אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף נד.

דף נג:

בגמרא יבמה יבא עלי' בין בשוגג: לעיל (ל"ט:) אבא שאול דורש אפכא מזה דבשוגג ומזיד לא קנה וק"ק באיזה סברא פליגי אם בלא קרא הסברא נותנת דקני בשוגג ומזיד ל"ל קרא לרבנן ואי מכח סברא ה"א דלא קני ל"ל קרא לאבא שאול, והנה לדעת הריטב"א בסוגין דאבא שאול רק מדרבנן קאמר דבעינן לשם מצוה וקרא אסמכתא בעלמא א"ש, אכן כבר כתבתי לעיל (דף ל"ט) דמשמעות הגמרא אינו כהריטב"א:

שם הב"ע במתנמנם: תמהני על הרמב"ם שלא הביא חילוק זה אלא כתב סתם ישן לא קנה גם בתענית (דף י"ב) חילק בגמרא שם לענין ליל תענית בין מתנמנם לנרדם וגם שם לא הביא הרמב"ם חילוק זה ולענ"ד י"ל ע"פ מה שפסק הרמב"ם (בהל' חמץ ומצה פ"ח) דנרדמו כלם לא יאכלו נתנמנמו יאכלו וע"ש בה"ה ולח"מ שדעתם דהרמב"ם פסק כר' יוסי ומפרש דר' יוסי אסיפא קאי אכן לענ"ד דוחק לומר דהרמב"ם יפסיק כר' יוסי ואף שכתבו משוה דרבה קאמר שם סתם כר"י זה גופא יקשה למה יפסוק רבה כיחיד נגד רבים ולכן נלענ"ד דודאי גם רבה כת"ק ס"ל ולא הביא דברי ר"י רק להביא ממנו ראי' לפי' דברי הח"ק משום דישנו דת"ק הי' אפשר לפרש בין אנרדמו בין אנתנמנמו ואם יהי' כן אז יהי' מוכח ס"ל לת"ק דאפילו נתנמנמו כולן לא יאכלו אכן כיון דר"י פליג ארישא דת"ק וכפי' הרשב"ם דמה דקאמר ת"ק ישנו מקצתן יאכלו דזה לא הוי רק במתנמנם מכלל דישנו דת"ק הוא שינה ממש דהיינו נרדם דאל"כ לא פליג אר"י וא"כ מוכח דמה שקאמר כלן לא יאכלו שזה דוקא בנרדם אבל לא במתנמנם ולכן רבה שיחידי הי' ודינו ככולן הוצרך להביא ראי' דבמתנמנם אין הדין כן וא"כ פסק הרמב"ם שפיר כת"ק וכפי' הרשב"ם, ולפ"ז מוכח דסתם לשון ישן הוא שינה ממש דהיינו נרדם ולא מתנמנם ולכן כשכתב הרמב"ם דין ישן לא הוצרך לחלק דבמתנמנם אין הדין כן דלא הוי כלל בכלל לשון ישן וגם הכא לא קרי למתנמנם ישן אלא אגב דנקט בה ישנה ובה שפיר הוי הפי' אפילו ישנה ממש כמש"כ הריטב"א כן נלענ"ד ביישוב דעת הרמב"ם, ויש ראי' לשיטתו דבנדה (דף ס"ב) מפרש מה דקתני שם ניער במתנמנם הרי דמתנמנם קרי ניער וכש"כ דלא הוי בכלל ישן

שם דהא מכוון לשם ביאה בעולם: עיין בתוספ' לקמן (ע"ב) שכתבו דזכור ובהמה לא חשיב ביאה דאין דרך ביאה בכך וי"ל דרבא ורבינא פליגי בהכי דבאמת דייקו התוספ' בסוטה (דף כ"ו) מזה דרבא ס"ל דיש זנות לבהמה נגד ר"פ שם ואף דלקמן השיב רבא לרבינא דלמא לשיטת רבינא השיב ולי' לא ס"ל:

שם מכאן להעראה מן התורה: בזה א"ש למה הוכפל לאו דנדה בפ' קדושים דכולהו כריתות דנכפלו נדרשו לקמן בסוגין ועיין ברש"י בחומש אבל קרא דנדה לא נדרש, ולפ"ז א"ש דנכפל משום העראה, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א כתב כן, אבל י"ל לפי מה דס"ד לקמן למילף העראה בכל העריות מאחות אב ואחות אם א"כ גם נדה נוכל לילף מני' ושפיר ק' למה הוכפל לאו דנדה וא"כ הוי נדה וא"א שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לא"א וא"א שכן אין להם היתר לאיסורן תאמר בנדה שכן יש היתר לאיסורה, ובהכי א"ש ג"כ מה דלא פריך להך ס"ד דילפינן מא"א וא"א קרא דאשת אחיו נדה ל"ל דג"כ צריך להכי משום דיש היתר לאיסורה כשאין לה בנים אבל לבסוף דילפינן הכל בהיקש מנדה פריך שפיר:

שם שכן אין להם היתר בחיי אוסרן: ק"ק דהא להך ס"ד דילפינן מאשת אח ונדה א"כ קאי אשת אחיו נדה היא להעראה וא"כ לית לן דרשה דלקמן דדרשינן מיני' לאסור יבמה בחיי בעלה וא"כ ליכא פירכא בזה דגם אשת אח יש לה היתר בחיו אוסרן באין לה בנים עכ"פ וצ"ל דגם להך ס"ד הוי דרשינן גם דרשה דלקמן דאין היקש למחצה וא"כ י"ל וגם לפי המסקנא דילפינן כולהו עריות מנדה בהיקשא דר' יונה מכ"מ ילפינן אשת אח מנדה ע"י דרשה דנדה היא ג"כ להעראה דמי עדיף היקש דר' יונה מהיקש זה הא גם היקשא דר' יונה אתי למילי טובא רק דמשים הך לחוד לא הוי כתיב האי היקש דודה היא כיון דעכ"פ איכא למילף ע"י היקשא דר' יונה אי לאי דצריך קרא זה ג"כ לאסור יבמה בחיי בעלה, ובזה א"ש הא דכתב רש"י בחומש אקרא דאשת אחיו נדה דאתי לאסור העראה אה דלכאורה לא מסקינן הכא כן שהרי גם לס"ד דהגמרא הי' פשיטא לי' דתרתי ש"מ.

שם ברש"י ד"ה חייב כד' דברים לרבות שוגג כמזיד: בב"ק (פ"ב) הקשה על זה בתוספ' ר' עקיבא שהרי לפי מה דאמרינן בב"ק (דף כ"ו) לא חייב בד' דברים רק מדד או קרוב למזיד וא"כ הכא ע"כ בנפל ברוח מצוי' איירי וכמו שפי' רש"י בב"ק ואיך כתב הכא לרבות שוגג כמזיד והניח בצ"ע ולענ"ד י"ל דהנה הטעם דאינו חייב רק במזיד או קרוב למזיד פי' רש"י בב"ק במתניתן (שם) מדכתיב גבי ריפוי ושבת וכי יריבון אנשים ע"ש, אכן לכאורה ק' דא"כ אכתי קרוב למזיד מנ"ל דלמא בעינן מזיד ממש דומיא דוכי יריבון, אבל י"ל דכבר העירו התוספ' (שם) כיון דמרבינן מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד וגם לחייב צער במקום נזק א"כ למה לא יתחייב גם צער בשוגג ותירץ על זה בשיטה מקובצת בשם הראב"ד כיון דבשבת וריפוי בעינן מזיד גם צער לא מחלקינן מינייהו, ולפ"ז י"ל כיון שיש סברא ללמוד כל הדברים שאצל נזק מנזק לחייב בשוגג ויש סברא ללמוד מוכי יריבון לחייבם במזיד דוקא מוקמינן אמה שיש בנתים דהיינו לחייבם גם בקרוב למזיד שזה קרוב לשוגג ולפשיעה דומיא דהטיל הכתוב עופות בין בהמה לדגים להכשירם בסימן א' ולכן מה דחייב הכא בנפל מן הגג דלא הוי מזיד גמור שפיר פי' רש"י דילפינן מפצע תחת פצע דמרבינן שוגג כמזיד:

שם בתוספ' ד"ה ישן לא קנה. אי לאו דמיעטי' קרא: לא מיבום מיעטי' דהרי לקמן (קי"א:) נראה דמדאורייתא בן יבום הוא אלא מאשת איש מיעטי' קרא דאין חייבין על יבמתו שיבם משום אשת איש וכן נראה מתוס' הרא"ש וזה ק' יותר לרש"י לשיטתו דס"ל בקדושין (י"ט.) דמדאורייתא מקרי אשתו לכל דבר חוץ מלענין להתחייב עלי' משום א"א, אכן מהריטב"א נראה דאינה בת יבום מן התורה דכתב אי לאו דמיעט קרא ה"ל בר יבום עכ"ל, וזה צ"ע דהא לא מצינו בשום מקום דמיעט קרא קטן מיבום, אכן ביישוב קושית התוספ' י"ל ע"פ מה שמבואר בתוספ' בסנהדרין (ר"פ בן סורר ומורה) דקטן שהוא בן דעת קני מדאורייתא ע"ש א"כ שפיר מצריך מיעוטא התם לענין קטן בן דעת א"נ לענין מופלא סמוך לאיש דודאי בן דעת הוא מן התורה, ומה דפשיטא להגמרא דאין אישות לקטן י"ל דזה מפקינן מדכתיב כי יקח איש אשה איש פרט לקטן, והרשב"א הקשה אפי' רש"י דהרי מרבינן שוגג ומזיד אע"ג דלא מכוון לשם מצוה, וגם בזה י"ל דשאני שוגג ומזיד מישן דבהני ראוי לכוונה אבל בישן לא ראוי לכוונה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שארל"ב בילה מ"ב וכן נראה מהריטב"א, אכן הקשה הריטב"א מחרש שיש לו קנין מן התורה אף שאינו ראוי לדעת, והנה אמת מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) נראה דס"ל כן דחרש שייבם קנה מן התורה וכמו שכתב שם הכס"מ, אכן לא ידעתי ראי' מן הגמרא, ואפשר שרש"י לא ס"ל כן, שוב ראיתי דלכאורה מוכח כן מסוגיא דלקמן (נ"ו.) דקאמר מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת ע"ש ואי אין לו קנין מן התורה איך מאכיל יבם חרש בת ישראל בתרומה, אבל לכאורה תלי זה בפלוגתא שבין רש"י ור"ת בכתובות (נ"ח.) אי זיקת יבם מאכיל מן התורה או לא דאי מאכיל מ"ה אכתי אין ראי' מזה אך כיון דלרש"י אין אוכלת מ"ה א"כ אכתי יקשה קושית הריטב"א לרש"י לשיטתו, אכן כבר כתב הפני יהושע שם ליישב על רש"י קושית הר"ת דאי יבם מאכיל בתרומה מן התורה תלי בפלוגתא שבין עולא וגמרא דקדושין וכן בספר הכתובה שם כתב דתלי בפלוגתא דתנאי, וא"כ שפיר י"ל דרש"י פי' הכא להך שיטה דיבם מאכיל מ"ה וא"כ אין ראי' מנפלה לפני יבם חרש דיבם קונה בלא דעת וכן מוכח לכאורה ג"כ מדברי רש"י לקמן (ק"י.) דחרש אין לו קנין מן התורה ביבמה ועיין מה שכתבתי שם:

בד"ה וכי. דביאה דח"ל מופנה: י"ל דהא בח"ל לא כתיב לשון ביאה רק בעמוני ומואבי ובממזר ובכרות שפכה ובכולהו צריך לשון ביאה להורות איסור אלגופא, וי"ל דדרש מדכפיל קרא לשון ביאה בהו דכתיב גם דור עשירי לא יבא להם בממזר ובעמוני:

בד"ה שכן בידו לרבות. א"נ דדוקא באשת אח: עיין בתוס' לעיל (ג':) דלא ס"ל כתירוץ זה דכתבו שם דאחות אשה חשוב בידו לרבות, ולענ"ד יש להוכיח דאחות אשה לא חשיב בידו לרבות דלכאורה מאי פריך הכא וכי אשת אחיו לעולם נדה היא דלמה אתי קרא לאסור נדה ליבום דהא לעיל (דף ז') קס"ד דכל העריות יתיבמו אי משום הואיל ואשתרו אשתרי או משום דבר שהי' בכלל אי לאו דכתיב עלי' באחות אשה ושאר עריות ילפינן מאחות אשה בהיקשא דר' יונה והרי להך ס"ד דגמרא דהכא דקיימינן בה השתא אכתי לא ידע היקשא דר' יונה א"כ לא ידעינן לאסור ייבום רק באחות אשה דכתיב בי' עליה ודלמא אתי קרא דנדה היא שאם ייבמה בנדתה חייב כרת אבל אי אמרינן דאחות אשה לא חשיב בידו לרבות א"ש דגם בלא היקשא דר' יונה הוי מצינו למילף נדה מאחות אשה במה מצינו ולא צריך לזה קרא דנדה היא:

בד"ה מה לאחות אב. הקשה ריב"ן: עיין בתוספ' הרא"ש דלפי פירושו קושית התוספ' ותירוצם הוא קושית ותירוץ הגמרא אבל התוספ' לא פירשו כפירושו אלא כפי' רש"י והיינו משום דגרסו בגמרא תיתי חדא מתרתי והרא"ש נראה שהי' גורם תיתי מתרתי אלא דהלשון קשה קצת לתוספ' הרא"ש דקאמר אלא תיתי מנדה ואחות אב וא"א ושם ע"כ הפי' במה הצד דהא מנדה לחוד ליכא למילף כלל שיש לפרוך שכן מטמאה את בועלה וכיון דכן גם מה דקאמר אלא תיתי מתרתי ע"כ הפי' כן דנילף במה הצד דאל"כ כי קאמר אלא תיתי מנדה וא"א הל"ל אלא תיתי חדא מתרתי מנדה וא"א:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה