ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רכז
מעשה בא לפנינו בס"ת שנמצא בפ' בהעלותך בפ' סתומה שבין כאשר ציוה ה' את משה כן עשו להם, ובין וידבר ה' שסיים הסופר עשו להם באמצע שיטה והי' לו לכתוב תיבת וידבר בסוף אותה שירה, כי נשאר ריוח הרבה, והוא הניח אותה שיטה פנוי וכתב תיבת וידבר בראש השיטה שלאחריה, נמצא פרשה זו שהיה לה להיות סתימה עשאה פרשה פתוחה באופן שהיא פתוחה בין לשיטת הרמב"ם בין לשיטת הרא"ש, ונשאלתי איך לתקנו, דאם ימחוק תיבת ויאמר ויכתבנו בסוף השיטה שלפניה, א"כ ישאר מקום פנוי בראש שיטה כשיעור ג' אותיות שהוא שיעור סתימה לשיטת הרא"ש כמש"כ הטור יור"ד סי' רע"ה, והו"ל פרשה במקום שאין ראוי להיות פרשה ומפסל, ובמק"א יש עצה למחוק גם תיבה שלאחריו, ולמשוך האותיות מתחלת השיטה באופן שלא ישאר מקום פנוי אבל בזה א"א לעשות כן מחמת קדושת השם, והנה עובדא כיו"ב איתא בתשו' מו"ז הגאון פמ"א ז"ל ח"ב סי' כ"ד עיי"ש והורה למחוק תיבה שבראש השיטה שלאחריה ויכתוב התיבה בסוף שיטה שלפניה, והגם שישאר פנוי בראש השיטה בכדי תיבת ויאמר אין בכך כלום, ואפי' למ"ד דבסתימה סגי בג' אותיות מ"מ כו"ע ס"ל דבראש השיטה אין זה צורת סתומה אלא פתוחה צריכה ט' אותיות אתו"ד, ובאמת דברים אלו סתומין וכבר תפסו בתשו' נודבי"ת חיור"ד סי' ק"ע, איך כתב כו"ע ס"ל בדבר שהרמב"ם חלוק בו וקיימ"ל בשו"ע סי' רע"ה כדעת הרמב"ם והעלה שם בכונת הפמ"א דה"ק דכו"ע ס"ל דבראש השיטה אין זה צורת סתומה לענין זה שיהא סגי בג' אותיות דממנפ"ש לשיטת הרמב"ם דהא צורת סתומה הוי הא ס"ל דבסתימה נמי בעי ט' אותיות, ולשיטת הרא"ש דבסתומה סגי בג' אותיות מ"מ הא איהו ס"ל דכל שפתוחה בריש שיטה הו"ל צורת פתוחה ובפתוחה גם הרא"ש מודה דבעי ט' אותיות ושוב הוסיף הנודב"י עוד תוספת ביאור דבריו דאף דהני תרי חומרי לא סתרו אהדדי דהא י"ל לענין צורת סתימה הלכה כהרמב"ם ולענין דלא בעינן בסתומה כ"א ג' אותיות הלכה כהרא"ש, וא"כ הו"ל פרשה סתומה במקום שאין ראוי להיות פרשה, י"ל דבאמת הא בהא תליא, די"ל הא דלהרא"ש נשתנה פתוחה וסתומה בשיעור הריוח לטעמי' אזל דלדידי' לא משכחת סתומה כ"א שהריוח באמצע שיטה שלמה ואמצע שיטה אין דרך להיות ריוח כלל ובריוח מועט של ג' אותיות, כבר ניכר שהוא פרשה בפ"ע אבל בתחלת שיטה או בסופה לפעמים מזדמן במקרה דשורה אחת נמשכה לפנים יותר מחברתה ואין היכר בריוח מועט שהוא פרשה בפ"ע לכך צריך רוחב הריוח כדי ט' אותיות:
ולפי"ז אם היה הרא"ש סובר דשיור בתחילת שיטה מקרי סתומה הי' מודה דסתימה זו בעי ט' אותיות ומעתה לפסוק כדעת הרמב"ם דציור זה מקרי סתימה ולומר דזה שיעור הריוח כדעת הרא"ש, דסגי בג' אותיות, הוא תרי מילי דסתרו אהדדי, אלו דברי הנודב"י ליישב דברי מו"ז בתשו' פמ"א וש"י, אלא דלענ"ד צע"ג על הנודב"י בזה, דלפי דבריו צריך לומר דההד"נ בסוף השיטה לא סגי בריוח מועט בכדי ג' אותיות דשם נמי י"ל דמזדמן כן לפעמים במקרה ולפי"ז צריך לומר הא דמצטרף השיור שבסוף שיטה עם השיור שבתחלת שיטה לשיעור פרשה כמש"כ הטו"ז באו"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ו וכדהסכים ג"כ הנודב"י שם, וכן העלה בדרישה סי' רע"ה עיי"ש עכ"פ לענין פ"ס צ"ל כיון דאיכא תרי שיורי דסמיכי להדדי מוכחא מילתא דהפסק פרשה הוא, ולפי"ז צ"ע כיון דלדבריו כל עיקר החילוק בשיעור הריוח בין פרשה פתוחה לסתומה להרא"ש הוא משום דבסתומה לעולם צריכין אנו לדון על הריוח שבאמצע שיטה, א"כ עכ"פ היכא דאיכא שיור בסוף בכדי ג' אותיות וגם כן בתחלת השיטה בכדי ג' אותיות לצטרפו למהוי פרשה פתוחה לשיטת הרא"ש דלהרא"ש פתוחה דבאותה שיטה נמי משוי לי' פתוחה, וכיון דשיעור ט' אותיות אננו אלא משום דבפחות מזה אננו ניכר שהושם הריוח בכונה, כל דאיכא ריוח גם בסוף פסוק שלפניו, עכצ"ל דכאו"א מוכיח זע"ז, וא"כ למה צריך בזה שיעור ט' אותיות וצע"ג:
עוד צלע"ג על עיקר סברת הנודב"י הנ"ל אמה דס"ל להרמב"ם ושו"ע דפרשה פתוחה שעשאו סתימה, או סתימה פתוחה יגנז וכן אם הפסיק או הניח פנוי במקום שאין בו פרשה, והטעם מבואר שם בש"ך וטו"ז דא"א לתקן אא"כ ימחוק קצת תיבות ולמעט הכתב בשביל זה ואין זה הידור, ואיס"ד כהנוב"י א"כ כיון דבראש השיטה מזדמן עפ"י מקרה שישאר פנוי כדי ג' אותיות ומשו"ה אפי' להרא"ש דבפ"ס השיעור ג"א מ"מ כל דהו בראש השיטה אלו הוי סתימה מודה הרא"ש דלא הוי סגי בג' אותיות א"כ כש"כ להרמב"ם דלעולם גם שיעור סתימה הוי ט' אותיות כש"כ דיש לומר כן, ולפי"ז אמאי קפסק ותני יגנז הא שפיר משכחת לה בפרשה סתומה שעשאו פתוח כגון בהאי דקמן דאם ימחוק תיבה שבראש שיטה ויכתבו בסוף שיטה שלפניה לא יהי' צורך למעט הכתב כלל, אלא יהא ריוח בראש שיטה פחות משיעורו וכיון דלפעמים מזדמן כן גם במקרה למה לא יעשה כן לתקן הס"ת וצע"ג, ועיי' לשון מס' סופרים שהובא ברא"ש בהלכות קטנות וז"ל, כמה יניח בראש שיטה ותהא נקראת פתוחה כדי לכתוב שם של ג' אותיות, וכמה יניח באמצע ותהא נקראת סתומה, כדי לכתוב שם של ג' אותיות ועיי' בדרישה שכתב דלהטור שם צ"ל הגירסא בפתוחה כדי לכתוב ט' אותיות ועדיין יל"ד דהא ע"כ צ"ל דלא בא לאשמעי' צורת הפתוחה וצורת הסתימה מה הוא דא"כ מה קאמר כמה יניח באמצע ותהא נקראת סתומה דהא משכחת לה סתומה להרא"ש גם אם אננו באמצע והיינו כגון שמשייר שיטה שלמה, או שמצטרף סוף השיטה לתחלתה להטו"ז א"כ ע"כ צ"ל דסמך התנא בזה דידעי' ממקום אחר צורת הפתיחה והסתומה, ותו דהא במשייר בסוף השיטה שיעור ט' אותיות ומתחיל בראש שיטה לכו"ע הוי פתיחה וא"כ לא הו"ל לומר אלא שיעור פתיחה ט' אותיות ושיעור סתימה ג' אותיות, ולהנ"ל י"ל דקמ"ל טעמא דמחלקי' בשיור הריוח בין פתוחה כסתומה משום דהיא בראש שיטה, וסתימה באמצע שיטה כדברי הנודב"י, מיהא הא דהקשינו על הנודב"י צ"ע, וא"כ צ"ע אם הס"ת כשר לשיטת הרא"ש דשיעור סתימה הוא ג' אותיות:
והנה הנודב"י שם המציא תקנה אחרת שיגרר המ' סתומה של סוף התיבה ולמשכה עד שישאר ריוח פחות קצת מט' אותיות, ולגרר מלת ויאמר ולחזור ולכתבו באותו ראש השיטה, אלא שיניח מעט ריוח בראש השיטה כדי ג' אותיות בצמצום עיי"ש, והיא עפ"י שיטת הטו"ז בסי' ל"ב ס"ק כ"ו דהשיור שבראש השיטה עם השיור שבשיטה שלפניה מצטרף לשיעור הריוח לעשותו פרשה, והגם דהרמ"א באו"ח שם סעי' ל"ו ע"כ ל"ס לי' כהטו"ז דהא כתב דבמדינות אלו נוהגין אף פ' והי' אם שמוע בראש שיטה, וכבר כתב המג"א שם ס"ק מ"ח הטעם למה נהגו כן לכתחלה הלא לכו"ע עדיף לעשותה סתימה, וכתב המג"א בטעמא משום דסתימה א"א לעשותה אליבא דכו"ע לכן נהגו לעשותו בפתיחות שהיא אליבא דכו"ע, ואיס"ד כהטו"ז הנ"ל א"כ הוי עדיף טפי לעשותה סתומה אליבא דכו"ע באופן שישייר בפחות מט' אותיות ויתחיל והיו אם שמוע בפחות משיור ט' אותיות דכהטו"ז הוי סתומה אליבא דכו"ע משא"כ השתא דמתחיל והיו אם שמוע בראש שיטה היא פ' פתוחה ופסולה לשיטת הרמב"ם, אע"כ דס"ל אם יעשה כהטו"ז פסולה אליבא דכו"ע כיון דאין כאן שיור בכדי פרשה לא מלפניה ולא מלאחריה לא הוי שם פרשה כלל, ולא מצטרפו, וכן מבואר בשו"ע להרב בעל התניא דלכ"פ פסול בדיעבד בכה"ג, וכ"מ במג"א שלא הביא הך תקנתא כלל, אמנם כבר נתפשט המנהג בין סופרי זמנינו לעשות הלכה למעשה כהטו"ז בזה, מ"מ נראה דתקנתא דהפמ"א עדיפא, דהא באמת להרמב"ם והמחבר ברסי' רע"ה אין תקנה לפ' פתוחה שעשאה סתומה או איפכא משום דעי"ז יצטרך למעט הכתב, ונהי דאנן לא קיימ"ל הכי אלא כמש"כ הרמ"א אבל בנ"ד נראה דא"א לעשות תקנתא דנוב"י אלא כשימעט הכתב יותר מדי, משא"כ בהך תקנתא דבפמ"א לא הוי הך חששא אלא במה שמשייר בין תיבה לתיבה שיעור תיבת וידבר ואין בזה כדי פרשה לפי מאי דקיימ"ל דבעי' ט' אותיות, ובפרט למש"כ הנודב"י דבראש שיטה כו"ע מודים דג' אותיות לאו שיורא הוא, ותו חזי לאצטרופי שיטת הב"ח אליבא דהטור דלא מפסל בריוח שיעור פרשה במקום שאין שם פרשה, א"כ הך תקנתא עדיפא טפי וכן פסקתי הלכה למעשה, בס"ד: