ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף יח.
בגמרא והתנן ד' אחים: ק"ק כיון דמשמע בגמרא דכל זה הוא מקושית אביי מדקאמר בסוף הסוגי' אמר לי' דר"ג אדר"מ קרמית א"כ מאי פריך לי' מהברייתא דסברה אין זיקה הא לרב יהודה הוי סיעתא ממתניתן דס"ל יש זיקה לסברת אביי ואי קושיתו היא דא"כ כתנאי אמרה למלתי' ולא הל"ל סתמא א"כ מאי מתרץ הא מני ר"מ היא הא אכתי תקשי' דכתנאי אמר למלתי', ונלענ"ד ע"פ דברי הריטב"א בסוגין דממתניתן לא הוי סיוע די"ל דלעולם יש זיקה אבל מכ"מ הל"ל דע"י מיתה פקעה זיקה ולכן מקשה שפיר לר"י מברייתא דעבד בה מאמר דהתם ג"כ מיתה הוי ופקעה זיקה ומ"ט ס"ל דאסור באמה דממתניתן דד' אחין אין לו ראי' דהתם לא פקעה זיקה אבל לאחר שתירץ דר"מ ס"ל אין זיקה פריך שפיר ממתניתן דר"מ אדר"מ:
שם מותר לבטל מצות יבמים דתנן רבן גמליאל אומר: ק"ק הא לקמן (ק"ט:) מבעי' לן אי טעמא דר"ג משום דגדלה בהדי' ואפילו לא בעל או בעינן בעל דוקא וא"כ מאי קושיא לרב יהודה דלמא הוא סובר דגדלה בהדי' וא"כ לא שייך בזה משום בטול מצות יבמין דלא הוא מבטלה אלא ממילא בטלה לכי גדלה וכמו שכתב ג"כ הריטב"א וי"ל כיון דמסקינן דרב יהודה מדשמואל אמר ולשמואל ע"כ לא אמרינן דגדלה בהדי' מדקאמר לקמן (שם) צריכה גט משני וכמו שהוכיחו התוספ' שם:
שם ברש"י ד"ה דתנן. שזיקתה של זו חמורה: כתב המהרש"א מ"ב ואין זה מוכרח דאיכא לפרש דלא משום שיש זיקה פליגי אר"ג אלא משום דאסור לבטל מצות יבמין עכ"ל, ולא זכיתי להכין קושיתו דהא ע"כ מוכח דטעם דת"ק משום דיש זיקה דאי אין זיקה וטעמו משום דאסור לבטל מ"י מה פריך לר"מ מר"ג אדרבא תסייע מת"ק שהרי גם לר"מ הוי מתרץ דס"ל הכי רק דפריך ואי אין זיקה תיבטל א"כ היאך אפשר דת"ק ס"ל כן ולכן דברי רש"י בזה א"ש, אבל מש"כ רש"י עוד בדבור זה שלא הי' נישואי' גמורים שמא חמאן עכ"ל, ק"ל למה לי טעם זה ולא פירש בקיצור כיון שנישואי' רק מדרבנן וכן פי' באמת לקחן (דף ק"ט), ולכאורה הי' אפשר לומר שכתב רש"י כן להך שיטה דטעמא דר"ג משום דגדלה בהדי' וא"כ ה"ה ג"כ לרבנן אם לא תמאן נעשו למפרע קידושי דאורייתא, אבל זה נסתר ע"פ מש"כ לעיל דע"כ סוגיא זו אזלא אליבי' דהך שיטה דלא אמרינן גדלה בהדי' דאל"כ לא שייך ביטול מצות יבמין וכמו שכתב הריטב"א ועוד דלקמן אדברי ר"ג פירש רש"י בעצמו דלא נעשית אשתו גמורה רק ע"י בעילה דוקא ולכן דבריו בזה צ"ע:
שם בתוספ' ד"ה והאי דקתני. ה"א דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב"ש: בזה מתורץ מה שהקשו התוספ' לקמן (ל'. ד"ה אמר ר"נ) למה לא דייק ר"נ ממתניתין דהכא ע"ש שהניחו בקושיא, ולפי דבריהם דהכא לק"מ דרק ממשנה יתירה דלקמן מוכח כן דמתניתן דהכא הוי אמרינן לאפוקי מב"ש, ואולי י"ל דקושיתם דלקמן באמת אינה למה לא דייק ר"נ ממתניתן דהכא דאין זיקה אלא למה לא דייק הך דטעמא דעבד בה מאמר אמתניתין דהכא ולימא באמת לאפוקי מב"ש ולכן לא כתבו שם שלא דקדק ר"נ כן אלא כתבו סתמא שלא דקדק ר"ל אמתניתן דריש כיצד:
בד"ה משום דקסבר הא דלא כר"ע: לכאורה צ"ב מה בעי תוספ' בזה מהיכי תיתי שיהי' אתיא כר"ע, וי"ל שהרי מה דפריך ממתניתן דארבעה אחים אר"מ ע"כ היינו משום דסתם מתניתן ר"מ וכמש"כ הראשונים ובסנהדרין (דף פ"ו) אמרינן סתם מתניתן ר"מ וכו' וכולהו אליבי' דר"ע ע"ש, וזהו מה שהעירו התוספ' דפריך מכח סתם מתניתן ר"מ ועל פי מה דמתרץ אינו אליבי' דר"ע:
בד"ה דלמא ואע"ג דאביי מדמה שמא מת לשמא ימות: בתוספ' ישנים ביומא (דף י"ג) כתבו מכח קושיא זו לחד תירוץ דאביי באמת ס"ל יש זיקה ולא הוי הטעם משום בטול מצות יבמים ע"ש, ולא הבנתי דלפ"ז אדמקשה אביי הכא לרב יהודה דס"ל יש זיקה מברייתא תקשי' איהו לנפשי' דהא סובר ג"כ יש זיקה ולדידי' ליכא למימר הא מני ר"מ היא דתקשי' ומי סבר ר"מ אין זיקה והתנן ד' אחים ולדידי' לא שייך תירוץ הש"ס דהא לית לי' חשש דבטול מצות יבמים וצ"ע:
בא"ד. וריב"ן פי' משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו: ק"ק הא לקמן (כ"ז:) מתרץ רב דסברא זו לא אמרינן אלא כשמדאורייתא לא חזיא משעת נפילה אבל אי ליכא רק איסור דרבנן לא והכא ליכא רק איסור דרבנן וא"ל דרה יהודה סבר כרבי יוחנן דאית לי' הך סברא ע"כ גם בדרבנן, דז"א דהא לר' יוחנן בלא"ה ל"ק ממתניתן דד' אחים דהא קאמר אחיות איני יודע מי שנאן, וי"ל דעיין בסוגיא דלקמן ששם הביאו התוס' פי' ריב"ן דהכא לא שייך שייבם אחר חליצה דצריך לחלוץ לכולן דחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים, ולכאורה יקשה לריב"ן לשיטתו למה צריך הכא תירוץ זה דנאסרה בשעת נפילה ראשונה, אבל באמת לק"מ שהרי כבר ביאר הריב"ן שם שזה לא שייך רק למ"ד יש זיקה ושרב חולק על סוגיא דהכא דמוקי מתניתן כמ"ד אין זיקה ע"ש ולכן ע"פ סוגיא דהכא שפיר צריך הריב"ן לתירוצו, והנה לפי המבואר בתוספ' שם (ד"ה אבל) גם רב לא התיר בלא חזיא משעת נפילה אלא אשום דס"ל אין זיקה וא"כ הכא דמוקי מתניתן כמ"ד אין זיקה ואעפ"כ קאמר ולא מתייבמות ע"כ חולק על רב ולכן שפיר כתב הריב"ן כן דאסור משום דבשעת נפילה לא חזיא ומתורצת קושיתנו:
ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' על הריב"ן דאותה שנפלה תחלה תשתרי על פי מה שכתבו התוספ' לקמן (דף כ"ד ד"ה אי למ"ד) דלמ"ד יש זיקה אפילו הותרה מתחלה לא אמרינן תחזור להתירה הראשון שכן מוכח ממתניתן דאחיות ע"ש, והנה הר"י בזה לשיטתו אזיל דחולק לקמן (דף כ"ז) ולא רצה לומר דרב חולק על סוגיא דהכא ולכן קאמר דהטעם דלמא אתי לייבם ברישא וזה כתירוץ דכאן אבל לריב"ן לשיטתו כמו דצ"ל דסוגיא דהכא חולק על רב וס"ל דאפי' למ"ד אין זיקה לא אמרינן דחזרה והותרה כמו כן לא אמרינן ג"כ הכי בהותרה בתחלה דאותה ראי' ממתניתן דאחיות שהיא לענין נאסרה מתחלה הוא ג"כ לענין הותרה מתחלה כמו דפריך באמת לר"י ולכן שיטת ריב"ן א"ש:
בד"ה אם מאנה. דלא הל"ל הלזו: אפשר דדעת רש"י דלכך צריך הלזו דאל"כ הוי במשמעות הלשון דותצא אעד שתגדיל דסליק מיני' קאי דהיינו עד שתגדיל הקטנה ותצא מאתו, אכן לקמן (דף ק"ט) פירש רש"י גופא כפי' התוספ' דכאן דתמתין אקטנה קאי ע"ש, ומה שלא פירש הכא כן י"ל דהי' נראה לו דוחק שנאמר דלא יבעול בקטנות משום מכוער הדבר ולכן הכא דע"כ הפי' עד שתגדיל ויבעול דאל"כ ליכא ביטול מצות יבמין וכדברי הריטב"א הנ"ל א"כ תמתין ג"כ הפי' מלבעול וזה לא שייך בקטנה, אבל לקמן פירש רש"י להך ס"ד דאמרינן גדלה בהדי' אפילו לא בטל כנראה מדבריו שם שלא כתב שם עד שתגדיל ויבעול כמו הכא לכן שפיר פירש תמתין הקטנה אצלו שלא תצא עד שתגדיל דאז תצא הנזו ממילא אפילו לא יבעול משא"כ כשתצא בקטנות: