ערוך לנר על יבמות· רבי יעקב אטלינגר
דף ג:
בגמרא. למעוטי דרב: הנמוקי יוסף מסופק באשת כהן שנאנסה אי אמרינן בי' דינא דרב, והמשנה למלך (ה' יבום פ"ו ה' י"ט) תמה עליו מגמרא ערוכה דסוטה (דף ו') דקאמר אלא מעתה אשת כהן וכו' כ"ש, הרי שפשיטא להש"ס דמתיבמת והניח בצ"ע, ולענ"ד אולי יש לומר ע"פ מה שכתב המשנה למלך שם דלתירץ התוס' דלקמן דלא אמרין הא דרב אלא היכא דכתיב הטומאה בלשון לאו א"כ לר' יוסי בן כיפר ע"כ לית לי' דרב ע"ש, וא"כ י"ל דקושית הגמרא היא לריב"כ דהוא ודאי לא יפלוג אהא דסוטה לא מתיבמת:
ועוד י"ל ע"פ מש"כ הרמב"ן והרשב"א כאן דלמאן דאית לי' דצרות ממאנת ומחזיר גרושתו אסורות ע"כ לית לי' דרב ודרב אסי ולקמן (דף י"ב) קאמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ורבין אר"י אחת צ"מ ואחת ל"א ואחת צמ"ג כולן מותרות ע"ש, ומשמע שם מדסמיך הא דרבא לרבין דרבא פליג ארבין וס"ל דרק צרת איילונית מותרת אבל לא צרת ממאנת וצמ"ג, וא"כ רבא ע"כ ס"ל דמנינא אתי למעט דרב ודרב אסי וכיון דבסוטה לרבא פריך כן דהוא המפרש הטעם שם במותר לה נאסר וכו' לכן אין פשיטות משם לספק הנימוקי יוסף דלרבא לשיטתו דוקא יש לומר דמתיבמת כיון דהוא לא ס"ל כרב כדמשמע ממה שכתבנו, ועיין בב"ח (סי' קע"ג) שכתב שמשמע דסתמא דגמרא דכאן לית לי' דרב מדקאמר בפשיטות למעוטי דרב, וא"כ פשיטא ג"כ דאין ראי' ממה דפריך סתמא דגמרא התם להוכיח שגם אליבי' דרב תהי' אשת כהן שנאנסה מותרת להתיבם ועיין בבית שמואל (סי' קע"ג) שכתב בפשיטות לפשוט ספק הנ"י להחמיר ושכן כתב גם הב"ח ותוספ' ר' עקיבא (פ"א דסוטה) תמה עליו מסוגיא דסוטה הנ"ל דמוכח בפי' להיפך, אכן במכ"ה לא נזכר שכבר הקשה המשנה למלך כן רק שהניח ג"כ בצ"ע, אבל לפמ"ש שפיר יש להחמיר להלכה כדעת הב"ח ובית שמואל:
בתוספ' ד"ה למעוטי והא ארבעה קתני: לכאורה יתיישב קושיא זו ע"פ הכלל שכתבו התוספ' בסוטה (דף ט"ז) דלא אמרינן דמנינא אתי למעוטי אלא היכא דקאמר בפי' כמו בקידושין דאי אתה מוצא יותר, ובמנחות (דף י"ח) ג"כ כתבו כן בביאור יותר והביאו ראי' מגטין (דף ח') דגם דהיכי דתני מנינא י"ל תנא ושייר, אלא דקשיא לי על הכלל הזה מסוגיא דכריתות (דף ב') דמוכח שם דגם היכא דתני מנין לבד בלא ואי אתה מוצא יותר ג"כ לא אמרינן תני ושייר ובחידושי שם הארכתי:
בד"ה לפי. לענין בועל: עיין מש"כ יישוב לזה לקמן (דף י"א):
בד"ה טעמא. דבעלמא דחי: הנה מלשון הש"ס דקאמר ל"ת שיש בו כרת מי דחי ולא קאמר ל"ת שיש בו כרת מנ"ל כמו דפריך בתר הכי לענין ל"ת גרידא מזה משמע דלענין ל"ק שי"ב כרת לא פריך מנא ילפינן אלא דפשיטא לי' דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי ועל זה קמקשה א"כ עלי' ל"ל, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א דייק מגמרא כן, ובזה לענ"ד יש ליישב קושית התוספ' זו דהכי קפריך הא מדאצטריך עלי' ט"כ מוכח דע' דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ יקשה הא דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי: