אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף כד:

דף כד.

בגמרא אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק: הוא הדין דהוי מצי למימר ג"כ מה בכור אי נוטל בשבח אף האי נמי אינו נוטל בשבח דגם זה ילפינן מדבכור קריא רחמנא בבכורות (נ"ב.) אלא הש"ס חדא מהנך דרשות נקט. ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א אשיטת רש"י ז"ל דיבם יורש חלק אחיו מאביו שמת אחריו דא"כ לר' יהודה דס"ל דאם יש אב נכסים של אב האי בכור דקריא רחמנא למאי הלכתא, ולפ"ז א"ש דצריך לענין שבח א"נ לענין חזרה ביובל כמש"כ התוספ', אכן בלא"ה לא זכיתי להבין קושית הרשב"א שהרי דרשת רבי יהודה גופא שהנכסים של אב מדבכור קריא רחמנא נפקא לי' לקחן (מ'.) וגם אמה שהקשה הרשב"א עוד אפי' רש"י מהא דאמרינן לקמן אי מה בכור נוטל פי שנים וכו' לבד מה שתירץ כבר הריטב"א די"ל שרש"י מפרש דרק לר' יהודה אמרינן כן עוד י"ל דדעת רש"י שם כדעת המרדכי שהביא המהרש"ל שם, ובזה ג"כ מתורץ קושית הרשב"א ע"ש:

שם לשום עבדי שלמה: הא דמשמע לעיל (ס"פ קמא) דעבדי שלמה נכרים הוי צ"ל לאו היינו עבדי שלמה דאיירי בהו הכא דהני דאיירי בהו הכא נתגיירו אבל א"ל דמ"ד לעיל משום עבדי שלמה ס"ל כר' נחמיא הכא דאינם גרים דכבר הבאתי לעיל דגם בעזרא ונחמי' נזכר דעבדי שלמה פסולים היו:

שם כולם גרים הם: לכאורה פליג הך תנא אברייתא דאין מקבלין גרים בימי דוד ובימי שלמה שהרי קאמר דאותן שנתגיירו לשום עבדי שלמה גרים הם, אכן לפ"ז ק' מאי פריך לקמן (ע"ו.) לרבא מהך ברייתא דלא קבלו גרים בימי שלמה אימא דרבא כרב ס"ל דאמר הלכה כמ"ד כולם גרים הם, ונ"ל דה"ל הש"ס דלא פליג רב אברייתא רק דברייתא קאמרה דלכתחלה אין מקבלין אכן אם גיירו ע"פ הדיוטות אין דוחין אותן אלא מקבלין ודנין אותן בדין גרים וזהו כפסק הרמב"ם (בפרק י"ג מהל' איסורי ביאה), ונראה שמזה הוציא הרמב"ם דינו שם וה"ה כ' שיצא לו דין זה מק"נ אלף שגיירו בימי דוד, אכן לפענ"ד אין מזה ראי' די"ל שהם גיירו עצמן אבל לא קבלו אותם בדין גרים וכמו שכתבו התוספ' בסוגין אבל לפ"ד שפיר מוכח כן.

שם אמר רב ובעדים: ברשב"א הקשה בשם הרמב"ן הא לפ"ז ע"כ רישא ג"כ בעדים קמיירי וא"כ היאך שייך לזות שפתים הא ידוע הוא ותירץ דלזות שפתים איכא במה שיאמרו שלא נתגיירה רק משום זנות ע"ש, וק"ל דהתינח גבי גיורת אבל גבי שפחה מא"ל דאין לומר כמו שנכתוב לקמן דגם שפחה צריכה קבלה דז"א שהרי לפי המסקנא דלקמן לא בעי שפחה קבלה וא"כ מ"ט דשפחה לכתחלה לא ומזה לכאורה ראי' לפי' רש"י דלזות שפתים היינו דאתי לאחזוקי לקלא קמא ונגר כי' הרמב"ן, ואולי רצה הרמב"ן לתרץ זה במה שכתר שיחשדו אותו שנשאה לשם זנות דהיינו אף שנישואיו נשואין גמורים מכ"מ יחשדו אותו שלא נשאה לשם מצות נשואין רק לשם זנות כיון שכבר ידעה קודם שנתגיירה ונשתחררה וא"ל דא"כ גם בנטען על הפנוי' ניחוש ללזות שפתים זה שלא ישאנה די"ל דשם גזירת הכתוב שצו' לנשאה, ועיין בשלטי גבורים שהביא ב' שיטות בנטען על הפנוי' אם ישאנה או לא והובאו ג"ר בש"ע, ולפי דברינו י"ל דפליגי בפלוגתת רש"י ורמב"ן בפירוש לזות שפתים:

שם ביש לה בנים ויש לה עדים: לפ"ז מתורצת ג"כ הקושיא דלעיל מברייתא דנתגרשה ע"י אחר די"ל ג"כ דאיירי בליכא בנים ולכן מוציאין בליכא עדים אבל מוזניתו בעדים וביש בנים איירי ולא מצרכינן שוב לתירוץ דלעיל דה"ק דאע"ג דאתא אחר וכו', והא דלא מתרץ בקיצור אקושיא דלעיל דמתניתן איירי באתא אחר ואפסקי' לקלא ולכן מוקמי רב ביש עדים דוקא דהוציאוה ע"י עדים משמע, י"ל דלא בעי לאוקמי מתניתן הכי דאי באפסקא אחר לא ה"ל למתניתן לסתו' אלא לפרש אבל אי ביש בנים או באין בנים איירי זה ל"צ לפרש:

שם כל הוציאוה בב"ד איירי: לפ"ז הך במד"א באין לה בנים לא אמתניתן דילן קאי ואברייתא דהנטען על אשת איש דלעיל פשיטא ג"כ דלא קאי וגם בתוספתא לא מצאתי ברייתא זו ולא ידעתי אמה קאי הך במד"א:

שם ברש"י ד"ה אלא למאי. לכתוב גדול: ק"ק לפי מש"כ האגור מגמרא דערכין (דף ל"א) ונפסק כן בש"ע א"ז (סי' נ"ה) דנער שנולד בכ"ט לאדר ראשון ונער א' נולד בא' לאדר שני ונעשו גדולים בשנה פשוטה אז הנולד ראשון הוא קטן עד כ"ט אדר והנולד אחרון נעשה גדול בא' אדר ע"ש, א"כ אם שני אחים תאומים נולדו כן והבכור יצא בכ"ט אדר ראשון ואחיו בר"ח אדר שני אז כשנעשו בני י"ג והביאו ב' שערות הבכור נשאר קטן ואחיו כבר גדול וא"כ דלמא אי הוי כתיב והי' הגדול ה"א שהגדול עתה חייבם באדר כשנעשו בני י"ג כיון שהוא גדול בשנים והבכור עדיין קטן ודלמא לכן כתיב והי' הבכור להורות דהוא קודם וצ"ע:

שם בתוספ' ד"ה למאי. חוזרת ביובל בבכורות (דף נ"ב) הקשו קושיא זו בלשון תימא ע"ש, ובאמת לא זכיתי להבין קושיתם בזה דאף דהגמרא קאמר (שם) הטעם דאין חוזרת ביובל דבכור קריא רחמנא מכ"מ ודאי גם אי לא הוי כתיב בכור ג"כ ידעינן דמייבם אינו חוזר כיון דכתיב יקום על שם אחיו דמפרשינן לנחלה מגז"ש וא"כ משמע שחלק ירושה היא שהרי מה שירושה אינו חוזרת ג"כ אתי רק ממה דקרי רחמנא ביום הנחילו את בניו כמש"כ רש"י (שם) ומה דמפרש הגמרא הטעם דבכור קריא רחמנא האמת נקט דהא בכור גם כן נקרא ועוד שהרי מטעם זה פליג ר"א שם דבכור קריא רחמנא ובכור כתוב בלשון מתנה אבל לעולם א"ל לת"ק דקרי רחמנא בכור לומר דאין חוזר ביובל דגם אי לא כתיב לשון בכור ג"כ הוי ידעינן הכי ואדרבא לשון בכור הוא לגריעותא אליבי' דר"א אבל מכ"מ גם לת"ק אינו לחשיבותא לענין שאין חוזרת ביובל:

בד"ה גיורת. אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: עיין במהרש"א שכתב הטעם למה דלא פירשו דהקושיא היא מדאין מוציאין דמכח ספק ג"כ אין מוציאין, ולפענ"ד מוכח כתירוצו דאל"כ למה לו להקשות מהברייתא לקשי' בקצור רישא אסיפא מדאין נושאין לכתחלה ע"כ דלאו גיורת היא דהא אכתי לא אסיק אדעתי' הך טעם דלזות שפתים ואעפ"כ אמרינן דאין מוציאין מידו אלמא דגיורת היא אע"כ דמטעם ספק אין מוציאין וכמש"כ התוס', שוב ראיתי שגם המהר"ם כתב ראי' זו, אכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחד תירוץ תרצו דהקושיא היא מדאין מוציאין דאפילו לא הוי רק ספק הי' לנו להוציא דאוקמינן אותה אחזקת נכרית, ולפ"ז קשה אדמקשי' מברייתא לקשי' בקצור רישא וסיפא אהדדי:

בד"ה הלכה. הך גירי אריות לא דמי: דעת רש"י ז"ל ע"כ אינה כן שהרי פירש אגירי אריות כגון כותים דמלכים והרי על זה קאמר הך מ"ד דכולם גרים הם אלמא דאפילו כותים להך מ"ד גרים הוי, וצ"ל דפליגי בהך פלוגתא אי כותים גירי אמת הם או גירי אריות הם וכ"כ גם הריטב"א קידושין (דף ע"ה) לחד תי' ומ"ד גירי אריות פליג אמ"ד דהכא דכלם גרים הם, ומה שהביאו התוספ' מאלהיהם היו עובדים למ"ד גירי אמת הן י"ל היו כישראל מומר כמש"כ גם הריטב"א שם, ואין להביא ראי' לשיטת התוספ' מהא דאמרינן חולין (ג':) רב אשי לא קאמר כתרווייהו דקסבר כותים גרי אריות הם דא"כ היאך פליג רב אשי ארב דאמר הלכה כמ"ד גרים הם אע"כ מוכח כשיטת התוספ' וכמו שכתבו התוספ' (שם) דמזה אין קושיא ארש"י שהרי בלא"ה פליג רב אשי גם ארבי יוחנן דאכל משחיטת כותי כדאמרינן שם (ה':) וגם אין קושיא לשיטת רש"י דא"כ סתם מתניתן דהכא סבר כמ"ד גרי אמת ומ"ט לא מוקי רב אשי גם מתניתן דחולין כן והא בלא"ה איכא גם סתמות מתניתן בברכות (דף מ"ה) ובגטין (דף י') ובנדה (נ"ו:) דס"ל דגרי אמת הן:

בד"ה אי הכי משום דספק גיורת היא ק"ק דהתינח בנכרית אבל בשפחה שנשתחררה מאי ספק שייך בזה כיון שקודם שחרור כבר היתה בת מצות וכשנשתחררה נעשית ישראלית נו מילא ולא בעינן דעתה, וי"ל דלקמן (מ"ד:) פליגי רבנן ור"ש בן אלעזר אי עבד או שפחה משוחררין צריכין לקבל עליהם מצות או אם מטבילן לשם בני חורין בלא קבלה, וא"כ י"ל דמתניתן דהכא כרבנן דלקמן דבעינן קבל דוקא ולכן כשעשתה להנשא לו קבלתה לאו קבלה הוי ואף דשם מסקינן דגם לרבנן לא בעינן קבל הרי גם הכא לפי המסקנא לא צריך להך טעמא לענין לכתחלה אלא משום לזות שפתים ושפיר י"ל דהך ס"ד דהכא כס"ד דלקמן ס"ל:

בד"ה לא בימי דוד. מאתי הגתי ומבת פרעה: צ"ע דהרי זה הוא קושית ותירוץ הגמרא דלקמן (ע"ו.) וצ"ל דמשום אתי הגתי נקטו התוספ' כן ואגביה נקטו ג"כ בת פרעה, והא דפשיטא להו להתוספ' דקבל דוד לאתי הגתי לגר גמור נראה דנפקי להו כן מדמקשה בקידושין (ע"ו:) והאיכא אתי הגתי ואי ס"ד דלאו גר גמור הוי איך נתנו דוד לראש חיילותיו ומאי מקשה מיני' אישראלים שאינם מיוחסים אע"כ דגר גמור הוי, ומה דאמרינן (שם) ובע"ז (דף מ"ד) דאתא אתי הגתי ובטלה ומוכח דנכרי הוי דגר דינו כישראל ואינו מבטל ע"ז של עכו"ם צריך לומר דבטל כשהוא נכרי ואחר זה נתגייר ונתנו דוד בראש חיילותיו:

בא"ד גבי מעשה גבעונים דבימי דוד: לכאורה אין מזה קושיא דהתם מוכח מלתא דלאו לשלחן מלכים עבדו כיון שלא נתגיירו רק משום מעשה דגבעונים כשאמרו אין לך אומה לדבק בה כזו, ואפשר דכיון דלא לשם שמים עבדו רק משום אהבת גרים שיש בישראל הוי ג"כ כמו משום דבר אחר דאין מקבלין אותן, אכן מדאמרינן שם מוטב יתקדש שם שמי' בפרהסיא משמ' דקדוש ש"ש הי' בדבר וא"כ גם גירותן משו' דבר זה מקרי לש"ש:

בא"ד. וכן ההיא דתכלת: עיין שם בפי' רש"י שתי' קושיא זו במה שכתב שספרה לו שמתוך נס דציצית רצתה לגייר:

בד"ה אמר רבי. ואין לתמו' אמאי שריא כיון שאומרת טמאה אני: ק"ק איך שייך קושיא זו לכאן הא בלא"ה צריך להבין זה על מתניתן דהאומרת טמאה אני לך וכמו שהקשה באמת הר"ן שם במתניתן (סוף נדרים) ותירץ כתירוצם הכא, והנה בפשטות אפשר לומר דודאי אמתניתן פשיטא להו דלמגדר מלתא תקנו כן דיש לחוש שמא נתנה עיני' באחר ולכך רוצה להתגרש אבל במעשה דנואף אם אמרה טמאה לא הי' לנו לחוש לכך שמא עיני' נתנה שהרי אין לנו חשש לומר כן אלא מה שמודה שנטמאה מנואף וכשאמרה טמאה אדרבא אסרה עצמה עליו לעולם ומהיכי תיתי שנחוש שמא נתנה עיני' באחר אבל תרצו דמשום לא פלוג גם הכא תקנו כן, אבל ביותר נ"ל דהנה בתוספ' שם הקשו ג"כ קושיא זו על מתניתן שם ותירצו בשם הרבינו אליעזר דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן לכן לא שייך דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא והתוספ' הקשו על זה דהא אמרינן בפרק יש מותרות דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולכן תרצו ג"כ כמו הכא דמשום מגדר מלתא תקנו רבנן כן, אבל נ"ל כוונת הרבינו אליעזר דאדרבא מסוגיא דפרק יש מותרות הוציא דינו כיון דאמרינן שם משום דכתב לא יקחו תרי זימני האיסור גם גבי' דידה ומדכתיב איסורה בלשון לא יקחו לכן אמרינן דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולפ"ז כל היכי דהוא אינו מוזהר עלי' היא ג"כ אינה מוזהרת עליו כיון דאיסור דידה מאיסור דידי' נפקא ולכן באומרת טמאה אני דמדינא אינה נאמנת א"כ הוא אינו מוזהר עלי' לכן לא נאמר דהיא תאסר עליו משום דשווייה אנפשי' חתיכה דאסורא כיון שזונה אינה מוזהרת לנשא לכהן רק גבי' דידי' כתיב האיסור וממנו בא האיסור לה ולכן דמקום שהוא אינו מוזהר עליו גם היא אינה מוזהרת עליו כן נלענ"ד שיטת הר"א, ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ך') לתרץ בסברא זו גם שיטת הרשב"א ושוב א"ע ראיתי בחידושי הרשב"א בנדרים שנראה ממה שהביא לשון ר"א שכוון למש"כ בכונתו, ומה שהקשו התוספ' וגם הרשב"א עוד אשיטת ר"א חמה שמותרת לאכול בתרומה זה ג"כ א"ש בדברינו ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (דף מ"ד) דמהי שזונה אסורה בתרומה הוא דמפני שנקראת זונה היא בכלל לאיש זר ע"ש וא"כ כיון שלא נקראת זונה שתאסר לבעלה כהן לא אסורה ג"כ בתרומה) אכן זה שייך דוקא לענין טמאה אני לך דמתניתן שם דאיירי ע"כ באשת כהן ובטענה שנאנסה כדדייק בגמרא שם מדיש לה כתובה ושם ליכא איסור זונה דכהן ושייך שפיר תי' הרבינו אליעזר אבל בהך מעשה דנואף (בסוף נדריה) דע"כ ברצון איירי כדמוכח סוגיא דשם דמים גנובים ימתקו ובנבעלה ברצון אפי' באשת ישראל אסורה לבעלה מונטמאה ואיסור זה לא תלי בו דונטמאה משמע בדידה כמו בהבעל וא"כ שייך שפיר שוויה אנפשה ת"ד אף דהוא לא נאסר בה, וא"כ י"ל דבשיטה זו אזלו התוספ' כאן מה שכתבו ואין לתמו' אמאי שריא דבשלמא אמתניתן דשם י"ל כתי' הרבינו אליעזר אבל כאן קשה:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה