופא אר' סימאי דלקמן סמיך דאי לא דאשכחנא לר' סימאי דמחייב סקילה אב' מקומות גם ר"י לא הוי מוקי לרבי יוסי ור"ש הכי, אכן לפמש"כ לפי' הרשב"א בלא"ה לק"מ די"ל דרב הונא א"ר כר"ל ס"ל, גם לפי מה שפירש הרמב"ן בהא דברי' בפני עצמו הוא דהוא ברי' ממש ולא ספק א"כ פשיטא דאפילו בתרומה דרבנן נמי אינו ואכיל ומה דקאמר ר"ל דמאכיל בתרומה דרבנן היינו לרבי יוסי דמתניתן דס"ל ספק זכר הוא והשתא אפילו מימרא קמא דרב י"ל דכריש לקיש ח"ל ומה דקאמר ליתא למתניתן מקמי' ברייתא היינו מתניתן דס"ל דספק זכר הוא מקמי' ברייתא דס"ל ברי' בפני עצמו הוא:
שם ברש"י ד"ה ואיבעית אימא. וליכא למימר חזר ונטלה: ק"ק דלפ"ז מ"ט אמרינן דדוקא עד י"ט כשר אבל אם נטל ך' סאים פסול הא בתוך ך' סאים שנטל יש ג"כ לפי חשבון מים שאובים ואכתי איכא רוב מים כשרים גם אם נטל ך' סאה ממי התערובות דהא כשנטל סאה ראשונה הי' בתוכו לפי חשבון חלק א' מארבעים מים שאובים וכשנטל סאה שני הי' בתוכו חלק א' מעשרים וכשנטל סאה שלישי הי' בתוכו חלק א' מי"ג ממים שאובים וכן עד למטה וכשנטל סאה עשרים אינו רק מחצה מים כשרים ומחצה מים פסולים ואם נאמר דחיישי' שמא נשארו מים פסולים הכל במקום א' ומה שנטל הי' הכל ממים כשרים וכדמשמע במכות (ד'.) דאפשר לומר כן במי מקו' אכ הקושיא במקומה עומדת נימא גם הכא שאני אומר וכל מה שנטל הי' ממים פסולים, ועיין בר"ש במקואות דמשמע מדבריו דבאמת לא משערינן רק שישאר רוב לפי חשבון אבל מרש"י דהכא לא משמע כן מדכתב עד י"ט דוקא:
שם בתוספ' ד"ה ירושה. לאו כולהו סליק: לענ"ד י"ל ביישוב שיטת ר"ח דדוקא לענין תרומה דתלי רחמנא בירושה בה אמרינן משירשו בימי יהושע לא הוצרכו עוד לירושה דאף כשגלו לבבל נשאר ארץ ישראל ירושתם וארצם כדכתיב ואתכם אורה בגוים והיתה ארצכם שממה אבל חלה דתלה הכתוב חיובה לא בארץ בלבד אלא גם בביאת כלכם א"כ משיצאו ממנה בטל החוב מהם שבא ע"י ביאה לארץ וכמו שפסק היובל אפילו בשעת ישיבתם בארץ משגלו שבט ראובן וגד מדאין כל יושבי' עלי' כדאמרינן ערכין (דף ל"ב) ולכן קאמר שפיר כי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק ולא חל אז חיוב חלה עוד שבטל משגלו לבבל:
בא"ד. לר' יוחנן דקדשה לעתיד: קושיא זו לא יכלו להקשות רק אחר שהשיבו אשיטת ר"ח דלר"ח וראי לק"מ דירושה ראשונה גבי אבות לא שייך רק גבי ארץ ישראל אבל התם דאיירי מקדושת ירושלים וביהמ"ק שזה ודאי לא הי' קדושה עד אחר שנבנו ואז קדשו לע"ל וקאמר שפיר קדושה ראשונה קדשה לע"ל דבהם לא הי' רק קדושת אחת, הן אמת דגם לשיטת התוספ' הי' נלענ"ד לישב קושיא זו דודאי היכי דקתני אחר ראשונה שני' ושלישית ב"ה נראה לעין דראשונה היא מספר מתנגדת לשניי' ושלישית אבל היכי דקתני רק ראשונה לבד אין זה מספר רק פירושו קדומה כמו שאל נא לימים ראשונים וא"כ מה דקאמר ר' יוחנן שם קדושה ראשונה קדשה לע"ל הקדושה הקדומה שקדשה בימי עזרא קאמר אבל באמת זה אינו שהרי רצה לומר שם דר' יוחנן כר' יהושע ס"ל ור' יהושע ע"כ איירי מקדושה ראשונה שבימי יהושע שהרי קאמר דכשבנו בימי עזרא לא הוצרכו לקלעים מפני שק"ר קדשה לע"ל ולכן רק לשיטת ר"ח מתורצת קושית התוספ':
בא"ד. וכן לר"ל רבי יוסי סבר: הך וכן לריש לקיש ק' קצת דמשמט מזה דראי' ראשונה אינה לר"ל וזה אינו דלר' יוחנן אין ראי' מהא דליטרא קציעות דרבנן הוא דהא הוא סבר דאורייתא ואעפ"כ בטל מטעם ראת שדרכו למנות שנינו כדאמרינן לעיל והראי' מלטרא קציעות היא ג"כ לר"ל דוקא דדייק לעיל מהא דעגיל בעגולים עולה דתרומה בזה"ז דרבנן וכן הוא בפי' בתוספ' זבחים (דף ס"א) וא"כ מש"כ וכן לר"ל צ"ע שוב ראיתי בגמרא ישנה שכתוב הך תיבת לר"ל קודם תיבת ובטלה ולפ"ז באמת גם ראי' ראשונה הביאו לר"ל דוקא והכי מסתברא:
בא"ד. ובמדרש רות משמע דהוי דרבנן: נלענ"ד ליישב קושי' זו דבמדרש רות הכי איתא ג' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו עמהם ב"ד של מעלה ואחת מהן מעשרות וקאמר מעשרות מנ"ל שמעון בר אבא בשם ר"י כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום ע"כ, הרי שמה שגזרו הי' בימי עזרא וברישא דהאי קרא דנחמי' כתיב הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבותינו לאכול את פרי' ואת טובה הנה אנחנו עבדים עלי' הרי דבזמן ההוא עדיין לא היו אדוני הארץ וכיון דתלה קרא חיוב תרומות ומעשרות בירושת הארץ כדכתיב וירשתה וזה לא הי' אז א"ש דלא נהגו תרומה מן התורה עד אח"כ דבטל מלכות פרס או עד שנתן להם ממשלה שלמה:
בד"ה נתן סאה. ועוד י"ל דמדאורייתא קמא קמא בטל: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה שהרי אפילו להחמיר לא אמרי' קמא קמא בטל גבי בצל של שביעית. ולענ"ד לק"מ שהרי ר' יוחנן דאליבי' קיימין בפי' אית לי' קמא קמא בטל בנדרים דף נ"ז) ואף דפריך התם מאידך מימרא דר' יוחנן ומתרץ התם להחמיר מכ"מ מוכח דע"פ עיקר הדין קמא קמא בטל רק משום חומרא בעלמא החמירו רבנן שלא לומר להקל כן אבל עכ"פ מוכח דמדאורייתא אמרינן כן דמדאורייתא אין לחלק בין להקל בין להחמיר ואפילו לס"ד דמקשן שם דאמוראי ננהו אליבי' דר"י כמו שכתב שם הר"ן מכ"מ פריך הכא שפיר להך מ"ד דס"ל אליבי' דר"י דקמא קמא בטל אבל התוספ' לקמן הקשו שפיר לר"י כיון דלענין יין נסך אפילו להקל אית לי' לר"י קמא קמא במל וע"כ דאפילו מדרבנן התיר:
בא"ד. א"נ קאי אתמד שיש בו מים: הרמב"ם (בפ"ד מהל' מקואות הל' ז') הביא דין זה דברייתא לענין מים שאובים והכס"מ שם הביא הרא"ש שהקשה עליו אבל י"ל דיש סיוע להרמב"ם דלא תקשי' כקושית התוספ', ועיין בב"י (סי' ר"א שהביא המרדכי בשם הריב"א שכתב דמי פירות הם דרבנן גם לשיטה זו יש סיוע מכח קושית התוספ' דהכא:
בד"ה אמר ר' יוחנן. אבל אם אין ס' מן ההיתר לא: עיין ברש"י שם בע"ז דס"ל דאפילו באין ס' נמי אמרינן ראשון ראשון בטל כדמוכח מפירושו שם וכ"כ התוספ' שם בשמו וא"כ לדידי' לכאורה קושית התוספ' במקומה עומדת, ונ"ל דהנה רש"י כתב שם בע"ז אהא דראשון ראשון בטל דמותר בהנאה והרא"ש שם הקשה עליו מ"ט לא התיר ג"כ בשתיי', ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתא דלרש"י הוקשה קושית התוספ' שם ומה שהעירו ג"כ הכא דאי ראשון בטל דוקא עד ס' מאי פריך מהא דיין במים בנ"ט אע"כ דגם בפחות מס' מותר. אך לפ"ז יקשה מה שהעירו התוספ' שם וכי יערה אדם חלב לתוך קדרה כל היום כולו ויהי' מותר מטעם ראשון ראשון בטל לכן הוכיח רש"י דמה דמתיר ר"י ביין נסך מטעם ר"ר בטל לא התיר רק הנאה אבל שתיי' לעולם לא מתירינן מה"ט כיון דבאינו מינו אסור מטעם כעיקר גזרינן מינו אטו שאין מינו דהא מה"ט בעינן לדידן ס' גם במין במינו בלח אבל בהנאה מותר כיון דאינו נהנה מעיקר האיסור דבטל הוא וכמו דחלקו התוס' לעיל לענין יוליך הנאה לים המלך דרק הנאה מותרת אבל אכילה אסורה, וממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו התוספ' מבצל שעקרו בשביעית דהתם לענין אכילה איירי וכן מהא דמקואות ל"ק דהוי ג"כ כמו אכילה דגוף האיסור של שאובים לא הותר:
בד"ה דלא נשקול. דשאובין דרבנן בעי רביי': ביישוב קושיא זו י"ל לענ"ד דמחצה על מחצה דיינינן כמו ספק ולכן הכא דהי המקוה כשר עד עתה מוקמינן אחזקת כשרותו עד שנתמעט וכשר במחצה על מחצה אבל התם דאכתי לא הי' מקו' לא אמרינן דיעשה מקוה ע"י מחצה על מחצה דמאן יימר דאזלינן בתר מים כשרים דלמא אזלינן בתר פסולין כיון דאכתי לא נחית עליו שם מקוה וכן בהא דקופות מתיר ר"י בלא רבו החולין כיון דהחולין שבקופה יש להם חזקת היתר:
בד"ה תנן אנדרוגינוס. דמיפקד אפרי' ורבי': מזה נראה דפשיטא להו להתוספ' דאנדרוגינוס יכול להוליד דאל"כ איך שייך דמיפקד אפרי' ורבי' הא בסריס בודאי לא שייך מצוה זו, ולפ"ז קשה אהא דקאמרינן בסנהדרין (נ"ד.) ורבנן ערות אביך ממש האי מואת זכר נפקא לחייב עליו שתים ע"ש והרי כל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאווי יתירי והשתא למה לא מוקי רבנן כמ"ד הכא דאין חייבין עליו מב' מקומות רק כזכר ואיירי ערות אביך בשבא על אביו שהוא אנדרוגינוס במקום נקבות דמשום ערות אביך איכא ומשום ואת זכר ליכא אע"כ מוכח לכאורה דאנדרוגינוס אינו מוליד, גם ק"ל אי ס"ד דאנדרוגינוס מוליד א"כ כי דחיק בסוטה (כ"ו:) מי שאינו איש דקתני התם במתניתן לימא דמתניתן אתיא כמ"ד לקמן דאנדרוגינוס ספקא הוי ומי שאינו איש הוא שקנא לה מאנדרוגינוס ובשלמא אי אינו מוליד י"ל דלאנדרוגינוס ל"צ איש למעוטי דכבר יש למעט כן משכבת זרע דכתיב בסוטה דמשמע ראוי להזריע ואף דזה דרשינן שם לקינא דרך אברים י"ל דתרתי שמעת מינה אבל אי מזריע ודאי קשיא אבל אי אנדרוגינוס אינו מוליד הכל א"ש, שוב ראיתי דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דהרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) כתב דאנדרוגינוס אינו חולץ ואינו מייבם משום דאינו ראוי להוליד והטור באהע"ז (סי' קע"ב) הביא שם דעת הר"י והרא"ש דדינו כזכר לכל דבר והקשה בב"י ובב"ח הא מכ"מ אינו חולץ מטעם דאינו מוליד, אכן לפענ"ד לק"מ שהרי נראה הכא דעת התוספ' שראוי להוליד מדמצוו' על פרי' ורבי' ואין לתמו' איך פליגי במציאות דהא גם לענין טומטום שנקרע פליגי רבי יהודה ורבנן לקמן אי מוליד או לא ועיין במשנה למלך (פ"ד מהל' אישות) גם ראיתי סיוע לשיטה זו בבכורים (פ"ד) דאמרינן שם בפי' דאנדרוגינוס זוקק ליבום מכל זה הי' נ"ל דאנדרוגינוס מוליד וא"כ פשיטא ג"כ אליבי' דדינא דזוקק ליבום ולא נפטרה יבמתו בלא חציצה: