אור ברסלב

ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר

דף כ:

דף כ.

בגמרא כיצד מתו ולהם אחים: א"ל מאי קמ"ל די"ל לאפוקי מדרבי אליעזר דס"ל לקמן (דף ע"ט) דסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו וכן ס"ל לר"ע גם כן בסריס חמה:

שם אם בעלו אמאי קנו: ה"ה דמאו חולצין או מייבמין דרישא הוי מצי למיפרך, ואולי י"ל דמרישא לא רצה להקשות דהי' אפשר לפרש או חולצין כשהיבמות כשרות או מייבמין כשהיבמות פסולות לבא בקהל כגון שהן ממזרות אבל מסיפא פריך שפיר דמסיים ואסור לקיימן הרי דבכשרות איירי:

שם אטו אלמנה מ"ה ממזרת ונתינה מא"ל: עיין ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שהקשו למה לא מקשה מגרושה וחליצה דקדים במתניתן ונדחקו ביישוב קושיא זו, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ התוספ' לקמן (פ"ד.) דבחללה איכא ג"כ ע' דקדושים יהיו והיינו ע"פ מש"כ בב"מ (דף ל"ב) דלכך חשיב לענין טומאת כהן ע' דקדושים יהיו אף דבסוגיא דהכא חזר בו לענין אלמנה היינו טעמא משום דסבר לפי המסקנא דקדושים יהיו לא קאי רק אמה דכתיב בהאי פרשה ע"ש ולכן קאי אחללה ג"כ דכתיב ג"כ בהאי פרשה וא"כ ה"ה ג"כ בגרושה ובחלוצה דאתיא מגרושה הוי ע' דכתיב ג"כ בהאי פרשה ולכן לענין גרושה וחלוצה נשאר התירוץ הראשון דאיכא ע' ול"ת ולא יוכל למפרך רק מממזרת ונתינה:

שם בישיבה תלי רחמנא מידע ידיע: ק"ל דהאיך ס"ד דהך דרשא דיחדיו המיוחדים בנחלה (דפליג עלי' רבה לעיל ריש פרקין לפי פי' הרשב"א) וכן הך דרשא דבישיבה תלי רחמנא מידע ידע ומקרא מלא דלא יבא ממזר בקהל ד' לא ידע עד דנגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה גבי בת ישראל לנתין וממזר, ונ"ל דמה דקאמר אטו שלא במקום מצוה אין הפי' דישא ממזרת ונתינה או ממזר ונתין בת ישראל דהאי באמת מידע ידע אלא ה"ק דזה ודאי אי אמרינן דמייבם ח"ל מטעם ע' דוחה ל"ת אם יש לממזר אח כשר דאסור לו לייבם אלא אחיו ייבם דהא אפשר לקיים שניהם ומה"ט רצה לומר לקמן דאסור משום דאפשר בחליצה רק דע"ז השיב דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא מה שאין שייך בשיש לו אח כשר אכן אם הוא הבכור בזה לא שייך אפשר לקיים שניהם שייבם אחיו הכשר שקטן ממנו כיון דאמרינן לקמן (דף כ"ד) דמצוה בגדול לייבם ויליף כן מוהי' הבכור אשר תלד א"כ חשיב קטן במקום גדול לאו מצוה כמו בחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא והכי אמרינן בפי' לקמן (דף ל"ט) דביאת קטן במקום גדול לאו כלום היא וא"כ כי פריך דח"ל יתייבמו היינו היכי היכי דהם הגדולים דבזה הוי אצלם מצוה ושייך ע' רוחה ל"ת וע"ז מתרץ שפיר דגזרינן במקום מצוה דהיינו היכי דאצלו המצוה ליבם כגון שהוא הגדול אטו שלא במקום מצוה היכי שיש אחיו הכשר גדול ממנו לענין בת ישראל לממזר ונתין או היכי שיש לו אח גדול ממנו שהוא ממזר ומותר בממזרת ונתינה לענין ממזרת ונתינה ובזה לא שייך ע' דוחה ל"ת כיון שאפשר לקיים שניהם ובזה שפיר שייך טעות דלא כ"ע ידעי לחלק בכך וא"ש:

והיוצא בזה לדינא אם יש ב' אחים הגדול ממזר והקטן כשר ונפלה בת ישראל לפניהם ליבום ודאי ע"פ הדין ייבם הקטן ולא הגדול כיון דאסורה לו מטעם גזירה ב"ר אטו ב"ש אכן אם קדם וייבם קנאה ופטור צרתה כדאמרינן בכל ח"ל וכדפסקי' אהע"ז (סי' קע"ד) וע"ש בבית שמואל ולא אמרינן כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י יבום קטן מדאורייתא לא רמיא קמי' דמדאוריי' קטן במקום גדול לאו מצו' הוא וכמו דלא אמרינן ג"כ אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה ובפוסקים לא הוזכר דין זה, אכן יש להסתפק אם הקטן ממזר והגדול כשר וקדם הקטן וייבם אם קנאה ופטר צרתה או אי נימא כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י גדול לא קנה וכעת צ"ע:

שם אטו ביאה שניי': ק"ק דא"כ דרק אביאה ראשונה הי' קושיתו דליתי ע' ולידחי לל"ת א"כ בלאו הכי יקשה דיהי' מותר לייבם ח"ל לפמש"כ הרמב"ם (פ' ט"ז מהל' א"ב) דבכל ח"ל אינו לוקה עד שיבא עליהן אחר שקידשן והרי הכא לא קדמו קידושין ליבום ואף דהוי מאמר זה לא הוי רק דרבנן ובשלמא מאלמנה מן האירוסין א"ש דפריך מטעם ע' דוחה ל"ת דוקא דבאלמנה לכה"ג בבעל ולא קידש ג"כ לוקה כמש"כ הרמב"ם שם אבל מכ"מ מאי פריך מאם בעלו קנו דכרות שפכה דלמא ה"ט דמדאורייתא ליכא איסור כלל ביבום ורק בביאה שניי' אסור לקיימם דזה הוי אחר הקידושין, וי"ל שמה שכתב הרמב"ם דבעינן בועל אחר קידושין דוקא ה"ה ג"כ בקידש בביאה לח"ל ג"כ לוקה ולא בא למעט אלא בעל בלא קידש וא"כ הכא דע"י יבום נעשית אשתו שפיר הוי חייבי לאווין:

שם תניא נמי הכי: ק"ק איך שייך לומר כן דהא לא חדש בזה דמפני הך דקתני ואם בעלו קנו הקשה רבא אתירוץ רגא"ר, ועוד למה הביא ברייתא חדשה ולא הך ברייתא דמייתי רבא לעיל להקשות ממנה, וי"ל ע"פ מה שהקשה הריטב"א דגם ביאה שניי' תהי' מותרת באלמנה מן האירוסין כיון דאינה מתעברת בביאה ראשונה ותירץ כיון דאפשר ע"י מיעוך לא הותר יותר ולכן רבא דקאמר לענין אמ"ה אטו ביאה שניי' הוצרך ראי' מברייתא דאיירי לענין אמ"ה דאסור לקיימה בביאה שניי':

שם ה"נ אפשר: בחליצה יש לספק אם לפי תירוץ זה חזר לגמרי מהך תירוץ דגזירה ב"ר אטו ב"ש וא"כ במקום דלא שייך אפשר בחליצה כגון שהוא חרש או היא חרשת או אין לו רגל מותר לייבם חייבי לאווין או אי נימא דעכ"פ אסור מטעם גזירה דהגזירה קיימה לפי תירוץ זה ג"כ רק שהוסיף דבמקום דאפשר בחליצה אפילו מדאורייתא לא הותר:

שם מיתיבי ואם בעלו קנו הרמב"ם (הל' יבום פ"ו) פסק דבין ח"ל בין חייבי ע' או שניות חולצין ולא מתיבמין וחליצתן פוטרת צרותיהן אבל אלמנה מן הנשואין לכה"ג דמן התורה לא חזיא ליבום דאין ע' דוחה ל"ת וע' אין חליצתה פוטרת צרתה והמהרש"ל ביש"ש תמה עליו דמאי שנא חייבי ע' מח"ל וע' דהא גם ע' אינה דוחה ע' מדאורייתא ולמה תפטר צרת חייבי ע' בחליצתה וסיים שם וז"ל אע"כ כשגגה היוצאה מלפני השליט ואין חולקין כבוד לרב במקום חלול השם להתיר צרתה של חייבי ע' לשוק בלא חליצה עכ"ל, גם השאגת אריה (בסימן ל"ו) תמה על הרמב"ם כן, ולענ"ד יש לבאר שיטת הרמב"ם ע"פ מה שהביא השיטה מקובצת כתובות (ד' מ') בשם הרשב"א דחייבי ע' דאיסורי ביאה שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג כיון שאינם רק לאוין הבא מכלל ע' עשה דוחה אותן ע"ש, וכ"כ בשמו ג"כ המשנה למלך (ה' נערה בתולה פ"א) וי"ל שגם דעת הרמב"ם כן ולכן שפיר פסק דבחייבי ע' כמו בח"ל דנפטרו צרותיהן כיון דמדאורייתא חזי ליבום דלאו הבא מכלל ע' שיש בהן נדחה מפני ע' דיבום:

אכן לכאו' שיטה זו דרשב"א צ"ע מסוגיא דלעיל דקאמר בשלמא מן הנשואין וכו' ואין ע' דוחה ל"ת וע' ולמה כיון דע' דבתולה ולא בטולה היא לאו הבא מכלל ע' דינה כלאו בעלמא והרי ע' אחת דוחה לשני לאוין כמש"כ התוספת בנזיר (ד' מ"א) ד"ה ואי כתב ע"ש, והיה אפשר לומר ביישוב זה ע"פ מש"כ הר"ן בסנהדרין (ד' י"ט) ליישוב קושית התוספת שהבאתי לעיל דבאמת הגמרא דמקשה אלא מן האירוסין וכו' היה יכול להקשות ג"כ מן הנשואין מי ניחא דהא ע' דוחה ל"ת וע' שאינו שוה בכל אלא דהגמרא הניחה קושיא החלושה מפני החזקה ממנה ובתירוץ הגמרא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה מתורץ ג"כ הקושיא מאלמנה מן הנשואין זה תוכן דבריו ע"ש, ולכן גם על קושיתנו י"ל כן שהגמ' הקש' הקושיא החזקה דגם למ"ד בנזיר (ד' מ"ח) שאין ע' דוחה לב לאוין שלדידיה ניחא אלמנה מן הנשואין מ"מ מאלמנה מן האירוסין קשה ולאידך מ"ד באמת קשה גם מאלמנה מן הנשואין ובתירוץ דגזירה בראב"ש מתורץ הכל, ואין לומר דלפ"ז דבין חייבי ע' בין ח"ל וע' מדאורייתא ליבום רמיא דרשה דיבמתו למאי אתא דהא לפי המסקנא לא קאי רק לחייבי ע' וחייבי ל"ת וע' כמש"כ התוספ', די"ל דכבר כתב הר"ש בחלה (פ"א) בנדון כזה דדלמא יבמתו אתי לשום דרשא אחרינא ע"ש, אבל מ"מ דברי הר"ן תמוהין דאיך אפשר שלפי המסקנא אלמנה מן הנשואין מדאורייתא שריא ליבום שהרי אמרינן לקמן בסוגין אתמר ביאת כה"ג באלמנה וכו' באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא נפטרה צרתה כו' ע"ש הרי בפי' שגם לפי האמת אלמנה מן הנשואין ל"ש ליבום מדאורייתא וכיון ששיטת הר"ן היא פלא איך נייחס אותה גם להרמב"ם והרשב"א:

והנה עוד היה נלענ"ד ביישוב שיטת הרשב"א בזה אחר שמדבר התוספת בנזיר נראה שתלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אם ע' דוחה לב' לאוין או לא דלר"י דאמר שם מה לי חד לא מ"ל ב לאוין דחי ולר"ע דפליג עליו לא דחי וכיון דהלכה כר"ע מחבירו א"כ אליבא דהלכתא אין ע' דוחה לב' לאוין וכ"כ בפי' הר"ש בס' כריתות (שער ג' סי' קס"ד) ושום ע' אינה דוחה ב' לאוין עכ"ל, ולכן א"ש מה דקאמר בגמרא בפשיטות בסוגין דאלמנה מן הנשואין מדאוריי' לא חזיא ליבום ולרבי ישמעאל באמת רק מדרבנן לא חזיא מטעם גזירה כמו ח"ל לדידן:

אבל באמת גם בזה עדיין לא נחה דעתי שעדיין יקשה לפ"ז מאי פריך דאלמנה מן האירוסין יבא ע' וידחה ל"ת דהא כשמייבם כה"ג אלמנה שמקדש אותה בביאה איכא ב' לאוין גם באלמנה מן האירוסין לא יקח ולא יחלל כמבואר קדושין (ד' ע"ח) אע"כ דמה דאמרינן דאין ע' דוחה לב' לאוין היינו דוקא בשני לאווין שהם מב' איסורין חלוקים כגון התם דפליגי בכה"ג ונזיר לענין מת מצוה או כמו בהנדון שהביאו התוספות בנזיר שם אבל כשיש משום שם א' ב' לאוין כגון הכא באלמנה בזה לכ"ע ע' אחת דוחה אותן וא"כ קשה על הרשב"א כנ"ל, ויש לחלק בדוחק, אכן עכ"פ כיון שהרשב"א כתב בפשיטו' כן דלאו הבא מכלל ע' יש לו דין לאו שנדחה מפני ע' שפיר י"ל שגם שיטת הרמב"ם כן ולכן א"ש מה שהשוה חייבי ע' לח"ל לענין פוטרת צרתה:

והנה גם הטור והמחבר הביאו דין דחייבי ע' לענין יבום ולכאורה שלא לצורך הוא שהרי לפי דברי הרשב"א הנ"ל החייבי ע' לענין איסורי ביאה אינם רק מצרי ואדומי ובעול' לכה"ג ולפי המבואר באהע"ז (סי' ד') איסור דמצרי ואדומי לא שייך עוד אצלנו אחר שבא סנחרב ובלבל את כל האומות ובעולה לכה"ג פשיטא דל"ש בזה"ז, וא"כ לאיזה צורך הביאו הטור והמחבר דין דחייבי ע' אבל באמת מצינו עוד חייבי ע' חוץ מאותן שמנה הרשב"א וששייך גם בזה"ז דהיינו בבא על צרת יבמתו דאיכא ע' כמבואר באהע"ז (סי' קס"ב) ואם עבר א' מן האחים ונשא הצרה ומת היא אסורה על כל האחין בע' ואין מזה סתירה למש"כ לעיל דגם ע' זו היא לאו הבא מכלל ע' בין לדעת התוספת לעיל (ד' י"א) דילפינן מבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ובין לדעת הרמב"ם דיליף איסור ע' מיבמה ובא עליה ולא על חברתה ולכן שפיר כתב הרמב"ם סתמא דחליצת חייבי ע' פוטרות צרותיהן:

שם תיובתא: השער המלך (הל' יבום פ"ו) מסופק לפי המסקנא דח"ל מדאורייתא ליבום רמיא אם ייבם ממזרת אי הולד שבא מביאה ראשונה שהיא ביאת היתר דיבום ממזר הוי או לא והניח בספק, ולכאורה לא הבנתי ספקו שהרי לפי המבואר בתוספ' כאן לא הותר בח"ל רק העראה ולא גמר ביאה, ולפי מש"כ התוספ' לקמן (ד' נ"ה) בהעראה אינה ראוי' להתעבר וא"כ איך אפשר שיולד ממזר מביאת היתר דיבום, ול"ל דספיקת השעה"מ היא לדעת הרמב"ן והרשב"א דשמעתין דגם גמר ביאה מותרת בח"ל מדאורייתא, שוב ראיתי שמה שנסתפק להשעה"מ פשוט להמהרש"א לקמן (ד' ע"ז) בחדושי אגדות שהקשה אמה שהגואל השיב לבועז פן אשחית את נחלתי ולמה חש על פגם זרעו ולא על איסור לאו שבה לפי טעותו דמואבית אסורה, ותי' דמשום איסור ביאה ליכא דע' דיבום דוחה ל"ת דמואבית ולכן תלה הדבר על פגם הזרע דהולכין אחר הפסול ע"ש, הרי דפשיט' ליה אף דביאת היתר הוא מטעם ע' דוחה ל"ת מ"מ הולד פסול ולקמן (ע"ז.) אכתוב עוד בזה:

שם בתוספ' ד"ה אי הכי. לגמרי מצות יבום: עיין ברשב"א וריטב"א שהקשו על פי' התוספ' דהעיקר חסר מן הספר ולמה סתם קושיותיו, ולכן פירשו שבאמ' פריך כיון שיעקר לפי הגזירה מצות יבום לגמרי לכן לא נגזור כלל, אכן עדיין אין זה מספיק שהרי זה הי' נראה דוחק להתוספ', ועוד ק"ל לכל הפירושים היאך מדמי הני גזירות לגזירה דממזרת ונתינה אטו שלא במקום מצו' דשם הגזירה בו בעצמו אם נתיר לו כך ובא לידי כך אבל מנ"ל לגזור אם נתיר לו יבא אחר לידי איסור, ולכן לולא פירושיהם הי' נלענ"ד לפרש דהכי קפריך אשת אחיו מאחיו לא תתיבם היכי שיש לו ג"כ אח מאמו שלא מאביו שנגזור אם נתיר יבום בזו ייבם גם אשת אחיו מאמו כשימות ולכן לא שייך בכזה שיבטל מצות יבום לגמרי שהרי יש יבום בשאין לו אח מאמו וכן פריך אשה שאין לה בנים אטו אשה שיש לה בנים פי' כשיש לו אח שיש לו בנים ג"כ לא תתיבם אשת אח שאין לו בנים וכן א"א שהי' בעולמו אטו אותו שלא הי' בעולמו פי' כשיש לו אח ראובן שיבם אשת אחיו שלא הי' בעולמו משנולד הוא ויש לו אח אחר שמעון ג"כ שאז לא ייבם אשתו אטו שייבם גם אשת ראובן שהיא א"א שלא הי' בעולמו ותו פריך דנגזור בכל הנשים אטו איילונית, בזה י"ל דפריך לרבא לשיטתו דס"ל לעיל (דף י"ב) דצרת איילונית מותרת ואמאי נגזור בכל שאר נשי אחיו אטו איילונית, ובזה א"ש שאין קושיתו בכל הני שיתבטל מצות יבום לגמרי:

בד"ה ביאה שניי'. והמ"ל אטו גמר ביאה: יש להסתפק אם שייך בזה איסור בגמר ביאה לפי מה דאמרינן בכתובו' (דף נ"א) דחיישינן שתחלתה באונס וסופה ברצון דאימא יצר אלבשה וא"כ י"ל כיון דתחלת ביאה היתה בהיתר לא מחייב על סוף ביאה ולכן לא הוי יכול לומר אטו סוף ביאה ואפילו ניחא דלענין הבועל לא שייך סברא זו דיצר אלבשו רק לענין הנבעלת וכדמשמע, קצת ברמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה) מכ"מ י"ל דניחא לי' למימר גזירה ב"ר אטו ביאה שניי' דזה הוי חיוב לאו גם בדידה וחמיר האיסור אבל אטו סוף ביאה זה לא הוי איסור בה דאנוסה היא, אכן באמת אין סברא כלל לענין יצר אלבש לחלק בין הבועל לנבעלת ומהרמב"ם אין ראי' דמה שלא כתב כן רק אנבעלת היינו לפי מה שכתב שאין אונס בבועל, אבל לפי דברינו ששייך בכה"ג אונס בבועל ג"כ וכעין מה שכתב הראב"ד שם שפיר י"ל שגם הרמב"ם מודה בזה שאונס מקרי ולכן א"ש מה דלא נקט רק אטו ביאה שניי':

בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו. והשתא איתותב מינה: אולי י"ל דהיינו טעמא דלא חש רבא לזה כיון דאמרינן לקמן דלכך לא הוי תיובתא לר"ל משום וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, ולכאורה זה תלי בפלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה לקמן (דף ל"ט) אי מצות יבום קודם למצות חליצה או לא, והשתא י"ל דרבא מפרש למתניתן דלכך ס"ל דבח"ל חולצין ולא מייבמין משום דלא שייך ע' דוחה ל"א כיון דאפשר בחליצה ואף דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא היינו דוקא למשנה ראשונה אבל מתניתין סברה כמשנה אחרונה דבלא"ה תקנו דחליצה קודם לייבום ולכן לא שייך לומר ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר בחליצה אבל ברייתא י"ל דאתא כמשנה ראשונה דהיינו כרבנן דאבא שאול דלעולם מצות יבום קודם למצות חליצה ולכן אם בעלו קנו דלא שייך אפשר לקיום שניהם ע"י חליצה דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא או אפילו ס"ל ג"כ כמשנה אחרונה מכ"מ כיון דע"פ דין תורה עכ"פ מצות יבום קודם לחליצה דמה שתקנו דחליצה קודם תקנת חכמים היא משראו דלא מייבמין לשם מצוה ולכן מן התורה אתיא שפיר הא דבעלו קנו ומכ"מ אתיא טעמא דמתניתן שפיר דלא מייבמין משום דאפשר בחליצה ע"פ מה שתקנו רבנן דמצות חליצה יקדם בכל הנשים למצות יבום, וא"ל דא"כ מה בין ח"ל לשאר נשים י"ל דבשאר נשים אף דאמרינן מצות חליצה קודם מכ"מ רק עלה טובה נותנים לו שיחצוץ אבל אם מכ"מ רוצה לייבם אין מוחין בידו אבל בח"ל אין שומעין לו דלא אמרינן ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה אבל הגמרא לא רצה לחלק בכך ולכן אסיק רבא בתיובתא כן י"ל ליישב דעת רבא דלא תקשי' תמיהת התוספ', ועיין לקמן שכתבתי עוד יישוב לקושיא זו:

תוכן העניינים

ערוך לנר על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה