אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף לד.

דף לג:

בגמרא ומאן האי תנא וכו' ר"מ היא: הא דלא קאמר ת"ק היא דאף דאיסור ב"א לא שמעינן לי' כש"כ הוא כיון דאית לי' כולל, י"ל דה"ט דבתוספ' הרא"ש מקשה על מתניתן למה לא נקט ג"כ אחותו מאמו או בת אשתו ותירץ דלא נחית לאפושי חטאת רק לאשמעינן כולל ומוסיף ובת א' ע"ש, אכן לפ"ז ק' למה לי' למנקט ד' איסורים לא לנקוט רק איסור כולל גרידא כגון נדה שנעשית אחות אשתו דכיון דידעינן כולל כש"כ מוסיף וב"א אע"כ דהך תנא לא ס"ל דכש"כ הוא וא"כ צריך למייתי ג"כ ר"מ דוקא דס"ל בפי' ב"א, ולפ"ז לא צריך לומר כמו שכתבו התוספ' דהא דנקט ר"מ שבת הוא לאפושי אסורא אלא לאשמעינן דאיסור ב"א ס"ל דהרי רק ע"י שחלו שבת ויוה"כ כא' ידעינן בת א' כמו שכתבו התוספ':

ובזה א"ש מה שי"ל בכריתות (דף י"ר) דקאמר נימא אית לי' לר"מ אחע"א וכו' ע"ש, ולכאורה מ"ש דפריך על ר"מ כן ולא ג"כ את"ק, אבל לפ"ז י"ל דאת"ק ל"ק די"ל דאיירי כאיסור בת אחת וכגון דאייתי ב' שערות לאחר שחלו האיסורים וכמש"כ הרשב"א בשם ר"ח לענין טומאה וחלב אבל לר"מ פריך שפיר מדמוסיף שבת ע"כ להשמיענו איסור ב"א א"כ מוכח דשאר איסורים לא בת אחת הן:

שם ר"מ היא: עיין ברי"ף שהאריך בפי' סוגיא זו והביא פי' בשם רבוותא שהוא הרבינו חננאל כמש"כ הרשב"א והקשה עליו כמה קושיות ע"ש, והנלענ"ד בזה לישב שיטת ר"ח שהוקשה לו קושית התוספ' דמה איסור ב"א שייך באכילת יוה"כ והוצאת שבת ותי' התוספ' שהוא תי' הרי"ף לא ניחא לי' דהוא ס"ל דרפרם קאי אליבי' דמסקנא דאין ערוב והוצאה ליוה"כ וכסוגיא דיומא ומה דקאמר דרפרם בדותא היא ל"ק רק דמהא ליכא למשמע מינה וכמש"ל הרשב"א וכמו שהיא גם שיטת רש"י בשמעתין ולכן פי' הסוגיא כן דודאי האיסור ב"א הוא חלב וטומאה ע"י שהביא ב' שערות אח"כ וכנוסחא שהביא הרשב"א שהי' כתוב בגמרא כן וא"כ גם מת"ק הוי מצי לאתויי והא דקאמר ר"מ היא משום דסתם מתניתן ר"מ ניחא ל' למינקט דתהוי סתם מתניתן דהכא כר"מ ולא סתם מתניתן דכריתות כמו שהבין הרי"ף דעתו והקשה עליו ולכן כיון דהכא מצי לאתויי' ת"ק כמו ר"מ רק דהיכי דליכא הוכחה ניחא לו למינקט סתם מתניתן כר"מ א"כ לא הי' יכול להקשות אמתניתן דהכא ור"מ אליבי' דמאן הרי טעה בדבר מצוה הוא דעל זה לא הי' צריך למידחק דאליבי' דר' אליעזר קאמר אלא הוי מצי למינקט בקצור דת"ק הוא ולא ר"מ כיון דהך דנקט ר"מ לא נקט אלא לרווחא דמלתא והך קושיא דטעה בדבר מצוה ל"ק רק לר"מ לשיטתו דמוקי לפלוגתא דר"א ור' יהושע בשבת כן וכמש"כ התוספ' דס"ל דר' יהושע פוטר בטרוד טרדה דמצו' וזה שייך גם כאן דלת"ק דשבת לא קשה שהרי הוא ס"ל דבלא עשה מצוה לכ"ע חייב וא"כ אחי מתניתן ככ"ע ורק לר"מ לשיטתו קשה ולכן פי' ר"ת דאמתניתן דכריתות פריך והכי קדייק המקשן דקשה לו קושית התוספ' איך שייך הוצאה אצל אכילה אע"כ דה"ק ר"מ דאם הי' שבת ושכח שבת והוציאו בפיו לשרפו וטעה ואכלו אף דטעה בדבר מצוה היא דטרוד בטרדת מצות גריפת נותר מכ"מ חייב ולא משים לאפושי חטאת לחוד קנקיט אלא לאשמעינן מלתא אגב אורחא גם דין זה דשייך עוד בנותר דע"י שהוא נותר נולד לו הטעות שהוציאו לשרפו ולכן פריך שפיר דלר"מ לשיטתו ליפטר לר' יהושע, והנה אף דבכריתות הוא עיקר הסוגיא מכ"מ התם לא יכול להקשות כן דהי' אפשר לדחוק דלא בהוציאו לשרפו איירי והא דנקט ר"מ הוציאו אף שלא שייך לאכילה משום דמת"ק לא שמעינן רק בכולל ומוסיף ולא בב"א דלא הוי מוקמינן בהביא ב' שערות אח"כ אלא כשיטת רש"י כאן דלת"ק לא הוי רק כולל ומוסיף ואתא ר"מ לאשמעינן אפילו ב"א ומשום דלא אשכחן גבי אכילה נקט גבי הוצאה דהוי לעולם האיסור בהמעשה דאכילה זה בעצמו אבל הכא פריך שפיר דאי נימא כן א"כ ע"כ לא שמעינן מת"ק דאית לי' איסור ב"א וע"כ מתניתן דהכא ר"מ הוא וא"כ ק' ממתניתן דהכא הרי טעה בדבר מצוה ולכן רק הכא פריך שפיר מכח ממנ"פ או ממתניתן דהכא או ממתניתן דהתם, ובזה מתורץ כל מה שהקשו הרי"ף והרשב"א אשיטת ר"ח ע"ש:

שם אלא נדות היכי משכחת לה: פי' דהא אי אפשר לצמצם פריסת נדה ותפיסת קדושין וכמו שפי' רש"י וא"ל הא אליבי' דר"ש קיימינן הכא ולעיל (י"ט.) אמרינן דר"ש סבר כריה"ג דאפשר לצמצם אפילו בידי שמים וא"כ כש"כ בידי אדם די"ל דהא רק אליבי' תי' רב אושעיא מתרץ לעיל כן ובגמרא מסיק שם דלא כר' אושעיא ועוד דבלא"ה קשה לצמצם קדושין ושני פריסות נדות ברגע א', אכן הא קשיא לענ"ד אכתי מה דחק לרב לאוקמי' בדרך רחוק שביום א' נולדו הזכרים וביום זה לשנה הבאה הנקבות וקדשו שיחולו הקדושין בשעה א' ובאותה שעה שופעת הא בלא"ה משכחת שפיר לרב לשיטתו דס"ל בנדה (ל"ה:) מעין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ובשופעת מסוף מ' לאחר מ' טמאה א"כ משכחת בפשיטות שב' הנשים שהן אחיות ילדו ביום א' ובתוך מ' יום ללידתן קדשו אותן ב' אחים אפילו בזה אחר זה שיחולו הקדושין בתחלת יום מ"א ללידתן ושפעו מסוף מ' לאחר מ' וא"כ ברגע שנכנס יום מ"א חלו הקדושין והנדות בבת א' וא"ל הא א"כ איירי מתניתן בבתולות מדקא פריך והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה דהתינח לפי מש"כ מהר"ם הנ"ל בתוספ' הרא"ש דמלשון מתניתן קדייק כן מדקתני ולאחר כניסתן לחופה אבל לפי מה שתירץ הרא"ש דקדייק דביאה ראשונה היא מדקא אוקמי דנתקדשו תוך ג' לגירסת ר"ת וכ"כ הרמב"ן והרשב"א א"כ אדרבא תקשי' דלאוקמי' בכה"ג ולא תוך ג' וממילא מייתרינן ג"כ דלא ק' קושית הש"ס דלקמן דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ולא צרכינן לדחוק כתירוצי הגמרא ולכאורה מזה ראי' לתי' מהר"ם, אכן לקמן נדבר מה שק' גם על תי' מהר"ם:

שם בשופעות מתוך י"ג: המשנה למלך (הל' אישות פ"ב) הקשה דמתי אייתי ב' שערות דבתוך זמן שומא הם ולאחר זמן אי אפשר לצמצם ותירץ בשם גדול הדור דאיירי שהביאו סימני סריס ואיילונית והסכים עמו המ"ל ע"ש. ואני מתמה דאיך אפשר לאוקמי' כן דהא קתני במתניתן ומפרישין אותן ג' חדשים ובסריס ואיילונית לא צריך הפרשה כמו בקטנות דתני שם כיון דאין ראויות להתעבר וצ"ע על הגדולים איך לא הרגישו בזה, ואפשר לדחוק דמשכחת כגון שהחליפו בשנים שבין י"ג לך' שספק סרים ואיילונית הם ולכן צריכין הפרשה ומכ"מ כשנעשו אח"כ ודאי סריס איגלי מלתא למפרע דגדולים היו:

שם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה: כבר הזכרתי לעיל מה שכתבו הרא"ש ומהר"ם בזה מהיכא מוכח דביאה ראשונה היא, ולפי דבריהם מדויק מאוד ההמשך בכל הסוגיא דבתחלה פריך מאן תנא דאית לי' א"כ וא"מ ואב"א וזה לא פריך רק אחר דמבאר דמתניתן ע"כ בשוגג איירי אף דלכאורה תיכף אמתניתן הוי מצי להקשות כן משום דלענין זה ידע שפיר די"ל ר"מ היא אבל השתא לא הוי ס"ד דר"מ היא דק"ל הרי טעה בדבר מצוה הוא מה שלא ק' אי במזיד לענין חלקות איירי ולכן הוצרך לתרץ דר"מ אליבי' דר"א קאמר או אפילו אליבי' דר' יהושע ומחלק בין זמנו בהול לאין זמנו בהול, והנה לפי תי' זה ל"ק והא אין אשה מתעברת מב"ר בין לתי' הרא"ש בין לתי' מהר"ם כאשר כבר הזכרתי לעיל דלתי' הרא"ש דמדאוקי מתוך ג' לאחר ג' קפריך זה רק לתי' איבעית אימא דכר"ש קאתיא ובאיסור בת א' קמיירי וכן לתי' מהר"ם דמדקתני כניסה לחופה קפריך זה ג"כ רק לתי' בתרא אבל לתי' קמא י"ל דנקט כן לאשמעינן דטעה בדבר מצוה פטור וכנ"ל ולכן רק אחר דקאמר ואיבעית אימא ר"ש היא פריך שפיר והא אין אשה מתעברת מב"ר:

אלא דק"ל בין על תי' הרא"ש בין על תי' מהר"ם לפ"ז מאי פריך תלתין ותרתין הוויין ופי' רש"י דפריך לפי מה דמוקמינן לעיל כר"א הא לפי תי' זה ל"ל כלל לאוקמתא בבעל ושנו כיין דקושית הש"ס מעיקרא ליתא ולתי' בבת אחת איירי אוקי מתניתן כר"ש ואתי לענין טעה בדבר מצו' ככ"ע כמו שכתבו התוספ' דלר"ש בלא עשה מצו' גם לר' יהושע חייב וא"כ ל"ק מר"א ולכן ממנ"פ לא מקשה מידי וזה ק לכאורה מאוד ובפרט על תי' הרא"ש, ולכן ביותר הי' נלענ"ד מש"כ במהרש"א מ"ב בזה דהא דפשיטא לי' דמתניתן בב"ר קמיירי משום דאי בבעולה דוקא אדמפליג בין גדולות לקטנות לפלוג בגדולות גופא ולימא אם היו בתולות מחזירין אותן מיד ואף שהקשה על זה דא"כ גם כי משני בשבעלו ושנו ג"כ ק' דלפלוג וליתני בדידה בין שנו ללא שנו על זה י"ל דבהא לא הוי מצי למינקט כן משום דהי' צריך למיתני ב' חילוקים דאי הוי תנא אבל אי לא שנו מחזירין אותן מיד הי' צריך למימר עוד במד"א בבתולה אבל בבעולה לא ולכן נקט קטנה דלא צריך רק חילוק א' דלעולם בקטנה מחזירין:

שם וליטעמיך לר"א: הלשון ק"ק כיון דקושיא קמא ג"כ לר"א היא, גם מאי קאמר ה"נ דביאה ראשונה קחשיב מאי ה"נ שייך בזה הא היינו הך, ולולא פי' רש"י הי' נ"ל דמאי דפריך לר"א דמחייב על כל כח וכח טובא הוי לא אהכא פריך אלא אר"א דהתם דקאמר חייב אכל ביאה וביאה וכיון דכן מסברא חייב גם אכל כח דביאה וביאה ה"ל לחייב טובא אכל ביאה וה"ק אתה מקשה לר"א דליחייב הכא ל"ב וליטעמיך לר"א בלא"ה תוכל להקשות כיון דמחייב ודאי אכל כח א"כ בכל מקום דמחייב אביאה טובא הוי אע"כ צ"ל דהתם לא קחשיב אלא כח ראשון א"כ הכא נמי י"ל דלא קחשב אלא ביאה ראשונה ובה ג"כ רק כח ראשון:

שם וליטעמיך לר"א דמחייב: ק"ק מנ"ל דמתניתן כר"א אתיא ואי משום דמוקמינן לעיל כר"מ וכר' אליעזר דלמא מתניתן ר"מ היא וס"ל כר"א לענין טעה בדבר מצוה אבל לא לחייב על כל ביאה וביאה:

שם ברש"י ד"ה ומאן. והיינו איסור כולל: ק"ק שהרי איסור מוסיף הוא דכשקדש לאה אתוסף איסורא על רחל שתאסר לו אפילו כשימות ראובן בעלה ותפול לפניו ליבום וא"ל דלא חשיב זה מוסיף כיון דעכשיו לא נתוסף עלי' איסור א"כ קשה היאך קתני ר"ח דיש כאן שש עשרה חטאת הרי ברחל ליכא איסור אחות אשה שכבר נאסר לה שמעון מטעם שהיא אשת איש ואשת אחיו דבשלמא אצלו שייך כולל דנאסר בכולהו אחוותא והרי זה בה לא שייך וע"כ דצ"ל דחל מטעם מוסיף דאתוסף ע"י איסור אחות אשה איסור לגבי שמעון שנאסר עלי' אפילו כשתפול לפניו ליבום וא"כ קשה שהרי מוסיף זה הוא ג"כ אצלו ומנ"ל דהאי תנא אית לי' כולל וצ"ע:

בד"ה אם היתה. דקסבר אין ערוב והוצאה ליוה"כ: כבר הזכרתי לעיל דרש"י ס"ל כהך שיטה דקיימינן במסקנא כן והתוספ' יש להם דרך אחרת דכדאמרינן רפרם בדותא היא לגמרי הדר בי' ובב' שיטות הללו נראה דפליגי ב' פירושים שהביא רש"י בסוטה (מ"א.) בד"ה מכאן ואילך ע"ש, אכן אפי' א"ר שהביא רש"י שם דירושלים דלתותי' נעולות בלילה ומותר לטלטל בה לכאורה ק' ממתניתן דפסחים (ס"ד:) דקאמר חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן משמע דבשבת לא הי' יכולים לטלטל בירושלים וכן נראה ממתניתן דסוכה (ח"ב:) דקאמר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית ע"ש, וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' בפסחים (דף ס"ו) דלאחר שנפרצו בה פרצות הי' אסור לטלטל ע"ש, אכן ביומא (דף ע') הביא רש"י פי' שלישי בזה שמערב יוה"כ היו מביאין ס"ת, ואף שהוא דחוק קצת בלשון הברייתא נ"ל שהוצרך רש"י לכך משום דאזיל שם בהך שיטה דיש ערוב והוצאה ליוה"כ וגם הי' נראה לו דוחק דהברייתא איירי בקודם שנפרצו בה פרצות אחר שכל המשניות הנ"ל איירי אחר שנפרצו בה פרצות ובפסחים (שם) מוכח שכבר בימי הלל הי' אסור לטלטל בירושלים ולכן פי' שמערב יוה"כ הביאו:

בא"ד. איסור אכילה משום זרות: הא דקרי רש"י לאיסור מעילה איסור זרות נ"ל דה"ט משום דלשיטתו אזיל דס"ל בסנהדרין (פ"ד.) דאזהרה דמעילה מתרומה אתיא בגז"ש ובתרומה כתיב האזהרה בלשון זרות אכן לא כן דעת הרמב"ם ריש הל' מעילה ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה והוציא. והא דאמר בהמצניע: כן מקשה ומתרץ הש"ס בשבת (ק"ב.) ותמוה שלא הזכירו התוספ' מזה, וביותר יש לתמו' על הרמב"ן שהביא הגירסא שלא גרסו הוציאו בפיו והרי מסוגיא דשבת מוכח בפי' דגרסינן כן גם מהרי"ף נראה שלא גרס והוציאו בפיו, וכן מוכח לכאורה מפי' רבינו חננאל שפי' והוציאו לשורפו וא"כ ע"כ לא בפיו הי' שהרי רק היכי שרוצה לאכלו מחשבתו משוי' לי' מקום וא"כ צ"ע מסוגיא דשבת הנ"ל, וצ"ל שלפניהם לא הי' כתוב הסוגיא שם וצ"ע:

בא"ד. דמה ענין זה לאיסור חע"א: דעת רש"י נ"ל כיון דאאותה בליעה דמתחייב משום הנך איסורים מתחייב ג"כ משום שבת דבליעתן זו היא הנחתן כמש"כ התוספ' לעיל א"כ אי לאו אחע"א לא יתחייב אהך בליעה משום שבת כיון שכבר היתה אסורה לו משום הנך איסורים:

בא"ד. ואפילו יעשה אכילה והוצאה בזה אחר זה: לא ידעתי מאי אפילו שייך בזה דאדרבא ע"י ב' מעשות פשיטא דלא שייך משום אחע"א ובתוספ' הרא"ש באמת ליתא:

בד"ה טעה בדבר מצוה. אע"ג דעשה מצוה: יש לעיין בזה למ"ד (תמורה דף ד') כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת ה"ל למימר דלא מהני ואפילו לפי מש"כ לעיל (דף כ"א) דזה דוקא היכא שאסרה התורה בפי' ה"נ אסרה התורה בפי' דכתיב לבדו ולא מילה שלא בזמנה בי"ט וכש"כ בשבת וא"כ לא עשה מצוה, אכן כבר האריכו האחרונים בכיוצא בזה לענין השוחט בשבת דלפסול כמו שהקשו התוספ' לענין שוחט הפסח על החמץ, ותירץ הרב בעל חות דעת בסברא נכונה דזה לא שייך רק באם דאי נימא לא מהני לא עביד איסור כגון בשוחט פסח על החמץ דאם הפסח פסול לא עביד איסור משא"כ בשוחט בשבת, וא"כ ה"נ לענין מילה שלא בזמנה לא שייך דגם אי לא מהני מכ"מ חלל שבת דע"כ ס"ל מקלקל בחבורה חייב ועיין בשאגת ארי' (סי' נ"ב):

בא"ד. דהתם לא בדחיי' תליא מלתא: המהרש"א מ"ב כתב דלשון ניתן לדחות ולא ניתן לדחות לא משמע כן, ולענ"ד אדרבא מלישנא דהגמרא הוכיחו התוספ' כן דפריך התם הרי נתנה שבת לדחות אצל תנוקות דעלמא ומתרץ לגבי האי גברא מיהא לא ניתן לדחות, ולכאורה מאי מתרץ הא גם לגבי האי גברא ניתן לדחות שמותר לו למול כל תנוקות דעלמא שהיום יום ח' שלהם אע"כ דהמקשן והתירצן בהא פליגי דהמקשן סבר ניתן לדחות שהותר לו ועל זה פריך דהא תנוקות דעלמא הותרו לו אבל התירצן מתרץ לגבי האי גברא מיהא לא ניתן לדחות דניתן לדחות הכוונה שמוטל עליו לדחות וטרוד במצוה הוא וזה בתנוקות דעלמא לגבי האי גברא לא הוי וכן נראה גם מפי' רש"י שם:

בא"ד. והכא נמי הרי טועה באשתו: לכאורה אכתי ק' לשיטת ר"ח הנ"ל דקושית הש"ס אשריפת נותר קאי שהרי התם ליכא טירדא דמצוה ששייך לטעות בה וא"ל כיון ששכח שהוא שבת וסובר שעושה מצוה בשריפת נותר מקרי טרוד טרדה דמצוה א"כ גם במל של שבת כבר בע"ש ושל מוצאי שבת בשבת גם כן נימא הכי כיון שאין יודע שזה שחל אתמול הי' של שבת א"כ לפי טעותו טרוד טרדה דמצוה ופטור ולמה קרי לי' התם לא ניתן לדחות וחייב אע"כ דלא דיינינן לפי טעותו אלא אם באמת היתה המצו' מוטלת עליו היום וכמו שפי' רש"י בפסחים (דף ע"ב) וא"כ ק' מנותר שהרי לפי האמת אין מצות שריפת נוחר מוטלת עליו בשבת ויוה"כ, וביותר ק' אהא דמוקי בתרומה בע"פ דמה בכך הא אכתי לא ניתן לדחות אצלו וכ"ת דהכא לא שייך לומר כן דאין טרוד טרדא דמצוה דמהיכי תיתי שהוא יהי' ב"ג וב"ח וא"כ טרוד לאכול תרומה ולא דמי לתנוקת דהתם ה"ל למידק אם נימא הכי כש"כ דלא מקשה מידי מתרומה דאין זמנו בהול דכל הסברא דאין זמנו בהול הוא דה"ל למידק וזה לא שייך בתרומה אע"כ דגם בתרומה שייך דה"ל לבדוק וכמש"כ באמת הרמב"ם (פרק י' מהל' תרומות) וכש"כ הריטב"א ג"כ דאיירי שכבר יצא עליו קול שהוא ב"ג וא"כ ק' מה טירדא דמצוה שייך גבי' וצ"ע:

בד"ה בערב הפסח. המ"ל משום דאכילת תרומה: אולי י"ל דהכא לא מצי לתרץ כן דלכאורה הי' צ"ל דאי כשרות עבודה מפועל ידיו אתיא ודאי אין תרומה בכלל דמה בכך דמקרי עבודה הא לאו פועל ידיו מקרי דאין זה עבודה ביד אלא בפה ולכן להכשיר ג"כ בתרומה לא שייך אלא אי אתיא עבודה מחד דאידך דרשות דמייתי בקדושין (ס"ו:) והא דנקט בפסחים (דף ע"ב) דרשה דברך ד' חילו י"ל דחד מהנך דרשות נקט כיון דלא נחית לכך רק להשמיענו דרשה בהכשר עבודה תדע שכן הוא שהרי התם אליבי' דר' יוחנן קיימינן כמבואר בסוגיא דשם ובירושלמי (פ"ח דתרומות) הביאו גם הר"ש שם יליף ר"י משום ר' ינאי בפי' מקרא דאל הכהן אשר יהי' בימים ההם ורב פליג עליו ויליף מפועל ידיו תרצה הרי דר' יוחנן לא יליף מקרא זה דפועל אלא ודאי דהקרא בפסחים לאו דוקא הוא, והנה בירושלמי שם קאמר מאי איכא בין ר"י לרב וקאמר וז"ל על דעתי' דרב ובלבד בקדשי מקדש על דעתי' דר' יוחנן ואפילו בקדשי הגבול ע"ש, הרי בפי' דלר' יוחנן גם בקדשי הגבול שהוא תרומה כשר למפרע אבל לרב לא, ולכן הסוגיא דפסחים דאזלא אליבי' דרבי יוחנן כמבואר שם אליבי' מתרץ שפיר דבתרומה נמי כשר כדאמר בירושלמי ג"כ אבל הסוגיא דהכא דאזלא אליבי' דרב דהא רב הוא דמתרץ הכא ר"מ היא ועלי' קמקשה וקשקיל וטרי הכא אליבי' לא הי' יכול לתרץ דתרומה אקרי עבודה דהרי רב יליף מברך ד' חילו וזה לא שייך בתרומה משום דלא מקרי פועל ידיו וכדאמר בירושלמי ולכן לא יכול להביא רק תי' הראשון דפסחים, או יאמר דהנה לפי דרשת ר' יוחנן דיליף מהכהן אשר והי' בימים ההם אע"פ שאינו כהן לאחר זמן לכאורה תכשר העבודה וכן יפטר לענין תרומה לא בלבד בנמצא ב"ג אלא באפילו נודע אח"כ שבאותה שעה לא הי' כהן כלל ואפילו מזרע לוי איננו אבל לרב דיליף מפועל ידיו תרצה לא כשר אלא כשנודע שהוא מזרע לוי רק שהוא פסול שהרי קרא דברך ד' חילו אפילו חללים שבו תרצה רק ללוי נאמר וא"כ לא הכשיר קרא רק חללים שהם מזרע לוי והכי קאמר רב מפורש בירושלמי הנ"ל ופועל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשירה, ולפ"ז ק' לכאורה מאי מתרץ בפסחים דאין הטעם משום דטעה בדבר מצוה הא דפטור מחומש כשנודע שהוא ב"ג וב"ח לר' יהושע אלא משום דתרומה אקרי עבודה דהא תינח לענין ב"ג וב"ח אבל אכתי ק' מרישא דמתניתן דתרומות דקתני ג"כ גבי אשת כהן שאכלה בתרומה ושמעה שמת בעלה או גרשה וכן עבד ששמע שרבו כהן שחררו דגם בו פוטר ר' יהושע והתם ע"כ הטעם משום דטעה בדבר מצוה דבזה לא שייך משום ברך ד' חילו כיון שהוברר הדבר למפרע שלא היו בשעת אכילה קנין כספו של כהן א"כ לאו חללים מזרע לוי הם, וכעת שנדפסו תוס' ר"ע ראיתי שהקשה ג"כ הכי והניח בצ"ע, אכן לפי מה שכתבתי דהסוגיא דשם אזלא אליבי' דר' יוחנן ומה דנקט קרא דברך ד' חילו לאו דוקא הוא א"ש דלר' יוחנן דיליף מאל הכהן אשר יהי' בימים ההם א"ש דגם האשה והעבד היו כהנים בזמן ההוא דהיינו קנין כספו של כהן ולכן רק התם משני שפיר אליבי' דר' יוחנן אבל הכא דאזיל אליבי' דרב דקאמר בפי' פסולים מזרעו של לוי דוקא לא יכול לתרץ כן דאכתי תקשי' מרישא דמתניתן ולכן ע"כ צריך לתרץ בע"פ דוקא:

בד"ה מתוך, עד שיגדיל דאין מעשה קטן כלום: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ביארו יותר דא"ל דאתיא כר"מ דס"ל לאחר שאתגייר מקודשת דהא השתא להך תי' לא אתיא כר"מ אלא כר"ש, אכן לכאורה עדיין אין זה מספיק כיון דרב היא דמתרץ הכא כן ורב ס"ל לקמן (צ"ג.) דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ דלמא מוקי גם ר"ש כוותי' ואפילו לפי הנראה מרש"י וריטב"א דלא רב תירץ הכא כן אלא בי רב מכ"מ קשה שהרי בי רב הוא רב הונא כדאמרינן לקמן (דף פ"ג) ורב הונא ג"כ ס"ל (דף צ"ג) דאדם מקנה דשלב"ל, אבל בתוספ' הרא"ש כתב בלשון אחר שכתב דר"ש לא ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ י"ל דגם הראשונים נתכוונו לכך:

ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה בהגהת מ"ל (ה' אישות פ"ד ה"ז) סתירה בדברי הרשב"א שהקשה הכא על רש"י כן ולקמן (דף ק"ט) גבי מקדש את הקטנה כתב בעצמו דיכול לקדש קטנה על זמן כשתגדיל, ולפ"ז א"ש דהתם כתב כן אליבי' דרב דהוא המ"ד שם, אלא שלא ידעתי כעת אנה מצינו לר"ש בפי' כן ואם באמת דלא מצינו ר"ש דס"ל כן עכ"פ יש ליישב בזה שיטת רש"י דלא יקשה עליו קושית התוספ' די"ל דרב לשיטתו אזיל דס"ל אדם מקנה דשלב"ל:

בא"ד. בשופעת מתוך ג' לאחר ג': עיין במהרש"א שהביא דברי הבעל המאור דלא בעינן הקדושין והלידות בבת א' אלא בזא"ז אכן גם לדעת המאור צ"ל שנולדה האחת תוך ג' שנה של האחרת ושתיהן נתקדשו קודם שהיתה אחת מהן בת ג' שנה דאל"כ הד' חטאות לא משכחת בב"א בכל א' וא' דהא בשעה שנעשה לאה הגדולה בת ג' צריכה שתאסר על שמעון משום ד' איסורים ובתוכם אחות אשה וא"כ ע"כ באותה שעה כבר קדש את רחל אחותה.

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה