ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף סה.
בתוספ' ד"ה ושור המועד רבי לא פליג אקרא: לפי אוקמתא דרבא גופא בב"ק (דף כ"ג) לכאורה נראה דמפרש קרא אליבי' דרבי דבתרי זימני נעשה מועד וכשיגח שלישית משלם נזק שלם, אכן זה דוקא לפי' רש"י דשם והתוספ' כתבו דרש"י גופא חזר בו ועיין כשיטה מקובצת שם:
בד"ה נשאת למי. אלא מטעם דמצי אמרה השתא הוא דכחשי: תי' התוספ' על קושיא זו לענ"ד לא מספיק דאף דבבור המועד ס"ל כרשב"ג היינו מטעם דכתבו הראשונים דאוקי ממונא אחזקתי' והכא אדרבא מוציאין ממון מבעל, גם הרמב"ן הניח קושיא זו בצ"ע, והתוספ' גופא הקשו אתירוצם לקמן והניחו בקושיא, ומלבד כל זה כבר הקשה על תירוצם העצ"א דמסוגיא דב"מ (דף ק"ו) מוכח דגם לענין ממון ס"ל לרבי דבתרי זימני הוי חזקה:
ולענ"ד אפשר לומר ביישוב קושיתם דודאי גם מאן דמבעי' לי' ידע דסברא דהשתא היא דכחשי מהני רק דסבר דלמא הך טעמא לא מהני לחוד וכיון דהפסק הלכה לא נפסק בודאי אי כרבי אי כרשב"ג דהא מצינו סתמות כהך וכהך לכן אפשר לומר דגם התנא דברייתא גופא הי' מסופק אי בתרי זימני הוי חזקה או בג' זימני ולכן לענין חיוב הכתובה משני ס"ל דאית לה מטעם ספק ספיקא שמא הלכה כרשב"ג ועדיין לא עקרה היא ואפילו את"ל דהלכה כרבי דלמא השתא היא דכחשי אבל להנשא לשלישי אסר דבזה ליכא רק חד ספק שמא הלכה כרשב"ג וספקא לחומרא אבל כשנשאה לשלישי ולא ילדה דבזה ליכא רק חדא ספק דשמא השתא הוא דכחשי דשמא הלכה כרשב"ג אין ספק דהא אתחזקה ג' זימני בזה קמבעי' לי' אם מוציא השני כתובה שגבתה או אי סמכינן אסברא דהשתא הוא דכחשי לבד:
ובזה מתורץ ג"כ קושית התוספ' האחרת מ"ש איסורא מממונא, ולפ"ז א"ש דלענין ממון מסייע ספק ספקא לרוב ולפני איסור לא:
בד"ה תצא. ולא משום קנס: א"ל באמת מ"ט לא קנסוה כמו בשניי' די"ל דקנס לא שייך אלא בחי שעושה איסור אבל הכא דהיא אינה עושה איסור להנשא לאין לו בנים דרק הוא מצו' על פו"ר לא שייך למקנסה:
בד"ה אי איהי. דהא אגלאי מלתא למפרע: מזה מוכח דדעת התוספ' דקביעות הוסת מהני למפרע, ולפ"ז אשה שראתה וטמאה טהרות מעת לעת ומפקידה לפקידה בעוד שלא הי' לה וסת ואח"כ קבעה וסת באותו יום שראתה נטהרו הטהרות למפרע ולא ראיתי מי שכתב כן:
בד"ה שבינו לבינה. תימא דבמאי מיירי: עיין לקמן (דף קי"ב) שכתבתי יישוב לקושיא זו על פי שיטת רש"י שם:
בא"ד. וקשה לר"י דמתוך הלשון משמע עיין במהרש"א שהקשה דגם אתי' א"נ איכא לאוקמי' בדלא שהה עמה י' שנים וכו' היו יכולים להקשות כן, ולפענ"ד י"ל דבתירוץ דלעיל דלא איירי בשהבעל מן הדין צריך לגרשה רק שהיא באה מחמת טענה בזה ודאי אינה נאמנת לתבוע כתובתה אלא בשהתה עמו זמן מה שאנו רואין ראי' לדברי' שלא תלד דאל"כ כל אשה למחרת מיום נשואי' תתבע כתובה מאנשים שתנשא להם זה אחר זה ולכן שפיר שייך לישנא דהיא אמר מינה אבל הכא דתרצו דאיירי בנשאת לשלישי דמן הדין צריך לגרשה מיד בזה אין שייך לשון זה:
בא"ד. ועוד ק"ק למה אין לחוש: עיין במהרש"א מ"ב שכתב שקושיא זו לתירוץ הר"ש בן חיים ג"כ במקומה עומדת, ולפענ"ד י"ל דלתירוץ זה לק"מ דגם בזה לא מוכח דטוענת כן בשביל כתובה אלא שלא תחזק עקרה על ידו ותאסר לנשא לשלישי וא"ל דא"ב גם לתי' ריב"ם יש לתרץ כן כיון דנאמנת א"כ א"צ להוציא וא"כ דלמא טוענת כן בשביל שלא יגרשנה ולא בשביל כתובה די"ל דשם לא שייך כן דאפילו לפי טענתה וגם כשהוא נאמנת מכ"מ צריך להוציאה דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא:
בא"ד. כדאמרינן סוף נדרים: עיין בפי' הרא"ש שם שכתב שהיא טועה וסברה דלא ידע ביורה כחץ ע"ש, משמע שבאמת ידע וזה אינו ע"פ סוגיא דהכא: