אור ברסלב

ערוגת הבושם על יוד - ב· רבי משה גרינוולד

סימן קעג

סימן קעב

חייכם ברכה ושלום, עד תאות גבעות עולם, לראש אהו' הרב הגאון המופלג בתו"י חריף ובקי, משנתו זך ונקי, כקש"ת ונו"ה פנחס שטיינער ני' האבדק"ק איללאק יע"א:

יקרת מכתב הדר"ג נ"י לנכון הגיעני ושאל לן מר ע"ד אשה מעוברת שוכבת על מטתה זה איזה חדשים מחמת חולשתה מצער העיבור, והרופא עשה לה רפואות שנתן לאפיס השורף על קנה הנקרא (אינשטורעמנעבט) ונגע בכמה מקומות על הרחם, אבל לא הרגישה שנפתח פי המקור רק צעקה מרוב פחד על עסק הנ"ל, והרופא אמר מעיקרו שיבא איזה זיבה אבל לא ידאגו בשביל זה, ולמחרת עסק זה הרגישה לחלוחית על הכתונת, וראתה שהוא מראה אדמומית ולכן בדקה עצמה בעד הבדיקה ומצאה כ"כ מראה אודם, והרופא הנ"ל אמר כי אין דם זה מן המקור כי פה המקור סגור ומסוגר ולא הכניס קנה הנ"ל לתוכו כלל אלא נגע בחיצוניות הרחם, וגם הי' לו "מונונערשפי- עגעל" לראות מה הוא עושה, והסביר הענין עוד שבפ"א א"א כלל לפתוח פי המקור המסוגר בשעת עיבורה בלי חזקת כח וזה היא סכנה גדולה להאשה ורק אפשר לפתוח ע"י כלים שונים מעט מעט בב' או ג' ימים אבל לא בפ"א, רק הדם בא מהעורקים וגידים דקים שבחיצוניות הרחם וכן המילדת מן העבריות אומרת כדבריו ועתה ביקש הדר"ג נ"י להתייעץ עמי עם צריכה לספור ז' נקיים, וכתב דל"ש לחוש ולהחמיר דמאחר שכבר שוכבת כמה חדשים במטתה ולא תוכל לקום לירד לטהרה, ע"כ א"א להחמיר עליה יותר מכפי הנראה עפ"י שורת הדין:

והנה מחמת הכנסת (האינשטרומענט) גרידא ומשום חששא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם כבר הלכו בזה נינושית והעלו דלא נאמר זה אלא אם יצא איזה דבר מהרחם והגאון מהרב"פ בתשו' עט"ח סי' י"ח הרחיב לבאר הדבר והביא ראי' מפיהמ"ש להרמב"ם ר"פ המפלת חתיכה שכ' וז"ל שא"א לפה"ק בל"ד מעת שיצא מהרחם דבר א"א מבלי שיצא דם בהכרח עכ"ל ובהגהותיו על הנודב"י רמז גם לרש"י נדה דף ס"א ע"א דא"א לפה"ק בל"ד פירש"י בלא דם לידה משמע דבא לומר דוקא אם יש שם לידת איזה דבר אמרינ' כן וזהו דלא כמש"כ הנודב"י תניינא חיור"ד סי' ק"כ בפשיטות דמה שאמרו א"א לפה"ק בל"ד אין חילוק בין גרם הפתיחה מבחוץ או מפנים כגון שהרופא הכניס אצבעו או איזה כלי ופתח פי המקור גם אין חילוק בין אם היא ילדה או זקנה או מניקה או מעוברת תמיד א"א לפה"ק בלא דה והובא זה בפ"ת סי' קצ"ד סק"ד, והגם דמש"כ כגון שהרופא הכניס אצבעו כבר השיג עליו בס' בינת אדם וכ"מ בתשו' ח"ס סי' קע"ט דלעולם א"א להגיע באצבע עד פתיחת פי המקור, אבל עכ"פ בכלי כעין קנה הנ"ל ודאי יש מציאות להגיע לשם, וא"כ אם נימא כהנודב"י בזה לענין עיקר הדין הי' לנו לחוש גם בנ"ד, וראיתי להגאון מהר"י מקוטנא בתשובה א' הנדפסת בסוף תשובה כ"ג מס' ברכת משה שכ' בפשיטות דמדברי השו"ע בסי' קפ"ח נראה להדי' דבמכניס שפופרת אמרינ' ג"כ א"א לפה"ק בלא דם עיי"ש ואני לא זכיתי לירד בזה לסוף דעת הגאון הזה, דהא ממה שכ' בשו"ע שם ס"ג והיא שתטיל החתיכות במים פושרין וכו' מבואר דמיירי בחתיכות שיצאו מהרחם ולאפוקי ממאן דמפרש הסוגי' דרואה דם בחתיכה עקירת המקור בעצמו היינו החתיכה דקאמר דא"כ ל"ש ענין הטלת החתיכות במים כלל, וא"כ מאי ראי' מייתי מהתם דלא כפיהמ"ש הנ"ל, ואדרבה לענ"ד נראה דיש להביא ראי' להיפוך מדין הנ"ל דא"כ גם בריש הסעיף ג' דמיירי שהכניסה שפופרת והוציאה דם טהורה הו"ל לחלק ולומר דדוקא בשפופרת דק שבדקין כמו שמחלק בסוף הסי' הנ"ל א"ו דגם המחבר ס"ל כשיטת הפיהמ"ש הנ"ל דאם גרם הפתיח' מבחוץ ל"ש לומר א"א לפה"ק בלא דם משו"ה בהוציאה דם בשפופרת דמיירי בהכניסה שפופרת לא הוצרך לחלק אם השפופרת הוא דק או לא וגם הגאון נודב"י דס"ל בפשיטות בתשובה הנ"ל דאין חילוק הוא בעצמו תברי' לגזוזי' בתשובתו להגאון בעל תשובה מאהבה יעיין תשובה מאהב' ח"א סי' קט"ז והעלה הנודב"י שם באריכות דהא דאין פה"ק בלא דם היינו אם הקבר נפתח ויצא ממנו דבר גוש כמו ולד או חתיכה כל שאינו דק כשפופרת דק של קש אבל כשלא יצא דבר או שיצא דבר דק מאד או שיצא משקה אף שנפתח הקבר לא אמרי' א"א לפה"ק בל"ד דאל"כ היכא משכחת דם טהור, הרי עכ"פ יצא מהרחם נפתח הקבר עכ"ל הנודב"י שם ובהגהות רב"פ על הנודב"י תשובה הנ"ל הביא גם דברי התפל"מ בסי' קפ"ח שכ' ג"כ דדוקא אם נפתח מבפנים א"א בלא דם משא"כ בנפתח מבחוץ, ובתשו' תורת נתנאל להגאון ק"נ סי' ה' חולק ג"כ על הנ"ש בדין ישבה על המשבר, ובפרט בבדקה אותה המילדת, וכן בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ה' כ' בפשיטות שם באמצע התשו' דדוקא במקום ולד או יציאת חתיכה א"א לפתיה"ק בלא דם משא"כ אם נפתח המקור בלא יציאת איזה דבר טהורה:

וראיתי למעכ"ת שהביא בשם ס' פתחא זוטא על ה"נ שמצדד דליכא פלוגתא בין הפוסקים בזה דדוקא בפתח הרופא הקבר ולא נתן כלי לתוכו והוציאו בכהיי"ג מיירו המקילין משא"כ בנתן לתוכו כלי וחזר והוציאו דזה דונה נפתח הקבר ויצא משם איזה דבר, הנה אותו ספר לא נמצא בגבולנו, אבל ראיתי בתשו' אחת להגאון מהר"י מקוטנא והיא לו נדפסה בתשו' ברכת משה סס"י כ"ג שפשוט דמה שאמרו א"א לפתה"ק היינו בעומק רחוק ממקום שהשמש דש והעיד בשם רופא מומחה דרוב פעמים אינו מגיע לחדר שהיא למעלה מרוחב אצבע לערך ממקום הנ"ל אמנם אשר לפעמים צריך לבדוק גם שם והעלה שם שבאמת אם מכניס הכלי למעלה בהחדר אין ספק שעיקר כדברי הנוב"י, וכן העיד בשם אשה בקיאה שרוב פעמים רואת דם, ע"י כניסה בכלי זה עיי"ש, וכבר עלה בדעתי שיש לישב סתירת הנודב"י דבסי' ק"ך העלה בפשיטות דאין חילוק אם גרם הפתיחה הוא מבחוץ או מבפנים, ואלו בתשו' הנדפסת בס' תשובה מאהבה שהבאתי לעיל כ' בהדיא דא"א בלא דם היינו דוקא ביצא ממנה דבר גוש ולהנ"ל י"ל דודאי בעי' שיצא ממנה איזה דבר גוש מיהו בזה אין חילוק אם יציאת דבר גוש הוא ע"י שנפתח הקבר מעצמו או שדבר אחר מבחוץ גרם הפתיחה והוציאה לחוץ, והה"ד אם אותו דבר הוכנס מתחילה מבחוץ, ויצא אח"כ מיהא גם בזה העלה בתשו' הנ"ל שאם לא הרגיש' אז שום כאב יש לסמוך שבודאי לא נכנס בכלי זו למעלה בחדר אלא בסמוך לו מיהא כל הנ"ל הוי מהני לן שפיר אלו לא הי' דם לפנינו ולא הוי אתאינן לדון עלה אלא מחמת דין דא"א לפה"ק בלא דם אבל בנ"ד מה יושיענו זה הלא דם לפנינו אלא שהרופא אומר שהיא מחיצוניות הרחם שנעשה ע"י התעסקות שלו בקנה האינ- שטרומענט וכבר נודע מה שהאריכו רבותינו בעלי אסופות בדין נאמנות הרופאים ומה שהעל' מרן הח"ס בכמה תשו' ומהם בחדור"ד סי' קנ"ח וקע"ו דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע, כ"א לעשותו ספק פ"נ ודוחה איסור מספק אבל לעשותן ודאי לא, אך האמינו לרופאים דרך כלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שערות וקליפות וכיון שזה היא במציאות סמכו רז"ל בנדה דף כ"ב ואמרו כל אשה שתפיל שומא ושערות תטיל למים, ואי לאו עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו, מיהא יש לצדד דאינו דומה לנ"ד התם אינו נאמן מה שאומר עפ"י דרכי הרפואה בזה י"ל דמיונו כוזב לו, וגם אמרי' בש"ס איכא גופא דלא מקבל סמא א"כ אינו נאמן על גוף זה משא"כ הכא אינו מעיד אלא על עסק עצמו שעסק בחיצוניות הרחם ואומר שע"י עסקו בקנה האינשנורומענט נתקו גידים שמבחוץ ומהם יצא דם זה אפשר דשפיר סמכי' ארופא לכו"ע, מיהו כ"ז אלו הי' הרופא הזה איש מהימן שנאמן באיסורין, אבל הלא רופא נכרי הוא ואין לו נאמנות אלא במסל"ת וגם ל"ש בזה לא מרע אומנתו כמובן, א"כ בודאי דברי הרופא לא מהני אלא לעשות ספיקא וניחזא אנן אי הוי קים לן דהדם זה בא מבפנים אי הוי דאוריי' או לא ולכאו' נרא' דתלי' באשלי רברבי דידוע שי' הר"ש שהביא הרא"ש ר"פ המפל' בפי' הא דאמרי' בש"ס דאין דרכ' של אשה לראו' דם בחתיכ' כיון שאין דרכה לראות באופן זה אינה מטמא' וכבר האריכו בשיטה זו בס' מעיל צדקה ובס' תפארת ישראל להגאון פלתי, ובתשו' נודב"י מהדו"ק סי' נ"ח דחה שיטה זו בשתי ידים עיי"ש אולם מרן הח"ס ז"ל בתשו' סי' קמ"ה קלסי' וכ' דכל מעיין בצדק, ישפוט במישרים דבלי ספק כוונת הר"ש הנ"ל למש"כ הפלתי בס' תפארת ישראל ואנהיר להסביר שיטה זו עפ"י מש"כ הר"ן בחידושיו ר"פ הרואה כתם אהא דפריך אשמואל דאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה והא האי בבשרה מבע"ל ולא בשפיר ולא בחתיכה, ומשני תרתי ש"מ, וקאמר הר"ן דשפיר וחתיכה נמי היי"ט משום דאינו הרגשת דם אלא הרגשת שפיר וחתיכה ואסברא לה הח"ס ז"ל דהתורה לא טומאתה אלא דם שנתעורר לצאת בשעתו מעצמו, או בזמנו הקבוע לו, או אפי' היכא שנתמהר ההתעוררת הזה לצאת מחמת דבר אחר שגרם להוציאו, אבל היכא שלא התעורר הדם לצאת מעצמו אלא דבר אחר גרם להוציאו זה לא טימאתו התורה והוא הדין נמי היכא דהמקור נשתרבב בין רגלי' כהאי עובדא דר"ש הנ"ל וע"י דחיקתו יוצא הדם אפי' שתרגיש מ"מ אין זה מחמת התעוררת טבע הדם אלא מחמת דחיקת הצדדין, וזה לא טימאתו התורה עיי"ש ועפ"י דבריו הי' מקום לומר דבכהיי"ג שהכניס קנה (האינשטרומענט) לתוך הרחם אפי' אי הוי ידוע לן (שהאינשטורומענט) הזה הוציא דם נדות מבפנים מ"מ אין זה דם שהתורה טימאתו כיון שהדם לא התעורר לצאת מעצמו אלא דבר אחר הוא שגרם להוציאו עכ"פ אין כאן איסור דאורייתא וכיון דבהא גופא איכא ספיקא דילמא הדם בא מחיצוניות הרחם שנתקו גידין הדקין כמאמר הרופא דהא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא הול"ל סד"ר לקולא והי' מקום להקל בנ"ד בצירוף כמה אומדנות המוכיחות דכדברי הרופא כן היא אלא דדברי הח"ס ז"ל תמוהים לי בזה מאד מש"ס נדה דף ל"ו ע"ב יעויי"ש כל הסוגי' דת"ר דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אתה אומר מחמת ולד, או אינו אלא מחמת אונס כשהיא אומר אשה כי יזוב זב דמה הרי אונס אמור הא מה אני מקיים דמה וכו' השתא מיהת באשה קיימינ' ואונס באשה לא אשכחן דטהור עיי"ש אלמא בהדי' דאפי' יצא הדם באונס ולא מחמת התעוררת הטבע נמי לא אשכחן דטיהר רחמנא דם נדות ותו דהמקשה בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה מטומאת זיבה דדרשינ' בזבה, דמה מחמ"ע ולא מחמת ולד ואמרינ' התם אין לך אונס גדול מזה, ומ"מ אמרינ' בימי נדה נדה, אע"ג דקישוי הולד גורם שיצא הדם ממקור דמי' מחמת אונס, והא דקאמר בחידו' הר"ן דמייתי הח"ס ז"ל סעד לדבריו, לולי דב"ק הי' נ"ל כוונת הר"ן כפשוטו כיון דרחמנא אמר שתרגיש בבשרה בעי' שיהא הדם גורם ההרגשה דהיינו פתיחת פי המקור או הזדעזעות איבריה וכיו"ב, אבל היכא דהדם יוצא בשפיר או בחתיכה א"כ הוא הגורם ההרגשה ולא הדם ושפופרת נמי דממעטינן נמי משו"ה היא משום דפי המקור ע"י שפופרת הוא שנפתח ולא ע"י הדם והתורה לא טימאה אלא כשנפתח פי המקור דהיינו ההרגשה ע"י הדם, משא"כ היכא דהרגשת פי המקור הי' ע"י הדם, אלא שדבר אחר היא שגרם שיצא הדם אפי' אם יציאת הדם היא באונס שלא מחמת התעוררת הטבע בזה כ"ק הר"ן שהתורה לא טמאתו, ובזה אזדה לה מה שכ' הח"ס דמסברא נשמע דגם לשיטת הרב"י והרמ"א ושאר קדמונים במעשה דהר"ש דהי' חתיכות ממש מ"מ זיל בתר טעמא שטיהר משום דאין דרכה לראות כך א"כ הה"ד בעקירת המקור שיצא לחוץ למקומו נמי, ולפימש"כ הפי' בדברי הר"ן אין הנושאים שוים ורחוקים זמ"ז הרחק מאד דודאי היכא דהדם בא עם החתיכה י"ל אין זה הרגשה מחמת הדם אלא מחמת החתיכה משא"כ היכא דהדם יצא מן המקור אלא שהמקור נשתרבב אנו אין לנו, ונראה דזה בעצמו כוונת הנודב"י מהדו"ק סי' נ"ח שדחה שיטת הפלתי בשתי ידים בהבנת דברי הר"ש וכ' עליו הח"ס ז"ל דלא ידע מאי קשיא לי' וברור לענ"ד דכוונת הנוב"י עפ"י הדברים הנ"ל והשתא בנ"ד נמי אלו הוי בא אדם מיד בהוצאת קנה האינשטרוונענט עדיין הוי מקום לומר דאינה טמאה מדאורייתא גם למאי דכתיבנא בהסברת דברי החיד' הר"ן כיון דקנה היא דגרם ההרגש' ולא הדם והוי דומי' דשפיר וחתיכה אבל הכא בנ"ד הרי האשה לא הרגיש' זיבת דבר הלח אלא למחרתו וא"כ עכ"פ לאו דבר אחר היא דגרם ההרגש', ואלו הוי ברור לן שהדם בא מן המקור הוי טמא' מדאו' וממילא כיון דדבריו של הרופא לא מהני לן אלא לשוי' ספיקא הו"ל סדא"ו ואין כאן מקום להקל, ואלו הוינא התם הו"א דאשה זו מיד אחרי שמצאה דם הנ"ל למחרתו תבדוק עצמה בעד הבדיק' שתגיענ' לאותו מקום שהי' כואב לה מחמת שריפת הלאפיס שעש' לה הרופא ומקמי הכי תרחץ ביה"ר במים כדי לאפוקי מלחלוחית הדם שמקודם, ושוב כשתרא' דעד הקינוח שנגע שם היא מלוכלך בדם א"כ הרי יש להאשה זו מכה שבודאי מוצאה דם ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באו"מ דהא סגי כשיודע' שדרך מכה זו להוציא דם אעפ"י שלא הרגיש' עתה שדם זה בא מן המכה כמבואר בש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ד, ובאם לא עשתה כן א"כ הו"ל כמכה שא"י שמוציא' דם ולשיטת הרמ"א באשה שי"ל וסת יכולין לתלות שלא בשעת וסת במכת' אעפ"י שא"י בודאי שמכת' הוציא' דם, והגם דהטו"ז חולק על הרמ"א בזה הרי הש"ך בנקוה"כ הסכים להרמ"א ותופס כן להלכה וכן בתוה"ש להמנ"י מיהא הא מבואר בש"ך שם ובמנ"י דהיינו דוקא ברמ"ת שפא לאסר' על בעל' אבל מ"מ צריכ' לישב שבע' נקיים כמסקנת הש"ך בס"ק כ' וכ"ה מסקנות המ"י, וא"כ קשה להקל בלא ספירת ז' נקיים בפרט דכפי הנרא' מפנקותא יתירתא היא למנוע עצמה מלירד לטביל' וקשה לשמוע שאם יש בכח' להזדקק ולירד לטביל', לא יהא באפשרות, ובודאי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה בעידנא מגינה, וכל רעה לא תאונה, ובזכות זה תזכה לברכת מי מנה מתוך נחת ורננה:

תוכן העניינים

ערוגת הבושם על יוד - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה