אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן רלא

סימן רל

לכבוד הרב הגאון המאוה"ג וכו' מו"ה יהודה יואל דייטש נ"י אב"ד בק"ק נאניטש יע"א:

על דבר מה שנתפשט בין ההמונים להרכיב אילני יער באילנים טובים רובם בתפוחים דהיינו תפוחים טובים בתפוחי יער ואחרי כי עמלם עשה פרי תבואה והרויחו עי"ז ממון הרבה התחילו גם היראים לעשות כמתכונתם ולא ידעו כי יש איסור בדבר ורבים התחכמו לעשות ע"י עכו"ם או ע"י הערמת מכירה לעכו"ם, ובקשו ממעכ"ת לאהדורי אכחא דהתירא כי הוא משא ומתן גדול, ואם צריכים להניח ידם מזה העסק יש בזה הפסד גדול לכו"ם שמתפרנסים עי"ז, ונפשו בשאלתו אם יש איזה צד היתר עכ"פ להעלים עין מהם אחרי אשר כבר נהגו אם מחויב למחות בידם בחזקת היד כי רובא דאינשי במחנתו ישמעו לקול מוריהם, והנה דין זה יפרד לכמה ראשים, א) בעיקר הדין אי הרכבת תפוחי יער בתפוחי גינה נקרא הרכבה של איסור כלאים, ב) אי כבר עבר והרכיב אי אית בי' איסור משום מקיים בכלאים, ואם יש חילוק בזה בין מקיים ע"י מעשה או שלא ע"י מעשה, ג) אי שפיר דמי למיעבד על ידי הערמת מכירה לעכו"ם, והנה בעיקר הדין אי יש בזה איסור הרכבת אילן מבשא"מ, הן כל יקר ראתה עינו מש"כ בזה הלבו"ש בליקוטי דינים, כי אחרי החקירה נודע לו דבתפוחי יער יש ב' מינים דרובם א"א לאכלם בלי כבישה ובהני פשוט לי' לאיסור אפי' לקיים דהני הם אילן סרק וקיימ"ל בשו"ע סי' רצ"ה דאילן מאכל באילן סרק הוי כלאים ובתשו' נאות דשא האריך בזה עפ"י דברי הטו"ז באו"ח סי' ר"ג, אלא אפי' אותן תפוחי יער הטובים קצת עם היות שאינם נקראים אילני סרק מ"מ הוי מבשא"מ עם התפוחי גינה, דזהו ששנינו במשנה פ"א דכלאים התפוח והחזרד כלאים זה בזה ופי' הרע"ב תפוחי יערי, אולם בפ"ת סי' רצ"ה הביא בשם תשו' משכנות יעקב שהשיג עליו והאריך לקיים מנהג העולם, דעיקר היסוד דחזרד היינו תפוח יערי די"ל אין זה תפוח ממש אלא מין א' שגדל כמו תפוח יערי, ולא זהו ממש וזהו שכ' כמין תפוח יערי, ומש"כ הלבו"ש דמינים הגרועים נקראו אילן סרק זה אינו שאין כוונת הטו"ז שיהא נקראים ממש אילני סרק רק לענין ברכה לא חשיבי וכו', והנה ס' משכנות יעקב הנ"ל, לא נמצא בגבולנו וניחזי אנן בס"ד, ומתחלה נבאר ונחקור על מה דהעלה בלבו"ש עפ"י דברי הטו"ז הנ"ל אחר שהאריך בתשו' נאות דשא בביאור דברי הטו"ז שם דכל שאינו נטועה ע"י אדם אע"ג שעושה פירות מ"מ בכלל אילן סרק הוא עיי"ש ולדידי צע"ג מהא דכתב הר"ש בפ"א דכלאים בשם ירושלמי מנין שאין מרכיבין אילן סרק באילן מאכל או עץ מאכל על עץ מאכל מבשא"מ ת"ל את חוקותי תשמורו משמע דעץ סרק על עץ סרק לא אסור וטעמא כתב הר"ש כיון דעץ סרק נינהו אפי' מבשא"מ כחד מינא חשיב והוסיף הרא"ש שם בפירושו דעץ סרק כיון שאינו פרי כחד מינא חשיב, ואיס"ד דאילנים העושים פירות הואיל ואינם נטועים ע"י אדם חשובי כאילן סרק א"כ בזה כיון דל"ש האי טעמא דכחד מינא חשיב, בודאי אסור להרכיב אילן סרק העושה פירות על אילן סרק שאננו עושה פירות כלל, וא"כ הדרא קושיא הר"ש מ"ט לא חשיב הירושלמי דאסור נמי אילן סרק על אילן סרק מבשא"מ, א"ו משמע מזה דאילן סרק לא מקרי לענין זה אלא אילן שאננו עושה פירות כלל, ומהא דאיתא בשו"ע או"ח סי' ר"ג על פירות של אילני סרק אין ראי' דדוקא לענין ברכה לא חשיבי וכדס"ל לתשו' משכנות יעקב הנ"ל:

והנה במ"ה פ"י דכלאים תנן איזהו אילן סרק כל שאינו עושה פירות רמ"א הכל אילן סרק חוץ מן הזית והתאנה רי"א כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלמות הרי זה אילן סרק, והתם פסק הרמב"ם בפ"ח מה' כלאים וכן בשו"ע סי' רצ"ו כת"ק דאילן סרק הוא כל שאינו עושה פירות, ומ"מ פשיטא דאין ללמוד מזה לכלאים דאטו לר"מ דהכל אילן סרק חוץ מזית ותאנה מי נימא דמותר להרכיב כל האילנות חוץ מאלו משום דהוי אילן סרק על אילן סרק אלא ודאי אין ללמוד משם למילתא אחרינא דהתם לענין אי מותר להביא זרע תחת גפן המודלת על האילן קאי, ותליא משום דאילן סרק אדם מבטלו ע"ג גפנו ופליגו תנאי אי שאר אילנות חשיבי כ"כ שאין אדם מבטלו ע"ג גפנו או לא, אבל מ"מ נלמוד מזה דשם אילן סרק אינו שוה בכל והכל לפי הענין, וא"כ אין ללמוד ממה דאיתא בשו"ע או"ח סי' ר"ג הנ"ל דהתם לענין חשיבות ברכת בפה"ע שפיר קרי לי' אילן סרק משא"כ לענין כלאים, וכמו שמוכח מדברי הר"ש והרא"ש הנ"ל שכתבתי וזה נראה לי ראיה ברורה: תו נ"ל בס"ד דתליא בפלוגתא דאמוראי בירושלמי פ"א ה"ד דכלאים אהא דתנן האגסין והקרסטומלין הפרישין והעוזרדין אינן כלאים זה בזה, ופליגו התם בגמרא ריב"ל ס"ל כלהון זוגות זוגות רב אמר כלהון מין א' עיי"ש ובפני משה שם הקשה דרב אדרב דלעיל במ"א גבי החטין והזינין וכו' קאמר רב כלהון זוגות זוגות ומתוך כך מהפך הגירסא דה"נ רב אמר כלהון זוגות זוגות, אבל באמת קשה לשבש כל הספרים, ועוד דבר"ש איתא בהדיא הגירסא כמו בירושלמי שלפנינו, וא"כ קשיא דרב אדרב ע"כ נראה לפענ"ד בס"ד דבלא"ה יש לתמוה הני אמוראי במאי פליגו, דודאי רחוק לומר דיפלגו במציאות אי א' מזוג זה וא' מזוג זה נשתנה במראה ובטעם זה מזה באופן דיהא נחשב כשני מינים או לא דניתא וניחזי, ע"כ נראה לומר דכל הני דקחשיב במתני' התם כלהו לא נטעו אינשי בכיון אלא שומאליהם הן גדלין כעצי היער א"נ דאינן ראוין לאכלן חי כ"א ע"י בישול או ע"י כבושה וכיו"ב, ולדעת הלבו"ש אליבא דהטו"ז הנ"ל הו"ל אילן סרק, וכיון דקיימ"ל אילן סרק ע"ג סרק מותר להרכיב, א"כ כולהו חשיבי מב"מ, משו"ה ס"ל לרב דכולם מין א', וריב"ל ס"ל דאין זה בגדר אילן סרק אלא דוקא אותן שאינן עושין פירות כלל, משו"ה לא שרי' אלא אותן זוגות זוגות דקתני שהן מין א' משא"כ א' מזוג זה וא' מאידך הו"ל מבשא"מ ולפי"ז שוב ל"ק דרב אדרב דהכא היי"ט דס"ל כולן מין א' משום דהו"ל אילן סרק באילן סרק משא"כ לעיל במשנה דהחנטין וזונין דל"ש זה ס"ל לרב דזובות זוגות קתני ואין להקשות ע"ז לפימש"כ לעיל בשם הר"ש והרא"ש דאילן סרק בסרק היי"ט דשרי' משום דכיון דאין עושין פירות כולה חד מינא הוא, די"ל דההד"נ כל פירות שאין ראויין לאכילת אדם נמי לא חשיבו לחלקן למינין בפ"ע משא"כ עם אותן שאינן עושין פירות כלל פשיטא ומסתברא דא"א לחשבן למין א' ודו"ק, ולפי"ז כיון דקיי"ל בשו"ע סי' רצ"ה ס"ו כמ"ד כלהון זוגות זוגות כדמשמע לשון השו"ע א"כ ממילא מוכח דאין זה אילן סרק דהא קיימ"ל סרק ע"ג סרק שרי' ועפימש"כ נתיישב מה שהקשה מעכ"ת על הירושלמי דקאמר התם בתחום אריח היו מרכיבין תפוח ע"ג חזרד ואסרו להם ופריך לא אסרו אלא תפוח אבל ע"ג אגסים מותר ומשני דגם אגסים אסור רק מעשה שהי' כך הי' ותמה מע"כ מאי ס"ד דמקשה שלא אסרו אלא תפוח אבל אגסים מותר מהיכ"ת לומר כן אדרבה לא מיבעי ע"ג אגס דהוי ב' מינים ודאי אסור אלא אפי' ע"ג תפוח דהוי מין א' בזה הוצרך לאשמעי' דאסור ורצה מע"כ להביא ראיה מזה לשיטת המשכנות יעקב הנ"ל דחזרד אינו מין תפוח כלל רק מין אחר לגמרי ולפימש"כ א"ש דלפימש"כ ס"ל לרב דכל הנ"ל הו"ל אילן סרק וא"כ דוקא ע"ג תפוח דהו"ל אילן סרק ע"ג אילן מאכל אסור אבל ע"ג אגס דהו"ל אילן סרק שרי ולפי דעת המקשה הוי בעי לאתוי מני' ראי' למ"ד כלהון מין א' ועל זה דחי דאין ראי' דיש לומר מעשה שהי' כך הי':

ומצאתי און לי למש"כ דהני זוגות זוגות דקחשיב כולם אינן ראויין לאכלן חי אלא על ידי בישול וכבישה, ממה שראיתי בתשו' נאות דשא סי' י"ג שהביא קושי' מגדול א' אהא דאמרי' בירושלמי שם והובא בר"ש פ"א מ"ד למה נקרא שמו פרושין שאין לך מין פרוש לקדירה באילן אלא זה בלבד והקשה הנ"ל א"כ מ"ט הפרושין והעוזרדין אינן כלאים זה בזה, ותי' לו הגאון כבו"ש דעוזרדין נמי אינו ראויין לאכול חי וצריכין בישול, ואע"ג דאמר בירושלמי אין לך פרוש לקדרה אלא זה לאו דוקא, אלא דפרושין אין להם תיקון אחר כלל אלא לקדרה משא"כ אינך די להם כבישה, אבל עכ"פ העוזרדין ג"כ אינן ראויין לאכול חי, וא"כ הוי תרווייהו אילן סרק א"ד, ועל עיקר דברי הלבו"ש בזה נבא בס"ד להעיר לפנינו, ועכ"פ יוצא לנו מדבריו דגם איהו ס"ל דהני זוגות זוגות כולם אינם ראויים לאכול חי, ולפי דרכנו למדנו מזה ראיה דלמאי דמשמע ברמב"ם ושו"ע דקיימ"ל כמ"ד כולן זוגות זוגות ממילא מוכח דלא הוי אילן סרק אלא מה שאינו מוציא פירות כלל, וא"כ הני תפוחי יער נמי אין עליהם דין אילן סרק ואין לאסרם מחמת הרכבת אילן סרק ע"ג אילן מאכל: ומעתה נדעה נרדפה לדעת אם יש לאסרם עכ"פ מחמת אידך טעמא המבואר בלבו"ש דהו"ל מבשא"מ דהיינו חזרד עם התפוח ששנינו במשנה אעפ"י שדומין זה לזה כלאים זה בזה, והנה הלבו"ש כתב דלשיטת הר"ש שפירש חזרד מין תפוחי יער ומאכילין אותו לחזירים, לדידי' ודאי כל שאוכלין אותו ע"י הדחק אינם כלאים, אלא יען שהרע"ב והעט"ז וכן הוא הלשון בהגהות השו"ע ס"ו מין תפוח יער תרגום וכפתור וחיזור, ומהיי"ט גופא נאדו האחרונים הנ"ל מפי' הר"ש עם היות שדרך הרע"ב להיות נמשך אחרי פי' הר"ש וכאן שינה בכוונה לפי שראה שאותן מינים אשר אינם ראויין לאכילת אדם כמו שהן נכללין בכלל אילן סרק לכך כתב תפוחי יערי וכוונתו לאותן הראויין לאכילה, וא"כ הני שאנו דנין עליהם אע"ג שראויין לאכילה ע"י הדחק היינו ממש חזרד השנוי במשנה, א"ד, והנה כל יסוד דבריו לשיטתו דס"ל כל שאינו ראוי למאכל אדם בכלל אילן סרק יחשב, משא"כ למה שביררנו בס"ד, דכהלכתא קיימ"ל דלא נקרא אילן סרק אלא שאינו מוציא פירות, א"כ שוב אין לומר טעמא דהרע"ב משום דכל שאינו ראוי למאכל אדם הו"ל אילן סרק, וע"כ הטעם דהוי שפיר לי' טפי האי פירושא למתלי טעמא דקרי לי' חזרד מאסמכתא דתרגומא דקרא מלמתלי טעמא לפי שמאכילין אותו לחזירים ואין מזה ראיה כלל דחולק בעיקר הדין על הר"ש, וא"כ י"ל לכו"ע כל שנאכל ע"י הדחק אין זה מין חזרד השנוי במשנה והו"ל מב"מ בתפוחי גינה:

והנה בפ"ת הביא בשם תשו' משכנות יעקב דחזרד אינו תפוח יערי אלא שמא אחרינא הוא ופרי אחרינא הוא גדול כמין תפוח יערי ולא זהו ממש וכלשון הפוסקים שכתב מין תפוח יערי וראיתי בתשו' נאות דשא שנשמר מזה וכתב דממה שכ' תיבת מין אין להוכיח דהא באמת אנו רואים שחז"ל אמרו שהם כלאים א"כ אינו תפוח ממש אלא שני מינים ולכן יתכן שפיר לומר מין תפוח דבאמת אינו תפוח ממש דהא הן כלאים זב"ז א"ד, וזה הי' ניחא אי הוי אמרו מין תפוח לבד, אבל כיון דכתבו מין תפוח יערי בזה ודאי הוי סגי לומר שהוא תפוח יערי וממילא הוי א"ש מה דהוי כלאים בתפוחי גינה, ומדאמרו מין תפוח יערי שפיר י"ל המשמעות כבתשו' משכנ"י הנ"ל, ונראה ראיה קצת מהא דאמרו בר"ה דף כ"ג עשרה מיני ארזים הן וקחשיב בהדייהו ערמונים, אע"ג דזהו ודאי מין א' לגמרי דהא עץ עושה פרי הוא ומ"מ משום דיש לו דמיון במקצת בתכונת עצו או כיו"ב קרי לי' מין ארז ה"נ יש לומר בחזרד דאיננו תפוח אלא דומה לו במקצת משו"ה שפיר קרי לי' מין תפוח אע"ג דהוי אינו מינו לגמרי וא"כ אין ראיה לתפוחי יער שאנו דנין עליהם, ולכאורה הי' נראה דתלי' במחלוקת הר"ש והרמב"ם, דהנה הר"ש בפ"א מ"ה הביא בשם הירושלמי יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין התיבון הרי צנון ונפוץ הרי פרי דומה והעלין דומין אר"י בזה הלכו אחר טעם הפרי וכתב הר"ש שהירושלמי סובר שהולכין אחר פרי להחמיר ואחר העלין להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר, אולם הרמב"ם בפ"ג מה' כלאים כתב וכן אם יש זרעים ואילנות אחרים אעפ"י שהן ב' מינים בטבען הואיל ועלין של זה דומין לשל זה, לא חששו להם לכלאים, ושם כתב עוד גבי צנון והנפוץ אעפ"י שהעלין דומין והפרי דומה וכו' הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר, והנה לשיטת הר"ש הנ"ל נראה פשוט דהני תפוחי יער עם תפוחי גינה הו"ל כלאים מחמת שינוי טעמם כיון שאין ראויין לאכילה כ"א ע"י הדחק ודאי הו"ל רחוקים בטעמים מיהו להרמב"ם דמחמת שינוי טעם אינן נחשבין לשני מינים אלא אם רחוקים בטעמם ביותר אנחנו לא נדע שיעורו בכמה, ועיי' בתוס' יו"ט במשנה הנ"ל שהקשה על הר"ש מירושלמי עיי"ש, והכריע מזה כהרמב"ם הנ"ל, וא"כ אפשר דריחוק הטעמים שבנ"ד לא משוי לי' כלאים, והנה כבר הבאתי לעיל מתשו' נאות דשא שהקשה גדול א' ממה ששנינו הפרושין והעוזרדין אינן כלאים זה בזה, ואמרי' בגמרא שנקראו פרושין שאין לך מין פרוש לקדירה באילנות יותר מזה, והקשה א"כ מ"ט אינן כלאים בעוזרדין והגאון לבו"ש תי' לו דעוזרדין נמי אינו נאכל אלא ע"י הדחק וא"כ הו"ל אילן סרק באילן סרק מיהא לפימש"כ לעיל דמ"ד מתניתן זוגות זוגות תנן ע"כ ס"ל דעץ עושה פרי לא נקרא סרק, א"כ אין תי' זה מספיק והדק"ל, ויהי' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל דצריך שיהי' טעמן רחוק ביותר, אי נמי כמו שהעלה שם הרב הגאון המשיב להלבו"ש דבדבר שהוא בודאי מין א' אין רחוק הטעמים מזיק, וא"כ לכאורה הני תפוחי יער שעכ"פ נראה דמין תפוחים הם לא איכפת לן בריחוק הטעמים, ולפי"ז ע"כ נצטרך לומר דהחזרד הוא פרי אחרינא, וכמו שכתב המשכנ"י הנ"ל, ונ"ל בס"ד להביא ראיה עוד מהירושלמי פ"ח דסוטה הלכה ה' אמתני' דא' הנוטע וא' המרכיב וכו' ופריך מהא דתניא ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב, ומשני כשהרכיב פירות עבירה ופריך מה אנן קיימין אם כשהרכיב אינן מאכל ע"ג אילן מאכל מבשא"מ פירות עברה הן ואם כשהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אין במינו נוטע כבתחלה הן אלא כן אנן קיימין כשהרכיב תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה, ולכאורה הירושלמי תמוה מאוד בהא דפריך אמתני' דמיירי בהרכבת היתר היכא משכחת לה, מ"ק כשהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק מין במינו נוטע כבתחלה הן, ת"ל דהו"ל פירות עברה דאילן מאכל באילן סרק והנה הפני משה הרגיש בזה וקמפרש האי אילן סרק לאו דוקא אלא אילן דעדיין לא טען פירות קאמר והוא דוחק גדול דקרי לזה אילן סרק, ותו דלפירושו צריך לפרש הא דמקשה נוטע כבתחלה הן, היינו דתיפוק לי' משום הילדה דצריך למיהדר דעדיין לא חיללו, ואין לשון הש"ס סובל פירוש זה, מיהו אם נימא כמו שכתב הלבו"ש אליבא דהטו"ז דאם הפירות אינן נאכלין חיין כ"א ע"י הדחק מקרי אילן סרק, וכבר כתבתי דתלי' בפלוגתא דאמוראי בירושלמי הנ"ל, י"ל דקאי הירושלמי אליבא דהך מ"ד, ומ"מ נהי דנקרא אילן סרק מחמת שאיך פירותיו טובים כיון שעכ"פ מין אחד הוא עם אותו אילן מאכל כגון תפוחי יער בהדי תפוחי גינה לית בי' איסור כלאים וכתשו' משכנ"י הנ"ל א"כ שפיר קאמר הירושלמי אי במרכיב אילן סרק ע"ג אילן מאכל מב"מ באופן דליכא הרכבת עבירה, נוטע כבתחלה הן דמשעה שהרכיב בו אילן מאכל נתחייב בערלה, וא"כ נראה ראיה ברורה מזה להתירא:

מיהא כל זה אי הוי בריר לן דהני תפוחי יער עם תפוחי גינה באמת חד מינא הוא, בזה לא הוי איכפת לן מה שרחוקים זה מזה בטעמן, אבל מי יימר דהכי הוא והא אשכחן כמה מינים אעפ"י שדומין זל"ז כלאים זה בזה כש"כ הני שמשונים הרבה זה מזה, ואפשר וגם קרוב לודאי כמש"כ הלבו"ש דהיינו חזרד השנוי במשנה דהוא כלאים עם תפוח ולא מפני שאנו מדמין נימא כן להלכה למעשה, וכבר כתב הסמ"ג על אותן השנויין במתני' והובאו בשו"ע דאינן כלאים זה בזה דמ"מ כיון שאין רוב העולם מכירין רוב המינים יש לזהר מכולן, וכ"ה בהגהות השו"ע וכש"כ בנ"ד דמידי ספיקא מיהת לא נפק אם לאו היינו חזרד ותפוח:

וראיתי למעכ"ת שהביא ראיה מפסחים דף כ"ה אלו שלא מיחו בידם מרכיבין דקלים כה"י ואמרי' בגמרא דמנחי כופרא דיכרא לניקבתא פרש"י ענף רך של דקל זכר ומרכיבו בדקל נקבה מפני שדקל נקבה אינה עושה פירות והזכרים עושין פירות ולעיל דף נ"ג אהאי דאמרי' בדנסוני קץ פירש"י תמרים של דקל זכר שאינן מתבשלין עולמית וגודרין אותן בניסן והן מתבשלות מאליהן בכליהן ולעולם הן קטנות, הרי מבואר להדיא דלא כהלבו"ש ותמה מזה מאוד על הלבו"ש שלא הזכיר ממשנה הזאת א"ד, תמיהתו בזה תמוה דודאי התם הרכבת זכרים על נקבות הכי רבותייהו, וכן דרך הגננין בכל האילנות:

וכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, ואין זה ענין להרכבת כלאים, ומה שפירות הזכרים משונים לאו משום דהוי מינא אחרנייתא אלא משום דאינם באים לכלל בישול לעולם ואין לזה שום דמיון כלל על תפוחי יער ותפוחי גינה שאנו דנין עליהם, ומה שהביא ראיה מהירושלמי כבר העירותי עלי' למעלה, כלל העולה מדברינו דהגם דשיטת בעל תשו' משכנ"י יש לו פנים בהלכה, מ"מ מי ירים ראש לפסוק באיסור דאורייתא נגד אחד המיוחד מגדולי הפוסקים האחרונים כמו הגאון בעל לבושי שרד בשגם שכתב שגדולי דורו הסכימו לדבריו, וגם בתשו' ח"ס ז"ל ח"ו תשובה כ"ו מפשט פשיטא לי' לאיסורא, ולא נשא ונתן בהלכה רק אי אית בי' איסור מקיים בכלאים, א"כ מה אנו מה חיינו להקל במקום שהחמירו, ומ"מ הואיל ויש אילן גדול לסמוך עליו ה"ה בעל משכנ"י הנ"ל, ובשגם דלפי מה שעלה בידינו פנים בהלכה לשיטתו, מסתעיין מיהת דאין צריך למחות בחזקת היד כנגד המרכיבין, כן נראה לפענ"ד בס"ד:

ומעתה נבא לבאר בס"ד היכא דכבר מורכבין ועומדין אי מותר לקיימן, אי אית בהו איסורא משום מקיים בכלאים, והנה בעיקר דין מקיים בכלאים מבואר להלכה ברמב"ם ושו"ע לאיסורא, והוא פלוגתא דתנאי רע"ק ורבנן בכמה דוכתי, ולפי המבואר בירושלמי רפ"ח דכלאים והובא בכ"מ פ"א מה"כ ע"כ לא פליגו אלא לענין מלקות, אבל איסורא אליבא דרבנן נמי איכא ומתני' דכלאים אתי' אליבא דכו"ע, ופליגו האחרונים אי קיימ"ל כרע"ק או כרבנן ונפק"מ לענין מלקות, ועיי' בכ"מ שם שהביא מחלוקת בזה, ובחנם התרעם מעכ"ת על הח"ס בתשו' סי' רפ"ח דמהדר אטעמא דפסק הרמב"ם כרע"ק מחבריו משום דסתם משנה דמכות כ"א אתיא כוותי' דרע"ק, ותמה מע"כ ת"ל משום סת"מ דפ"ח דכלאים ולק"מ עפ"י הירושלמי הנ"ל, ותימא על מע"כ שהעלים עין מהכ"מ שם, דמייתא הך ירושלמי, והח"ס ז"ל שפיר הקשה עפ"י מה שהכריח דהרמב"ם פסק כרע"ק מדמחייב מנכש ומחפה אע"ג דס"ל בפ"ח מה' שבת דמנכש חייב משום חורש, וא"כ ע"כ הא דלוקה במנכש בכלאים משום דס"ל כרע"ק, וע"ז הוצרך לאהדורי אטעמא, אלא דבעיקר הקדמה זו שהניח הח"ס דהרמב"ם פסק במנכש כרבה בריש מו"ק דמחייב משום חורש צלע"ג דהא בכ"מ פ"ח מה' שבת שם מבואר להיפוך דהרמב"ם פסק בזה כרב יוסף תדע דהא במחפה ס"ל בהדיא שם דחייב משום זורע ומנכש דחייב משום חורש לאו היינו מנכש דמיירי במו"ק, אלא שהוא חופר בעיקרי אילנות דזהו לכו"ע תולדה דחורש, וכיו"ב יש לתמוה כמי על הכ"מ פ"א מה' כלאים שהקשה נמי על הרמב"ם דהכא פסק דמנכש ומחפה חייב משום זורע, ובה"ש פסק דחייב משום חורש עיי"ש והוא סותר דברי עצמו מש"כ בה"ש עיי"ש, ומה שהקשה בח"ס ז"ל דאשכחן סת"מ דמותר לקיים כלאים, והיינו מתני' פ"א דדמאי מ"א בנות שקמה ופי' הרע"ב תאנה המורכבת בערמין משמע דמותר לקיים כרבנן דרע"ק, ויותר קשה ממשנה ח' פ"א דכלאים עיי"ש אין נוטעין ירקות בתוך סדין של שקמה, דמשמע בהדיא דאף האילן מותר לקיימו אבל באמת לפי מה שכתב בלבו"ש סוף סי' רצ"ה וכ"כ בח"ס ח"ו סוסי' כ"ו דאם ההרכבה אינה ניכרת מותר לקיימו, אין קושי' משם כלל, ויפה השתמש מעכ"ת בזה ליישב קושי' הטו"א מסוטה דף מ"ג, בהא דדריש התם ולא חיללו פרט להרכבה של איסור, וקשה דהרי בלא"ה חוזר משום עברה שבידו כדפריך לעיל מני' לענין גזל בית, ואין לתרץ כאן שעשה תשובה דא"כ איך מקיים כלאים, ומתוך כך הכריח בטו"א דלרבנן אפי' איסורא ליכא, ותי' מעכ"ת עפ"י הלבו"ש הנ"ל ודפח"ח, ולפענ"ד בלא"ה לק"מ, לפימש"כ הכ"מ בפ"ז מה' מלכים דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמרא דמתני' מיירי בהרכבת והברכת איסור היינו שחייבת בערלה ולאו דעבד איסור הרכבה, ועיי"ש, וי"ל דבאמת היי"ט דהרמב"ם לשיטתו דפסק כרבנן דרע"ק עפ"י דרכו של הכ"מ בפ"א מכלאים וא"כ קשיא לי' קושי' הטו"א הנ"ל, ומתוך כך הכריח דהרכבת איסור דקאמר לאו דעבד איסורא, אלא שחייבת בערלה, ושוב מצאתי בתשו' שאגת ארי' החדשות בקונטרס חובת קרקע סי' ב' שהביא דברי הכ"מ הנ"ל והאריך לסתור פירושו בגמרא עיי"ש, ועוד נראה לתרץ קושי' הטו"א הנ"ל, עפימש"כ הב"ח בסוף סי' רצ"ו ליישב קושית הטור על הרמב"ם במה שכת דמותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים לכתחלה, וכיון דאסור לקיימו האיך מותר לומר לגוי לזרעם, ותי' הב"ח דהא דאסור לקיימו היינו לאחר שהשרישו צריך לעקרו אבל מקמי השרשה מותר לקיימו, והשתא כשאומר לנכרי לזרעו מותר למכור לנכרי שדה זריעה כלאים קודם שהשרישו עיי"ש, וה"נ י"ל לענין הרכבה דלא מיתסר, אלא משקלט, אבל קודם שקלט לא מיתסר ושיעור קליטה איכא תנאי דס"ל אין קליטה פחות מל' יום, וא"כ שפיר משכחת לה הרכבה של איסור דלא מיתסר משום מקיים, והיינו דמיעוט רחמנא מולא חיללו, ומיושב שפיר קושי' הטו"א (ועי' עוד בענין זה בסי' שאח"ז):

ולענין אי שייך איסור מקיים בכלאים גם בהרכבת אילנות, הנה בשו"ע סוף סי' רצ"ה פשוט הדין דאסור לקיים המורכב אלא דבתשו' ח"ס ח"ו סי' כ"ה כתב שלא מצא הדין מפורש בש"ס או ברמב"ם ורא"ש והנה ברא"ש ה' כלאים מפורש בהדיא לאיסור עיי"ש וצ"ע על מה שהביא בס' יד אברהם ביור"ד דפו' ווילנא בשם תוספי הרא"ש בסוטה דף מ"ג דשרי לקיים הרכבת אילנות א"כ דברי הרא"ש סותרין זה את זה תו רצה הח"ס להוכיח ממה שהקשה בטור יור"ד סי' רצ"ז אהרמב"ם דכתב בכלאי זרעים מותר לומר לגוי לזרוע לו ות"ל דאסור לקיימם ותי' הטו"ז דלאו לזרוע לישראל אלא לזרוע לגוי לעצמו עיי"ש ובפ"א מה' כלאים ה"ו כתב הרמב"ם ג"כ אסור לישראל להניח לגוי להרכיב לו אילנות כלאים וכתב המשל"מ הטעם דהנכרי מצוה על הרכבת האילן כמש"כ הרמב"ם בפ"י מה' מלכים א"כ הו"ל לפני עור והשתא הדרה קושיית הטור לדוכת' מאי קמ"ל ת"ל משום דאסור לקיימו ואפי' בלי מעשה להרמב"ם אלא ודאי דמותר לקיים הרכבת אילן ולפענ"ד נראה דאי משום הא לא ארי' דיש לומר עפ"י מש"כ הב"ח לתרץ קושי' הטור הנ"ל דקודם השרשה ליכא איסור מקיים בכלאי זרעים וה"נ קודם קליטת ההרכבה וא"כ נפק"מ דאסור להניח לגוי להרכיב אילנו אע"ג שרוצה אח"כ למכרו לגוי קודם קליטה באופן דלית בי' משום מקיים:

והנה מעכ"ת הביא ראיה לאסור מקיים בהרכבת אילנות ממה דמבואר בתוספת' והובא בירושלמי פ"א דכלאים שהובא בר"ש בשוקי של ציפורין היו מרכיבין קרוסטימלין ע"ג אגס ראם תלמיד א' א"ל אסורים אתם הלכו וקצצום: מכלל דאסור לקיים דאל"כ איך קצצום והלא הו"ל קוצץ אילנות טובות וקעבר בבל תשחית את עצה, אלא ודאי דאסור לק' ולפום ריהטא היא ראיה ברורה, אמנם אחרי העיון נראה דלאו ראיה דהא מבואר בש"ס ע"ז דף ס"ד דאפי' לרבנן דס"ל דליכא איסור במקיים כלאי זרעים בשדה חברו מיהת מ"מ איכא עכ"פ מצוה למעוטי תיפלה ומהיי"ט עיקרין עם הנכרי אפי' בחינם אע"ג דקעבר משום לא תחנם מ"מ למעוטי תיפלה שפיר דמי ה"נ איכא למימר דשרי לקצוץ אילנות טובות משום דעכ"פ אית בי' משום למעוטי תיפלה שפיר דמי ובזה מתיישב נמי קושיית הטו"א במגילה דף י"ג שהקשה למאי דס"ל להתוס' שם דאפי' לרע"ק ליכא איסור במקיים כלאים אלא ע"י מעשה אבל בלא מעשה אפי' איסורא ליכא, א"כ מתני' דבאחד באדר משמיעין על הכלאים אמאן תרמיה ולהנ"ל לק"מ דמ"מ מצוה מיהא איכא למעוטי תיפלה עוד י"ל דלא קצצו אלא הענף המורכב ובענף א' אפשר דלית בי' משום לא תשחית את עצה ועדיין צ"ע ומחוורתא כדשנינא מעיקרא:

תו הביא מעכ"ת דברי הריטב"א בקדושין דף ל"ט שמדבריו נראה דליכא איסור מקיים בהרכבת אילנות הנה לשון הריטב"א שם בלא"ה צע"ג שכתב וז"ל דלא מצינו איסור במקיים אלא בכה"כ דכתיב בהו לא תזריע תרי זימני כדאיתא התם והוא תמוה דהא משנה מפורשת ברפ"ח דכלאים דכלאי זרעים נמי אסור לזרוע ולקיים, ואיך כתב דליכא איסור אלא בכלאי הכרם וע"כ צ"ל דס"ל להריטב"א דהאי מתני' רע"ק הוא, אבל לרבנן ליכא איסור מקיים בכלאי זרעים כפשטי' דש"ס בע"ז דף ס"ד וס"ל דרבנן נמי מודים בכלאי הכרם מחמת דרשה הנ"ל דכתיב בהו לא תזריע תרי זימני וא"כ אין ראיה מהריטב"א דשפיר י"ל מאן דאסר בכלאי זרעים אוסר נמי בכלאי אילנות, מיהא בש"ס מכות דף כ"א מוכח בהדיא דאין חילוק בזה בין כלאי כרם לכלאי זרעים גם מש"כ הריטב"א משום דכתיב בהו לא תזריע תרי זימני לא אתברר לן מ"ק ודבריו צע"ג:

ומה שנתקשה בח"ס דהול"ל הרכבת אילן מותר לקיימו דהא מהקישא דכלאי בהמה אתיא ובהמה מותר לקיים ואפי' בשעה שרואה מבשא"מ רובעין זה את זה אין צורך להפרידם, ואין לומר דלענין זה נילף לחומרא הרכבה מזריעה דאסור לקיימו דא"כ כלאי בהמה גופי' נמי נילוף מהאי הקישא ונראה לפענ"ד דאיסור מקיים לא שייך אלא בחובת קרקע כיון דחובת קרקע היא א"כ כל כמה דעדיין יונק מהקרקע חובה עליו לעקרו, משא"כ בכלאי בהמה דהוא חובת הגוף לא שייך איסורא היכא דאיהו לא עבד מידי ע"כ אין חיוב להפרידם ולפי"ז כלאי אילנות נמי נהי דחובת הגוף נינהו מדאיתקש לכלאי בהמה וכמש"כ הטו"ז בר"ס רצ"ה ומהיי"ט נוהג גם בחו"ל, מ"מ לא פקע מני' חובת הקרקע מדאסרה רחמנא בהך לישנא דשדך, ושפיר אסור לקיים, ושוב לא תיקשי דליתקש נמי כלאי בהמה לכלאי זרעים לענין איסור כלאים דכיון דאיכא סברא לחלק לא אמרי' אין היקש למחצה כמבואר בפנ"י פסחים דף פ"ג, ובפ"ג דקדושין ובכמה דוכתי ועכ"פ שפיר פסקו הטושו"ע דאסור לקיים הרכבת האילן ומי יבא אחריהם לרפרף ח"ו נגד הלכה פסוקה בטושו"ע אפי' אי הוי לן ראיות ברורות כש"כ דנתברר לנו בס"ד דכל הפקפוקים הנ"ל לק"מ, ועי' בתשו' ח"ס הנ"ל דאחר כל האריכות העלה דלא מצא שום היתר להמנהג לקיים אילנות המורכבים במה שלוקחין ענף עץ תפוח גינה ומרכיבין אותו על גבי תפוח עצי יער עיי"ש, ע"כ אין מקום כלל להקל בזה נגד דין המבואר בטור ושו"ע להלכה:

ולענין אי שרי למיעבד על ידי הערמת מכירה לעכו"ם, הנה ברמב"ם ובשו"ע מבואר דאסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילני כלאים וטעמא משום דבן נח מצווה על הרכבת אילנות כמבואר ברמב"ם פ"י מה' מלכים ודברי הכ"מ בזה בפ"א מה' כלאים תמוהים כמו שתמה במשל"מ שם, וכן העלו רוב האחרונים בטעמו של הרמב"ם והשו"ע בזה משום לפני עור וא"כ הה"ד ע"י הערמת מכירה אסור אפי' לשיטת הפוסקים האחרונים שמתירין הערמה בכה"ג באיסור דאורייתא, ואין כאן מקום להאריך בפרט זה, ולפענ"ד פשוט וברור לאסור דהנה ברמ"א אהע"ז סוף סי' ה' כתב די"א דמותר למכור לנכרי בהמות ותרנגולים אע"ג דבודאי הכותי קונה אותם לסרסם, ויש אוסרים עיי"ש ועד כאן לא פליגו אלא אי הלכה כר' חידקא דבן נח מוזהר על הסירוס או לא, אבל בהרכבת אילנות דקיימ"ל דבן נח מוזהר עליו לכו"ע אסור למכור היכא דהגוי קונה אותם כדי להרכיבם, מיהא למש"כ שם הרמ"א דאם אין הכותי הקונה מסרסם בעצמו רק נותנו לכותי אחר לסרס מותר משום דאלפני דלפני לא מפקדינן, ואפי' אם נותנם לשלוחו כמש"כ הב"ש ס"ק י"ט וכ"ה בתה"ד סי' רצ"ט, א"כ נראה דבנ"ד נמי איכא למסמך אהך התירא והגם דעדיין נפלן ברבוותא בענין הערמת מכירה לעכו"ם באיסור דאוריתא, מ"מ כיון דבנ"ד בלא"ה אין איסור הרכבה ברור כ"כ כמבואר לעיל באריכה אפשר לסמוך לענין זה אשיטת המקו"ח וכמה אחרונים דמקילין בהערמת מכירה אפי' באיסור דאוריי' וא"כ יש מקום בזה לחפש זכות בנים קרויים שושנים המתפרנסים ממסחר הזה שיעשו על אופן הנ"ל, ומ"מ בעל נפש יחוש לעצמו, ולא יכניס עצמו בנדנוד איסור דאורייתא ובזכות זה ימציא לו השי"ת פרנסה בכבוד בהיתר ולא באיסור כן נראה לפענ"ד בס"ד:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה