אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן רנד

סימן רנג

בענין טומאה הותרה בציבור א) מבואר בש"ס בכמה דוכתי דלא נאמר אזהרת טומאה אלא בקרבן שאין קבוע לו זמן שאם לא יקריב היום יקריב למחר אבל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד דוחה את הטומאה ולא כל טומאה אלא טומאת מת בלבד עי' לשון הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש ה' ט' י' ובכ"מ שם אלא דפליגו תנאי ואמוראי אי טומאה הותרה בציבור או דחוי' הוא ולא הותרה ונפק"מ טובא ויבואר בס"ד לקמן ועיי' בש"ס יומא דף ז' ופסחים דף ע"ז ויומא דף כ' ודף מ"ו ובש"ס סנהדרין דף י"ב ובפסחים דף ס"ו, והנה לענין הלכה פסק הרמב"ם שם כמ"ד טומאה דחוי' הוא בציבור ועיי"ש בכ"מ שהקשה בשם מהר"י קורקוס דהא בש"ס פ"ק דיומא פליגו ר"י ור"ש גבי ציץ דר"י ס"ל עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ור"ש ר"ל אפי' אינו על מצחו מרצה א"ל ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה וא"ל ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור ואמרי' שם בגמרא מכלל דר"ש ס"ל דחוי' הוא בציבור וכיון דהרמב"ם ס"ל כר"י דאין הציץ מרצה אלא בעודהו על מצחו כמש"כ שם בפ"ד מה' ביאת מקדש ה"ח א"כ תיקשי' לדידי' קושיית ר"ש מכה"ג ביוה"כ ולדידי' לא מצינו למימר כתירוצא דר"י הנח לכה"ג ביוה"כ דהא הרמב"ם ס"ל דחוי' הוא בציבור ומה שתי' המהרי"ק שם דסובר רבינו שאותה קושי' דר"י אינו מוכרחת לומר כן כבר הרעיש ע"ז בשאג"א סי' ל"ח כיון דר"י ור"ש מחשבי' לי' לקושי' מכרעת מאן ספין ומאן רקיע לומר דאין קושי' זו מכרעת עיי"ש:

והנלע"ד בס"ד בישוב שיטת הרמב"ם בזה בהקדם עוד מה שכ' הרמב"ם בפ"ב מה' שבת דשבת דחויה הוא אצל פק"נ ועיי"ש בכ"מ שכ' דמשמע לי' להרמב"ם כי היכא דפליגו תנאי אי טומאה הותרה או דחויה ה"נ פליגו לענין שבת וכיון דלענין טומאה פסק הרמב"ם דחוי' הוא ה"נ לענין שבת עיי"ש ויש לתמוה דהא לענין קרבנות דשבת מבואר להדי' בש"ס יומא דף מ"ו ע"ב עי"ש בהא דפליגו רבה ור"ח אליבא דר"ה דאמר תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ר"ח אמר דוחה אה"ש וא"ד אה"ט ורבה אמר דוחה אה"ט וא"ד אה"ש וא"ל אביי לרבה לדידך קשי' ולר"ח קשי' מ"ש שבת דכתיב במועדו אפי' בשבת לענין טומאה נמי כתיב במועדו אפי' בטומאה וא"ל רבה לא לדידי קשי' ולא לר"ח קשי' לדידי ל"ק סופו כתחילתו לענין טומאה דתחילתו דוחה סופו נמי דוחה לענין שבת דתחילתו לאו בר מדחי שבת היא דהא מיירי בתמיד דע"ש סופו נמי לא דחי ולר"ח ל"ק סופו כתחילתו לית לי' שבת דהותרה הוא בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחוי היא בציבור תחילתו דעיקר כפרה דחי סופו דלאו עיקר כפרה הוא לא דחי' ע"כ אלמא בהדיא דאפי' למאן דס"ל טומאה דחוי' היא מ"מ מודה דשבת הותרה אצל קרבנות א"כ הה"ד לענין פק"נ הו"ל למימר הכי למאי דס"ל להכ"מ דהא בהא תלי' ואין לומר דלא אמרי' הכי אלא אליבא דר"ח אבל רבה דס"ל דסופו אינו דוחה את השבת באמת ס"ל דחוי' גם לענין שבת וכיון דהרמב"ם ס"ל דתמיד סופו אינו דוחה אה"ש כרבה שפי' ס"ל דשבת דחוי' היא, זה אינו דטעמא דרבה לאו משום הכי אלא משום דס"ל סופו כתחילתו וכיון דשבת לא ניתן תחילתו לדחות לגבי קרבן תמיד של ע"ש משו"ה סופו נמי לא דחי אבל במאי דס"ל לר"ח דשבת הותרה הוא בציבור בהא לא פליג רבה תדע דליכא למימר אי הוה ס"ל שבת הותרה בציבור לא הוה אמרי' סופו כתחלתו דא"כ למה הוצרך הש"ס לומר ר"ח סופו כתחלתו לא ס"ל לי' ת"ל כיון דשבת הותרה בציבור בלא"ה לא שייך לומר סופו כתחילתו ואין לומר דבאמת מה"ת גופא ס"ל דסופו כתחילתו לא אמרינן משום דשבת הותרה בציבור דלשון הש"ס מוכח דלאו היינו טעמא דר"ח דא"כ הול"ל דס"ל הותרה היא בציבור משו"ה ל"א סופו כתחלתו ועוד דכן הוא משמעות לשון הש"ס דגם רבה ס"ל הותרה אלא דמ"מ לא דחי משום דאמרי' סופו כתחלתו עכ"פ משמע מלשון הש"ס דבין לרבה בין לר"ח שבת הותרה היא בציבור אע"ג דטומאה מאוי' ס"ל וא"כ קשי' שיטת הרמב"ם הנ"ל דחזינן דלאו הא בהא תלי':

והנלע"ד בזה בס"ד די"ל דשבת אי הותרה או דחוי' היא בציבור תלי' בפלוגתא דתנאי ואקדים הא דתנן בספ"ק דשבת מאחיזין את האור במדורת ביהמ"ק מ"ט אמר ר"ה ל"ת אש בכל מושבותיכם בכ"מ אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת ביהמ"ק א"ל ר"ח א"ה אפי' בשבת נמי אלא אר"ח קרא כי אתי לאברים ופדרים הוא דאתי ופירש"י דקאי על אברים ופדרים דחול והקשו בתוס' הא אמרי' עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ואי אברים ופדרים דשבת ואשמעי' מכל מושבותיכם דאע"ג דמצותן כל הלילה ואפשר להקטירן במו"ש אפ"ה דחי שבת הא מעולת שבת נפיק מדמעט עולת חול מכלל דאברים ופדרים דשבת קרבין בשבת והנה התוס' ביומא דף מ"ו תירצו בשם הר"י פורת דקרא אתי למשרי או"פ דשבת דאי מעולת שבת בשבתו הו"א הנ"מ שחיטה וזריקה ועיי"ש מה שהקשו ע"ז והעלו לבסוף דאי מקרא דעו"ש בשבתו הוי דרשי' אם נאנסו ולא שחטו תמיד ושחטו אותו ביוה"כ או ביו"ט למר כדאית לי' וכו' אבל לבתר דנפק"ל מלא תבערו למשרי אברים ופדרים בתמיד של שבת מהשתא מוקמי' קרא דעולת שבת אף לאברים ופדרים של שבת ביוה"כ או ביו"ט למר כדא"ל ולמר כדא"ל וצע"ג איך הוי ס"ד לומר כן הא קיימ"ל עבר זמנו בטל קרבנו וכן הקשה בס' מהמ"ש על המכילתא עוד תי' בתוס' לחלק בין אם משלה בהם האור או לא עיי"ש וצ"ע להבין זה דלענין מלאכת שבת איזה סברא יש לחלק אם כבר נעשה לחמו של מזבח או לא דעכ"פ מלאכה מיהא הוי, והנלע"ד בס"ד ליישב קושי' התוס' עפ"י מה דאמרי' בש"ס ברכות דף כ' גבי גדול כבוד הבריות דדוחה ל"ת שבתורה ופריך הש"ס מלאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו וכו' יכול יחזור ויטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למ"מ ת"ל ולאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למ"מ אמאי נימא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה' ומשני ש"ה דכתיב ולאחותו ולגמור מני' שוא"ת שאני והקשה רש"י דהא בנזיר וכה"ג קו"ע הוא דמטמא למת ותי' רש"י דקרא גלי לן דלא יטמא לא נאמר כלל גבי מת מצוה והתוס' הקשו על זה א"כ בכ"מ שנאמר עשה דוחה ל"ת לקרי שוא"ת והאיך קרי לי' דחייה, ובחי' הריטב"א למגילה וכן בחי' פני יהושע שם תירצו בטו"ט ודעת דבכ"מ שנאמר המיעוט גבי הלאו כהאי דהתם דכתבה התורה לאחותו הוא דאמרתי לך לא יטמא א"כ ממילא ממעטינן דדוקא באחותו נאמר לאו זה משא"כ במת מצוה דהא רחמנא ה"ק דבמ"מ לא נאמר לא יטמא משא"כ לענין עד"ל דהלאו נאמר בתורה סתם כגון לאו דשעטנז וכיו"ב אלא דמדרשא אחרינא הוא דנפק"ל דעשה דל"ת לא שייך לומר דלא נאמר לאו זה לענין ציצית עיי"ש בפנ"י ובריטב"א, והשתא אם נימא דמקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם ממעטינן אברים ופדרים והתורה אמרה בכל מושבותיכם הוא דאמרתי לך לא תבערו אבל בביהמ"ק לא אמרתי לך לא תבערו א"כ נאמר המיעוט גבי אזהרת הלאו ולא נאמר לאו דלא תבערו כלל לענין מדורת ביהמ"ק משא"כ אי הוי ילפינן מעולת שבת בשבתו ולא תבערו אש הוי נאמר סתם לא הוי אמרי' דהותרה הבערה בביהמ"ק אלא בתורת דחוי' משא"כ השתא דאימעוט גבי האזהרה ולא נאמרה האזהרה דל"ת כלל גבי מדורת ביהמ"ק א"כ הותרה לגמרי ומיושב שפיר קושי' התוס' וניחא בזה הא דס"ל להש"ס בפשיטות ביומא דף מ"ו הנ"ל דאע"ג דטומאה דחוי' מ"מ שבת הותרה ומהיכ"ת לחלק ביניהם ולהנ"ל ניחא דרב חסדא לשיטתו דיליף מבכל מושבותיכם דאתה מבעיר במדורת ביהמ"ק א"כ ממילא מוכח מקרא דהותרה כיון דאימעוט גבי הלאו, והשתא ממילא אמרי' כן בכל מלאכת שבת דהותרה לגבי קרבן ציבור דהא גם לענין חילוק מלאכות אמרי' כן דהבערה ללמד על הכלל כולו יצא והתוס' לשיטתייהו דלא ס"ל הך סברא בברכות דף כ' מדהקשו שם על פירש"י א"כ שפיר הקשו גם כאן והוצרכו לתירוצם אבל רש"י לשיטתו שם בברכות דס"ל סברת הריטב"א הנ"ל א"כ באמת ל"ק קושי' התוס' ואזדו בזה לטעמיי' וא"ש בס"ד:

מיהא נראה דהך דרשא דדרשי' בספ"ק דשבת בכ"מ אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת ביהמ"ק לאו כו"ע היא דכבר הקשו בתוס' שם הא בפ"ק דקדושין ל"ח אמרי' בש"ס דאיצטריך משום דסד"א הואיל בענינא דמועדות כתיב א"כ גם שבת לבעי' קידוש בי"ד כמועדות קמ"ל בכל מושבותיכם והתוס' כ' דהש"ס בקידושין קאי על פסוק שבת הוא לה' בכל מושבותיכם אבל רש"י פי' בהדי' דקאי אפסוק ל"ת אש בכל מושבותיכם ועיי' במשל"מ פ"א מה' תמידין ומוספין ה"ז בד"ה וראיתי שהוקשה לו להרמב"ם דקפסק ותני דתמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה ולא מחלק בשום חילוק שחילקו התוס' ביומא הנ"ל א"כ האי קרא דבכל מושבותיכם מאי דריש בי' ותי' דס"ל כהש"ס בקידושין הנ"ל דקרא איצטרך לענין דלא בעי קידוש ב"ד כמועדות עיי"ש, והא גופא נראה דתלי' בפלוגתא דתנאי, דהנה בב"ב דף קכ"א איפלגו תנאי בפסוק וידבר משה את מועדי ה' דס"ל לריוה"ג מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד ושבת בראשית א"צ קידוש ב"ד ובתוס' ד"ה ושבת הקשו הא בפ"ק דקידושין נפק"ל מדכתיב מושבותיכם ותי' דדרשא דהתם אתיא כבן עזאי דדריש הכא מועדי ה' צריכין מומחין ואין הפרת נדרים צריכין מומחין עיי"ש והשתא ממילא הך דרשא דרב חסדא דאמר קרא כי איצטריך לאברים ופדרים הוא דאתי היינו למאן דדריש קרא דוידבר משה את מועדי ה' למעוטי דשבת בראשית ל"צ קידוש ב"ד ואייתר לי' בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים משא"כ למאן דיליף מקרא דמושבותיכם דאין שבת צריך קידוש ב"ד לא מוכח מקרא דבכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים וע"כ הא דאברים ופדרים קרבין בשבת מקרא דעולת שבת בשבתו נפק"ל וכבר כ' לעיל בס"ד דנפק"מ אי ילפינן מעולת שבת בשבתו לא מוכח דשבת הותרה די"ל אינה אלא נדחה משא"כ אי ממעטי' על"ת אש ע"כ מוכח דהותרה דלא נאמר לאו זה לענין קרבנות שבת כלל, והשתא סוב לא תיקשי על הרמב"ם מש"ס יומא דף מ"ו הנ"ל דאמרי' בסתמא שבת הותרה בציבור דהתם אליבא דר"ח קאי ור"ח לשיטתו ס"ל קרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אתי למשרי אברים ופדרים ממילא מוכח דהותרה אבל אכן לא קיימ"ל כר"ח אלא כהך מ"ד דס"ל וידבר משה את מועדי אתי' להפרת נדרים דהפרת נדרים א"צ מומחין וממילא איצטרך קרא דא"צ קידוש ב"ד כסתמא דש"ס בקידושין הנ"ל וא"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דגם שבת לא הוי אלא דחויה בציבור, וא"ש בס"ד:

ועפי"ז נראה לי ליישב בס"ד על נכון מש"כ הכ"מ בסוף ה' בית הבחירה דלא הותרה שבות במקדש אלא היכא דאי אפשר בע"א והקשה המשל"מ שם מהא דאר"י ביומא דף ל"ד ר' יודא אומר עששיות של ברזל היו מחמין לו מעיוה"כ ומטילין לתוך הצונן ומסיק הש"ס הטעם משום דאין שבות במקדש והתם אפשר בהטלת חמין כדאיתא במשנה ואיך מותר משום אשב"מ ולענ"ד נראה בס"ד דהכ"מ לשיטתו דס"ל שבת אי הותרה או דחוי' תלי' בטומאה דחוי' והנה עד כאן לא כ הכ"מ דהיכא דאפשר בע"א גם שבות אסור היינו אליבא דהרמב"ם דפסק טומאה דחוי' וא"כ גם שבת דחויה משא"כ בש"ס יומא הנ"ל דמארי' דהאי מימרא ר' יהודא הוא דס"ל טומאה הותרה בציבור ולדידי' הה"ד שבת דהותרה במקדש אין צריך לאהדורי כלל ומותר שבות אפי' במקום דאפשר וא"ש בס"ד:

ועפ"י הוצאה זו נבא בס"ד ליישב שיטת הרמב"ם שלפנינו, דהנה התוס' ביומא שם בסוגיין הקשו מאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דאפי' אינו על מצחו מרצה דילמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה ויוה"כ היי"ט כיון דא"א להיות על מצחו ולרצוי' דחיא טומאה כיון דק"צ הוא דאתי בטומאה מידי דהוה בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין אומר לו הבא אחרת תחתיה וע"כ משום דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה ומשום דאיכא תרתי ריצוי הציץ וקרבן ציבור לא מייתי אחריתא דאי אין עודהו על ציץ אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחויה היא, והקשה בס' או"ח מאי ראי' היא זו דילמא משו"ה אמרי' דאם נטמא בידו יגמור ולא יביא אחר דאם יביא אחר יצטרך לחלל יוהכ"פ דחיובו נמי כרת ועם דרחמנא שרי' מ"מ אינה אלא דחויה דמה לי אם יהי' יוה"כ דחויה או יהי' הטומאה דחויה וא"כ אכתי אימא לך דטומאה דחויה היא בציבור מיהא לפי"מ דמבואר בש"ס יומא דף א"ו דאע"ג דטומאה דחוי' בציבור מ"מ שבת הותרה בציבור והה"ד ליוה"כ א"כ לק"מ קושי' האו"ח הנ"ל דאכתי הול"ל דמביא אחרת תחתיה אי לאו דציץ מרצה דהא אי יביא אחרת ויצטרך לחלל יוה"כ מחדש אין בכך כלום דהא הותר בקרבן ציבור משא"כ אי יקריבנו בטומאה דאינו אלא דחויה וא"כ שפיר קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח וכל זה למאן דס"ל שבת הותר הוא בציבור וכבר כ' לעיל דתלי' בפלוגתא דתנאי אי ילפי' מבכל מושבותיכם דא"צ קידוש ב"ד אי ילפי' מיניה דאתה מבעיר במדורת ביהמ"ק וכבר מבואר דהרמב"ם ס"ל דקרא הנ"ל איצטרך דאינו צריך קידוש ב"ד ומשו"ה גם שבת אינה אלא דחויה בציבור וא"כ באמת לא מוכח כלל מכה"ג ביוה"כ מדאינו אומר ומביא אחרת תחתיה די"ל התם היינו טעמא משום דגם יוה"כ אינו אלא נדחה בציבור ואם יביא אחרת יצטרך לחלל יוה"כ מחדש ולפי"ז הדר' קושי' לדוכתא ושוב ליתא להוכחת ר"ש כלל ושפיר פסק הרמב"ם טומאה דחוי' בציבור הגם דס"ל אין עודהו על מצחו אינו מרצה ודו"ק היטב בכ"ז:

ב) וראיתי בחי' רע"א שהקשה הא ליכא מנחה בקרבנות יוה"כ כ"א במוספין ובאילו של כה"ג דהי' עולה ובזה הי' הציץ על מצחו ומרצה דהי' נעשה בב"ז ולא משכחת טומאה בקרבן אלא לאח"ש ובזה נראה דהוי דיעבד דאף למ"ד דחויה הוא לא מהדרי' אטהורין ולא משכחת כן רק בטומאת גברי דלא שייך בהו ריצוי ציץ עיי"ש שהניח בקושי' והוא כעין קושי' האו"ח שהבאתי ולפימש"כ נתיישב בזה דהש"ס קאי למאן דס"ל שבת הותרה בקרבנות ציבור וא"כ אפי' נשחט כבר הו"ל למימר דמביאין אחרת תחתיה, וראיתי בחי' הרש"ש שנדפסו בש"ס ווילנא שהביא קושי' זו ותי' דמשכחת לה בקטורת של פנים דהי' נעשה בבגדי לבן ואינו מספיק דהא בקטורת לא משכחת לה טומאה דאורייתא דהא דדרשי' בזבחים דף מ"ו ע"ב והבשר לרבות עצים ולבונה, מבואר שם דאינו אלא מעלה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ויש ליישב בזה קושי' הכ"מ בפי"ח מפסוה"מ על הרמב"ם שם דמשמע דס"ל דעל טומאת עצמן חייב מדאורייתא והקשה הכ"מ מש"ס הנ"ל ולפימש"כ י"ל דמשמע לי' להרמב"ם דהוא מדאורייתא דאל"כ תיקשי קושי' הנ"ל מ"ק ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח ועיין לקמן בסמוך מה שהבאתי בשם ס' בנין אריאל: ג) ועיי' בשעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש מש"כ ליישב שיטת הרמב"ם הנ"ל עפימש"כ התוס' הנ"ל וא"ת הא אמרי' גבי הי' מקריב מנחת פרים וכו' מאי לאו בחג אלמא למ"ד דחויה אומר ומביא אחרת אפי' בקרבן ציבור גמור ותי' דהאי תנא דלעיל ס"ל כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו א"כ י"ל דהר"מ ס"ל כהך ברייתא דס"ל טומאה דחויה היא וס"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה ואע"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דס"ד דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק"צ גמור אבל למאי דמשני פרים היינו פר העלם דבר משום דלא קבוע זימני' ואילים היינו אילו של אהרן דק"י הוא וכן כבשים היינו הבאים עם העומר דאיכא שריים לאכילה מ"מ ס"ל להרמב"ם דע"כ לא הוצרך לאוקמי הכי אלא לר"נ דס"ל הותרה אבל לר"ש דס"ל דחוי' וא"נ למסקנא דמסקי' תנאי היא ברייתא מתוקמי כפשטי' וא"כ ע"כ אתי' ברייתא כר"י ומיירי שאינו על מצחו כמש"כ התוס' אלמא אפי' אי ס"ל טומאה דחוי' נמי ס"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה עיי"ש, ודבריו בזה תמוהים ממנפ"ש כיון דהשתא קיימינן מכח קושי' ר' שמעון כה"ג ביוה"כ יוכיח דע"כ הא בהא תלי' דאם אמרי' דחוי' אצ"ט דאפי' באין עודהו על מצחו מרצה א"כ מאי ראי' היא זו מברייתא דהי' מקריב פרים דנהי דאליבא דר"ח לא הוצרך הש"ס לאסוקי דמיירי בפרים של העלם דבר ובאילים של כה"ג וכבשים הבאים עם העומר היינו מכמה דמסקי' לשקלא וטרי' דר"י ור"ש דהא בהא תלי' אבל למאי דמסקי' דכה"ג ביוה"כ יוכיח א"כ אדרבה מחמת דוחק קושי' הנ"ל דקשי' על הברייתא איך ס"ל טומאה דחוי' וס"ל דבעודהו על מצחו דוקא מרצה ע"כ צריכין לאסוקי גם אליבא דרב ששת לשנוי' דהש"ס וא"כ אין זה כדי להעלות ארוכה לשיטת הרמב"ם, ונראה ליישב בס"ד דבאמת יש לתמוה על תי' הש"ס כבשים בכבש הבא עם העומר הא לעיל מינה מייתי ברייתא הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו וכו' וברייתא זו דהי' עומד ומקריב מנחת פרים ואילים וכבשים שנויה מיד בסמוך לה א"כ איך אפשר לאוקמי גם ברייתא זו בכבש הבא עם העומר הא כבר נשנית בתוכ"ד, ושמעתי שכן איתא הערה זו בגליון ש"ס ווילנא, וכתבו דאין זו התוספתא שיש לפנינו דשם נשנו שני הברייתות יחד ובאמת א"א לומר כנ"ל אלא ברייתא אחרת הוא דמייתי הגמ' עיי"ש וא"כ יש לומר להעמיד תי' השעה"מ הנ"ל על דרך זה דודאי בברייתא דמייתי הגמ' לא מוכח דס"ל טומאה דחוי' וגם אין עודהו על מצחו אינו מרצה דהא י"ל כתי' הגמ' אבל מ"מ מוכח מיהת כן מהתוספתא שלפנינו דנישנו הני תרתי ברייתות בהדדי וא"א לומר דברייתא בכבש הבא עם העומר דהיינו הך דלעיל בסמוך ועכצ"ל דמיירי במנחת פרים ואילים וכבשים דחג ומ"מ אומר לו הבא אחרת תחתיה מכלל דס"ל טומאה דחוי' ומוכח נמי דס"ל ע"כ דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כמש"כ התוס' ודו"ק ומ"מ בעיקר הקושי' לא יושיענו זה דעדיין יקשה על הברייתא גופא קושי' ר"ש מכה"ג ביוה"כ ולזה תי' השעה"מ אינו מעלה ארוכה כלל:

וראיתי בס' בנין אריאל תי' נאה ומתקבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל עפימש"כ הרמב"ם בפ"ו מטומאת אוכלין דדם קדשים אינו מכשיר ואינו טמא ולא משכחת בשר קדשים שנטמא בפנים עיי"ש וס"ל דחיבת הקודש אינו מכשיר אלא מדרבנן ועיי' בפ"י מה' איסורי מזבח דעצים ולבונה לא מקבלי טומאה אלא מדרבנן ולפי"ז היכא משכחת לה להך קושי' דקאמר ר"ש מכה"ג ביוה"כ הא אין כאן שום מציאות טומאה בעזרה וכיון דבבשר ליכא טומאה ובקטורת נמי ליכא טומאה מדאורייתא עפ"י הנ"ל תו ל"ק קושי' ר"ש, וע"כ צ"ל דקושי' ר"ש הוא מטומאת דם והיינו ר"ש לשיטתו דס"ל בפ"ק דפסחים דטומאת משקין בטומאת עצמן מדאורייתא וה"נ ס"ל לר"י שם וא"כ לשיטתייהו שפיר שו"ט משא"כ למאי דפסק הרמב"ם אין טומאה למשקין כל עיקר מדאורייתא א"כ אין מקום לקושי' ר"ש כלל וא"ש שיטת הרמב"ם, ונהי דאמרי' בש"ס פ"ק דפסחים דמשכחת לה כגון שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה מ"מ מזה פשיטא דאין להוכיח כלל דאימור איה"נ דביוה"כ הי' זהיר שלא תהי' משקה דטופח עליה בשעת שחיטה, ודפח"ח וש"י ויתישב בזה ג"כ מה שיש לתמוה למה לא הביא הרמב"ם ברייתא דהי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו מביא אחרת תחתיה ולהנ"ל ניחא דלרמב"ם לא משכחת כלל דהא לא הוכשר ודו"ק: ד) כ' הרמב"ם בפ"ד מה' ב"מ ה"ז הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבים שנאמר והי' על מצח אהרן ונשא וגו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אא"כ היתה הטומאה דחויה בציבור שהציץ מרצה עליה, מוכח מלשונו דס"ל גם אטומאת גברי הציץ מרצה ודלא כדס"ל לרש"י ביומא דף ז' ע"א ד"ה בין בציבור וכן בתוס' שם ועיין בתוס' פ' כ"צ דף ע"ז ד"ה דלא ומוכח עוד דעד כאן ל"ק דמרצה אטומאת גברי אלא בטומאה הדחויה בציבור אבל בטומאה הדחויה ביחיד כגון בקרבן דקבוע לי' זמן בזה מודה הר"מ דאין הציץ מרצה אטומאת גברי ועיי' בשעה"מ שם שהקשה על הרמב"ם מש"ס פ"ק דמנחות דף ט"ו ת"ש רי"א אפי' שבט א' טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה והכא מאי הציץ מרצה איכא ופירש"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה אטומאת גברי הרי מסוגי' זאת מבואר דאטו וה"ג אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחויה בציבור עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב עפימ"ש התוס' בפ"ק דיומא ד"ה מכלל שהקשו אהא דא"ר זאת אומרת טומאה הותרה בציבור והא רבא הוא דס"ל בזבחים דף ל"ג טומאה דחויה גבי ק"פ עיי"ש ותירצו דקרבן פסח נהי דכיון דאתי בכנופיא כק"צ דמי ודחי את הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרי' אטהורין כמו בקרבן יחיד עיי"ש א"כ יש לומר גם לשיטת הרמב"ם כן כיון דהו"ל כקרבן יחיד משו"ה אין הציץ מרצה: ודע דאין כונת הרמב"ם דלמ"ד טומאה דחויה בציבור אכתי איצטרך ציץ לרצוי' אטומאת גברי דא"כ קרבן יחיד מאי איכא למימר דבזה מודה הרמב"ם דאין הציץ מרצה אנוה"ג ומ"מ נדחה היכא דקבוע לי' זמן א"ו דטומאה מיהת נדחה אע"ג דליכא ציץ לרצוי' ומ"מ נפק"מ במה שכ' דהציץ מרצה על נווה"ג היכא דטומאה נדחית בציבור עפימש"כ התוס' בפ"ק דיומא דף ז' בד"ה דם שנטמא עיי"ש דהיכא דהבשר לא נטמא הבשר מותר באכילה ג"כ למ"ד טומאה הותר' ולמ"ד טומאה דחויה כיון דמחמיר בטומאת עולין ודגברי קודם הקרבה סברא שיש להחמיר בבשר אעפ"י שהוא טהור ואפי' לאחר הקרבה א"כ י"ל דזה הנפק"מ הוא אי הציץ מרצה אטומאת גברי הו"ל כמו שהותרה לענין שנאכל הבשר היכא דהוא טהור לאחר הקרבה:

אלא דמ"מ שיטת הרמב"ם בזה צלע"ג דהא מוכח מהש"ס דלמ"ד טומאה דחויה כל היכא דאיכא ציץ לרצוי' אין צריך להדר אטהרה דזה מוכח ממה שהקשה ר"ש לר"י והלא כה"ג ביוה"כ יוכיח דאין עודהו עליו ומרצה ועכצ"ל דקושית ר"ש הוא כמש"כ התוס' שם בד"ה מכלל דאי נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין אומר לו הבא אחרת וע"כ היינו משום דאין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי רצוי הציץ וקרבן ציבור לא מייתי אחריתא א"כ מוכח מיהת היכא דאיכא תרתי אין צריך למהדר אטהרה וכיון דהרמב"ם ס"ל דבציבור אפי' אטומאת גברי הציץ מרצה א"כ אמאי צריך לאתוי' טהורי מבית אב אחרינא הא כיון דהציץ מרצה הו"ל כמו למ"ד טומאה הותרה דא"צ לאהדורי אטהורים וצע"ג:

ושוב ראיתי מש"כ הרמב"ם שם הט"ו ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת והודח' מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדח' אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכין ציץ לרצות עליה מוכח בהדי' דס"ל דאי טומאה דחוי' צריכין ציץ לרצות אטומאת גברי עכצ"ל מש"כ בה"ז דאין הציץ מרצה ע"ט אדם אלא א"כ היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה לאו דוקא נקיט ציבור אלא הה"ד בקרבן יחיד במקום שטומאה דחויה כגון דקביע לי' זימנא וכן דרך הגמ' למנקט בכל דוכתא טומאה דחויה בציבור אע"ג דלאו בציבור תלי' מילתא אלא בקביעת זימנא:

ונ"ל בס"ד דיצא לו להרמב"ם כן מש"ס יומא דף ז' דא"ל ר"ש לר"י כה"ג ביו"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה והקשו בתוס' דילמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה ויוה"כ היי"ט כיון דא"א להיות על מצחו ולרצוי' דחיא טומאה כיון דק"צ הוא מידי דהוי טומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה ולשיטת הרמב"ם ל"ק כלל קושי' התוס' דשפיר קאמר ר"ש כיון דס"ל ט"ד בציבור א"כ גם אטומאת גברי בעי' ציץ לרצויי הן אמת דהתוס' כ' לתרץ דה"ק ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין אומר לו הבא אחרת תחתיה וע"כ היינו משום דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי רצוי ציץ וציבור לא מייתי אחריתא מ"מ נראה דלהרמב"ם לא משמע לי' תירוצם דבאמת יפלא מאי זה קושי' אימא איה"נ דהדין כן ומנ"ל לר"ש דלאו הכי הוא עד דמקשה לי' לר"י א"ו דאף לטומאת גברי צריך ציץ לרצוי' למ"ד דחוי' ועוד משמע לי' כן להרמב"ם מש"ס פסחים דף ע"ז עיי"ש סברוהו דלכו"ע טומאה דחוי' הוא בציבור דלא אשכחן תנא דאית לי' טומאה הותרה אלא ר"י ודכו"ע אין הציץ מרצה על על האכילות לימא מתני' דלא כר"י דאמר אם אין בשר אין דם והקשו בתוס' דבשמעתין משמע דלמ"ד טומאה דחויה אינה דחוי' אלא ע"י ציץ ואמאי הא טומאה דגברי דחוי' אע"ג דאין הציץ מרצה על טומאת גברי ולדעת הרמב"ם הנ"ל לק"מ קושי' התוס' אדרבה מהא גופא ויראי' לרמב"ם: אלא דמ"מ תמוה מאוד הא משנה מפורשת הוא בפסחים דף פ' ע"ב נטמא הגוף אין הציץ מרצה על טומאת הגוף עיי"ש ושוב עיינתי דלק"מ דהתם לא מיירי היכא דטומאה הותרה בציבור אלא בקרבן יחיד דלא דחי טומאה מיירי וצ"ע להבין דברי התוס' הנ"ל שהביאו ראי' ממשנה זו וצע"ג:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה