ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף סב:
בגמרא ישא אשה בזקנותו: הא דנקט תרתי ישא אשה ויהיו לו בנים אף דלכאורה בחדא סגי י"ל דאי לא נקט רק ישא אשה ה"א משום לא טוב היות אדם לבדו קאמר ואפילו אינה בת בנים נמי ואי נקט רק יהיו לו בנים ה"א הני מילי ביש לו אשה אסור לפרוש ממנה אף שכבר קיים פו"ר וגם כבר מחלה על עונתה אבל באין לו אשה שצריך לישא אשה לפרות ממנה לא שמענו לכך תני תרתי:
שם ילמוד תורה בזקנותו: לכאורה פשיטא הוא דכי ס"ד דבזקנותו פטור מת"ת, ולולא דמסתפינא הייתי מגי' ילמד תחת ילמוד ע"פ מה דאמרינן גבי הלל מ' שנה למד מ' שנה לימד וא"כ הכי קאמר אם בילדותו למד לעצמו ישתדל בזקנותו אלמד לאחרים ואפילו אם בילדותו כבר העמיד תלמידים עכ"ז יהיו לו גם תלמידים בזקנותו:
שם ושנאה להם ר"מ ור"י ור"י. עיין בפ"ק דסנהדרין דשם קתני ג"כ הנך חמשה תלמידי ר"ע שסמכם ר"י בן בבא, וק"ל מ"ט לא חשיב ג"כ ר' נחמי' שהי' ג"כ מתלמידי ר"ע כדמוכח מהא דאמרינן סתם תוספתא ר' נחמי' וכולהו אליבי' דר"ע וע"ש במהרש"א ח"א, ושמא ר' נחמי' הי' שונה התוספתא ע"פ מה שקבל בשם ר"ע אבל לא הי' מתלמידיו:
שם בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך: עיין במהרש"א ח"א שכתב שמוכיח דע"כ לאו לענין מ"ש קאמר שישמחו בו הוא ואשתו דכיון דלא חייבת בראי' מהיכי תיתי תעלה לירושלים משום אכילת מעשר שני ע"ש, ודבריו תמוהין דהא בפי' אמרינן בחגיגה (ו'.) דצריכה לעלות לירושלים משום שלמי שמחה ומייתי רש"י התם קרא דושמחת אתה וביתך, וביישוב קושית המהרש"א י"ל ע"פ מה שיש להבין באמת מצות שלמי שמחה באשה מנ"ל דהא ושמחת אתה וביתך במע"ש כתיב וע"כ צ"ל כיון דגלי קרא גבי מע"ש א"כ משם ילפינן במה מצינו דאין שמחה אצלו בלא אשתו וזה גופא מה דאמרינן הכא ששרוי בלא שמחה:
שם בלא תורה בלא חומה: י"ל מערבא למה לא אמרי ג"כ הג' דחשיב ר' תנחום אר"ח וכן ר' תנחום מ"ט לא חשיב ג"כ הני דבמערבא אמרי, ונ"ל דלקמן אמרינן במערבא כי נסיב אדם אתתא אמרי לי' הכי מצא או מוצא וכו' ע"ש ויש להבין מה הי' כוונתם במה דאמרי לי' הכי ובפרט מיד כשנסיב שאולי עדיין לא ידע את אשתו אם טובה היא אם רעה אבל י"ל דמערבא לשיטתם דהכא אזלי דהנה הטובות שעל ידי נישואי אשה דחשיב ר' תנחום לא שייכי רק כשמצא אשה טובה אבל ברעה הכל להיפך שאין שמחה ואין ברכה ואין טובה כדאמרינן לקמן בסוגין כמה רעה אשה רעה אבל מכ"מ טעם דמערבא שהיא לו לעזרה שמתעסקת בצרכי הבית והיא לו לחומה נגד היצה"ר כמו שפי' המהרש"א זה שייך גם באשה רעה כדאמרינן לקמן ר' חייא הוי מצערא לי' דבתהו וכו' א"ל דינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא פי' שמגדלות בנינו ועי"ז אנו יכולים לעסוק בתורה וזהו דאמרי במערבא בלא תורה בלא חומה שרצו לפרט הטובות ששייכי גם באשה רעה וזהו מה דאמרי במערבא כי נסיב אינש אתתא ולשמחו ביום חתונתו שלא ידאג שמא היא לו אשה רעה אמרו לו מצא או מולא פי' בין שהיא מצא בין שהיא מוצא עכ"פ מצאת טוב שעד כאן היית בלא תורה ובלא חומה
שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא פי' דזה ודאי פשיטא דום משתוקקת אליו דחייב לפוקדה שזה הוא מצית עונה ובמימרא קמא לא אשמעינן ריב"ל רק דאם אינה פוקדה נקרא חוטא אבל שצריך לפוקדה ל"צ להשמיענו וא"כ מה דמשמיענו במימרא שניי' ע"כ ליכא רק דמסתמא משתוקקת שהוא יוצא לדרך ובזה פריך דזה ל"ל ריב"ל להשמיענו דכבר תני בברייתא כן, והנה התוספ' פירשו בשם ר"ת דפריך כיון דמשתוקקת הוי בכלל המכבד את אשתו דאתיא מאז תקרא ע"ש ומזה נראה דגרסת ר"ת הי' דמאז תקרא יליף אבל בגמרא שלנו אינו כן אלא דיליף מופקדת נוך וא"כ לא שייך פירוש ר"ת דהא באמת גם ריב"ל יליף מהך קרא ויש מ"ה טעם למה לא פירש רש"י כשיטת ר"ת ועיין לקמן:
שם ברש"י ד"ה תנא הא מלתא. דבן בנו פשיטא לן: כוונת רש"י נראה דלא מכח סברא קאמר פשיטא אלא דרש"י רצה לתרץ למה צריך לבקש דרשות רחוקות להוכיח דבני בנים ה"ה כבנים הא ודאי ממקרא מוכח כן שכתיב פוקד עון אבות על בנים וע"כ בני בנים בכלל כמו שכתב הראב"ע שם דהא במקום אחר כתיב על בנים ועל בני בנים על שלשים הרי דשלשים הם בני בני בניו א"כ בקרא דכתיב על בנים ועל שלשים ע"כ בני בנים הם בכלל בנים ולזה כתב רש"י דרוצה להביא ראי' דגם בר בנותיו מקרי בניו אבל אחר דמייתי קרא לזה ודאי אין באחר סברא יותר מבאחר, גם י"ל דמכח סברא קאמר דבני בנים פשיטא כיון דמיוחס אחריו משא"כ בבני בנות ועיין מה שכתבתי לעיל (כ"ב:) בזה:
וראיתי שהקשה המהרש"א אדברי רש"י אילו ממה דקאמר לעיל וכש"כ ברא לברתא והניח בצ"ע, ולפענ"ד לק"מ דהא לעיל לענין שבת קיימינן ושבת איכא יותר בזכר מנקבות דהא מזכר א' יתעברו כמה נקבות וכמו שכתב המהרש"ל לעיל ולכן קאמר שפיר אחרי דגילה קרא דבני בנות מקרי ג"כ בנים לו א"כ בברא לברא אין חדוש כ"כ דנכנס בן תחת בן וכן ברתא לברתא אבל ברא לברתא ודאי כש"כ הוא משניהם כיון דבזה נכנס בן דאיכא יותר שבת תחת בת דאין בה שבת כ"כ:
נסתפקתי ראובן שהיו לו בן ובת ושמעון היו לו בן וב' בנות ונשא בן ראובן לבת שמעון והולידו בן ומהו הבן והבת הנשואים וגם בן שמעון מת והנה אי דיינינן על כל א' לבדו שניהם קיימו פרי' ורבי' דלראובן ה"ל ברא לברא ולשמעון ה"ל ברא לברתא אכן כיון דאיכא טעמא משום שבת הא לא שייך שבת רק לחד ואם תאמר דבאמת לא קיים אלא אחד מהם איזו משניהם קיים פו"ר ואיזו לא וצ"ע:
בד"ה ואין פוקדה. בעת עונתה: עיין במג"א א"ח (סי' ר"מ) שכתב אפילו שלא בשעת עונתה וזה לכאורה נגד דעת רש"י דהכא, אכן מדברי הראב"ד שהביא הטור שם משמע כשיטת המג"א ועיין ביש"ש פה.
שם בתוספ' ד"ה חייב אדם. מכ"מ למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות: לכאורה י"ל דהשיטות דס"ל דפקידה הוא בתשמיש הכי ס"ל דוסתות דרבנן ולא חששו להך סברא וכיון דמשתוקקת הוי כשעת עונתה ומותר מטעם מצוה וכן נראה מדברי הריטב"א ואף דבפסחים (ע"ב:) מוכח דאפילו יבום לא מותר בסמוך לוסתה התם י"ל דס"ל כמ"ר וסתות דאורייתא וכן נראה מדברי תוספ' הרא"ש דדוקא למ"ד וסתות דאורייתא לא שייך להתיר בדבר הרשות:
ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין זה דצריך לפקוד כשיוצא לדרך וה"ה (בפ"ד מהל' א"ב) כתב שלא ידע מ"ט השמיטו, וי"ל שס"ל כמו שכתבנו דדוקא אי וסתות דרבנן מותר ביוצא לדבר הרשות גם הי' דוחק בעיניי מה שפי' ר"ת דפקידה לאו היינו תשמיש דסוגיא דש"ס לא משמע הכי כמש"כ גם הריטב"א הכא ולכן ס"ל דריב"ל דמתיר הכא ס"ל וסתות דרבנן, וכן משמע מדבריו דבשבועות (י"ח:) אהא דמייתי הש"ס התם הך אזהרה לפרוש סמוך לוסתה האמר רבי יהושע בן לוי דכל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוי לו בנים ראויין להוראה ולכאורה אחיוב דאוריית' ל"צ לפרוט שכר ומזה משמע דריב"ל ס"ל דליכא איסור רק מי שמחמיר על עצמו הוא דה"ל שכר ולפ"ז פליג אר' יאשי' דיליף אזהרה מוהזהרתם ולכן ר ב"ל לשיטתו שפיר התיר הכא לפקוד אפילו סמוך לוסתה אבל הרמב"ם דפסק כסתם ברייתא דאזהרה איכא ע"כ השמיט דין זה דלא הותר לבעול סמוך לוסתה משום דבר רשות:
בד"ה סמיך. דקטן לא תקנו לי' רבנן נשואין: עיין לעיל (דף ל"ד) דמשמע דעת רש"י דקטן אית לי' נשואין ע"ש בתוספ', והנה לפי הנראה מדבריהם וכדמוכח ג"כ בסנהדרין סמך לפרקן הוא בהיותם עדיין קטנים, ולפ"ז ק"ל אהא דאמרינן בקדושין (רפ"ב) נערה אין קטנה לא מסייע לי' לרב דאמר אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה והכא אמרינן דהמשיא בנותיו סמוך לפרקן שהוא קודם שנעשו נערות מצוה היא, וכן קשה על הרמב"ם (הל' א"ב פ' כ"א) שהביא הך ברייתא ובהל' אישות (פ"ג) הביא מימרא דרב, וצ"ל כמו דמתרץ בסנהדרין אקטן סמוך לפרקן שאני דמשום שנה לא תזנה תחתיו כמו כן אמרינן ג"כ לענין קטנה אחר שסמוך לפרקה כבר היא בת דעת ומה דקאמר קטנה לא זו קטנה יותר מדאי:
בד"ה והנושא דדוקא נקט בת אחותו: עיין לקמן (דף צ"ט) שכתבו בשם ריב"ן ג"כ דבת אחיו לא אכן מטעם אחר משום בטול מצות יבמין אך דלטעם זה היכי שיש לו כבר בנים לא שייך לומ' כן דהא יש לו בנים וליכא יבום ולשמא ימותו לא חיישינן דלמיתה דתרי לא חיישינן כדאמרינן לעיל (רפ"ג) א"כ בת אחיו מצוה כמו בת אחותו אבל לטעם דר"ת לא: