אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף עב:

דף עב.

בגמרא ויו והי' דריש: עיין ברשב"א שהביא שיטה א' שפירש דו"ה דריש לענין מילה של"ב והקשה עליו הא ראבר"ש פליג אמילה ועוד דלפ"ז איך קאמר מר סבר ומר סבר דהא לא פליגי ר"א ור"י בהא אלא כ"ע מודו בו"ה ובלא"ה קשה דהא במילה לא כתיב ו"ה, והנה השאגת ארי' בתשובה (סי' נ"ד) הביא תשובת הרשב"א בשם מהר"ם מרוטונבורג שכתב דמילה של"ב אינה אלא ביום כיון דפליגי ת"ק וראבר"ש א דרשינן וביום וקיימא לן כת"ק דאפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה וריש כדדרש ר"א ב"פ והודה לו ר"י, ותמה עליו השאגת ארי' שהוא החליף הסוגיא ע"ש, ולפענ"ד שיטת הר"מ מרוטנבורג היא השיטה שהביא הרשב"א בכאן וס"ל כיון דכתיב וביום בפתח תחת הב' להורות שחסר הי' הידיעה כאלו כתיב ובהיום א"כ גם במילה ו"ה כתיב ובאמת ראבר"ש פליג ואפילו ו"ה לא דריש והא דמייתי הש"ס כדדרש ר"י היינו להביא ראי' דטעמא דת"ק הוא משום דכתיב וביום והא דקאמר ואפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש ה"ק שלא תימא דברייתא אתיא כמ"ד דדרש ו' וכיון דכמה תנאים לא דרשו ו' כמבואר לעיל (ס"ח:) א"כ ר' יוחנן כוותייהו ס"ל על זה קאמר דאפילו מאן דלא דרש ו' ו"ה דריש וא"כ מה שלא דרש ראבר"ש כן יחידאי הוא ולא פסקינן כוותי' ובזה הכל א"ש ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בתוספ':

שם בתורת כהנים: בפסחים (דף ג') הקשו התוספ' ל"ל קרא בברייתא שם דנותר אינו נאכל בליל ג' תיפוק לי' מדאצטריך קרא דביום דאינו נשרף בליל ג' ותרצו דה"א דלעולם נאכל בליל ג' וקרא אצטריך דאינו נשרף בליל ד' והקשה הצל"ח שם דאכתי קושיתם במקומה עומדת לתנא דברייתא דהכא דגם שלא בזמנה אינו נשרף אלא ביום א"כ ל"ל ו"ה דוהנותר להכי כיון דכבר ידעינן מביום דאין נשרף בליל ד' שהוא שלא בזמנו ע"ש שתירץ בדוחק, ולענ"ד לק"מ כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום א"כ אי הוי אמרינן דנאכל בליל ג' וכתיב ביום דאין נשרף רק ביום ג' ולא בלילה שלאחריו מזה אכתי לא הוי ידעינן דגם שלא בזמנו נשרף ביום דוקא דה"א רק ליל ד' ממעט שנקראת זמנו כיון שהולכת אחר יום ג' ואם ממעטינן ליל ג' שהיא תיכף לאכילה לדידן כש"כ שיש סברא למעט ליל ד' מטעם זמנו:

שם הזאתו כשרה: ק"ק למה נקט כשרה לשון דיעבד הן בדברי ר"א והן בברייתא ולא מותר להזות לכתחלה דהא מטבול יום ילפינן וטבול יום מותר לכתחלה גם מדברי הרמב"ם נראה שמותר לכתחלה ואולי כיון שיצא מכח מעשה שהכשירו חכמים ושם הי' הכשר בדיעבד דהא היו מסופקים עד שהכשירו חכמים נקט לשון דיעבד ויש לומר דמשום כך מייתי המעשה דאל"כ מאי קמ"ל בזה:

שם איש איש לרבות הערל: לעיל (ע'.) כבר הבאתי קושית הלח"מ למה פסק הרמב"ם כר"א נגד ר"ע ותירץ דמסוגיא דהכא יש טעם לזה שהרי לפי מה דמסיק לר"ע ערל פסול להזאה א"כ ר"א דלא כר"ע, וביותר נלענ"ד דיש ליתן טעם בזה שהרי בערכין (דף ג') אמרינן הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל ע"ש הרי דסתם מתניתן דפרה דלא כר"ע ולכן לא פסק הרמב"ם כוותי', ועיין בתוספ' י"ט (סוף פרה) שרצה ליתן טעם למה פסק הרמב"ם דערל שהזה הזאתו כשרה, ולענ"ד אין צריך טעם יותר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דלא פסק כר"ט ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע"ד.):

שם ברש"י ד"ה ר"ע. ואפילו לנגיעה דתרומה אסור נראה שהוצרך לכתוב כן כי היכי דלא יקשה אכתי איך שייך להחמיר בפרה הא איכא ק"ו מט"י ולכן כתב דבאמת גם בנגיעה דתרומה אסור וא"כ ליכא ק"ו:

בד"ה לא לשתמט. אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז דערל אסור בפרה נילף בק"ו דאסור ג"כ בנגיעת קדשים מט"י ותירץ דלהך תירוצא דרבא באמת אסור ומדבריו נראה דאפילו לר' אליעזר דלא מקיש ערל לטמא אמרינן כן, אכן ק' לפ"ז וכל ערל דגבי' פסח ל"ל תיפוק לי' דאסור בנגיעה דקדשים וכמו שהקשו התוספ' (ריש פרקין) לר"ע ובזה לא שייך תירוצם שם ואפילו תימא דאצטריך קרא דאסור לאכול היכי דתחב לו חבירו דליכא נגיעה מכ"מ ק' דק"ו הוא ומה תרומה דמותר בנגיעה אסור באכילה קדשים דאסור בנגיעה לכש"כ שאסור באכילה וי"ל דאצטריך וכל ערל למלקות דאי מק"ו אין עונשין מ"ה אבל התוספ' שפיר הקשו לר"ע דנילף מהיקשא קשא דאדבר הלמד בהיקש ג"כ לוקין כדמוכח בפסחים (כ"ד.) ע"ש, אכן לפ"ז גם ראית מהרש"א ממה דאצטריך תושב ושכיר צ"ע דאפילו אתי מק"ו צריך תושב ושכיר למלקות דאתושב ושכיר לוקין כמש"כ הרמב"ם (בהל' תרומות פ"ז):

בד"ה הכל כשרים. אבל ערל וטמא לא רבי: נראה דהוצרך רש"י לפרש כן דהרי אמרינן ואזדו לטעמייהו א"כ ת"ק דברייתא דלעיל ס"ל כת"ק דהכא והרי ת"ק דלעיל ס"ל דערל פסול לקדש אכן ק"ל שהרי אמרינן בערכין (דף ג') הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל, הרי דס"ל סתם מתניתן דפרה כר"א וכנ"ל וא"כ ודאי ה"ה לקדש שהרי מסוגיא דהכא דפריך מברייתא דטומטום שקידש לר"א דמיירי מהזאה מוכח דאין חילוק בין קדום להזאה לענין ערל ואף דשם אמרינן הכל כשרים לקדש לאתויי אשה וקטן ולא אמרינן לאתויי ערל היינו טעמא דלערל ל"צ כיון דמרבינן מהכל כשרים להזות וא"כ ה"ה קידש וא"כ קשה מתניתן אהדדי, ואולי מטעם זה נקט הכא דתניא הכל כשרים והרי לכאורה מתניתן היא (בפרה פ"ה) אבל רצה לומר דת"ק דלעיל דס"ל ערל פסול לקדש באמת לא כת"ק דמתניתן אלא כת"ק דברייתא ס"ל ועיין בתוספ' י"ט סוף פרה:

שם בתוספ' ד"ה אין נמול. וי"ל דלראבר"ש אצטריך: א"ל דאכתי לרבנן קרא ל"ל דכבר תירץ הפני יהושע בקדושין דודאי צריך אותו ולא אותה עד מ"ת אלא שקושיתם הי' למה הוצרך הש"ס אליבי' דידן לומר הטעם משום אותו ולא אותה למה ל"ק מטעם מ"ע שהזמן גרמה וע"ז תירצו שפיר דהוצרך לכתוב קרא עד מ"ת, והנה הריטב"א תירץ בקדושין (דף כ"ט) אקושית התוספ' דלא שייך הכא מ"ע שהזמן גרמה כיון שמצות האשה אינה אפילו אם מוטל עלי' רק לעסוק בצרכי מילה ולעשות שליח למול דהא פסולה למול בעצמה וזה נוהג בין ביום בין בלילה, ובתירוץ הריטב"א א"ש מה שהקשה בשער המלך (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין) אמה שהקשה הר"י איש ירושלים בקדושין (דף ל"ד) דבנשים לשתרו שריפת קדשים בי"ט דע' דוחה ל"ת והקשה דהא גם שריפת קדשים ע' שהזמן גרמא הוא כיון דנשרף ביום ולא בלילה ועיין מש"כ לעיל (ה':) אבל לפ"ז א"ש דלא חשיב ע' שהזמן גרמה כיון שיכולה לעשות שליח לשריפה ואין שריפת קדשים מצו' שבגופה כמו תפילין

בד"ה מר סבר. וביום דרשינן אפילו בשבת: לפי הנראה מסוגיא דשבת שם רק ר' יוחנן ס"ל הכי אבל רב אחא בר יעקב דמפיק לי' מילה בשבת משמיני וכן שאר אמוראי דנפקא להו מהלכה או מגז"ש ע"כ לא ס"ל דוביום לאפי' בשבת אתי כמבואר שם ברשב"א וא"כ לדדהו ע"כ לוביום ולא בלילה אתי ואף דמפיק כן מבן שמנת ימים מכ"מ כתיב למדרש מיני' אפילו מילה שלא בזמנה כדרשינן בברייתא דהכא וכיון דתניא התם כוותי' דר"י א"כ י"ל דברייתא דהכא כהנך אמוראי דפליגי אר"י אתיא כי היכי דליסייע לכל אחד ברייתא דידי', גם י"ל דת"ק וראבר"ש גופא בהכי פליגי אי מוקמינן וביום לדרשה דולא בלילה או לאפילו בשבת, ובזה ביותר א"ש מש"כ לעיל הך שיטה דמילה ג"כ ו' ה' הוא ולכאורה איך קאמר אפילו מאן דלא דרש ו' וזה דרש והרי ראבר"ש אפילו ו"ה לא דרש, אבל לפ"ז א"ש די"ל דטעמא דראב"ש לאו משום דלא דרש ו"ה אלא משום דלא דרש וביום להך דרשה דצריך לדרוש ואפילו בשבת, ולפ"ז הא דקאמר במגילה דילפינן מילה ביום ולא בלילה מביום אתיא כת"ק דהכא וכשאר אמוראי דפליגי אר"י ולכן הביא גם הרמב"ם בהל' מילה דרשה זו ולענין מילה בשבת לא הביא דרשה דביום אפילו בשבת ומתורץ קושית התוספ' דאתירוצם ק' דאכתי מנ"ל דוביום אתי למילה שלא בזמנו לענין לילה דלמא אתי לענין שבת דבהאי איירי קרא דביום:

בד"ה שלא בזמנו. קבע זמנו בבקר שני: עיין בתוספ' לעיל (ה':) שהקשו ל"ל למילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית תיפוק לי' מדאצטריך קרא דעד בקר דשריפת קדשים לא דחי י"ט ע"ש, ולפי תירוצם דהכא מתורצת קושיא זו דהא צריך קרא שלא ישרפנו במוצאי י"ט, אכן בעיקר קושית התוספ' דהכא ק"ל כיון דל"ק כן רק לרבי יוחנן דהכא והרי במכות (ט"ז.) ס"ל כרבי והודה דבא הכתוב ליתן ע' אחר ל"ת ולפי הנראה בתמורה (ד':) ר"י לא ס"ל ליתן בקר שני רק רבי יעקב וכן נראה לקמן (ע"ד.) דפליגי אי דרשינן ליתן בקר שני ולכן אין להשיב ג"כ על מה שכתבנו לתרץ קושית התוספ' דלעיל דאכתי לתנא דת"כ דדרש הכא דגם שלא בזמנו אין נשרף אלא ביום יקשה ל"ל קרא דכלאים בציצית די"ל דהך תנא באמת ס"ל כר' יהודה דלא דרש עד בקר דבלא"ה סתם ספרא ר' יהודה:

בד"ה שהזה. כי טמא. ק"ק דלפ"ז מאי הקשו התוספ' לקמן ל"ל קרא דוהזה הטהור על הטמא להכשיר טבול יום מהיכי תיתי לפסלו והא שפיר ה"א כיון דאי לאו ק"ו להכשיר ערל בפרה הוי פסלינן אותו כי טמא וא"כ אי לאו קרא להכשיר ט"י הוי אמרינן דערל באמת פסול בפרה והוי ילפינן ט"י בק"ו מערל ומה ערל דמותר בנגיעה דתרומה פסול בפרה ט"י דאסור בנגיעה דתרומה לכש"כ דפסול בפרה, והנה המהרש"א הקשה ג"כ לקמן אקושית התוספ' דלמא אי לאו קרא הוי פסלינן טבול יום משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כמו שכתבו הכא לעלין ערל, אכן בזה י"ל דגם התוספ' הכא לא כתבו כן רק לר"ע דמרבה לערל כטמא בלא"ה ולכן אף דלענין נגיעה לא אמרינן מכ"מ כיון ששוה לענין אכילה דתרומה וקדשים ג"כ שפיר הוי מדמינן ערל לטמא לגמרי אבל לענין ט"י לא שייך לומר כן אבל הכא קשיא, וי"ל דקושיתם היא לר' אליעזר דיליף תרומה מתושב ושכיר ולא ס"ל מאיש איש לרבות ערל כטמא דלדידי' ליכא סברא לאסור ערל בפרה דמש"כ התוספ' לא שייך רק לר"ע וא"כ גם ט"י הוי ידעינן מכח סברא דכשר בפרה:

בד"ה שמותר. וי"ל דמה למח"כ: הקשה במהרש"א דאכתי נימא אשה וקטן יוכיחו גם הביא קושית התוספ' בזבחים שהקשו דנימא בעל מום יוכיח, ולענ"ד לק"מ מאשה וקטן די"ל דמה לאשה וקטן שכן אינן במצות כאיש דמ"ע שהז"ג נשים פטורות משא"כ בערל ולכן לא הקשו התוספ' רק מבעל מום, אכן גם אקושית התוספ' לענ"ד י"ל דהא אנן הזאה דערל מהזאה דט"י גמרינן ובהזא' באמת גם בעל מום כשר דפסול בעל מום לא הוי רק במקום דבעינן כהונה דב"מ חשיב כזר אבל בהזאה דדרשינן מאיש טהור להכשיר את הזר ודאי גם ב"מ כשר:

בד"ה התם. דערל הוא דפטור: לענ"ד י"ל שהרי אי לרבנן אמרינן סברא דמאיס אין זה מדאורייתא רק מדרבנן דדוקא לר"ע דמקיש ערל לטמא הוי ערל מן התורה אבל אי רק מטעם סברא דמאיס הרי אין לזה סמך מן התורה וא"כ אי לרבנן ג"כ ערל פטור מן הראי' אין זה רק מדרבנן שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולכן ל"ק ל"ל זכורך למעט טומטום תיפוק לי' דערל הוא דהא צריך למעט שמן התורה פטור דמטעם ערל לא נפטר לרבנן רק מדרבנן:

בד"ה חוץ מחש"ו. ואי ואפשר לומר כן: הן אמת דביומא אמרינן כן כמש"כ התוספ' אכן בספרי יש פלוגתא בזה דגרסינן התם ואסף איש להוציא את הקטן משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה ת"ל טהור להביא את האשה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר ואסף איש להוציא את האשה משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח ע"כ, הרי מה דממעטינן ביומא קטן מוהניח הוא ע"פ דרשת ר"ע אבל מה שכתב רש"י הכא הוא כולו כדרשת ר' ישמעאל, ונ"ל הא דפשט לי' לרש"י טפי דתנא דברייתא דריש כר' ישמעאל היינו משום דת"ק מיעט קטן סתמא ואי משום שאין בו דעת הרי יש קטן שיש בו דעת כחו שהאריכו בזה התוספ' בסנהדרין (ס"ח:) ואיהו אין שייך למעט רק מאיש, ועיין ריש תרומות דגם שם מצרכינן מהאי טעמא מיעוט לקטן אף שיש מיעוט לחרש ושיטה וא"כ מה דממעטינן ביומא מוהניח באמת לא ממעטינן רק קטן שאינו בן דעת אבל מדפליגי ח"ק ורבי יהודה בקטן סתמא ניחא לי' לרש"י לפרש דכר' ישמעאל ס"ל ואף דהתם ביומא מצריך איש להכשיר את הזר י"ל דזה לא מצרכינן אלא אליבי' דרב דאליבי' איירי הש"ס התם דס"ל שחיטת תרה פסולה בזר דא"כ כל הפרשה איירי בכהן אף היכי דלא כתיב כהן בהדיא ושפיר ה"א דגם אסיפה בעי כהן ולכך צריך רבוי להכשיר זר אבל לשמואל דס"ל שם דשחיטת פרה כשרה בזר הרי מה דכתיב ושחט סתמא לא אכהן קאי ומה דצריך כהן בפרה היינו דוקא בדברים שהם עבודה א"כ כיון דאסיפת אפרה לאו עבודה הוא לא בעי קרא לרבות זר ולכן שפיר דרש ר' ישמעאל איש למעט קטן ואל תתמה דא"כ יקשה מר' ישמעאל לרב דהא מייתי ביומא שם גם ברייתא אחריני דמסייעי עי לרב כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל (ויתיישב בזה מ"ט לא סליק הש"ס שם שמואל ושאר אמוראי דס"ל כוותי' בתיובתא מכח הך ברייתא דמייתי לסיוע לרב), ומש"כ רש"י והתם דרשינן ואסף וכו' הוא בספרי, וכן משמע דהא מיד אח"כ כתב דאמרינן בפרק טרף בקלפי ולא כתב דאמרינן שם משמע דדרשא קמא דמייתי לאו דרשא דיומא הוא, ומש"כ דליכא למימר אפכא משום דכל הפרשה מוציא מיד משמע נ"ל דה"ק כיון דבהנך עבודות דכתיבי לעיל פסולים אשה וקטן א"כ אי הוי כתיב טהור לחוד ג"כ הוי משמע להוציא ממשמעות דלעיל או אשה או קטן וביותר הוי מרבינן קטן כיון שבא לכלל כשרות כשיעשה איש כמש"כ התוס' אע"כ מדכתיב איש למעוטי קטן אתי וע"כ דאתי טהור לרבות אשה:

בד"ה דשקיל חד. המים והאפר יחד: עיין במהרש"א שכתב מה דפליגי התוספ' על פי' רש"י, אכן לפענ"ד גם דעת רש"י כדעת התוס' ומה דקאמר דשקיל חד אפר לא נקט רק לשון הש"ס ופי' מה שקיל ומה יהיב אבל בעיקר הפי' לא גלה דעתו כאן אבל ביומא שם כתב מפורש כפי' התוס' דכאן ועיין מש"כ התוספ' י"ט בתמורה (פ"א):

בד"ה ונתן. קרא יתירא קדריש: לאו דוקא קרא יתירא דהא ונתן לאו מיותר בלשון הוא אלא שינוי קרא קדריש מדכתיב ולקחו ל"ר ונתן לשון יחיד וכן כתבו התוספ' ביומא:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה