אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף עג:

דף עג.

בגמרא ואתקש בכורים למעשר: כבר הזכרתי לעיל שהרמב"ם (ה' בכורים פ"ג) כתב הטעם מושמחת בכל הטוב וזהו נגד סוגיא דהכא וכבר הקשו כן עליו האחרונים, ולענ"ד אפשר לומר דהרמב"ם סובר דאם הטעם דפלוגתא דבין רבנן לר"ש לבד אי אתקש או אי לא אתקש משום דתרומה קרינהו רחמנא יקשה מ"ט דרבנן דס"ל דבכורים אסורים לזר משום דתרומה קרינהו רחמנא כמש"כ הרמב"ם (שם) ומ"ש דלענין אונן אתקש למעשר ולא ממעטינן משים דתרומה קרינהו רחמנא הרי גם לענין היתר זרות שייך היקש דבכורים למעשר וא"ל דלענין זרות אזלינן לחומרא ולענין אונן לחומרא דא"כ אכתי יקשה במה פליגי ר"ש ורבנן ולמה לא אמרינן גם לר"ש הכי ולכן ס"ל להרמב"ם כיון דבפסחים (דף ל"ו) מקשה לר"ש דאף דלא אתקש מכ"מ יהיו בכורים אסורים לאונן משום דכתיב ושמחת בכל הטוב ומשני האי לזמן שמחה הוא דאתי ע"ש והנה אף אי אמרינן לר"ש כן דרק להכי היא דאתי מכ"מ ע"כ לרבנן לא אמרינן הכי שהרי מה שבכורים טעינין שלמים ילפינן ג"כ מהך קרא דושמחת כמו שכתב הרמב"ם (שם) וע"כ דאמרינן לרבנן דמדכתיב שמחה גבי בכורים ילפינן כל מיני שמחות וא"כ בזה גלי קרא ג"כ דאסורים לאונן וזהו העיקר מעם לרבנן אבל לר"ש רלא ס"ל כן דיש למילף מושמחת גם אנינות אמרינן דמתרומה קרינהו רחמנא ילפינן בין איסור זרות בין היתר אנינות ולכן לא הביא הרמב"ם רק דרשה זו דושמחת:

שם ולאו הבא מכלל עשה עשה: מכאן ק' אמה שכתב רש"י בבכורות (י"ב:) והתוספ' בפסחים (דף י'.) והמהרש"א בשבת (י"ד.) דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה שהרי הכא אמרינן בפי' דליכא רק ע', והנה הכא יליף ע' מבשעריך אבל הרמב"ם יליף מדרשא אחריתי, ועיין מש"כ בזה לקמן (ע"ד:):

שם ברש"י ד"ה ואין לה. עד שלא קידש בכלי: אין להקשות הא החומרא דפגול ונותר דקחשיב לענין שמן של קדש לא משכחת רק בקידש בכלי דאל"כ לא נפגל עם הקרבן ולא נעשה נותר ואז ג"כ אין לו פדיון, די"ל דלצדדים קאמר דמשכחת שם קדש דיש בו פגול ונותר ומשכחת שם קדש דיש לו פדיון משא"כ בתרומה:

שם בתוספ' ד"ה ואוכלן. ולעיל (דף ע') כתבתי: עיין מה שכתבתי שם ביישוב קושיתם.

בד"ה ורבי שמעון. לא נילף ממעשר לענין חוץ לחומה: כוונתם להקשות ממנ"פ אי אמרינן הסברא דתרומה קרינהו רחמנא ל"צ רבא לפירכא שנץ אסור לאונן ואי לא אמרינן הסברא לא מהני הפירכא דאיסור אינן גופא נילף בבכורים ממעשר, ולפענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דכבר העירו התוספ' לעיל מ"ט לא ילפינן גם בתרומה איסור חוץ לחומה מבכורים ותירצו שמא לא שייך למילף אבל לי' כתבו טעם לזה, ולפענ"ד י"ל דה"ט מדפרט קרא ותרומת ידו דוקא הרי דהוציא בפי' שאר תרומה מדלא כתיב תרומה סתם ואף דאז לא הוי ידעינן דגם בכורים בכלל תרומה ה"ל לכתוב בכורים בהדיא או תרומת גרנך ותרומת ידך אבל מדכתיב תרומת ופרט ידך דוקא הרי דמיעט בפי' שאר תרומה, והנה זה לא שייך רק השתא דכתיב ותרומת ידך אבל אי לא הוי כתיב ודאי הי' שייך למילף גם בתרומה איסור חוץ לחומה:

ולפ"ז מתורץ דודאי רבא ידע שפיר דאמרינן הסברא דתרומה קרינהו רחמנא דהא אליבי' דר"ש קיימי דאית לי' הכא כן ומכ"מ צריך להקשות מפירכא דוקא כיון דקושית ר"ש היא דלא לכתוב כלל ותרומת ידך ונילף בכורים בק"ו אמעשר שמותר לזרים וק"ו זה שייך גם לענין תרומה ולכן לא שייך למעט מתרומה קרינהו רחמנא דשפיר יקשה קושית ר"ש דל"צ ותרומת ידך לבכורים גופא ואף די"ל דאדרבא להכי אצטריך למעט תרומה שלא נילף מק"ו דמעשר זה עדיין לא הוי לגופא ולכן הקשה רבא דאפילו לבכורים גופא צריך דהק"ו מופרך הוא וממילא גם לענין תרומה לא ילפינן דגם לענין תרומה שייך הך פירכא:

ועוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דלענין חוץ לחומה ליכא למימר דילפינן בכורים מתרומה דהא כבר כתיב ע' לאכול בירושלים כדכתיב והבאתם שמה וגו' ואכלת שם, וגם על רש"י יש לדקדק שכתב דאיכא ע' לאוכלן בגבולים מרבעי הבאת מקום ומזה אין ראי' כ"כ דדלמא לאחר שהביא וקרא מותר לאוכלן בחוץ, ולא ידעתי למה לא הביא העשה דואכלת שם דכתיב בפי' שלא לאוכלן בגבולין:

בד"ה והיכן מוזהר. ידעינן שפיר לאו מלא בערתי: עיין במהרש"א שכתב שרש"י בפסחים תירץ זה דעל לא תוכל קסמיך וכן תירץ גם בתוספ' הרא"ש בכאן, רק על הרמב"ם הקשה דכתב דמשום לא בערתי לוקין, ועוד כתב המהרש"א דרק אביעור לוקין משום לא בערתי דבהכי איירי קרא אבל אאכילה לא ע"ש, ומשמע שבזה רצה לתרץ גם שיטת הרמב"ם אכן לפענ"ד לא שייך זה דהא בפי' כתב הרמב"ם דאאכילה בטומאה לוקין משום לא בערתי וכבר בירר הרמב"ם דעתו בספר המצות (שורש ח') דלוקין על לאווין דלא בערתי ולא אכלתי באוני ולא נתתי ממנו למת שכתב שם שאילו אנו מונין ללאווין לחודייהו, והרמב"ן שם השיג עליו שאין לנו לחשוב אותן ללאווין ודעתו כדעת רש"י בפסחים, והנה הרמב"ם בחבורו (בהל' מעשר שני פ"ג) לענין לא אכלתי באוני הביא מלקות דלוקין עליו ולענין לא נתתי ממנו למת לא כתב דלוקין עליו רק דאסור ולענין לא בערתי חלק הדבר לענין אכילה כתב דלוקין משום לאו זה ולענין ביעור לא כתב רק דאסורא בעלמא הוא, וי"ל בזה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק (בפ"ח מהל' מאכלות אסורות) דאין לוקין אהנאה, ועיין במ"ל (בפ"ה מהל' יסודי התורה) דאפילו בבב"ח דאיכא לאו לחוד על הנאה ג"כ אין לוקין ולכן לענין לא בערתי דאכילה לוקין אבל לענין ביעור דהנאה הוא לא ולענין אנינות דאכילה הוא לוקין ולענין נתינה למת דהנאה הוא לא אבל עכ"פ לענין אכילה כתב הרמב"ם דלוקין מלא בערתי ואיך אמרינן הכא והיכן מוזהר אינו יודע, וכן הקשה באמת הרמב"ן בס' המצות, וכן ק' דאגוף טמא כתב הרמב"ם ג"כ דלוקין משום לא בערתי והרי טומאת הגוף בהדיא כתיב ולא ואכל מן הקדשים כי אם רחץ ולפי שיטתו דס"ל דלוקין אלא בערתי הל"ל דאוכל מעשר בטומאת הגוף לוקין שתים, ועיין מש"כ בזה לקמן (ע"ד:):

בד"ה טומאת עצמן. א"נ בשלא הוכשר: עיין בר"ן בסנהדרין (דף פ"ג) דלפי מש"כ שם דמשכחת בפחות מכביצה שלא מקבל טומאה זה שייך גם הכא להני שיטות שאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה:

בא"ד. אבל קשה: בישוב קושיא זו י"ל כיון דכבר כתבו דצריך אזהרה בתחב לו חבירו א"כ אי לאו קרא והוי ילפינן מלא תוכל אכתי לא הוי ידעינן דה"א דמה דקפיד קרא שלא לאכול בשעריך הטמא והטהור יחדיו היא משום טומאת עצמו דכשיאכל הטמא יטמא אבל אכתי טומאת הגוף בשליכא משום טומאת עצמו כגון בתחב לו חברו לא ידעינן לכן צריך קרא, אכן רש"י בפסחים (דף כ"ד) הביא באמת גם לענין טומאת הגוף קרא דלא תוכל ע"ש, ואין להקשות על תירוצינו דא"כ דמדיוקא י"ל דלא ידעינן אלא חדא אכתי איך דייק הש"ס מיני' טומאת עצמו דלמא טומאת עצמו מותר ומה שלא מותר לאכול בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו היא משום טומאת הגוף דז"א דא"כ למה הזהירה התורה דוקא בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו הא הטמא לבד דוקא אסור אבל הטהור מותר לאכול עמו:

ובזה נסתר מה שרצה הרא"ש לתרץ על קושית התוספ' דאי לאו קרא הוי מוקמינן כטומאת הגוף דוקא, עוד הקשה ברא"ש ל"ל קרא בקדשים אטומאת הגוף ואטומאת עצמו תיפוק לי' מבשעריך ותירץ בשם ריצב"א דאכתי לא הוי ידעינן טומאת טבול יום דמותר במעשר אכן לכאורה קשה דהרי בפסחים (דף כ"ד) קאמר דילפינן מהיקישא ממעשר וג"כ יקשה מנ"ל טומאת ט"י אע"כ דקרי טומאה מה שטמא לענין קדשים וא"כ קשה קושיתו, אכן י"ל דאטומאת עצמו כבר תרצו התוספ' שם דצריד משום איסור הנאה ואטומאת הגוף שייך מה שתירצנו גם פה אקושית התוספ' ממעשר אבל בפסחים נראה מדברי רש"י דבאמת ילפינן מבשעריך אזהרה לטומאת עצמו דקדשים, שוב ראיתי בתוספ' זבחים (דף ל"ג) שהביאו ג"כ התירוץ שכתב הרא"ש בשם הריצב"א והקשו עליו כמו שהקשינו ולכן נלענ"ד כמו שכתבתי:

בד"ה אסור לבער. דהוי לן למילף מק"ו דמעשר: ק"ק דמדפריך אי הכי תרומה נמי ק"ו הוא משמע דכי פריך מעיקרא ואימא ממני א"א מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא דמשמע מני' חבל שמן של תרומה לא אכתי לא הוי ס"ד הך ק"ו וא"כ אכתי ק' בזה קושית התוספ' מהיכי תיתי לאסור בתרומה כיון דאכתי לא ידענו מק"ו, ועוד ק"ל אמה שתרצו דלגבי טומאה מיהא מצינו וכו' והיינו משום דתרומה במיתה ומעשר בלאו שהרי לקמן (ע"ד.) פריך כן מה למעשר שכן הדסט"ב לענין טומאה, גם לא ידעתי למה לא כתבו בפשטות מה שתירץ בגמרא שם אפילו הכי מיתה עדיפא:

בא"ד. דהיא גופא נילף בק"ו: עיין בתוס' הרא"ש שהקשה בזה הא אין מזהירין מן הדין, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ המהרש"א בסנהדרין (פ"ז) טעם הא דאין עונשין מ"ה דכיון דחמור הוא הלמוד מהמלמד דלמא לכך לא סגי לי' בעונש המלמד, ולפ"ז כתבו התוספ' דליכא למיפרך מה למעשר שכן אוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ תרומה דליכא אלא ע' דהיא גופא נילף בק"ו ואף דעונש ליכא למילף היינו משום דכיון דחמור היא לא סגי לי' בהך עונש וא"כ כש"כ דליכא למיחשב העונש דמלקות גבי מעשר לחומרא, גם לשיטת הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פ"א) דהיכי דאיכא ע' בהדי ק"ו עונשין מ"ה א"ש תירוץ התוספ' דהא בתרומה איכא ע' ג"כ אכן להתוספ' לשיטתו לא שייך דהם ס"ל דאפילו בע' בהדי ק"ו אין עונשין מ"ה כדמוכח מדבריהם בפסחים (מ"א.):

בד"ה שכן פנקעכ"ס. אבל תימא דליחשוב רביעי בקדש: ליישב זה י"ל לפענ"ד כיון דאית לי' למיחשב טפי בקדש מבתרומה בחר לחשוב הני חומרות בקדש דוקא שהם חמורים כ"כ שהם בעונש מלקות או כרת כגון פגול נותר הם בכרת קרבן הוא בכרת לשוחט בחוץ מעילה הוא באזהרה כרת היא בטומאת הגוף ואסור לאונן הוא באזהרה אבל כל הני דקחשבי התוספ' ליכא רק חומרא בעלמא דלא כתיב בהו לא לאו ולא כרת ואפי' מומרות דקחשבי לית בי לאו רק בפסח ולא בשאר קדשים ולכן שפיר בחר הש"ס רק בחומרות הללו, א"נ י"ל דלא קחשיב רק מה דכתיב בקרא בפי' אבל כל הני דקחשבי התוס' לא כתיבי בפי' רק אתי מדרשא ואף דקחשיב ואסור לאונן דג"כ לא כתיב בפי' רק אתי מהיקשא דמעשר מה דאתי מהיקשא כמה דכתיב בפי' דמי דהא עונשין עליו וכמבואר ברמב"ם וריש הל' אישות):

בא"ד. וחבת הקדש דמכשרת: אף דודאי לא שייך למיחשב רק מה שהוא מדאורייתא כל הני דאורייתא ננהו דרביעי בקדש יליף מקרא בחגיגה (דף כ"ד) וחבת הקדש מכשיר יליף מקרא בחולין (ל"ו:) ואינה חוזרת לחזה ושוק יליף לקמן (דף פ"ז) וכלי מצרף לקדש יליף בחגיגה (דף כ"ג) ומומרת יליף מקרא בפסחים (דף צ"ו) דאין פוסלת בתרומה:

בד"ה שכן מחפ"ז. אלא מזר האוכלה: רש"י לא פירש כן, אלא שגם מיתה איירי מאוכל בטומאת הגוף וא"כ לכאורה קושית התוספ' לדידי' במקומה עומדת, אכן לענ"ד רש"י יישב זה בשבת (דף כ"ה) ששם כתב ד"ה מחפ"ז מיתה ב"ש לזר האוכלה או כהן טמא עכ"ל, וא"כ י"ל דגם הכא הכי קאמר לכן בכל א' יש חומרא שאין באחר דכרת חמור שכן זרעו נכרתים ומיתה חמור שכן יש בזר ובטמא שאוכלה וכרת איני רק בטמא האוכלה, או י"ל דרש"י מפרש דבתחלה לא ידע מה חמיר או כרת או מיתה דדלמא יש חומרא באחד שאין באחר אבל לבסוף מסיק באמת דכרת חמיר כדאמר ואיב"א כרת עדיפא:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה