ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף עה:
בגמרא פצוע דכא בידי שמים כשר: הנה בגמרא לא מבואר בנעשה פ"ד ע"י שאר בריות כגון ע"י חיות מה דינו אם כב"ש וכשר או כב"א ופסול, והנה בחולין (נ"ה:) בריאה חרותה פליגי ת"ק ורשב"א לענין שאר בריות אי הוי כב"א או כב"ש דלת"ק הוי כב"ש ולרשב"א כב"א ופסקו הפוסקים כת"ק כמבואר בש"ע י"ד (סי' ל"ו) ואף שהרמב"ם לא גילה דעתו כמאן פסק שלא הביא דין דשאר בריות כלל מכ"מ מסתמא ג"כ כת"ק ס"ל כמש"כ הלחם משנה (פ"ז מהל' שחיטה), ולפ"ז יש לתמו' על הרמב"ם שכתב (בפ' ט"ז מהל' א"ב) דע"י כלב הוי כמו ע"י אדם ונעשה כרות שפכה דמנ"ל כן כיון דלגבי ריאה לא אמרינן הכי, ועיין בפרי חדש י"ד (סי' ל"ו) שדן ג"כ מחולי דפ"ד אחולי דריאה, ונ"ל דלהרמב"ם היה קשה מאי קמ"ל שמואל דבידי אדם דוקא פסול וב"ש כשר הא במתניתא תנא כן וביותר ק' לרבא למה לי' טעמא דהפצוע כיון דבמתניתא יליף מלא יבוא ממזר ולכן סבר כיון דלפי טעם דמתניתא ע"י בהמה כשר כיון דיליף מלא יבא ממזר א"כ מה ממזר ע"י אדם ולא ע"י בהמה דלא שייך ע"י בהמה דאינה מוליד ע"י אדם אף פצוע דכא כן ולכן לא פסלה הברייתא רק ע"י אדם למעוטי ב"ש ולמעוטי ע"י בריות אבל שמואל הוסיף על הברייתא לפסול אפילו ע"י בריות ולכן נקט התירא דדוקא ב"ש כשר לאפוקי כל שאינו ב"ש כגון ע"י בריות וע"י אדם דפסול וכיון דעל זה לא שייך טעמא דברייתא לכן הוצרך רבא לומר טעמא אחרינא לשמואל דהיינו דילפינן מדלא כתיב הפצוע דמזה לא שייך למעט רק פצוע ממעי אמו והדומה לו כגון ע"י ברד שנעשה מעצמו ע"י שמים אבל לא מה שנעשה ע"י שאר בריות ולכן פסק הרמב"ם כשמואל וכרבא לפסול בשאר בריות:
עוד י"ל ביישוב קושיא זו מה דפשיטא להרמב"ם דבידי כלב פסול היינו טעמא דמה דמחלקינן לענין ריאה היינו לפי שע"כ יש חילוק בטבע שהרי צמקה בידי אדם טריפה וע"י רעם וברד אף שג"כ צמקה כשר וא"כ י"ל דע"י בהמה דומה ג"כ לפחד דבידי שמים אבל לענין פצוע דכא דלא מחלקינן רק בין נעשה פצוע ממש ע"י חבלה או ע"י חולי דזה החילוק שבין בידי אדה שהוא חבלה ובין בידי שמים שהוא ע"י חולי א"כ פשיטא דע"י בהמה שו' לאדם כיון דג"כ חבלה היא, אכן אכתי צ"ע אם לחלק בין ב"א לב"ש דזה חבלה וזה חולי דא"כ איך חשבינן ע"י רעמים וברד לב"ש וכשר כמש"כ רש"י לקמן (ע"ב) מאי שנא נחבל ע"י אבן הברד ומ"ש נחבל ע"י אבן שזרק אדם כו וא"כ ע"כ צ"ל דגזירת הכתוב הוא וא"כ שפיר י"ל ג"כ דנחבל ע"י בהמה הוי דומיא דנחבל ב"ש וכשר ודוחק לומר דע"י ברד היינו מחמת בעתותא דקול הברד אבל אבן הברד באמת כבידי אדם דיינינן לי' ולדינא צ"ע:
שם שפי' מר בר רב אשי בקולמוס ואכשרי': עיין ברשב"א שהקשה מזה על הרמב"ם שפסק במרזב דכשר דזהו דלא כמר בר רב אשי, ומה שרצה לתרץ דהרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי, תמוה הוא דאף שיש שיטות שסוברים כן כמו שהביאו התוספ' בחולין (ע"ה:) מכ"מ הרי הרמב"ם (בפ"א מהל' טוען) פסק לענין מיפך שבועה דלא כמר בר רב אשי דלא מפכינן בדאורייתא ובהל' שחיטה (פ' ח') פסק בחוורי דלא כוותי' ולענין אלימתא וקטינתא פסק (שם) כוותי' הרי דע"כ ס"ל כגירסת שאר הגאונים שהביאו בתוספ' הנ"ל דהלכתא כוותי' דמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי וא"כ הקושיא במקומה עומדת מ"ט לא פסק הרמב"ם כוותי', ולכן נ"ל דהרמב"ם מפרש דהך דשפיי' מ"ב רב אשי לא כמרזב הוי אלא נקב ממש למעל' מעטר', וא"ע ראיתי שגם בכס"מ וביש"ש תירץ כן:
אכן לכאורה ק' בין לפי' רש"י בין לפי' הרמב"ם מנ"ל לקמן דזהו פסול דחוזר להכשרו מיעט קרום מחמת מכה בריאה דלמא אתי למעוטי בפצוע דכא גופא הך דמר בר רב אשי דלא נימא כוותי', וי"ל דמשמע לי' טפי דאתי למעוטי לענין סתימת נקב מעצמו דהכא מועיל סתימה מעצמו לפסול נקב אבל במקום אחר לא ולכן ע"כ למעוטי ריאה אתי, שוב ראיתי בריטב"א שהביא ג"כ שיטה זו דהלכה כרבינא וכתב דאין ראי' ממר ב"ר אשי דאין הלכה כוותי' לגבי' רבינא, א"נ לא עביד מר בר"א הכי רק לרווחא דמלתא ולעולם גם כמרזב כשר, ולפ"ז גם שיטת הרמב"ם א"ש ולא קשה עליו כנ"ל: