אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף לה.

דף לד:

בגמרא ומי גזרינן קטנה משום גדולה והתנן: ק"ק דאימא אמתניתן ר' יהודה היא דס"ל בהדיא לקמן (דף מ"ב) דקטנה אינה צריכה להמתין שהרי שמואל כר"מ ס"ל וכמש"כ התוספ' לעיל, ואפשר לומר דהכי קפריך כיון דלעיל (דף ל"ד) אוקמינן מתניתן כר"מ משום דסתם מתניתן ר"מ וכמש"כ הראשונים שם, ולכן א"ש הא דרב הוצרך הכא לתרץ הוראת שעה היתה דרב הוא דאוקי מתניתן לעיל כר"מ אבל ק"ק דמה מקשה אשמואל הא י"ל דשמואל ס"ל כתי' בתרא דלעיל דאוקי מתניתן באיסור בת א' ושפיר מוקי מתניתן לעיל כר' יהודה ולא כר"מ:

שם אי במיאון האמרה שמואל: גם בזה קשה מה שהקשינו ללישנא קמא מה יתורא יש בדברי שמואל שיקשה האמרה ומה שתירצנו שם לא שייך ללישנא בתרא, ולכן לענ"ד מזה ראי' לפי' הר"מ שהביא בתוספ' הרא"ש דהך אבל קטנה ב"י ללישנא בתרא שמואל גופא קאמר:

שם כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה: זהו לשמואל לשיטתו דס"ל לקמן (מ"ב ע"א) טעם דהבחנה כן אבל לרבא דהוי הטעם שמא ייבם אשה אחיו מאמו לכאורה דוחק לומר שתחוש לכך ותנטור נפשה, וצ"ל כיון שתקנו חכמים שצריכה להמתין מטעם זה מסתמא תשמר תקנת חכמים:

שם שמא לא נתהפכה יפה יפה: הא דלא מפרש טעם דר' יהודה גם אליבי' תירוץ רבה י"ל ע"פ מש"כ השיטה מקובצת בשם הרא"ש בכתובות (דף ל"ז) שהקשה מאי פריך מאנוסה ומפותה דלמא איירי בביאה ראשונה דלא שייך הבחנה וטעם דר"י י"ל דגזר בתולה אטו בעולה וכן ל"ל טעמא דר"י שמא לא נתהפכה יפה לימא דטעם דר"י דגזר נתהפך אטו לא נתהפך ותירץ לגירסת הר"י דלא גרס יתירות על בנות ג' שנים לעיל בברייתא דגיורת ושבוי' ושפחה א"כ הברייתא מגדולה איירי ולא שמעינן לר"י דגזר קטנה אטו גדולה לא ניחא לי' ג"כ הכא לומר דטעם דר"י משום גזירה דבתולה אטו בעולה או דמתהפכת אטו אינה מתהפכת מ"ש, ולפ"ז א"ש דלרבה לא צריך לפרש טעם דר"י די"ל דטעמו משום דגזר משמשת במוך אטו שלא במוך אבל אביי דפריך מאנוסה ומפותה וק' כקושית הרא"ש וע"כ צ"ל כתירוצו דלא ס"ל דר' יהודה אית לי' גזירה ולכן פריך שפיר לאביי ואידך דליכא למימר דטעמו משום גזירה כמו לרבה והוצרך לומר שמא לא נתהפכה יפה יפה:

ברש"י ד"ה הוא דאמר כר"י. גזר שמואל זנות אטו נשואין: עיין ברשב"א שהביא שיטת הרי"ף דלא ס"ל כן אלא דגם לשמואל לא חיישינן בזנות והביא ראי' דאי שייך גזירה הזה ל"ל להגמרא ליתן טעם לר' יהודה שמא לא נתהפכה יפה יפה לימא דמשום גזירה אוסר ע"ש, ונ"ל שאין מזה קושיא על רש"י שהרי הגמרא צריך ליתן טעם לר' יהודה ג"כ לענין גיורת ושם לא שייך גזירה כיון דאפילו בנשואין מנטרה נפשה כמש"כ רש"י:

בד"ה מנטרה נפשה. ומזומן לה: הוצרך לפרש כן משום דזה ודאי פשיטא שאין שייך לומר כיון שרוצה להתגייר שומרת עצמה מלזנות כדי שלא תתעבר דא"כ ל"ל הך טעמא דמשמשת במוך אע"כ שחוששין שמא יבואו עלי' באונס וא"כ מאי מועיל מוך באנוסה כמו דפריך לקמן על כן הוצרך לפרש שמולכת מוך בהדה ומזומן לה כשתבעל באונס:

בד"ה נפסלו מתרומה. נפקא לן חייבי כריתות: עיין לקמן (דף ס"ח) שהביא רש"י עוד פי' אחר בשם י"מ על הקושיא דואימא ח"כ ולפי פי' זה לפי האמת ח"כ לא פסלי מלאכול בתרומה, ובזה א"ש מש"כ רש"י לעיל (י"ג:) דח"כ לא פסלי מלאכול מתרומה והביא ראי' מסוגיא דלקמן (דף ס"ח) והתוספ' שם הקשו עליו דהרי זונה היא וגם שסתר דברי עצמו, ולפ"ז א"ש דשם פירש אליבי' הפי' די"מ דלקמן ומה שהקשו התוספ' עליו דהרי זונה היא הקשה הוא בעצמו על פי' זה לקמן (דף ס"ח), ואין לתמו' על שרש"י פי' לעיל בסתמא כפי' הי"מ שהקשה עליו שכן מצינו ג"כ בסנהדרין (פ"י.) שכתב רש"י בסתמא שזבה צריכה מים חיים ובנדה (דף ס"ז) ובשבת (דף ס"ה) הביא רש"י כן בשם י"מ והקשה עליו ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה חוץ. יהא דתניא: לענ"ד י"ל דהך ברייתא איירי מעיקר התקנה שהרי אי לא דתקנו חכמים כן דגיורת צריכה הבחנה לא נסמוך עלי' דמינטרה נפשה דמהיכי תיתי דתעשה כן אי לא משום דתקנו חכמים דצריכה להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לשלא בקדושה ולכן עכ"פ הוצרכה הברייתא להשמיענו דגיורת צריכה הבחנה:

בד"ה כהנות אין. אכתי אית לי' פירכא אחריתי: מזה משמע דס"ל דלעולם לשון כהנת משמע אשת כהן רק דהכא לא הוי ס"ד לומר כן משום קושיא דנשי ישראלים לא, ולענ"ד אי אפשר לומר כן דודאי לשון כהנת משמע אשת כהן ומשמע נמי בת כהן שהרי לקמן (דף ס"ח) דקתני כהנת לוי' וישראלית שם הפי' בת כהן כמבואר שם וכן בהא דתנן כתובות (דף י"ב) אלמנת כהנים הפי' אלמנה בת כהן ע"ש וכנגד זה תנן שם (דף כ"ז) כל כהנות שנמצאו בתוכה ושם הפי' נשי כהנים, ולכן לענ"ד י"ל דודאי לשון כהנת משמע הכי ומשמע הכי רק דהכא קדייק מדלא קתני סתמא ונפסלו מן התרומה דרצה לומר שהיא כהנת דהיינו בת כהן ואשת כהן ולכן פריך הרי דכיון דבאשת כהן איירי וכמש"כ ג"כ רש"י הואיל ואשת כהן היא א"כ הך כהנת מיותר לגמרי ומתרץ דבאמת לא קתני במתניתן רק שהן נשי כהנים אבל ק"ק מאי פריך דלמא מתניתן איירי כפשוטו שהיתה אוכלת עד עתה וע"י החופה נפסלו וע"פ משנה אחרונה דכתובות אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולכן רק אם היא ב"כ שהיתה אוכלת בתרומה עד עתה שייך נפסלו אבל אם היתה ב"י הרי לא אכלה קודם החופה ולא שייך נפסלו ובשלמא אהא דפריך נשי ישראלים לא והאמר וכו' ל"ק דלמא להכי נקט נשי כהנים לאשמעינן דנפסלה מתרומה שהיתה אוכלת עד עתה דז"א דהרי לפי מה דמתרץ נשי כהנים לא איירי בב"כ וא"כ עדיין לא אכלה עד עתה אבל אקושיא דכהנות אין ישראלית לא שפיר יש להקשות כן ולכאורה יש להביא ראי' לזה דניחא לי' לנקוט לשון נפסלו היכי דנפסלו ממש מתכשרן ולא מראוי שלהן בלבד שהרי בהך מתניתן שהבאתי דכל כהנות שנמצאו בתוכן ה"ה ג"כ ישראלית וכמש"כ באמת הרמב"ם (הל' א"ב פ' י"ח) וכתב ה"ה שם דס"ל דכהנות לאו דוקא וכ"כ הר"ן וא"כ ודאי יקשה למה דייק הכא נשי ישראלים לא הרי י"ל ג"כ דלאו דוקא הוא אע"כ דלהכי נקט שם כהנות לאשמעינן דנפסלו מהכשרן של עתה וא"כ גם הכא י"ל כן, שוב ראיתי בש"מ בכתובות שכתב בשם הריטב"א דמה דנקט שם נשי כהנים לאשמעינן רבותא דמפקינן להו מבעליהן ובשם שיטה ישנה כתב דנקט כהנות מפני שבהן תרי פסולי פסול כהונה ופסול גופייהו שנאסרות מלאכול בתרומה ע"ש וא"כ אין ראי' מכאן דשייך לשון נפסל יותר בפסול מהכשר מבפסול מהראוי, אכן אכתי ק"ק מאי פריך ישראלית לא הא ודאי משמע דנקט נפסלו מן התרומה ולא נקט בענין החזרה דאיירי בו שמפרישין ג' חדשים ואם היו כהנות דאסורות לעולם דרצה להשמיענו דזונה פסולה לתרומה ולאפוקי מהנך שיטות דלא פסולה דהא דזונה פסולה לכהונה כתוב בפי' ולא צריך להשמיענו ולכן כיון דרצה להשמיענו דנפסלה מן התרומה ע"כ נקט כהנת דישראלית לא אתי לידי תרומה לעולם דבעודה תחתיו הרי לא אכלה עדיין ועתה פשיטא שלא תאכל אפילו לא פסולה מטעם זונה כיון שאין לה חופה עוד וכיון דאסורה לכהן לא תבא לידי אכילת תרומה לעולם ולכן נקטו כהנת שאכלה עד עתה בתרומה דבי נשי וע"י זנות נפסלה וא"כ דלמא משום הכי נקט כהנת דוקא וצ"ע:

בד"ה אע"פ שמותרת. ולר"י נראה דמבת איש כהן: עיין לקמן (דף ס"ח) שכתב הר"י גופא כמו שכתבו הכא בשם רש"י דמבת איש כהן נפקא ח"כ, אכן לפמש"כ התוספ' לקמן (דף מ"ד) חזר בו הר"י וכפי שיטה זו הם דבריהם גם כאן:

בא"ד. והכי משמע בהבא על יבמתו: לפי מש"כ רש"י הכא וגם לקמן (דף ס"ח) רח"כ מכי תהי' אלמנה וגרושה נפקא מתורצים הב' קושיות שהקשו על הפי' דמאיש זר נפקא דהתם לא בעינן זר מעיקרא וגם ליכא לאו יתירא ללקות עליו דכי תהי' אלמנה וגרושה ליכא לאו: בא"ד. דכל באונס לא מקרי זונה:

ק"ל דא"כ ח"כ שנבעלו באונס מנ"ל דפסולי' לתרומה דמשום זונה ליכא ע"י אונס ומשום לאיש זר ליכא דלא הוי זר מעיקרא ומשום טומאה ליכא דטומאה לא כתיב רק באשת איש שנבעלה ולא בשאר ח"כ, והי' נ"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ם (פי"ח מהל' איסורי ביאה הל' ו' דנבעלה מח"כ נעשית זונה אף באונס וע"ש בהרב המגיד שכתב טעם הרמב"ם דרק לענין א"א מחלקינן בין אונם לרצון אבל לא לענין שאר פסולים והביא ראי' ממתניתן דס"פ קמא דכתובות מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה ע"ש, וכן נ"ל ראי' ג"כ ממתניתן נדה (מ"ד:) דאם בא עלי' א' מן הפסולים פסלה מן הכהונה ע"ש והרי פתוי קטנה אונס הוא כמבואר לעיל (ל"ג:) אבל המשנה למלך שם הביא בשם תשובת הרשב"א דגם לענין שאר ח"כ מחלקינן בין אונס לרצון ע"ש, וכן מוכח ג"כ ממה שכתב הרשב"א לקמן (דף ס"ח) והמ"ל לא היו לפניו חדושי הרשב"א, אכן הקשה המ"ל על שיטת הרשב"א שמלבד ראית ה"ה עוד קשה עליו מהסוגיא דלקמן (ס'.) דקאמר ראב"י אנוסת חבירו ומפותת חבירו אם נשא הולד חלל ומפרש רב הונא א"ר טעמא דראב"י משים דסבר כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה אלמא דאפילו באונס נעשית זונה וכתב המ"ל על זה שזה ראי' שאין עליה תשובה, ולפענ"ד לא הבנתי ראיתו שהרי החלוק שבין אונס לרצון לא מחלקינן אלא ללישנא בתרא דרבא דלקמן (דף נ"ו) אבל ללישנא קמא הרי אמרינן דאפי' באונס האשת איש נעשית זונה ולוקה משום זונה א"כ כש"כ בשאר פסולים והרי לקמן (דף ס') רק רב הונא א"ר מפרש טעמא דראב"י כן וסליק בקושיא אבל רב אשי מפרש בענין אחר ואפילו ברב הונא א"ר גופא משמע שיש ב' לשונות שם, וא"כ שפיר י"ל דהך איכא דאמרי דרב הונא א"ר שם דמפרש טעמא דראב"י כר"א ס"ל כלישנא קמא דרבא דלא מחלק בין אינם לרצון ולישנא בתרא דרבא סובר כרב אשי או כלישנא קמא דרב הונא א"ר שם, וכן אהראי של ה"ה מתנוקת שנאנסה יש להשיב לדעת הרשב"א דהנה זה ודאי דהחלוק שבין אונס לרצון לא שייך רק לענין זונה דבזה יש סברא שלא נקראת זונה אלא אותה שנוטה מדעתה מדרך הטוב לדרך הרע אבל הפסולים דאתו מכי תהי' לאיש זר או מכי תהי' אלמנה וגרושה בזה ודאי אין סברא לחלק בין אונס לרצון, וכן מוכח בפי' מרשב"א (דף ס"ח) שכתב דלכך קאמר הפסול מכי תהי' ולא מטעם זונה דאיירי באונס דלא הוי זונה ע"ש וכיון דהפסולים לכהונה דחיישינן להו שם הם או חייבי לאווין או נו"ע והם אתו מקרא דכי תהי' לאיש זר ומכי תהי' אלמנה וגרושה דפסול כהונה אתיא בק"ו מפסול תרומה כמש"כ התוספ' כאן שפיר אמרינן דאפילו בנאנסה נפסלה, וא"כ לא בלבד שאי משם ראי' נגד הרשב"א אלא אדרבא יש להביא ראי' משם לשיטתו ממה שהקשה בשיטה ישנה הביאו הש"מ שם אהא דקאמר רבי חייא בר אשי א"ר בכתובות (ט"ו.) הלכה כרבי יוסי דמה בכך שרוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי מכ"מ לא תנשא לכהונה מטעם זונה דרב ס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ע"ש שהניח בצ"ע, ולדעת הרשב"א א"ש דמשום זונה לא שיין איסור כיון שנאנסה, אכן באמת נראה שאין מזה ראי' דא"כ תימא על שיטה ישנה שלא תירץ כן כיון שהוא סובר ג"כ דבאונס לא נעשית זונה כמש"כ הש"מ בשמו בריש פרק אלו נערות הביאו גם המשנה למלך הנ"ל, אע"כ שאין מזה ראי' כיון שראית השיטה ישנה הוא מן סוגיא זה דיבמות (דף ס') הנ"ל וסוגיא זו ע"כ לא מחלקת בין אונס לרצון כנ"ל:

אבל מכ"מ נ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם מהא דאמרינן לעיל (דף י"ג) נתייבמו הצרות דח"כ ב"ה פוסלים מן הכהונה ע"ש והרי זה ודאי שאין לך אונס גדול מזה באילו שנתייבמו מפני שהורו להם ב"ש שצריכים להתייבם ואיך נפסלו מן הכהונה ע"י ביאת אונס דח"כ אע"כ דגם ע"י אונס נעשו זונה, והנה על הרשב"א אין קושיא בזה די"ל דס"ל דפסול דח"כ לכהונה לא מטעם זונה הוא אלא מאיש זר נפקא וכשיטת הקונטרוס שהביאו התוספ' כאן שהיא שיטת ר"י דלקמן, א"נ כשיטת רש"י דכאן דמכי תהי' אלמנה וגרושה נפקא וכהונה מק"ו מתרומה וא"כ אין חילוק בח"כ בין אונם לרצון, ומה שחילק הרשב"א הוא דוקא לענין במה שהפסול מטעם זונה, אבל הרמב"ם לשיטתו שכתב (בפ' י"ח הנ"ל הל' ב') שפסול דח"כ הוא מטעם זונה וכן אכי תהי' לאיש זר כתב (בפ"ו מהל' תרומות) דרק ביאה שעושה אותה זונה או חללה מקרי לאיש זר וא"כ אי ס"ד דלענין שאר פסול דזונה מחלקינן בין אונס לרצון שפיר יקשה מהא דבית הלל פוסלים מכהונה כיון דלאו זונה היא ע"י אונס אע"כ הוכיח שפיר דגם ע"י אונס נעשית זונה, והנה ממה שכתבו התוספ' לקמן (נ"ט:) מוכח ג"כ שדעתם כדעת הרמב"ם דאפילו באונס מקרי זונה בשאר פסולים ולכן א"ש שיטתם דהכא:

שוב ראיתי שמה שכתב הרשב"א בפשיטות בתשובה הנ"ל דבאונס לא הוי זונה לר' אליעזר נסתפק בזה בחדושיו יבמות (נ"ט:) שכתב שם ב' תירוצים ע"ש, ובאמת גם דבריו בתשובה צ"ע שבתחלה כתב בפשיטות דהוי מצי לתרוצי דאיירי באונס וא"כ לר"א לא הוי זונה באונס ואח"כ כתב דלר"א כל ביאה דשלא לשם אישות זנות אקרי וזה כתירוצו השני ביבמות, גם הריטב"א (שם) כתב בפשיטות כן דלר"א גם באונס הוי זונה, ולפ"ז בלא"ה לק"מ מה שהקשה המשנה למלך הנ"ל מסוגיא (דף ס') אכן לא מבואר בדבריהם איך דעתם לענין אונס דשאר ח"כ ומכ"מ מדכתבו הטעם לר"א דביאה שלא לשם אישות זונה היא משמע דבשאר ח"כ לא הוי זונה באונס:

א"ע מצאתי בשער המלך (פי"ח מהל' א"ב) שכתב ג"כ לתרץ קושית המשנה למלך מסוגיא דיבמות (דף ס') כמש"כ בתחלה, גם ראיתי בו שפלוגתת הרמב"ם והרשב"א היא ג"כ פלוגתא בין הבעל המאור והרמב"ן שהבעה"מ הביא ג"כ הראי' ממתניתן דתנוקת והרמב"ן השיב עליו כדברינו הנ"ל, ושמחתי שכוונתי לדעתם, אכן תימא שלא הזכירו ג"כ הראי' ממתניתן דנדה מבאו עלי' א' מכל הפסולים שהבאתי, והנה אף שהרמב"ן השיב שי"ל דהפסול הוא מלאיש זר ולא מטעם זונה מכ"מ ראייתנו לדעת הרמב"ם ממתניתן דנדה ומצרות שנתייבמו וכן הראי' ממתניתן דתנוקת א"ש להרמב"ם לשיטתו כיון דלפי פסקו הנ"ל כל הפסולים דמקרא דלאיש זר נפקא לא מרבינן אלא פסולים שעושין אותן זונה או חללה בביאתן וא"כ אף דמלאיש זר נפקא מכ"מ מוכח דבאונס הוי זונה:

ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה בשער המלך (שם) עוד על הרב המגיד שהקשה (בפ"א מהל' א"ב) על הראב"ד כיון שהוא סבר כלישנא בתרא דרבה למה לא השיגו בפי"ח ששם פסק הרמב"ם כלישנא קמא וכרב עמרם, ועל זה תמה השע"ה מה הקשה ה"ה על הראב"ד בזה הא פשיט די"ל דטעמא דרב עמרם מכי תהי' לאיש זר, ועוד הקשה על ה"ה למה הקשה על הראב"ד ולא ג"כ על הרי"ף שפסק ג"כ כלישנא בתרא ואעפ"כ פסק כרב עמרם והניח בצ"ע, ולפ"ז א"ש דודאי על הרי"ף לא יכול ה"ה להקשות דידע ג"כ די"ל כתי' הרמב"ן דטעמא דרב עמרם לפי דעת הרי"ף מכי תהי' לאיש זר אבל על הראב"ד הקשה שפיר למה לא השיג על הרמב"ם כיון דלפי דעת הרמב"ם גם מכי תהי' לאיש זר לא ידעינן אלא כשהיא זונה והרי ללישנא בתרא באונס לא הוי זונה ומדלא השיג הראב"ד על הרמב"ם בהל' תרומות הנ"ל משמע שגם הוא בהא כוותי' ס"ל ועוד דלא שייך תירוץ הרמב"ן לפי שיטת הרמב"ם כיון שכתב מפורש דח"כ מלאו דזונה אתיא, הרי שאין דעתו דמכי תהי' נפקא וגם שם הראב"ד לא השיגו בזה משמע דכוותי' ס"ל ואתי שפיר:

והיוצא מזה דלדעת הרמב"ם ובעל המאור והתוספ' אין חלוק בין אונס לרצון לענין זונה רק לענין אשת איש ולדעת הרמב"ן והרשב"א ושיטה ישנה והריטב"א גם לענין שאר פסולים מחלקינן בין אונס לרצון דבאונס לא הוי זונה:

בא"ד. אלא שנאסרה על הבעל: כעין זה כתבו התוספ' גם לעיל (דף ג') דאיסור הבועל תלי באיסור הבעל, ועיין במשנה למלך (הל' סוטה פ"ה) שנסתפק באשת כהן שנאסרה אי אסורה על הבועל והביא הח"מ והב"ש שכתבו שאסורה והמ"ל לא מצא ראי' לזה רק ממשמעות דבר התוספ' דהכא דמשמע רק משום דבאונס לא נאסרה על הבעל לא נאסרה על הבועל הא באשת כהן שנאסרה גם באונס על הבעל נאסרה גם על הבועל, ולענ"ד יש להביא ראי' דלא נאסרה על הבועל ממה דפריך סנהדרין (מ"א.) אלא אשה חבירה דמקטלה לריבר"י היכי משכחת לה ע"ש, ולכאורה מאי קושיא לימא דמשכחת באשת כהן דלא מצי למימר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ למה העידו שזינתה ברצון ה"ל לומר שזינתה באונס וע"כ צ"ל דאכתי לא מייתרינן בזה דהא יכולין לומר לאסרה על בועלה באנו ואי ס"ד דבאונס אשת כהן ג"כ נאסרה על הבועל אכתי יקשה כן דלוקמי' באשת כהן דלא יכולין לומר לאסרה על בעלה ובועלה באנו דא"כ ה"ל למימר שזינתה באונס וזה ודאי עדיף ממה שתירץ בגמרא שזינתה וחזרה וזינתה גם זינתה מבועל ראשון או באחד מקרובי' אע"כ מוכח לכאורה דגם אשת כהן באונס מותרת לבועל, אכן באמת יש להשיב על זה שאין מכאן קושיא על הח"מ וב"ש ע"פ מש"כ המהרש"א שם שא"ל דאיירי שמת הבעל דאכתי יכולין לומר להפסידה כתובתה באנו ע"ש, ולפ"ז גם באשת כהן ליכא לאוקמי' דאכתי יכולים לומר להפסידה בכתובתה באנו וא"ש:

פרק רביעי

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה