אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף מו:

דף מו.

בגמרא ואין הזאה בלא טבילה: מזה ק"ל אהא דילפינן בכריתות (רפ"ב) מככם כגר דצריך לדורות ג"כ קרבן לגירות כמו במ"ת ע"ש והרי במ"ת היו ב' דברים שהחצי הדם זרק משה על העם וחצי הדם על המזבח ולמה בעינן הזאה על המזבח דוקא לדורות ולא ג"כ הזאה על הגר כמו גבי מצורע דניתן עליו מדם האשם והרי לא יליף (שם) מויזרוק על העם רק הרצאת קרבן וא"ל דס"ל כתרגום אונקלוס דמפרש ויזרוק על העם וזרק על מדבחא לכפרא על עמא וא"כ לא הי' שם הזאה על העם כלל ז"א דגמרא דילן ע"כ לא ס"ל כן מדקאמר אין הזאה בלא טבילה דהיינו טבילה לקבל הזאה וזה לא שייך רק בהזאה על גוף האדם, וגם ברא"מ פ' משפטים כתב כן דהש"ס שלנו חולק על התרגום. וגם התוספ' דיומא (דף ד') כתבו כן דויזרוק על העם הוא הזאה טל העם ממש וכ"כ תוספ' ישנים בכריתות שם וכן איתא במכילתא, וא"כ ק' ח"ש דהרצאת דם על המזבח בעינן ולא ג"כ הזאה טל הגר:

והנה הי' נלענ"ד מדאמרינן ביומא (דף ד') וא"ת במלואים דם הכא מים נכנסו מים תחת דם ע"ש, שאף שמהתוספ' נראה דהך ילפותא ממלואים אסמכתא בעלמא הוא ולכן אמרינן נכנסו מים תחת דם מכ"מ מהרמב"ם בפי' המשניות מוכח דס"ל דדרשה גמורה היא וכמו שהאריך בזה הפר"ח במים חיים והביא ראיות לשיטתו וכן נראה גם מתוספ' ישנים שם וא"כ מה דאמרינן נכנסו מים תחת דם צ"ל דהל"מ היא שאותן הזאות שהיו קודם שניתן אפר פרה לטהרה בדם יהיו אח"כ במים ויכנס מים תחת דם חוץ ממצורע שבו צוה התורה בפי' הזאת הדם אחר מ"ת והרי בפסחים (דף צ"ב) ס"ל לב"ה דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה ג' וז' ואף שלפי מה דמפרש טעמא דב"ה משום גזירה דאשתקד משמע דמדרבנן היא ומן התורה א"ל הזאה מכ"מ כבר הביא רש"י לקמן (ע"א:) בהא דערל מקבל הזאה שיטת הי"מ דס"ל ע"כ דהך הזאה ג' וז' גבי גר היא מן התורה ובחדושי רציתי לומר בזה דס"ל דבאמת הזאה מן התורה היא דנכנסו מים תחת דם וב"ה לא חידש רק דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולכן צריך הזאה אחר מילה דוקא וזהו משום גזירה דאשתקד אבל מן התורה מהני הזאה גם קודם מילה דערל מקבל הזאה ומה שב"ש לא מצרכי הזאה י"ל דס"ל כפי' תרגום אונקלוס שגם במ"ת לא הי' הזאה על העם וא"כ ל"צ הזאה בגר וגם הגזירה דב"ה לית להו ועוד אכתוב לקמן (דף ע"א) בזה, וא"כ לדעת הי"מ א"ש דבעינן באמת הזאה לדורות אבל אכתי קשה לשיטת רש"י וראשונים דלא ס"ל כי"מ דהזאה דאורייתא היא וגם ק' כן לשיטת התוספ' דס"ל דנכנס מים תחת דם אסמכתא בעלמא היא, ולכן נלענ"ד דלרבי דס"ל בכריתות שהי' הזאה בשעת מ"ת על העם כדמוכח מדסבר דאין הזאה בלא טבילה ס"ל באמת דגם לדורות בעינן הזאת הדם על הגר והגמרא הוכיח דסבר רבי כן מדקאמר מה אבותיכם וכו' והרצאת דמים אף אתם וכו' והרצאת דמים, ולכאורה י"ל למה תלה הדבר בדמים דוקא ולא קאמר סתם „וקרבן“ כמו דכתב גם הרמב"ם הך לישנא (בהל' א"ב פ' י"ג) גם למה קאמר הרצאת דמים לשון רבים ומזה הוכיח הגמרא דרבי סבר דהזו על העם ולכן מפרש בפשטות טעמא דרבי דאין הזאה בלא טבילה וכן לרבי יהושע מפרש טעם זה, אכן מהא דאמרינן בברייתא דכריתות (רפ"ב) גר מעוכב כפרה עד שיקריב קנו ולא הוזכר כלל מהזאה ועוד מדמרבינן שם בברייתא דיוצא הגר גם בקרבן העוף וממנו לא שייך הזאה דהא בעוף ליכא קבלת דם במזרק ומדשקיל וטרי הגמרא שם בזה ולא הזכיר מהזאה על הגר מזה הוכיח הרמב"ם דהלכה דלא בעינן רק קרבן בגר ולא הזאה דס"ל סתם גמרא כפי' אונקלוס דלא הי' הזאה על העם:

ובזה נ"ל ליישב דעת הרמב"ם שהביא (בהל' א"ב פ' י"ג) דטבילה הי' במצרים משום דכתיב לך אל העם ע"ש וזה כנגד מסקנת הגמרא דהכא, והן אמת שבמכילתא פ' יתרו יליף מקרא זר טבילה ע"י הק"ו דמייתי בגמרא הכא ומסיים שם לא מצינו כבוס בגדים בתורה שאין טעין טבילה, וכוונתו נראה שרצה לתרץ בזה מה דהקשה בש"ם ודלמא נקיות בעלמא דעל זה קאמר כיון דלא מצינו בשום כבוס שהי' בלא טבילה א"כ ע"כ לא לנקיות הי' מסתמא אמרינן גם הכא שהי' לטהרה והי' טבילה בהדה אבל אכתי צריך טעם למה שבק הרמב"ם שיטת הגמרא דכאן ופסק כמכילתא, אבל עפ"ד א"ש כיון דהטעם דאין הזאה בלא טבילה לא שייך רק אם אמרינן שהי' בשעת מ"ת הזאה על האדם וכיון דהרמב"ם לא פסק כן אלא כברייתא דכריתות דס"ל כפי' האונקלוס וכנ"ל ע"כ הוצרך לפסוק כהמכילתא דיליף טבילה מוכבסו שמלותם.

אכן עדיין ק' דלפ"ז מנ"ל להגמרא דר' יהושע יליף טבילת מדאין הזאה בלא טבילה דלמא ג"כ ס"ל כפי' אונקלוס שלא הי כאן הזאה על האדם ויליף טבילה כתנא דמכילתא מוכבסו בגדיהם וי"ל דלר' יהושע ע"כ הוכיח דס"ל דהי' הזאה ואין הזאה בלא טבילה שהרי הרשב"א הקשה אמה דקאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דדלמא בהזאה נכנסו ותירץ דמכ"מ מוכח לפ"ז דהי' שם טבילה בנשים דהרי אין הזאה בלא טבילה ע"ש ולכן לר' יהושע מדס"ל דטבל ולא מל ה"ז גר ויליף מאמהות ושהי' טבילה באמהות יליף מדאל"כ במה נכנסו תכ"ה שפיר הוכיח הש"ס דס"ל דאין הזאה בל"ט דאל"כ דלמא בהזאה נכנסו אבל הרמב"ם דפסק כחכמים שפיר י"ל שלא הי' טבילה באמהות ונכנסו בהרצאת קרבן ולכן לא פסק כטעם דאין הזאה בל"ט:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א לפי מה שתרצו התוספ' דר"ע יליף מתושב ושכיר שאין גר במילה בלא טבילה דלפ"ז מנ"ל להש"ס דטעמא דר"י מדאין הזאה בלא טבילה דלמא טעמא דר' יהושע ג"כ מחושב ושכיר, ומה שיש להשיב על תירוצו אכתוב לקמן בתוספ', אבל לפ"ד מתורצת קושיתו דע"כ הוכיח הש"ס דטעמא דר' יהושע מדאין הזאה בלא טבילה דאל"כ טבילה באמהות מנ"ל דלמא נכנסו לברית בהרצאת קרבן אבל לר"ע י"ל דס"ל כחכמים דטבל ולא מל באמת אינו גר:

שם פשיטא כיון דאמר ר"י בחדא סגי: ק"ל הרי לפי המבואר בתוספ' בשמעתין פליגי תנאי בגר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו ד"ב וא"כ מאי פריך לרבי יהודה מאי לפיכך הרי אי לא תני כן ה"א דלעולם לרבי יהודה תרתי בעינן ולכך אין מטבילין גר בשבת והא דקתני ברישא מטבילין אותו ומה בכך היינו משום דדלמא ס"ל כמ"ר דנתגייר כשהוא מהול א"ל להטיף ממנו ד"ב ולכן קאמר דמטבילין אותו דמה יש לו לעשות עוד אחר שכבר נמול והטפת ד"ב אינו צריך אבל לעולם ה"א דתרתי בעינן מילה וטבילה בשאינו מהול עדיין ולכך הוצרך לומר לפיכך, ונ"ל דלר' יהודה אי אפשר למטעי בהכי דבלא"ה מוכח דס"ל דצריך להטיף ד"ב דלקמן (ע"ב:) אמר ר' אלעזר ערל שה"ה וכו' איש איש לרבות הערל ע"ש והשתא מדקאמר ר' יהודה שם אף אנדרוגינוס שקדש משמע דגם בטומטום מודה שפסול וא"כ ע"כ גם הוא כר"ע ס"ל דאיש איש לרבות הערל דאין לומר שדוקא לת"ק דמכשיר אשה ליכא פסול בטומטום רק משום ספק ערל אבל לר' יהודה דפוסל אשה לקדש פוסל בטומטום משום ספק אשה ולעולם ס"ל דערל כשר דז"א דהרי בניכר ביציו מבחוץ דודאי זכר הוא כדאמרינן שם (ע"א) ג"כ פוסל ת"ק והרי ר"י לא חולק על זה אע"כ דגם ר"י פוסל טומטום מטעם ערל וס"ל כר"ע דאיש איש לרבות הערל וא"כ קשה גם לדידי' מה דמקשה שם (דף ע"א) האי תושב ושכיר מאי עביד לי' וצ"ל ג"כ כדמתרץ שם לר"ע וא"כ ע"כ מוכח דס"ל דצריך להטיף ד"ב וליכא למיטעי לדידי' דלכך קאמר ומה בכך משום דא"צ להטיף ד"ב ולכן פריך שפיר מאי לפיכך:

אבל לפ"ז ק' שהרי לר"ע ע"כ מוכח דלא ס"ל כר"א דמל ולא טבל ה"ז גר דהרי מוקי תושב ושכיר חד לגר שמל ולא טבל וכיון דר' יהודה ע"כ כר"ע ס"ל איך אמרינן הכא לר' יהודה דמילה בלא טבילה סגי ושלכך מטבילין גר בשבת, ובדרך פלפול אמרתי דלר' יהודה לשיטתו לק"מ דהנה אמה דאמרינן לקמן (דף ס"ב) ששיבר משה הלוחות מדעתו העירו התוספ' למה קרא זה מדעתו הא יליף בק"ו ותרצו דק"ו לאו מעליא הוא דדלמא שאני פסח דחמיר משום דקדשים אבל לענין שאר התורה לאו מומרים הם, ולכאורה קשה דלפ"ז קושית התוספ' בסוגין במקומה עומדת דר"ע כמאן ס"ל דא"ל כתירוצם דמהכא יליף ר"ע דמל ול"ט אינו גר מדמעטו קרא מפסח דלמא שאני פסח דחמיר וצ"ל דר"ע באמת לא ס"ל הסברא דפסח חמיר משאר מצות וא"כ הק"ו מעליא הוא וחולק על התנא דס"ל שעשה משה מדעתו ואף שדרש מקרא דאשר שברת שהסכים הקב"ה עמו מכלל שמדעתו עשה הרי בב"ב (דף י"ד) פליגי תנאי בהך דרשה וא"כ י"ל דר"ע כהך תנא ס"ל דלא דרש אשר שברת לזה, ובזה א"ש מ"ט לא פריך (שם) ואידך הך דרשה מנ"ל כמו שפריך מקודם אשאר דרשות משום דידע די"ל דכר"ע ס"ל דבאמת הק"ו גמור הי' ולא עשה משה מדעתו והשתא כיון דהמ"ד בב"ב שם דדרש אשר שברת שהסכים הקב"ה עמו הוא ר' יהודה א"כ ע"כ ס"ל דלאו ק"ו הוא דשאני פסח דחמיר ולכן לר' יהודה לשיטתו לק"מ דאף דס"ל כר"ע ודרש תושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל מפסח מכ"מ ס"ל דה"ז גר ורק מפסח ממעט משום דחמיר דהרי הוא ע"כ ס"ל הך סברא מדס"ל דעשה משה מדעתו:

שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים: ק"ל אדרבא אפכא ה"ל לפרוך האמר ר"י הלכה כסתם משנה והרי מבואר בשמעתין דלמ"ד דנין אפשר מאי אפשר בטבילה בלא מילה לחוד סגי ובמנחות (דף פ"ב) יליף במתניתן מוזבחת פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמו פסח ופריך פסח גופא מנ"ל וקאמר רבי אליעזר דדנין מפסח מצרים אבל ר"ע פליג דלא ילפינן דאין דנין אפשר מא"א ופריך שם לר"ע מנ"ל דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ומתרץ דיליף מהיקשא דזאת התירה וחטאת ותו פריך לר"ע וזבחת פסח מאי עביד לי' ומתרץ למותר הפסח שקרב שלמים ופריך הרי זה משאר קרא נפקא ומתרץ דתלתא קראי צריכי חד ללא עבר לא זמנה ולא שנתה וחד לעבר שנתה ולא זמנה וחד לעבר זמנה ולא שנתה ע"ש והשתא לפ"ז לסתם מתניתן שם דיליף מוזבחת פסח הא דאין בא אלא תן החולין ע"כ ס"ל דדנין אפשר מאי אפשר ע"י היקש דועבדת וא"כ ה"נ ע"כ ילפינן מנשים ע"י היקש דככם כגר דטבילה בלא מילה מהני ואף דאינו היקש גמור דהא אפשר למילף אנשים מאנשים גם היקשא דועבדת אינו גמור דאתיא למילי אחרינא וכמו שכתבו התוספות (שם) וא"כ איך קאמר ר"י אינו גר עד שימול ויטבול עד שיטבול לחוד ס"ל למימר דהא מילה לא מעלה ולא מוריד והרי ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ואף דאמרינן בעלמא בחולין (דף מ"ג) אמוראי ננהו אליבי' דר"י וא"כ י"ל דגם רבי חייא בר אבא דאמר הכא משום ר"י ס"ל כמ"ד דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה מכ"מ ק' מאי פריך הכא פשיטא יחיד ורבים הכ"ר הא טובא קמ"ל דלא אמרינן הלכה כסתם מתניתן דמנחות, וי"ל דלא שייך הלכה כסתם משנה אלא כשדין דאיירי מיני' כתוב במתניתן בפי' אבל אם ע"י דבר אחר דכתוב במתניתן מוכח הדין אבל לא כחוב בפי' כן כמו הכא אפשר דלא אמרינן בזה הלכה כס"מ ולכן ל"ק ג"כ מסתם מתניתן דברכות (דף מ"ז) דמוקי שם כר' יוחנן ע"ש דמאי קמ"ל הכא הא סתם מתניתן היא דעפ"ד א"ש דלא נקרא סתם משנה כיון דלא כתוב בפי' כן, ועוד בלא"ה אין ראי' משם די"ל דקמ"ל דטבל ולא מל אין מזמנין עליו אבל מל ולא טבל באמת מזמנין ולכן ע"כ צריך להשמיענו, דהלכה כחכמים:

וע"פ מש"ר בזה מתורץ דעת הרמב"ם דפסק (פ"ד מהל' קרבן פסח) פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא והרי שתיהם עומדות יקריב איזו שירצה והאחר יקריב שלמים והראב"ד השיגו דה"ל לפסוק ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים כמו במתניתן דפסחים, ותי' הכס"מ דמתניתן אתיא כמ"ד בע"ח נדחין והוא פסק כמ"ד אין נדחין:

אכן אכתי ק"ל על הרמב"ם כיון דמוכח מסוגיא דמנחות הנ"ל אי ליכא רק ב' קראי לא ידעינן דלא עבר לא ומנה ולא שנתה קרב שלמי' והרי למתניתן דמנחות דמפיק קרא דוזבחת פסח לדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין א"כ ליכא אלא ב' קראי ואיך פסק הרמב"ם נגד סתם מתניתן, אבל לפ"ז א"ש כיון דהכא בשמעתין פסקו אמוראי להלכה דאין גר עד שיחול ויטבול א"כ ע"כ פסקו דלא דיינינן אפשר מא"א וכר"ע דמנחות ולא כסתם מתניתן דשם דאתי כר"א ולכן פסק הרמב"ם דלא כסתם מתניתן דשם, ועיין מש"כ לקמן בזה בתוספ':

שם בתוספ' ד"ה בשטבל. וכי האי גוונא פריך:

ואף דמשמע התם דרק לשמואל דייקינן כן אבל ר"י באמת לא דייק וא"כ י"ל דסוגיא והכא כר' יוחנן אתיא מכ"מ יקשה לשמואל הקושיא מהברייתא דהכא:

בא"ד. הראשון הזכיר הכל: ק"ל אדרבא הרי ממה דאיירי ר' יהודה בפלוגתא דהיינו אי ולא לך או לא לך פרטא הוי מזה לא איירי תנא הראשון שהוא ר"מ שם כלום רק אחר סתם כלל אינו חייב אלא א' פרט חייב על כל א' וא', ולולא דמסתפינא הי' נ"ל להגי' בדברי התוספ' הכי משום דהתנא ראשון הזכיר הכלל והכי פירושו כיון דר"מ נקט ראשון הכלל ואח"כ הפרט א"כ אי ס"ד דתרווייהו לר"מ פרטא הוי למה נקט ר"י פרטא ה"ל למינקט כלל כמו דר"ח נקט כלל ברישא ולימא לא לך לא לך אינו חייב אלא א', אבל לשמואל א"ש כיון דס"ל דכלל של ר"ח פרטא דר"י וכן אפכא וא"כ מה שאמר ר"מ כלל אין חייב אלא א' היינו ולא לך וע"ז פליג ר"י ואחר ולא לך דאתה חושב לכלל אני חושב לפרט וא"כ שפיר פליג ארישא דר"מ:

בד"ה כי פליגי. גמור הוא: ק"ק דלמא לעולם סבר כר' יהושע וצריך קרא משום פסח מצרים שהרי לא הי' טבילה עד מ"ת, ובמכילתא פליגי ר"י ור"י דר' יאשי' אמר דפ' דזאת חקת הפסח בפ"מ ובפ"ד מדבר ור' יונתן אמר בפ"מ הכתוב מדבר אין לי אלא פ"מ פ"ד מניין ת"ל ככל חוקותיו וככל משפטיו עכ"ל, וא"כ לא מבעי' דצריך קרא לרבי יונתן אלא אפילו לר' יאשי' הרי עכ"פ בפ"מ ג"כ מדבר וא"כ צריך קרא משום פ"מ, וי"ל כיון דר' יהושע יליף טבילה מדאין הזאה בלא טבילה א"כ ממנ"פ הקשו שפיר דלפ"ד ל"צ דהרי אינו גר וצ"ל משום פ"מ וא"כ מוכח דבפ"מ הי' טבילה ג"כ ול"ל למילף מדאין הזאה בל"ט נילף טבילה מפ"מ כמו מילה וע"ז תרצו דלעולם כתיב קרא בפ"מ ומשם באמת גמר ר"ע דבעי טבילה לגירות:

ובזה א"ש ג"כ מה דק' עוד אקושית התוספ' כיון דלר' יהושע לא הי' טבילה עד מ"ת א"כ ע"כ אכלו פ"מ במילה בלא טבילה וא"כ מאי קשיא דלמא לעולם ר"ע כר"י ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול ומכ"מ ה"א דלענין פסח ילפינן מפ"מ דאוכל גר בלא טבילה ולכן צריך קרא דתושב ושכיר, אבל לפ"ז א"ש דכיון דדרשינן מתושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל א"כ מזה גופא מוכח שהי' טבילה גם בפ"מ:

בא"ד. ולאו מטעמי': במהרש"א הקשה דא"כ מנ"ל להש"ס דגם ר"י לא הכי ס"ל כר"ע, ותי' דא"כ ה"ל למימר לקמן אמילתא דר"ע וכן אמר ר"י כמו שכתבו התוס' לקמן (דף מ"ט) ותירוצו לענ"ד תמו' כיון דלפי הגמרא דלקמן (דף ע"א) מוקי ר"ע תושב ושכיר לב' דרשות לגר שמל ולא טבל ולקטן שנולד כשהוא מהול ולר"א לתרווייהו לא צריך דגר שמל ולא טבל לדידי' גר מעליא הוא ונולד כשהוא מהול ס"ל שאין צריך להטיף דם ברית ע"ש וא"כ לעולם הי' יכול לפרש הכא טעם דר' יהושע כר"ע דלקמן ואעפ"כ לא הי' יכול למימר וכן אחר ר"י דאכתי מנ"ל דר' יהושע לגמרי כר"ע ס"ל דלמא ס"ל נולד כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית וא"כ אכתי ע"כ כר"א ס"ל ובשלמא על התוספ' ל"ק מנ"ל לר"ע להוכיח מהכא דאינו גר עד שימול ויטבול הא צריך יתורא דתושב ושכיר לנולד כשהוא מהול ג"כ וא"כ דלמא להך לחוד הוא דאתי בזה י"ל כיון דב' דרשות כתיבי דהיינו תיבת תושב ושכיר אתי חד לגר שמל ול"ט וחד לנולד כש"מ אבל לר"א תרווייהו לגז"ש הוא דאתי אבל אי ר"י גם ס"ל בחד כר"ע מנ"ל אכתי דגם באידך כוותי' ס"ל וא"ל דא"כ חד קרא ל"ל די"ל דדלמא ס"ל דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין וא"כ אתי חד לגז"ש כר"א וחד לגר שמל ולא טבל דרק לר"א לשיטתו צריך מופנה מב' צדדים כמבואר שם:

ועוד ק' אתירוץ המהרש"א איך שייך לדייק כן דהל"ל וכן אמר ר"י דא"כ אכתי יקשה כיון דר' שמעון בן אלעזר ורבי אליעזר הקפר תרווייהו ס"ל בשבת (קל"ה.) דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב וא"כ ע"כ תרווייהו לא כר"א אלא כר"ע ס"ל והל"ל אמלתא דר"ע וכן אמרו ר"א הקפר ור"ש ב"א, אע"כ דאין זה דיוק, ומה שהביא המהרש"א ראי' מתוספ' לקמן (דף מ"ט) לפענ"ד אדרבא אפכא יש לדייק משם דלפי דבריו אכתי יקשה אפירוש התוספ' דהקושיא היא דהל"ל וכן אמר ר' יהודה אמילתא דר' יהושע אי ר"י כר"י ס"ל והרי אכתי יקשה כיון דודאי רבי יהודה כר"ע ס"ל דיש ממזר מח"ל וכמו שכתבו התוספ' שם גופא א"כ למה לא אמר וכן אמר ר"י אמילתא דר"ע במתניתן דלקמן (דף מ"ט) אלא ודאי דאין זה קושיא דרק אי אמרינן דטעמא דר"י דאמר בקדושין כל האסורין לבא בקהל אסורים זה בזה משום דס"ל דאין ממזר מאחותו א"כ וראי זה אין חדוש דממזר אסור לישא לשאינה מחזרת ולא הוי כל החדוש דר' יהודה אלא דאין ממזר מח"כ רק מחייבי מיתות ב"ד ובזה לא הי' צריך למיתני כל מתניתן דקדושין רק הכא ביבמות הי' יכול למיתני אמילתא דר' יהושע וכן אמר רבי יהודה ואז שמעינן הכל, וכן נראה בפי' מפי' רש"י שם שס פשט הגמרא ע"ש, אבל זה ל"ק דהי' יכול למיתני ארישא דמתניתן וכן אמר ר"י אמילתא דר"פ כיון דבזה לא מייתרינן מידי דע"כ הי' צריך למיתני ג"כ הך מתניתן דר' יהודה אוסר באנוסת אביו דאי לא תני לי' לא הוי ידעינן לא טעמא דר"ט ולא טעמא דר"י מנ"ל דיש ממזר מח"ל וכן הכא אי לא הי' תני הכא פלוגתא דר"א ודר"י אי גר שמל ולא טבל הוי גר או לא ולא הי' תני רק לקמן אמילתא דר"ע וכן אמר ר' יהושע אכתי לא הוי ידעינן לא טעם דר"ע ולא טעם דר"י למה לא דרשו ג"כ כר"א לגז"ש ורק מדפליג הכא ר"י עם ר"א וס"ל דאין גר עד שימול ויטבול וק' מנ"ל וצ"ל מתושב ושכיר מזה ידעינן טעמא דר"ע ג"כ וכיון דע"כ צריך למיתני הכא דברי ר"י א"כ ודאי אין זה דיוק דליתני לקמן ג"כ וכן אמר ר"י דאין זה דיוק בשום מקום דצריך למיתני כל התנאים דסברי כחד תנא אם לא לאיתר עי"ז וכמו הך דוגמא דתוספ' דלקמן (דף מ"ט) כן נלפענ"ד נכון ודעת המהרש"א תמו' בעיני ועיין לעיל שכתבתי יישוב לקושיתו:

בא"ד. עד שימול ויטבול: במנחות (דף פ"ב) בתוספ' הקשו כיון דר"ע מודה דע"י היקש דנין אמא"א א"כ לחה פריך הכא דוקא לר"א ולא ג"כ לר"ע וכתב שם בצאן קדשים שעל פי דבריהם הכא דר"ע יליף מתושב ושכיר שאין גר עד שימול ויטבול מתורץ קושיתם שם, ולענ"ד ז"א דמתושב ושכיר לא שייך למעט רק דמילה בלא טבילה לא מהני אבל אכתי לא ידעינן דטבילה בלא מילה ג"כ לא מהני:

בד"ה דאין הזאה. ואין מזין אלא ביום: רש"י שם במגילה (דף ך') כתב דהא דאין טובלין אלא ביום היינו דוקא ביום הז' ולמעוטי ליל ז' אבל אח"כ מותר לטבול אפי' בלילה וכן דעת הרמב"ם דכשטובל ביום ח' מותר לטבול אפי' בלילה ונראה כן מסתירת משנה דמגילה עם משנה דפרה דקתני בה דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מה שהי' ק' לר"ת והם תירצו בזה דמתניתן דפרה איירי בלאחר ז' ואף דהתוספ' במגילה הקשו ואיך אפשר לומר דאיירי בלאחר ז' דא"כ מאי קמ"ל פשיטא, התוספ' לא הקשו כן רק בטבילה שאחר הזאה אבל בטבילה שקודם הזאה כגון מיום ח' והלאה דיכול לטבול בתחלה ואח"כ להזות וכדעת הרמב"ם הנ"ל דזה אין פשיטות כ"כ, ובאמת דעת הראב"ד שם נראה קצת דס"ל דים לאחר ז' צריך להיות הטבילה דוקא אחר הזאה וא"כ כל שכן שלא שייך פשיטות בזה:

בד"ה ור' יהושע. שמא הנשים לא היו בכלל אותה הזאה: מה שנסתפקו בזה לענ"ד יש לפשוט דהי' הזאה בנשים שהרי כתיב ויזרוק על העם דע"כ גם הנשים בכלל שהרי בחולין (קל"א:) דרש רבוי דיכפר לרבות עבדים ולא דרש אנשים מזה מוכח דפשיטא לי' דנשים בכלל עם הקהל הם כאנשים מישראל הרי דנשים מקרי עם דודאי אין לחלק בין עם לעם הקהל כדמוכח מהא דקאמר (שם) תנאי היא לענין לוים ע"ש, ובזה א"ש דעת הרמב"ם דלכאורה לפי שיטת התוספ' שלא הי' הזאה בנשים גם גיורת לא צריכה קרבן שהרי קרבן לא ילפינן אלא מויזרוק על העם והרמב"ם (ה' א"ב פ' י"ג) פסק דגם גיורת צריכה קרבן והיינו ע"כ מדס"ל דגם נשים היו בכלל הקרבן בשעת מ"ת:

בא"ד. א"ל משום ר"א אצטריך: ק"ק לפי מה שהקשה הרשב"א דמה תירוץ דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דלמא בהזאה ותירץ דא"כ ע"כ ג"כ מוכח שהי' טבילה דהרי אין הזאה בל"ט וא"כ איך אפשר דלר"א פריך דלר"א הרי לא שייך כתירוץ הרשב"א שהרי הוא לא ס"ל דאין הזאה בלא טבילה וא"כ דלמא בהזאה נכנסו, וי"ל ע"פ מה שפי' הריטב"א דר"א ור"י בהא פליגי דר"י ס"ל דהך ויזרוק על העם קודם מ"ת הי' דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ"ד שאחר מ"ת הי' וזו סברת ר"א עכ"ל ועיין ברמב"ן בחומש שהביא ג"כ פלוגתא דתנאי זו שהוא במכילתא, ולפ"ז ר"א ג"כ ס"ל הסברא דאין הזאה בלא טבילה רק דס"ל דהזאה לא הי' כלל קודם מ"ת ולכן לר"א בלא"ה מתורצת קושית הרשב"א דליכא למימר דלמא בהזאה נכנסו תחת כנפי השכינה שהרי ההזאה לא היתה עד אחר מ"ת לשיטתו:

בד"ה כיון דאמר ר"י אבל מילה בלא טבילה לא מהני: אפשר לומר דהמקשן הוי ס"ד דע"כ מילה בלא טבילה מהני דאי לא מהני אמאי נקט ר"י הרי שבא ואחר מלתי מטבילין אותו לנקוט רבותא טפי אפילו מי שמל בפנינו מטבילין אותו אע"כ דהאי לא בעי טבילה כיון דמילתו היתה כדינה ובחדא סגי ולכן פריך פשיטא ומאי לפיכך אבל התירצן מתרץ לו דה"א טבילה עיקר ולכן נקט שלא מל בפנינו לרבותא אפילו שלא הי' כאן מילה אפילו הכי מטבילין אותו והוי גר מעליא וכש"כ היכי שהי' מילה כדינה ולכן קאמר לפיכך כן י"ל לכאורה אקושית התוספ', אכן אמה שמקשה לקמן גם לר' יוסי פשיטא כיון דאמר רבי יוסי תרתי בעי אין מטבילין בשבת בזה י"ל דאי לאו אשמעינן ה"א דר"י כר"א ס"ל דמילה בלא טבילה מהני דבאבות לא הי' טבילה אבל בהא דקאמר ר"א דגם טבל ולא מל מהני לא ס"ל כוותי' אלא כמ"ד דאין דנין אפשר מא"א ולכן קאמר במי שבא לפנינו ואמר שמל דאין מטבילין אבל במל לפנינו ה"א דמטבילין בשבת כיון דכבר הוא גר ע"י מילה לחוד ולכן צריך ר"י להשמיענו דאין מטבילין וא"כ מאי פריך פשיטא וצ"ע:

בד"ה תקוני גברא. משום דנראה כמיקר: הרמב"ם (פי"ג מהל' א"ב) כתב הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ב"ד, וכבר העיר הכס"מ דהא הכא בשמעתין קאמר הטעם משום נראה כמתקן ותי' דלהרמב"ם הי' ק' קושית התוספת דכאן דהא ליכא מתקן דנראה כמיקר ותי' התוספ' לא ס"ל ולכן דחה טעם הגמרא ונתן טעם אחר והוא דוחק, ותירץ אאמ"ו נר"ו דטעם דהרמב"ם הוא טעם דהגמרא לפמש"כ התוספ' דתיקון לא הוי משום דנראה כמיקר רק משום דצריך תלמידי חכמים אצלו עי"ז נראה כמתקן וזה בעצמו הוא ג"כ כוונת הרמב"ם במה שכתב כיון שהדבר צריך ב"ד אין מטבילין בשבת פי' משום דעי"ז אינו נראה כמיקר, ולענ"ד יש לומר עוד דהנה באמת י"ל למה להש"ס לנקוט הטעם משום מתקן לימא משום דן דין בשבת כיון דגר צריך שלשה כדאמרינן לקמן וא"ל כיון דהטעם דאין דנין בשבת וי"ט הוא משים שמא יכתוב כדאמרינן בביצה (ל"ז.) וזה לא שייך גבי דין דגר דלא צריך בזה כתיבה ז"א דהא שם (כ"ו.) אסרינן לראות מום בבכור בי"ט משום דנראה כדן דין אף דלא שייך כתיבה, וי"ל דהש"ס נקט הך טעם להך שיטה דאכתי לא ידענו דגר צריך שלשה דלא דייק כן רק מהא דר"י לקמן אבל לבתר דמסיק דגר צריך שלשה באמת הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ג', ובהכי א"ש שיטת הרמב"ם דנקט לפי המסקנא:

ובהכי א"ש ג"כ מה דנקטו התוספ' דצריך ב' ת"ח אף דלקמן מסקינן דאמר ר' יוחנן לתנא תני שלשה, אבל לפ"ז א"ש דהא להך ס"ד אכתי לא ידעינן דגר צריך ג' דא"כ לא צריך טעם דתיקון:

בד"ה דרבי יוסי. כתב בה"ג דגר שנתגייר: גם דעת רש"י משמע כן מדכתב לקמן יכול מקבלין אותו וז"ל לא נצריכנו הטפת ד"ב משמע דס"ל דהפסק הלכה הוא דצריך הטפת ד"ב וכן פסק גם הרמב"ם (פ"א מהל' מילה), ובהכי יש לישב דעת הראב"ד (פ"ב מהל' מחוסרי כפרה) דכתב הרמב"ם שם דגר מטמא בזיבה לאחר גירות מיד והשיג הראב"ד דהא בתוספתא אמרינן דזה דוקא בנתגייר כשהוא מהול אבל בלא"ה חולשה דמילה הוי אונס וכתב הכס"מ דלא ידע מאי קושיא דודאי הרמב"ם איירי ג"כ הכי, ולפ"ז א"ש השגת הראב"ד דתוספתא י"ל דס"ל דנתגייר מהול לא צריך הטפה כהך תנא שהביאו התוספ' הכא אבל הרמב"ם דפסק דצריך הטפה לעולם הוא אונס, אכן מכ"מ יש לישב דעת הרמב"ם כיון דפסק דאין גר עד שימול ויטבול וטבילה אין עושין עד אחר שנרפא וא"כ כשנעשה גר דהיינו כשיטבול אינה חולה ותוספתא דלא קאמר הכי אפשר דס"ל כמ"ד הכא דמל ולא טבל הוי גר:

בא"ד. דהלכתא כוותי': לא הבנתי למה הוצרכו לכך לומר דהלכתא כוותי' דר' יוסי הא רבי יהודה לא פליג עליו כלל בזה ואדרבא מוכח מר' יהודה גופא דס"ל כוותי' בהא דגר צריך הטפת ד"ב מדקאמר לפיכך מטבילין גר בשבת פי' מדאמר הכא בבא מהול לפנינו דמטבילין אותו אלמא בחדא סגי ואי ס"ד דס"ל א"צ הטפת ד"ב א"כ אפילו בעינן תרתי מכ"מ ברישא מטבילין כיון שכבר מהול הוא א"כ מאי לפיכך שייך בזה:

בא"ד. אבל כולהו מודו דצריך הטפת ד"ב: ק"ק כיון דבין לשיטת בה"ג בין לשיטת ר"ח גר וקטן אינן שוויין בענין דין דהטפה א"כ קשה אמה שכתבו התוספ' לעיל דמיתורא דקרא דתושב ושכיר יליף ר"ע דאין גר עד שימול ויטבול דמנ"ל דקרא לגר שמל ולא טבל אתי דלמא אתי' קרא דתושב ושכיר חד לקטן שנולד מהול וחד לגר שנתגייר כשהוא מהול דהא ליכא למיגמר חדא מחבירו, ולכאורה מזה ראי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דס"ל דבתרווייהו צריך הטפת ד"ב דלפי"ז שפיר י"ל דשויין הן בסברא לענין הטפה ולכן לא צריך לתרווייהו רק חד קרא ושפיר אייתר חדא דרשה לגר שמל ול"ט, אבל נ"ל דגם לשיטת בה"ג יש ליישב קושיא זו דלכאורה יש להקשות אהא דיליף מתישב ושפיר קטן שנולד מהול דממנ"פ אי דרש קרא דטרלתו דילפינן מבי' שבת (דף קל"ה) דצריך הטפה ל"ל קרא הרי ערל הוא ואי לא דרש א"כ אין סברא למעטו וכמו שהקשו התוספ' לענין גר שחל ול"ט וצ"ל ג"כ כתירוצם דמהכא הוא דיליף דצריך המפה, ולפ"ז י"ל כיון שיש יותר סברא דגר צריך הטפה לכן דריש ר"ע קרא רטרלתו אגר וצריך קרא דפסח דגם קטן צריך הטחה, וא"כ מזה ראי' נגד שיטת ר"ח דלדידי' יקשה כקושיתנו למה מוקי קרא אקטן ולא אגר שנתגייר כשהוא מהול

בד"ה של"מ דגר אבל רר ספרא לנוה הזריר ר' אושמיא בר חייא א"ל דאדדייק מרב ספרא דצריך ג' אדרבא לידוק ורב יוסף שלא הזכירו לר' אושעיא ב"ח דלא צריך ג' והם ם נגד רב ספרא די"ל דממה שלא הזכירו אותו אין ראי' שהם ס"ל ג' אלא דלא נחתי לכך להשמיענו בזה הדין דצריך ג' ולכן לא נקטו רק הגדולים:

בד"ה אינו גר. דלא תסגי בטבילה לחוד: עיין ברמב"ן ורשב"א שג"כ הקשו כן וביארו יותר, ולפענ"ד י"ל כיון דהראי' הוא מרב ספרא דמייתי הכא וכמש"כ התוס' ולרב ספרא לשיטתו בלא"ה מוכח דלא ס"ל כר' יהושע דטבילה בלא מילה מהני כיון דטעם דר"י הוא דגמרינן אפשר מא"א ולמאן דגמר אפשר מא"א מוקי קרא דוזבחת פסח כסתם מתניתן דמנחות אדרשה דאין בא אלא מן החולין דרק לר"ע דסבר אין דנין אפשר מא"א מוקי לקרא להא דרב נחמן אמר רב"א דמותר הפסח קרב שלמים כנ"ל והשתא מדפשיטא לי' לרב ספרא בזבחים (ז':) דקרא וזבחת להא דמותר פסח קרב שלמים אתי ודלא כסתם מתניתן דמנחות מכלל דס"ל דאין דנין אפשר מא"א וא"כ פשיטא דטבל ולא מל לא מהני ו)כן לא הוצרך להוכיח הכא רק דמל ול"ט ג"כ לא מהני ודלא כר"א וגם מר"נ אמר רבה ב"א גופא מדמוקמי קרא דזבחת למותר הפסח דקרב שלמים כר"ע ולא כסתם מתניתן דמנחות מוכח ג"כ דלא ס"ל כר' יהושע:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה