ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף כט:
בגמרא דאיסורא לא דחי: ק"ק היאך קרי לי' דאיסורא כיון דאין איסור במאמר וכמו שכתב רש"י בד"ה ואי מאמר וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' לעיל (דף י"ח) דלכך לריב"ב אחור לישא עד שיעשה אחיו מעשה והכא פריך ר' אבין בפשיטות זה יעשה מאמר ויקנה ה"ט דריב"ב ס"ל יש זיקה ור' אבין אית לי' אין זיקה ולכן אין איסור לעשות מאמר ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"ק אלא מאי דוחה דחיי' וכו' אלא מאי אית לך למימר וכו' דאיסורא לוז דחי דהיינו דב"ש אית להו יש זיקה ולכך יש איסור לעשות מאמר וכמו שכתבו גם התוספ' לעיל (דף י"ח) דלריב"ב מקרי קידש אחות זקוקה קדשה באיסור א"כ ה"נ י"ל דלעולם מאמר קונה ק"ג ומכ"מ הכא לא קונה כיון דיש זיקה א"כ הוי קדשה באיסור, ובזה א"ש מה שהקשו התוספ' לעיל על רש"י למה בלשון השני דר"א משנה הגמר' הלשון אלא יבמה דחזיא לכולהו וכו' ולא קאמר ג"כ דהיתרא דחי דהשתא א"ש דכיון דלאידך לישנא לא מוכח דס"ל יש זיקה לא יכול למינקט לישנא דהתירא ודאיסורא:
שם כגון דעבד בה מאמר: וטעמא דר' יהושע מפרש בנדרים דלא הוי מאמר קנין גמור בשנים כיון דהאח האחד יכול לבטלו ע"י ביאה או גט ולפ"ז ק"ק מאי מייתי ר' אבין לעיל ראי' לדברי ר"א דמאמר אינו קונה לב"ש קנין גמור מהא דאמרינן יקיימו דלמא רק התם דאיכא ב' אחים אין המאמר קונה קנין גמור אבל ב"ש דמתניתן דידן דאיירי באח א' שפיר י"ל דקונה קנין גמור וא"ל דגם במתניתן בשעת מאמר עדיין הי' האח השני חי והוי ב' אחים בשעת מאמר דזה אינו דהא הטעם דבב' אחין אין המאמר קונה הוא משום דיכול לבטל ע"י ביאה או גט וזה לא היה שייך באח השני כיון שנשוי אחותה א"כ אין ביאתו או גטו פוסלים וצ"ל דבלא"ה משיב שפיר:
שם ברש"י ד"ה לא אונן. לאסור בקדשים: ה"ה ג"כ לענין לעשות עבודה דאונן אסור בה רק דזה לא הוו שייך לענין היא לא אוננת גם לא הוי שייך רק בכהן ולא בישראל ולכן נקט רש"י לאסור בקדשים דשייך בכולהו:
בד"ה ולא מיטמאת. אינה צריכה: הרמב"ם (פרק ב' מהל' אבל) פסק דאין אשה מצוה לטמא לקרובים והראב"ד השיג עליו מברייתא זו דלא מיטמאת לו וכבר כתב הלח"מ שם די"ל דהרמב"ם פי' כפי' ב' דרש"י דלענין רגל איירי, ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל והראב"ד לשיטתו אזיל דהרמב"ם (פי"ו מהל' טומאת אוכלים) כתב הטעם דחייב לטהר ברגל מפני שחייב בראיי' וחגיגה ושמחה, ולפ"ז לכאורה אין איסור בנשים לטמאות משום ראיי' וחגיגה שפטורים מהם וליכא רק משום שמחה שנשים חייבות בה כמבואר ברמב"ם (ח"א מהל' חגיגה) ואף שבטורי אבן בר"ה (דף ט"ז) רצה לומר כיון דאין עלי' החיוב רק על בעלה לא שייך בה איסור לטמאות ורצה מזה להוכיח נגד שיטת רש"י והתוס' במכ"ה אין זה כדאי לפענ"ד לחלוק על שיטתם שהרי עכ"פ מבטלת מ"ע מאחרים וכי ס"ד דאין בזה איסור והרי בכה"ג אמרינן בפסחים (פ'.) מדחהו אתה מחגיגתו ע"ש וכן מוכח ג"כ דאלת"ה מאי פריך בזבחים (ק') אהא דטמאו ליוסף הכהן מהא דאמרינן דולאחותו אינו מטמא ע"ש דדלמא הוא אינו מטמא שמבטל מעצמו מצות ע' אבל אחרים מטמאין אותו שהרי אין מבטלים מ"ע מעל עצמם אלא מעל אחרים אלא ודאי לא שנא וא"כ שייך שפיר ולא מיטמאת לו ברגל משום שלמי שמחה ואף שאין לה בעל לשמחה שהרי מת והיא אינה מחוייבת מכ"מ הרי אמרינן בקדושין (ל"ד:) שאלמנה בעל ביתה מחוייב לשמחה וממנו מבטלת מ"ע כשמטמאה את עצמה ועיין שם בתוספ' שכתבו בפי' בשם ר"ת שדוקא בשלמי שמחה צריך לשמחה:
אכן התינח לשיטת הרמב"ם (שם) דס"ל דבעלה וכן שכנה משמחה בשלמי שמחה אבל לדעת הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם וס"ל דלא בש"ש אלא בכסות נקיי' וכדומה משמחה לא שייך באשה איסור טומאה ברגל וא"כ ע"כ הא דקאמר הכא ולא מיטמאת הפי' הוא דאינה חייבת לטמאות ולכן שפיר השיג הראב"ד לשיטתו על הרמב"ם שכתב דבכל אשה אין מצוה לטמא לקרובים אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דאשה בעלה משמחה בשלמי שמחה א"כ שפיר יש לפרש דברגל איירי, אבל מכ"מ דעת רש"י ק' שכתב דנראה לו הפי' דברגל איירי ובקידושין (דף ל"ד) פי' דבעלה משמחה בכסות נקיי' וא"כ מאי איסור טומאה שייך באשה, ואולי י"ל דרש"י פי' הכא למ"ד בחגיגה (דף ז') דאשה גופא חייבת בשמחה ובזה ודאי שלמי שמחה צריכה להביא ומכ"מ למ"ד בעלה משמחה ג"כ שייך איסור טומאה גבה לענין פסח דלפי המבואר בזבחים (דף ק') מותר לטמאות בערב פסח לקרובים לחד מ"ד קודם חצות ולחד מ"ד אפילו אחר חצות קודם שחיטה וזריקה וכפי המבואר בפסחים (דף צ"א) גם נשים חייבו' בפסח וא"כ בכה"ג קאמר הכא דאין מטמאת לו כיון שאינו מז' קרובים א"כ אסורה לבטל מצות פסח אבל נשואה מטמאת לו ובקודם חצות כדפרישית:
ולפ"ז מיושבת קושית הראב"ד מברייתא דהכא אפילו לשיטתו דלא בעי לשמחה בש"ש דוקא, ומכ"מ ק"ק בין על תי' הלח"מ דלענין רגל איירי בין על תירוצינו דלענין פסח איירי כיון דלהרמב"ם אשה אינה מצו' לטמאות א"כ מ"ש ארוסה דאינה מטמאת לו ומ"ש נשואה דמטמאת, וצ"ל דילפינן מטומאת כהן דאמרינן לה יטמא רשות אלמא היכי שיש מז' קרובים אף שאין מצו' בטומאה מכ"מ הותרה א"כ ה"ה דהותר לבטל ע' דש"ש ודפסח ואף דמשמע בזבחים (דף ק') דלמ"ד לה יטמא רשות בע"פ אחר חצות אסור לו לטמאות מכ"מ י"ל דהכא בקודם חצות איירי וגם ברגל קודם שהגיע זמן חיוב ש"ש:
בד"ה אלא לתרי אמאי. יפרו שניהן מב"ל: ובנדרים פי' בגמרא אף דיש זיקה מכ"מ אין ברירה ע"ש, ואין להקשות דלמא ר"א ס"ל יש ברירה דהא פלוגתא דתנאי היא וכשבא עלי' לבסוף הוברר הדבר שזו היתה אותה שזקוקה לו וכמו שכתב הרשב"א בשמעתין די"ל דהא פרכינן מר"א אב"ש כמו שכתבו התוספ' ביצה (ל"ד:) משום דר"א שמותי הוא וב"ש ס"ל אין ברירה גבי המת בבית ולו פתחים הרבה כמבואר שם (ז'.) ועיין בתוספ' יומא (נ"ו.) ועיין בר"ן בנדרים שכתב בשם רש"י דהכא היפך ממה שכתב כאן:
שם בתוספ' ד"ה ועבד בה מאמר. אלמא מהני ליורשה: לכאורה הי' אפשר לומר כיון דאביי באמת חולק שם על רבא א"כ י"ל דאביי הכא לשיטתו קאי ורבא לשיטתו רק דרבא לשיטת אביי השיב דמכ"מ שייך ספק לענין מסירה לחופה אלא דהתוספ' לקמן בארו הדבר יותר דמשמע דלפי המסקנא גם רבא מודה דלא שייך לענין ירושה אבל מכ"מ לפמש"כ המהרש"א מ"ב הכא דלפי המסקנא דמוקי במאמר ובעל שפיר י"ל דגם לענין ירושה מספקא ליה א"כ הי' אפשר לומר דגם הך מאמר דאיירי מיני' רבא לקמן (ל"ט.) איירי בכה"ג וטעמא דב"ה שם כמו שכתב המהרש"א לר"ע ור' יהושע הכא ולא הי' מן הצורך להגי' רבה תחת רבא:
בד"ה כגון. ולר"ע אפילו ביבם א': א"ל דלפ"ז ר"ע פליג אהך דרב פנחס משמי' דרבא וא"כ כתנאי אמר למלתי' די"ל שהרי לכאורה גם רבנן דר"א לא ס"ל כוותי' בנדרים (ע"ג:) ע"ש אכן כבר כתב הר"ן שם די"ל דלא פליגי רק דרבנן ס"ל דאדעתו נודרת לא אמרינן עד שהיא נשואה לגמרי שתכנס לחופה וכן י"ל ג"כ לר"ע דאין נודרת על דעתו עד שהיא נשואה לו אף שהוא מפרנסה כמו שאם אחר מפרנסה ג"כ אינה נודרת על דעתו: