ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד
סימן רח
שלוכ"ט לכבוד הרב החרוץ ושנון המופלג בתו"י מו"ה אהרן בלייער נ"י מו"צ בק"ק קאבא יע"א:
יקרת מכתבו הגיעני בזמנו, ולא הגיעני זמנו לומר שירה עד כה, בנידון מקוה דשם העשויה באופן שהמים באים מן ארטעזישע ברינען ע"י סילונות של מתכות המחוברין בקרקע בעומק ודרך אותן סילונות נשפכין המים לדות רעזעוואר הבנוי מאבנים ונתמרח בצעמענט המחזיק מימיו שלא יהיו נבלעים ומהדות ההוא נמשכים המים דרך הנקב העשוי בכותל של המקוה להמקוה של טבילת נשים, והנה שם עומד המיחם שקורין סעמיוואר מחובר בכלונסאות של ברזל ומהודק היטב להכותל רחוק מעט מהכותל, וכן החור שדרך שם נשפכין המים למקוה רחוק ממנו איזה טפחים ובעת שיורדין המים להמקוה בכח ובשטף רב מהבור שמתאספין שם באים דרך נקבי הסעמיוואר כי בהסעמיוואר יש בצדו האחד קנים חלילים העוברים בו כדי שהמים יתחממו חיש קל, ומחמת שהמים באים בכח גדול להמקוה ע"כ הרבה מהמים הנשפכין דרך הנקבים החלולים ההם בצד השני, ומעתה נפשו לשאול הגיע דהנה לפי המבואר בשו"ע סעי' מ"ח שהבא להמשיך מים למקוה ע"י סילונית של מתכות כי היכא דלא להוי הויי' המקוה ע"י דבר המקב"ט, יש תקנה בא' משלשה דרכים או שלא יהיו המים נופלים להדיא למקוה ע"י דבר המקב"ט אלא על שפתו מבחוץ ונמשכין לתוכו או שיחבר לפי הסילון של מתכות צינור קטן של עץ שהמים מקלחין ממנו למקוה או שהסילון של מתכות יהיו מחובר לקרקע, והנה מע"כ חושש לחומרת הנודב"י והדג"מ שכתבו בשם תשו' הרא"ש דבעינן שיהיו נעשים מתחילה לשם כך, ומי יודע זאת הגם שמבואר בס"ט שבסתמא ג"כ נעשה כן אבל לא רצו לסמוך על זה ע"כ עשו בסוף סילון של ברזל המעלה מים לתוך הדות גם צינור של עץ, אבל עתה נתקלקל המעיין ואינם באים בטוב מחמת שהצינור של עץ גבוה מהקרקע ומעוקם כארכובה ובאם לא היה נצרך הצינור של עץ ובפרט אם לא היה עקום היו המים באים בשפע, ומעתה נפשו בשאלתו אם אפשר לסלק משם האי צינור של עץ דהא בלא"ה אין כאן חשש הוויית המקוה ע"י דבר המקב"ט, כיון דהמים מהסילון של מתכות אינן נופלין להמקוה להדיא אלא להדות שמתאספין שם ומשם נמשכין כמה וכמה טפחים על הארץ הגם שאינה ראוי לבלוע מ"מ לענין זה מהני גם המשכה כזו, וא"כ אין צורך כלל לצינור זה וכתב שהה"ג מו"ה פנחס צ"ב ראבדק"ק גר"וו נ"י אמר לו דכל שהמים באים ומתכנסים להדות מדבר המקב"ט שכבר נקרא עליהם שם פסול בעת שירדו ונתכנסו להדות שוב לא מתכשרי ע"י שנמשכו משם אל המקוה והא דמכשרינן בשו"ע סעי' הנ"ל אם אין המים נופלין למקוה להדיא ע"י הסילון שמקב"ט רק שנופלין על שפתו ומשם יורדין למקוה היינו דוקא היכא דעדיין לא נחו ולא נקרא עליהם שם פסול, ומע"כ דחה זה בשתי ידים וכתב דאין זה אלא סברת הכרס, אבל באמת אמרו ת"ח שאמר דבר הלכה אין מזניחין אותו, ולכאורה מילתא דמסתברא הוא דהא לכמה פוסקים והוא שיטת הרא"ש והר"ן בשבועות דכולו שאוב בכלים שאינם מקב"ט הוא דרבנן ובאם כשאבין ע"י כלים המקב"ט הוי דאורייתא משום דהוייתן ע"י דבר המקב"ט, וא"כ הגע עצמך בהא דקיימ"ל בשו"ע סעי' מ"ד דשאיבה שהמשיכוה כולה פסולה, אם לא שהיו רוב מים כשרים בתחילה, וא"כ מי נימא אם היו פסולין מחמת שאיבה דרבנן לא מהני המשכה ואם היו פסולין מה"ת דהיינו מחמת שבאו ע"י דבר המקב"ט מהני להו המשכה בתמיה, ומש"כ מעלתו דא"כ אטו אם הצינור הוא רחב כל כך שיכול לטבול בו מי נימא דלא מהני בזה אם נופלים על שפת המקוה מבחוץ והא סתמא קתני בשו"ע, אין בזה הוכחה דסתם צינור לא הוי גדול ורחב כל כך, אלא דהוי מצי למימר עדיפא מני' דהא מדאורייתא רביעית דמקוה כשרה לטבילת כלים, א"כ כבר נקרא עליו שם פסול דהא הוי מיהת מקוה כשרה לטבילת מחטין וצינורות אטו נימא דאם המשיך ע"י צינור כהנ"ל סמוך למקוה יהי' כשר לטבילת אדם ופסול לטבילת כלים אבל באמת גם מזה אין הוכחה דמ"מ התורה מיהת לא הקפידה אלא על הויית המקוה וכל שהמשיך המים דרך צינור על דעת שיקוו המים בבור לא מקרי הוייתן ע"י דבר המקב"ט עד שיקוו למקום שהי' דעתו להקוותם, ואל תתמה שיהי' דבר זה תלוי בדעתו דהא באמת גם לענין שאובין הדין כן דבעינן דוקא שיהיו נשאבין לדעת ובא"א לא מקרי שאובין כמבואר בשו"ע סעי' מ"ד אבל כל שנתקבצו המים למקוה ע"י דבר המקב"ט שפיר י"ל דכל המים נקרא עליהם שם פסול ולא עדיפו ממים שאובין דבעינן בהו רביה והמשכה ע"ג קרקע הראוי' לבלוע ושיעור ג"ט דוקא ע"כ א"א לדחות סברא זו בלא ראי' ברורה וכעת לא מצאתי סתירה לזה ע"כ בודאי צריך לראות שהמים הנקוים לתוך הרעזעוואר לא יהי' הוייתן ע"י דבר המקב"ט וא"כ בודאי אין לסלק משם צינור קטן של עץ הנעשה בסוף הסילון של מתכות:
אלא דאני חוכך מאוד אם מהני בזה הך צינור של עץ כלל דנהי דבשו"ע סעי' מ"ח הדבר פשוט היינו בסילונית המושכבין ומונחין על גבי קרקע ובלא צינור קטן זה י"ל דלא היה מקלח למקוה משו"ה שפיר מהני משא"כ בנ"ד בסילון זקוף שמעלה המים מן העומק באופן דגם בלא צינור של עץ שבראשו היו המים מקלחין לתוך הרעזערוואר בזה י"ל דלא מהני הך סילון של עץ כלל, והנה בתשו' שבסוף ס' מנח"י סי' ג' רצה השואל לפסול בכה"ג אף שמושך מן המעיין ואף המנח"י לא חלק עליו שם אלא משום דעיקר כדיעה ראשונה שבשו"ע סעי' מ"ט, וגם כיון שאיננו נופל להדיא מן הברזל החיצון להמקוה ובזה כו"ע מודים, והברזל הפנימי כיון דאיננו מחובר להסילון ודאי אמרינן שפיר אלו ינטל היו המים יכולין ג"כ לבא ועוד שכיון שקבוע בקרקע וכו' עכ"ל, מוכח דבלא הני טעמי הוי מודה לסברת השואל שם אלא שבתשו' השיב משה סי מ"ו חולק על המנח"י בזה ומכשיר עיי"ש שכתב הא דמותר בנותן צינור של עץ בסוף הסילון הא בלא של מתכות לא היו יכול לבא לשל עץ א"כ אכתי לא הוי הווייתו עי"ט א"ו הטעם משום דעכ"פ בלא הצינור של עץ נמי לא היו יכול לבא להמקוה וכיון דזה וזה גורם שפיר לא מקרי הווייתו ע"י דבר המקב"ט וא"כ שם דהסילון של עץ גורם בעצמו לביאת מים להמקוה בלא הברזל, והסילון של עץ דידי' עביד בלא הברזל מהיכ"ת לפסול עיי"ש, והשתא ממנו נקח לנ"ד הוא לאידך גיסא דהמים ראויין לבא למקוה ע"י סילון של ברזל לחודא, תו לא מהני מידי מה שהסילון של עץ מחובר בסופו, אמנם ראיתי בספר חיבור לטהרה כ"ג דין כ"ב דמדברי תשו' הרא"ש מוכח להיפוך דאפי' הסילון של ברזל מגיע עד אויר המקוה ג"כ כיון שהם מקלחין מן העץ לא איכפת לן, אלא דעדיין לא הועלנו כלום בהאי צינור של עץ לפי מה שמבואר בתשו' ח"ס סי' קצ"ט דצריך שיעשה הצינור באופן שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקב"ט אבל אם א"א לעמוד בלא דבר המקב"ט לא יועיל כלום והוכיח כן ממש"כ בשו"ע סמ"ח שלא יאחוז הדף בידו אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו, מה בכך אם יאחזנו בידו הכא סגי אם יצא מתח"י קצת ממנו ויתכשרו המים דרך שם:
אע"כ כיון שהדף לא יכול לעמוד כ"א על ידו אפי' אוחז בקצהו כולו פסול ולא מהני אא"כ יכול לעמוד בלא דבר המקב"ט, א"כ הך סילון של עץ פשוט שלא יכול לעמוד בלא הסילון של ברזל ולפי"ז אינו מועיל כלום ע"כ לדעתי אין מקום לסמוך בנ"ד כ"א על שסילונות של מתכות הם מחוברין לקרקע כמבואר בשו"ע שבטלין אגב קרקע, אלא דלזה צריך לזהר במה שהעיר בדג"מ שם ומבואר יותר בנודב"י סו"ס צ"ד ומהד"ת סי' קל"ז וקל"ח כאשר עיני מעכ"ת חזו, ונראה פשוט דבאותן הנלקחין בפאבריק שנעשו סתמא ע"מ למכרן אין לסמוך, דבזמן הזה רגילין להשתמש בסילונות כאלה הרבה והרבה גם בתלוש כידוע ע"כ צריכין לידע בבירור שנעשה להשתמש עם הקרקע ולא שייך לומר בזה ברירה דכל שמשתמש בהם עתה במחובר הוברר הדבר למפרע דנעשו לשם כך כמש"כ בתשו' מורי הגאון כתב סופר סי' צ"ז בשם הגאון בעל ד"ח ז"ל כיון דפסולו מדאורייתא קיימ"ל דאין ברירה ומורי ז"ל כתב דאפי' למ"ד יש ברירה ואפי' קמי שמיא גליא דהך סילון סופו למחובר מ"מ כיון שהיתה ראויה ועומדת גם לתלוש מקב"ט, וצ"ע מהא דתניא בתוספתא פ"א דב"מ אמר לאומן עשה לי שתי זגין א' לבהמה ואחת לדלת שתי מחצלאות אחת לשכיבה ואחת לסיכוך טמאין עד שיפרש, ר"ש מטהר עד שיפרש, והשתא אי אמרת בשלמא דתלי' אי בדאוריי' יש ברירה או אין ברירה א"ש טעמא דת"ק דשתיהן טמאות הוא משום דס"ל בדאורייתא אין ברירה, וטעמא דר"ש דמטהר אפשר לומר דס"ל יש ברירה, וכן ראיתי ברייתא זו מתפרשת כן בתשו' גי"ט סי' ט' ומש"כ עוד שם אי נמי י"ל דסבר ר"ש דכל כלי שקבעו בקרקע טהור מה"ת ואינו טמא אלא מדרבנן א"כ לא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא הוא תמוה תינח שתי זגין א' לבהמה ואחת לדלת, אבל שתי מחצלאות א' לשכיבה וא' לסיכוך מאי איכא למימר התם ודאי דאורייתא הוא ועכצ"ל טעמא דר"ש משום דס"ל יש ברירה בדאורייתא, והשתא לסברת מורי בכ"ס הנ"ל דאפי' אי יש ברירה מ"מ כיון שהיתה ראוי' ועומד גם לתלוש מקבל טומאה א"כ מ"ט דר"ש דמטהר, גם צ"ע לדבריו דתליא אם ראויה ועומדת גם לתלוש א"כ אפי' אם רובא נעשים למחובר נמי נימא כיון דעכ"פ מיעוט כיו"ב נעשו גם לצורך תלוש א"כ עכ"פ כאו"א ראוי להשתמש לצורך תלוש ולמה יגרע מהך דקמי שמיא גליא דסופה להשתמש במחובר ואפ"ה אמרת דמקב"ט ובאמת מבואר ברמב"ם פ"ח מה' כלים וכן הוא בסיפא דתוספתא הנ"ל העושה מחצלאות לשכיבה ולכלים אם רוב מן הטמא נטמא עד שיפרש לטהרה ואם רוב מן הטהור טהור עיי"ש, נקטינן מיהת דבסתם סילונית הנלקחין מהפאבריק א"א לסמוך בזה במה שמתחברין אח"כ בקרקע דמי יימר דרובא לשם כך נעשו בפרט לשיטת התשב"ץ לא מהני חיבור אלא לקרקע ממש אבל לא לכותל המחובר לקרקע וא"כ מאן מפיס דרוב הסילונות הנעשים בפאבריק אם לא נעשו לחברן לכותלים או להשתמש בהם בתלוש:
וראיתי בד"ח על ה' מקואות שם הלכה מ"ח הביא דברי הנודב"י הנ"ל דצריך דוקא שיהי' מתחילתו נעשה להקרקע דאל"כ לא בטל בחיבור לקרקע לחודא, וכתב עליו מרן הגאון הנ"ל דלפי המבואר ברמב"ם ה' כלים פ"ח ה"י וז"ל שם שאין המחשבה מבטלת מיד המחשבה עד שיעשה מעשה בגוף כגון שישיף אותו או יתקעה במעשה של בהמה עכ"ל, אלמא דבשיפה באדמה מהני א"כ מכש"כ בנתחבר היטב באדמה וקבוע בקרקע במסמרות בזה ודאי מהני, וכיו"ב כתב בתשו' מאיר נתיבים עכ"ל ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו הרי מבואר שם בסמוך בהרמב"ם הלכה י"ג וז"ל זוג של דלת שחישב עליה לבהמה מקב"ט ושל בהמה שעשאוה לדלת אפי' חיברו בקרקע ואפי' קבעו במסמר מקב"ט כשהיה עד שישנה מעשה בגופו עכ"ל הרי מפורש יוצא דחיבור לקרקע לא מהני מידי להוציאו מידי מחשבתו הראשונה עד שיעשה מעשה ובגופו א"כ דברי הנוב"י שרירין וקיימין, ע"כ אם אינו מבורר דרוב הסילונות כאלו נעשים להשתמש עם הקרקע מן הראוי שיעשו עכ"פ אותו חלק סילון היוצא מתחת הקרקע לתוך הדות (רעזערוואר,) זה יהי' נעשה מעיקרו לשם כך לצאת י"ח הנודב"י הנ"ל ותל"מ והגם דלשיטות הסוברים דגם חיבור לכותלי הבית מהני לשוי' כמחובר לקרקע א"כ י"ל רוב סילונות הנעשים מסתמא רובן להשתמש לקרקע הם נעשים, מ"מ כיון דלכה"פ כותל לא נחש כמחובר לענין זה, וכ"כ התשב"ץ בתשובה ח"א סי' י"ז דבמקוה צריך לחוש גם לדעת יחיד כיון שהדבר נוגע לטהרתן של ישראל, אבל מ"מ באומר בהדיא להאומן לעשותן כדי לקבען בקרקע ודאי מהני בכל ענין כמש"כ הנודב"י גבי מסמורות ועיי"ש שהביא ראי' ממש"כ המשל"מ עיי"ש ובס' גי"ט כתב דלא היה צריך להביא ממרחק דהדין מפורש בברייתא ערוכה בתוספתא הנ"ל ולפענ"ד נראה עפ"י מש"כ הרא"ש בספ"ק דסוכה בשם רבינו ישעי' אלו המחצלאות שמוכר התגר לשכיבה ולסיכוך הולכין בהן אחר קניית הלוקח, והרא"ש חולק עליו דבמקום שנהוג לשכוב עליהם אסור אפי' אמר לאומן שיעשה אותה לסיכוך דמי יודע שאמר כן ויבואו הכל לסכך בהן, והנה לכאורה דברי הרא"ש תמוהין מתוספתא הנ"ל, וכבר הרגיש בזה בגי"ט ותי' דדוקא גבי סוכה שהדבר מסור לכל יחיד ויחיד גזרינן שלא יסכך אלא במחצלת שהוא מיוחדת לשכיבה, ולא יקח אצל האומן כלל משא"כ במקוה שהוא מסורה לרבים לא גזרינן, אבל עכ"פ אין סברא זו ברורה כ"כ, והו"א דבתוספתא לא מיירי אלא מדאורייתא, לכך הוצרך הנודב"י לאתוי' ראי' מהמשל"מ הנ"ל, ועפ"י הנ"ל אשכחנא פתרא לתת טעם בטעמא דהנך גדולים שבתשו' הרא"ש שהחמירו בהני סילונות יעוי"ש, וראיתי בס' חיבור לטהרה כתב דטעמייהו משום דס"ל כמש"כ הנקה"כ בסי' שע"א על הטו"ז וז"ל ואפשר ס"ל דדוקא הנך דחשיב במתניתן אין מק"ט שנעשו לקרקע אבל לא שאר דברים, וצ"ע דהא מבואר בתוס' יו"ט שם פי"א דכלים מ"ב דמתניתן דשם מיירי לענין שאינן מקב"ט אפי' קודם שיקבעו, ומשו"ה דייק ותני שנעשו לקרקע אבל עפימש"כ הרא"ש הנ"ל ניחא, די"ל הני גדולים ל"ס להו הך סברא הנ"ל לחלק בין סוכה למקוה, אבל מ"מ לפי מה דס"ל להרא"ש ואחריו כל גדולי הפוסקים קמאי ובתראי בסילונות שנעשו בהדיא מתחילתן על מנת לקובען בקרקע פשוט וברור דיכול להמשיך מים ע"י וכדאיפסק הילכתא בשו"ע:
והנה ראיתי בתשו' עמק שאלה סי' מ"ט בנדון תיקון המקואות חדשות אשר הוכרחו במק"א לעשות עפ"י הממשלה, וכתב שם כמה אזהרות שצריך לזהר בהם, וחדא מנייהו שהסילונות שעל ידם הולכין המים למקוה שהמה כפופין, בכל מקום כפיפתן צריך להיות שם נקב קטן במקום הכפיפה ככונס משקה, משום דעת הראב"ד דסילונות הכפופין אעפ"י שאין נעשין לקבלה מקרי כלי ולכך טוב לנקוב ואעפ"י שלא נאמר שיעור כונס משקה רק בכלי חרס מ"מ הרי לדעת הרא"ש בכל כלי מועיל נקב כ"ש, ואעפ"י שהסילונות ממילא אין מקבלין, וכן הוא לשון התוס' והראב"ד הכפופין אעפ"י שאין מקבלין מ"מ מועיל נקיבתן שלא יהי' מקרי כלי מכש"כ מכלי שלם, עכ"ל, והנה כפי מה דמבואר במכתב מעכ"ת לבנו תלמידי הבחור המו"מ כ"ה ישראל נ"י גם הסילונות הנ"ל המה כפופים, ומעלתו חושב מחשבות איך אפשר לצאת ידי שיטת הראב"ד הנ"ל, והנה לעשות תיקון הנ"ל לנקבם במקום הכפיפה, בודאי הוא מילתא דא"א לקיימו במכונה של ארטעזישען ברינען, דעי"ז נפסד כל התחבולה להעלות המים ממעקים, כמובן אבל אחרי העיון נראה די"ל הני סילונית הנ"ל גם אליבא דהראב"ד כשרין להמשיך ע"י, דבאמת דברי הראב"ד תמוהין כמו שהקשה הכ"מ בפ"ח מה' מקואות, דהא משנה מפורשת תנן סילון שהוא צר מכאן וצר מכאן ורחב באמצע כשר מפני שלא נעשה לקבלה, אע"כ דהאי תוספתא דהראב"ד מייתי מיירי נמי כשנעשה לקבלה, משא"כ בסילונות שלא נעשים לקבלה, וראיתי בתשו' גיי"ט שכתב ליישב תמיהת הכ"מ הנ"ל דדעת הראב"ד לאוקמי מתני' דכלים דסילונות הנ"ל עיקרן להמשיך מים ע"י, אלא שמשתמשין בו לפעמים דרך ארעי גם תשמיש אחר דרך קבלתו, ומ"מ תנן שפיר הסילונות טהורים כיון שבעת קבלתו לא נעשה בשביל תשמיש זה דלעולם אזלי' בתר עיקר התשמיש, ומ"מ כיון דעכ"פ אחשבי' ע"י תשמיש ארעי זה לבית קיבול לכך פוסל את המקוה, ובזה א"ש האי דסילון דהתם מיירי שאינו ראוי לשום תשמיש עיי"ש, והנה אם אמת נכון הדבר שוב לא יתנגד שיטת הראב"ד להני סילונות כיון דהנך אין ראויין להשתמש בהם במקום כפיפתן לשום דבר שצריך להתקבל, ובאמת מסתבר כן בשיטת הראב"ד דאל"כ מלבד שדברי הראב"ד תמוהין מן המשנה כקושיי' הכ"מ, גם בלא"ה נסתר גם מחמתו דהוא בעצמו כתב בס' בעה"נ דאין כלי פוסל אלא אם נעשה לקבלה ומונח דרך קבלתו עיי"ש, א"ו כהנ"ל, ומלבד כל זה ראיתי בס' גי"ט שם שכתב דדבר פשוט הוא הא דאמרי' דכפוף פוסל אליבא דהראב"ד היינו כמין בליטה שיש לו בית קיבול באמצע, אבל כמין צינורות שלנו שעל הגגות שעשויין לפעמים כמין גא"ם ודאי דאין בהם שום חששה כיון דאין מקבלין כלל, ובתוספתא הם קרויין ארכובה וקאמר כמין ארכובה כשר עי"ש שכ' עוד וז"ל ודברים אלו פשוטים ולא היה מן הצורך להעיר עליהם אלא לפי שראיתי במעשה ביד שחתומין בו דיינים שהזהירו מאוד על הדבר הזה שאם מי גשמים עוברים דרך צינורות הגג שלא יהיו עשויין כמין גאים ולדעתי אין מקום לחומרא זו עכ"ל, ולפי דבריו כשרין הני סילונות אפי' לשיטת הראב"ד:
ולענין מה שהמים הבאים מהחור להמקוה אינם נופלים לארץ רק הרבה מהם באים ושוטפים דרך קנים החלולים שבסעמאוואר ונופלים בצד השני לקרקעית המקוה אם יש לחוש בזה להוייה ע"י דבר המקב"ט, אי נמי לחשש שאובין כי בעת שהמקוה מלא יש בתוכם הרבה מים מחמת שהמים עוד למעלה מהנקבים הנ"ל, ואחרי העיון נראה דמשום הוייה ע"י דבר המקב"ט ליכא כיון דהמים היו ראויין לבא זולתו כמבואר בש"ך ס"ק ק"ג, וכדמוכח להדיא ממש"כ המחבר בשו"ע סוף סעי' ל"ה, ואין זה ענין למש"כ הש"ך ס"ק צ"ב דכל שהונח הכלי באופן שהמעיין עובר לתוכו לעולם חשוב לדעת דהתם באנו לדון אם חשוב שאיבה לדעת, בזה שפיר קאמר הש"ך כיון דמעיקרו ידע דע"כ יעבור המעיין דרך כלי הו"ל כאלו נתכוין לכך דהכי אשכחן גם לענין דשא"מ כל שהוא פסיק רישא חשוב כמתכוין, משא"כ לענין הוייה על ידי דבר המקב"ט דלאו בדעתו תליא מילתא, דאפילו לא ניחא לי' מ"מ מיפסל, אלא דלענין דאנן אמרינן כל שהמים היו ראויין לבא בלא זה לא מקרי הוויי' ע"י דבר המקב"ט בזה פשוט וברור דלא שייך לחלק כלל אם הכלי מונח באופן שהמעיין יעבור עליו כיון דעכ"פ היו ראויין לבא בלא זה, והנה מעכ"ת רוצה לעשות עוד סניף להתירא מחמת שהסעמאוואר עומד מעט רחוק מהכותל, ובעת שהמים באים מהחור למקוה יש איזה טפחים מהכותל להסעמעוואר, וא"כ מיד כשבאים לאויר המקוה הם כמונחין במקוה כדקיימ"ל אויר כלי ככלי כדאיתא בזבחים דף כ"ה ובכמה מקומות בש"ס לענין גט ושבת ומציאה וא"כ חשובין כמונחין בקרקעית המקוה, ואינו מזיק מה שבאים אח"כ להקנים החלולים שבמיחם, והנה אף שדבר חכמה דיבר מעכ"ת בזה, אבל מ"מ אינו עולה יפה להלכה, דנהי דקיימ"ל בזבחים שם ובכמה דוכתא דאויר כלי ככלי הוא היינו משום דאלו הוי מונח שם במקום האויר נמי הוי מהני כגון שקיבל הדם בכלי כיון שהגיע לאויר הכלי כבר חשבינן לי' כאלו מונח שם, וכיו"ב לענין קידוש מי חטאת, ובתשו' ח"ס סי' רי"ד השתמש בזה גם לענין מקוה שלא יגיע הצינור של מתכות עד אויר המקוה דא"כ שוב לא מהני אח"כ הצינור של עץ שבסופו משום דאויר כלי ככלי דמי והוי כאלו בא לתוך המקוה מדבר המקב"ט, משא"כ לענין זה שנימא דמחמת שכבר בא לאויר המקוה יהי' נחשב כמונח בקרקעיתו ולא יהי' נפסל אח"כ אם עבר על דבר המקב"ט, ודאי אלו היה ראוי' לטבול באויר במקום שהמים מגיעים מקמי דמטו על דבר שמקב"ט שפיר הו"מ למימר הכי ולדמוי' לכל הנ"ל, אבל הא קיימ"ל דאין טובלין באויר כדאיתא בשו"ע סעי' ה' ועוד דהא זוחלין נינהו, וא"כ א"א לומר מחמת שהגיעו לאויר מקוה יתכשרו, וזה ברור, מיהא בנ"ד אין צריך לזה דבלא"ה לא שייך פסול דבר המקב"ט מטעם הנ"ל, ומ"מ נפק"מ מיהת במק"א, ולמאי דבעינן למימר לקמן: אבל מה שאני חוכך בזה להחמיר הוא משום חשש שאובין, ואינו דומה לחבית שאין לו שוליים המונח במקוה שכתב מעלתו דפשיטא דמותר לטבול בו ולא מקרי שאובין, דאין זה דומה אלא כעוכלא לדנא דהתם לא נעשה לקבלה, אבל הכא מעיקרו נעשו הקנים חלולים במיחם כדי שיתמלאו מים ויתחממו, וע"כ יהיו ניקל יותר לחמם המים, וכמו שהזכיר מעכ"ת במכתבו א"כ מעיקרא נעשה שיקבלו הקנים מים על אופן זה, שפיר י"ל דהמים שבתוכו נחשבי' שאובין ופוסלין המקוה בג' לוגין, והר"ז דומה לטיטרוס דתנן בפ"ב דכלים מ"ו ר"י מטמא, וכתב הר"ש מפני שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדין ע"י הנחת אצבע עיי"ש והכי קיימ"ל בשו"ע או"ח סי' קנ"ט ס"ה כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר מלמעלה וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים וכשמסירו המים יוצאין מותר ליטול ממנו נט"י אעפ"י שאינו מחזיק כלום כיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו נקרא כלי עיי"ש, א"כ ה"נ דכוותי' והנה אם הוי מצינו למימר כסברת מעכ"ת דמהני לענין זה אויר כלי ככלי לא היינו צריכין לחוש גם לחשש שאובין, אבל כבר כתבתי הנראה לפענ"ד בזה, וא"כ יש לחוש שפיר משום שאובין, וכיון דכמה מגדולי רז"ל ס"ל דחשש ג' לוגין בתחילה הוא הלל"מ וכמשכ' גם הרא"ש בב"ק פ' מרובה, ע"כ בודאי צריך לחוש ולהחמיר, ולדעתי בקל אפשר לתקן שיסתמו נקבי הקנים חלולים הנ"ל שבמיחם ע"י טסים של ברזל שיתחברו לשם ע"י אומן, באופן שלא יהי' חשש מהמים המוגרים, ונזכה לטהר במים טהורים, ולקיבוץ נדק"י משוחה עמוקה אל הר מרום הרים, והשי"ת יטהר לבבנו לעבדו באמת ובתמים, ובמהרה בימנו נושע בקיבוץ נדח"י תשועת עולמים, כנה"ר ונפש הדושו"ט וש"ת בלונפ"ח ע"ע: