ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף כח.
בגמרא ר"י למיתה לא חייש: עיין ברשב"א שהקשה דהרי יש תנא דס"ל כן דהיינו רבי יהודה דס"ל ביומא דאשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ותירץ רש"ל דמכח חששא זה לא היינו מבטלים עיקר מצות יבום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, אכן על זה ק"ק הרי גם משום חששא דגזיר' ביאה ראשונ' אטו ב"ש ועוד שאר גזירות דאמורי' שם בטלני יבום ואוקימנא אחליצ' משום חששא שיעבור על לאו ולמה לא נחוש ג"כ משום חששא דבטול מ"ע דיבום והריטב"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ דה"ק דר"י לא רצה לאוקמי' מתניתן כמ"ד דחייש למיתה כיון דלא אשכחן סתם משנה דסובר כן ע"ש, וזה תמו' שהרי בסוכה (כ"ג:) מוקי לסתם משנה דהרי זה גטיך שעה א' קודם מותי כמ"ד דחייש למיתה ע"ש והמהרש"א במ"ב ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ דהתם ה"ט משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה, אכן לפי הנראה בתוספ' (ריש יומא) תלי זה בב' תירוצים דהתוספ' שם וכפי השר כתבתי לעיל (דף כ"ו), אבל באמת לולא דבריהם הי' נ"ל בפשטות לפרש דהרי קאמר ר"י למיתה לא חייש פי' כיון דאוקימנא למתניתן עמ"ד אין זיקה וכמו שפי' רש"י והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דלמ"ד יש זיקה ליכא גזירה ולדידי' למיתה לא חיישינן ש"א תבטל על ידה מצות יבמים דלמ"ד אין זיקה ליבטל וכדמקשה בגמרא דלעיל (דף י"ח) לר"מ מרבן גמליאל רק דהתם מר מ"מ אדר"ג קרמית ור"י לא ס"ל הך סברא דפליג אר"ג אא מ"ד ולכן קאמר אינה משנה אבל ודאי בעלמא מודה דחיישינן למיתה.
שם מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א: ק"ק דאימא רבי היא ושבר כר"א בחדא ופליג עליו בחדא וכדאמרינן ר"ה (דף ז') ומגילה (דף ט') ובכמה דוכתי בגמרא, וי"ל דהכא לא מסתבר לומר כן דהנה כבר הקשה הרשב"א איך נאמר דר"א היא הא ר"י ס"ל הלכה שסתם משנה והוא ע"כ פליג אר"א דהוא התיר בהותרה ונאסרה ולבסוף הותרה, אכן באמת לפי שיטת רש"י דר"א הוא ר"א דפרק ב"ש לקמן יש לתרץ בפשטות הא ה"ל כחם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא וגם ר"י ס"ל דאין הלכה כסתם כדאמרינן לקמן (מ"ב:) והא דהרשב"א לא מתרץ כן י"ל דס"ל כפי' התוספ' דר"א הוא ר"א דברייתא דלקמן (דף מ"א) דלפ"ז לא הו סתם ואח"כ מחלוקת במתניתן והוי שפיר הלכה כסתם אבל עכ"פ לשיטת רש"י יש לתרץ כן, ובזה א"ש ג"כ מה דקאמר מדסיפא ר"א דליכא למימר דרבי סתם הכא בחדא כר"א דהא אדרבא חזינן דסתם לקמן במחלוקת מכלל דס"ל דאין הלכה כר"א וכבר כתבו התוספ' לקמן (דף מ"ב) דמסתמא לא אמרינן דרבי חזר מדבריו וע"כ צ"ל דמתניתן ר"א גופא היא ונקט רבי מתניתן דר"א וכמו דאמרינן גם במגילה (שם) לחד תירוץ ואהא קאמר שפיר דמדסיפא ר"א רישא לאו ר"א היא ולכן א"ש דלא אמרינן דסבר כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא:
שם ברש"י ד"ה בשלמא לראשון. דהכי קאמר בפרק כיצד: ק"ל היאך מוכח משם דספק אחות זקוקה שריא דלמא התם ה"ט דממנ"פ שריא אי יבמתו היא שפיר קנסיב וגם אם אחות יבמתו היתה מכ"מ עתה כשפקעה זיקה ע"י אחיו שריא לי' דלא שייך לאסור משום כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' דהא התם לאו יבמה היא אלא נכרית וכמו שפי' רש"י בעצמו שם (אבל הכא הרי איכא ספק אחות זקוקה שמא הראשון ייבם הראשונה וזו היא השני' וא"כ איך שייך להתיר מטעם ספק הא נאסרה בתחלה ונשארה באיסורה אפילו כשפקעה זיקה מאחותה. וכעת שנדפס תוספ' ר"ע ראיתי שגם להרב ז"ל הוקשה כן והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל כיון דעכ"פ לר"י דקאמר אחיות איני יודע מי שנאן ע"כ פשיטא לי' דספק אחות זקוקה אפילו נשארת בספק איסור א"צ להוציא וע"כ דיליף כן מהא דקדמו וכנסו אין מוציאין ולא מחלק בין ספק איסור בעצמותו ובין ספק איסור מטעם קנסא דס"ל כיון דספק איסור דרבנן הוא א"צ להוציא וכמו דתני שילא שם דאפילו שניהם כהנים מותרים משום דספק חלוצה דרבנן אף דלענין חלוצה ג"כ לא שייך דממנ"פ הותרה וכן ס"ל לר"י לענין ספק אחות זקוקה, וא"כ שפיר פי' רש"י אליבי' דר' יוחנן הכא אבל לעיל במתניתן פירש אליבי' דידן דשנינו במתני' גבי אחיות אם כנסו יוציאו והרי קשה קושית ר' יוחנן שהרי לעיל בקידש א' משתי אחיות תנן דאם כנסו אין מוציאין, ולכן פי' רש"י דה"ט לעיל דאי נמי הוי אפכא כשייבם השני הותרה לו ובאמת מחלקינן בין ספק איסור בעצמותו ובין ספק איסור מטעם קנסא:
ועפ"ז נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשה התוספ' י"ט במתניתן דהכא על הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון ואעפ"כ פסק כמשנתנו דאם קדמו וכנסו מוציאין מידם והניח בקושיא, ולענ"ד י"ל שהרי לעיל (דף כ"ג) פריך בגמרא שם אמתניתן מ"ש מהא דתנן ארבעה אחים וכו' הכי השתא וכו' ע"ש והנה התוספ' שם העירו למה לא אמרינן דלמ"ד יש זיקה דליחלוץ חד ולייבם חד כדמוכח הכא בהא דר"י ותרצו דלית לי' דיבמה שהותרה ונאסרה שתחזור להיתירה הראשון ע"ש, אכן לפמש"כ לעיל ע"כ אי אפשר לומר כן שיש חולק בזה שהרי לקמן (דף מ"א) מוכח דאפילו בערו' דאורייתא אמרינן כן, ויש לומר דזה הוקשה להרמב"ם ולכן ס"ל דרק ר"י הוא דס"ל כן דמשום ספק זיקה אחר שחזרה והותרה אין מוציאין אבל סתם גמרא דלעיל פליג אר"י וס"ל כל היכי דחדא אסורה להתייבם דהיינו שניי' גזרינן אפילו בראשונה אטו שניי' ואפילו בדיעבד אם קדמו וכנסו יוציאו והרי עכ"פ מוכח מסוגיא דלעיל דמיישב הא דכנסו יוציאו דהכא אף דעל מה שחזרה והותרה ליכא חולק לכן פסק הרמב"ם כן כסתם גמרא דלעיל דפליג אר"י:
שם בתוספ' ד"ה ולימא לי' היינו ר"א דהחולץ: הא דלא ניחא להו כפי' רש"י שהוא ר"א דפרק ב"ש דלפי מה דאמרינן שם לא מוכח רק לאביי דס"ל לר"א דנאסרה שעה א' נאסרה לעולם דעיפא דקאמר שם הכי לר"א חזר בו ולא מוכח מר"א כן לתירוץ רבא וכן לתירוץ רב אשי שם ורק לתירוץ אביי מוכח דס"ל לר"א כן וא"כ כשמקשה דלימא לי' ר"א היא צ"ל דפריך רק לאביי מר"י דהכא ולכן ניחא להו להתוספ' לומר דפריך מר"א דברייתא בפרק החולץ דקשה כן אליבי' דכ"ע:
בד"ה לא סתם לן. לר"י הוא דמסקינן הכי אבל רב חסדא: במהרש"א מ"ב כתב דלפ"ז יש לתרץ ג"כ הא דלא פריך לרב די"ל דס"ל כרב חסדא ע"ש, ודבריו צריכים ביאור דמה מייתרינן בזה לרב כיון דהוא ס"ל דאפילו נאסרה מתחלה הותרה א"כ מה בכך דאפשר לצמצם דשניה' נאסרו מתחל' הא לרב גם זה מותר ואי נימא כמש"כ התוספ' לעיל לשיטת ר"ח דרב לא התיר רק למ"ד אין זיקה והוא מוקי למתניתן כמ"ד יש זיקה הרי לשיטה זו בלא"ה תירצו התוספ' לעיל קושיתם שפיר הא דלא פריך לרב וא"כ מה מייתרינן בזה דנימא דרב מוקי למתניתן כריה"ג, אבל לפי מה שהקשתי לעיל אתירוץ התוספ' לשיטת ר"ח דמה בכך דמוקי למתניתן כמ"ד יש זיקה הא רב אפילו איסור דאורייתא התיר לקמן בהותר' ונאסרה וחזרה והותרה שפיר מייתרינן בזה דנימא דמתניתן ריה"ג היא וא"כ אין כאן רק נאסרה מתחלה וזה לא התיר רב למ"ד יש זיקה כמו שפי' ר"ח, ומתורץ בזה מה שהקשינו לעיל אתירוץ התוספ' לשיט' ר"ח ואף שדוחק לומר דהתוספ' כוונו לזה מכ"מ שיטת ר"ח א"ש בזה:
בא"ד. ואין להאריך כי שם הארכתי: שם בחולין לא כתבו התוספ' כלום מזה אבל בסוכה (דף ט"ו) ובבכורות (דף י"ז) האריכו בזה:
בד"ה הך דאינה חמותה. וי"ל דס"ל לרב אין זיקה: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז גם לשיטת ריב"ן צריך לתרץ כן דהיינו כתי' ר"י דלעיל וא"כ מחי מייתר ריב"ן בתירוצו, ולענ"ד י"ל דהיה נראה דוחק להריב"ן לומר דלכך לא פריך ריב"ח לרב משום דידע די"ל הטעם משום בטול מצות יבמים אבל לר"י ידע דלית לי' חיישינן למיתה דזה דוחק הוא דמנ"ל דר"י לא ס"ל ג"כ הכי ולכן סבר הריב"ן דריב"ח באמת לא ס"ל כלל סברא דלמיתה איישינן בין לרב בין לר"י רק דלרב לא הוקשה לו מרישא די"ל דאסורה מטעם דח"פ צריך לחזור על כל האחים כיון דס"ל הכי ולר"י לא שייך טעם זה דלא מצינו דס"ל כן ולכך פריך דוקא לר"י מרישא דמתניתן אכן על זה מקשה דלמה לא השיב ר"י משום בטול מצות יבמים ומתרץ דר"י למיתה לא חייש ולכך פריך שפיר מחמותה אבל לרב לא ק' כן די"ל באמת לפי המסקנא דס"ל סברא דבטול מצות ייבמים ובאמת גם מרישא לא קשה אליבי' מכח הך וגם הריב"ן מודה דלפי האמת י"ל דטעמא דרב לא משום ח"פ אלא משום בטול מצות ייבמים וא"ש:
בד"ה ר' אלעזר וא"ת וכי טעמא דב"ש: לא אברייתא מקשו כן דזה מצינו כמה פעמים דנקט דבר בפלוגתא דב"ש וב"ה אף דהוי מצי למינקט סתמא כב"ה אלא אמתניתן קאי קושיתם כיון דת"ק כבר אמר יוציאו א"כ מה הוסיף ר"א את"ק ולכן כתבו בתירוצו לאפוקי מברייתא דאבא שאול ולא כתבו סתמ' לאפוקי מאבא שאול אע"כ דמר"א דמתניתן איירי עד השתא, ובזה א"ש ג"כ הא דכתבו לאפוקי מדאבא שאול ולא לאפוקי מדר"ש דזה כבר שמעינן מת"ק ג"כ כיון דר"ש סבר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה והוא מטעמי' דנפשי' אמר יקיימו והרי ת"ק אמר יוציאו אבל לאפוקי מאבא שאול לא מוכח מת"ק דהיינו יכולים לטעות דת"ק ב"ש הוא משום דבכ"מ ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וכמש"כ הרמב"ם בפי' משניות ולכן שפיר קאמר ר"א עליו דב"ה הוא דקאמר יוציאו ושזה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה.